מי שעשה קידוש בשבת ואכל ואחר כך הקיא את האוכל האם נחשב קידוש במקום סעודה? הוכח מפרשת השבוע!

לקיים את מצוות בוראו בחרדת קודש ,נעמד וקידש על היין ,ישב לסעודת השבת וקיים מצוות עונג כהלכתה ,אך לפתע תקפוהו מעיו וכל אשר אכל וינק יצא לחוץ באונס גמור. כאן מתפרצת השאלה במלוא עוזה :האם אותם רגעים של אכילה ,אותם רגעים שבהם

הנה אנו באים בשעריו של בירור הלכתי המרעיד את נימי הנפש ,העוסק באדם שביקש לקיים את מצוות בוראו בחרדת קודש ,נעמד וקידש על היין ,ישב לסעודת השבת וקיים מצוות עונג כהלכתה ,אך לפתע תקפוהו מעיו וכל אשר אכל וינק יצא לחוץ באונס גמור. כאן מתפרצת השאלה במלוא עוזה :האם אותם רגעים של אכילה ,אותם רגעים שבהם חפץ האדם לענג את השבת ,נמחקו כלא היו בגלל התוצאה הסופית? האם "קידוש במקום סעודה" הוא דין המחפש את הקביעות והמעשה ברגע הקידוש ,או שמא הוא דין הדורש שהסעודה תתקיים ותנוח במעיו של האדם כדי שתיקרא "עונג"? האם נאמר שכיון שסוף סוף לא נהנה גופו מהאכילה ,התברר למפרע שהקידוש עמד בודד בלא סעודה ,או שמא השעה שבה אכל היא הקובעת? בואו ונחזה במאבק שבין הגדרת ה"מעשה" לבין מבחן ה"תוצאה" בעולם ההלכה. מתוך הסערה המתחוללת בקרבו של האדם שסעודתו נפסקה בעל כורחה ,אנו פונים אל מקור המצווה וביאורה בפרשת השבוע ,שם נטמן השורש המחבר בין קידוש היום לבין עונגו" .זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ ח) התורה מצווה עלינו את הזכירה ,וחכמינו קשרו זכירה זו לעונג האכילה .המפרשים עמדו על מהות הקידוש והקשר שלו למציאות הגשמית של האדם: רש"י (שמות כ ח) פירש כי יש לתת לב לזכור תמיד את יום השבת ,ומכאן למדו חז"ל שהזכירה צריכה להיות על היין .רש"י מדגיש את שימת הלב ,מה שמעורר את השאלה האם העיקר הוא המעשה המודע של האדם בשעת הקידוש ,או התוצאה הגופנית שנשארת לאחר מכן. רבי אברהם אבן עזרא (שמות כ ח) ביאר כי הזכירה היא בפה ובלב .לדבריו ,עיקר המצווה הוא הביטוי המילולי והכוונה הפנימית .אם האדם כיוון וביטא את הקדושה בשעת הסעודה, לכאורה מילא את חובת הזיכרון באותה שעה. הרמב"ן (שמות כ ח) כתב כי המצווה היא שנזכור את השבת תמיד ולא נשכחהו .הרמב"ן רואה בקידוש כלי לשימור זיכרון השבת בתודעה ,ואולי לפי זה ,גם אם האוכל לא נשאר בגופו, הזיכרון שנוצר בשעת הסעודה קיים ועומד. הספורנו (שמות כ ח) ביאר כי לקדשו פירושו להבדילו במחשבה של קדושה .השאלה היא האם הקיא מבטל למפרע את אותה מחשבת קדושה שליוותה את האכילה ,או שמא המחשבה נמדדת לפי שעתה. החזקוני (שמות כ ח) פירש שהזכירה היא בשעת כניסתו של יום .כיוון שהקידוש והסעודה נעשו בזמן המיועד לכך ,ייתכן שדי בכך כדי להחיל את שם השבת על האכילה. הכלי יקר (שמות כ ח) חידש כי הזכירה בפה צריכה להביא לידי קדושה .אם האכילה הסתיימה בצער ובקיא ,יש מקום לחקור האם הושגה אותה מטרה של קדושה הנובעת מתוך יישוב הדעת ועונג.

633

גם לנשמה מגיע אוכל

אונקלוס (שמות כ ח) תרגם "דכר ית יומא דשבתא לקדשותיה" ,כלומר לזכור את השבת כדי להשרות עליה קדושה .הקדושה חלה דרך הקידוש ,והסעודה היא התנאי לחלות זו ,והשאלה נותרת :האם התנאי הוא מעשה האכילה או קיומו של המזון במעיים. בגמרא במסכת פסחים (דף קא ע"א) מובא המקור היסודי לדין זה" :אמר שמואל :אין קידוש אלא במקום סעודה" .שמואל קובע הלכה פסוקה המצמידה את הקידוש לאכילה .הרשב"ם (שם ,ד"ה דאמר שמואל) ביאר כי דין זה נלמד מהפסוק בישעיהו "וקראת לשבת עונג" ,ודרשו חכמים :במקום שבו אתה קורא לשבת (בקידוש) ,שם יהיה עונג (בסעודה) .מדבריו עולה כי הקידוש והעונג תלויים זה בזה ,ומכאן מתעוררת השאלה האם קיא נחשב לביטול העונג. בגמרא במסכת פסחים (דף קא ע"א) מובא עוד מעשה ברב הונא שקידש וטעם טעימה כלשהי, ומכך למדו הפוסקים את שיעור הסעודה הנדרש .רש"י (שם ,ד"ה במקום סעודה) פירש כי הקידוש צריך להיות סמוך לסעודה המכובדת של האדם .הסבר זה מדגיש את חשיבות האכילה כמעשה המשלים את הקידוש ,אך אינו מכריע מה הדין אם האכילה נפסדה לאחר מכן. בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (פרק ח הלכה א) מובא בירור על מי שקידש ואכל ,והדגש הוא על כך שהברכה צריכה לחול על דבר שיש בו ממשות .פני משה (שם) ביאר כי הקידוש חל על הסעודה ברגע שהיא לפניו ,ומכאן ניתן לדייק שאולי השעה שבה האוכל היה לפניו ואכלו היא הקובעת ,ולא המצב העתידי של עיכולו. בגמרא במסכת ברכות (דף נג ע"ב) מובא הדין של "היה אוכל ובא לו למקום אחר" ,ועוסקת שם הגמרא בהמשכיות הסעודה .תוספות (שם ,ד"ה עד שיאכל) חידשו כי כל עוד לא הסיח דעתו, האכילה נחשבת רציפה .בנדון דידן ,אנו חוקרים האם הקיא נחשב כ"הסחת דעת" גמורה המבטלת את שם הסעודה למפרע ,או שמא המעשה שכבר נעשה אינו בטל. מתוך עיון בדברי הגמרות והמפרשים עולה החקירה המרכזית :האם הקידוש זקוק רק ל"מעשה אכילה" בשיעור המוגדר (כזית) ,ובזה הסתיימה המצווה ,או שמא הוא זקוק ל"מציאות של סעודה" בגופו של האדם ,מציאות הנקראת "עונג" ,וברגע שהקיא – פקע העונג וממילא נתבטל הקידוש. מתוך יסודות השמעתא בסוגיית "קידוש במקום סעודה" והזיקה שבין הקידוש ל"עונג" ,אנו באים אל היכלם של רבותינו הראשונים והאחרונים ,אשר בדבריהם נזרעו היסודות לבירור האם הסעודה נמדדת לפי שעת המעשה או לפי מבחן התוצאה והעיכול. הרשב"ם (פסחים קא ע"א ד"ה דאמר שמואל) ביאר כי הטעם לדין "אין קידוש אלא במקום סעודה" נלמד מהפסוק "וקראת לשבת עונג" ,ודרשו חכמים שבמקום הקריאה (הקידוש) שם יהיה העונג .מדבריו עולה כי מהות הקידוש כרוכה בעבותות במושג ה"עונג" ,ומכאן צומח הספק :האם אדם שהקיא את כל סעודתו נחשב כמי שחווה "עונג" ,או שמא הצער שבא בעקבות הקיא מבטל למפרע את שם הסעודה. רבנו תם בתוספות (פסחים קא ע"א ד"ה דאמר שמואל) פירש כי גם טעימה מועטת של יין או אכילת פירות במקום הקידוש נחשבת ל"מקום סעודה" .חידושו של רבנו תם מלמדנו שאין

634

ורתי תשרפ

צורך בסעודה גמורה ומשביעה כדי להכשיר את הקידוש ,אלא די בקביעות כלשהי .לפי זה ייתכן לומר שמרגע שהייתה קביעות בשעת האכילה ,גם אם לאחר מכן הקיא ,המעשה כבר פעל את פעולתו והקידוש חל. הרמב"ם (הלכות שבת פרק כט הלכה ח) כתב כי אין לקדש אלא במקום שיאכל בו ,כדי שיהיה הקידוש סמוך לסעודה .הרמב"ם מדגיש את הסמיכות והקשר המקומי והזמני .ניתן לדייק מדבריו שהעיקר הוא המצב בשעת הקידוש והאכילה הסמוכה לו ,ואם באותה שעה הייתה סעודה לפניו ,אין המקרים המאוחרים משנים את הדין שכבר נקבע. הרא"ש (פסחים פרק י סימן יז) ביאר כי עיקר הקידוש תוקן על היין המביא לידי סעודה. הרא"ש רואה בקידוש "מבוא" לסעודה .אם נתייחס לסעודה כאל מטרה ,הרי שבמקרה של קיא המטרה לא הושגה בשלמותה ,אך מאידך ,ה"מבוא" נעשה כדרכו. רבנו יונה (ברכות דף יח ע"א בדפי הרי"ף) חידש כי חובת הקידוש במקום סעודה נועדה להראות שחשיבות הקידוש היא בזה שהוא נעשה על סעודת השבת .לפי תפיסה זו ,השאלה היא האם בשעת הקידוש הייתה כוונה ופעולה של סעודה .אם האדם אכל כזית כדי לצאת ידי חובה, הרי שהקידוש הופנה אל הסעודה ,והקיא שאירע לאחר מכן הוא בגדר אונס שאינו מבטל את המעשה שכבר נעשה. הגאון רבי צבי פסח פרנק זצוק"ל בספרו שו"ת הר צבי (או"ח חלק א' סימן קס"ג) חידש ודן באדם שקידש ואכל ואחר כך הקיא את הכל .הוא ביאר כי מאחר שדין קידוש במקום סעודה נלמד מהכתוב "וקראת לשבת עונג" ,הרי שאם אדם הקיא את מזונו ,התברר למפרע שאין כאן עונג אלא צער .לשיטתו ,העונג הוא תנאי מהותי בקידוש ,וברגע שהמזון יצא לחוץ בביזיון ובצער, נתבטל שם "סעודה" מהאכילה הקודמת ,ועל כן אינו יוצא ידי חובת קידוש. הכתב סופר בשו"ת (או"ח סימן צ"ו) כתב והעיר לגבי מי שאכל חצי כזית והקיאו ,וחזר ואכל חצי כזית אחר ,שאינו מצטרף לכזית אחד לעניין סעודת שבת .הוא ביאר שמאחר שאין כאן עונג ,אין האכילה נחשבת לסעודה .מדבריו למד ההר צבי לנידון דידן ,שאם הקיא את כל מה שאכל ,פקע שם סעודה מהמעשה הראשון משום חסרון בעונג השבת. הפתח הדביר (או"ח סימן רע"ג) ביאר והאריך בשאלה זו ,ותלה זאת בחקירה האם הקידוש זקוק לאכילה כפעולה טכנית של קביעות ,או שמא הוא זקוק לתוצאה של שביעה והנאה. הוא מביא ראיות לכאן ולכאן בשאלה האם האונס של הקיא מבטל את המצווה שכבר קויימה בשעת האכילה. מנגד ,יש מהאחרונים שביארו כי אין הדין של "עונג" בסעודת שבת זהה לדין "עונג" בקידוש במקום סעודה .הם חידשו כי לגבי קידוש במקום סעודה ,פסקנו שאפילו שתיית כוס יין נוספת או אכילת פירות נחשבת "במקום סעודה" ,למרות שבוודאי אין בזה משום קיום מצוות סעודת שבת כהלכתה .מכאן מוכח שדין "במקום סעודה" דורש רק "קביעות" בשעת הקידוש ,ומאחר שהייתה קביעות כזו בשעת האכילה ,גם אם הקיא לאחר מכן ,אין זה גורע מהקידוש שכבר חל.

635

גם לנשמה מגיע אוכל

הגאון רבי אברהם פלאג'י בספרו פדה את אברהם (מערכת ק' אות ה') כתב וביאר שאם אכל כזית כדין ,כבר חל הקידוש ,ואין מה שיקרה לאחר מכן יכול לבטל למפרע מצווה שנעשתה כתיקונה ,שכן באותה שעה של אכילה היה כאן עונג וקביעות. הגאון רבי יצחק יעקב וייס זצ"ל בספרו שו"ת מנחת יצחק (חלק ח' סימן ל') ביאר כי יש לחלק בין חובת האדם בסעודת שבת לבין הגדר ההלכתי של "מקום סעודה" .לשיטתו ,כיוון שניתן לצאת ידי חובת "מקום סעודה" בטעימה מועטת שאינה משביעה ,מוכח שאין הדין תלוי בעונג הגוף הממשי הנשאר לאורך זמן ,אלא בקביעות הרגעית של הקידוש אל המאכל ,ולכן גם אם הקיא – הקידוש שריר וקיים. הראשל"צ הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל בספרו הליכות עולם (חלק ג' עמוד ל"ב) חידש וביאר כי אף ששיטת ההר צבי מעוררת סברא גדולה ,מכל מקום ספק ברכות להקל ,ובמקרה שכבר בירך ואכל ,אין אנו אומרים שברכתו לבטלה למפרע בשל אונס שאירע לאחר מכן .לשיטתו, מעשה המצווה הושלם בשעת הבליעה ,והקיא אינו עוקר את המציאות ההלכתית שהייתה קיימת באותה שעה. הגאון רבי אליעזר יהודה וולדנברג זצ"ל בספרו שו"ת ציץ אליעזר (חלק י"ד סימן כ"ז) ביאר כי גדר "עונג" הנצרך לקידוש הוא רחב יותר מהגדר המוסרי של הנאת המעיים .הוא חידש שאם בשעת האכילה האדם נהנה ושמח בסעודתו ,הרי שבאותה שעה התקיים התנאי של "וקראת לשבת עונג" ,ואין הצער המאוחר מבטל את העונג המוקדם. הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל בספר הליכות שלמה (פרק ח' סעיף ט') ביאר שאדם שהקיא מיד לאחר האכילה ,אם לא נהנה כלל מהאכילה מחמת בחילה שהייתה לו כבר אז ,יש לחוש לשיטת ההר צבי .אך אם אכל בהנאה ורק אחר כך הקיא ,הרי שהקידוש חל במקומו, שכן "מקום סעודה" הוא דין בסמיכות הקידוש לאכילה ,וזו התקיימה כסדרה. הגאון רבי מנשה קליין זצ"ל בספרו שו"ת משנה הלכות (חלק ז' סימן ל"ה) כתב וביאר שאין ללמוד מדין חצי כזית של הכתב סופר לענייננו .הוא חידש כי שם מדובר על חסרון בשיעור האכילה ,אך כאן שהיה שיעור שלם ובליעה גמורה ,המצווה "נחתמה" בשעת האכילה ואינה חוזרת וניעורה להתבטל. מתוך ים הסברות והכרעות גדולי הדור ,המבקשים להגדיר האם חותם המצווה מושפע מרגעי הצער שלאחריה ,אנו באים להוציא את המסקנות המעשיות העולות מן הבירור עבור מי שמזלו גרם לו להקיא לאחר סעודתו. הצורך בקידוש חוזר :הנפקא מינה המרכזית היא האם על האדם לקדש שוב לאחר שהקיא. לדעת ההר צבי ,כיוון שהתברר למפרע שלא היה כאן עונג ,הקידוש בטל וצריך לקדש שוב. אולם ,לדעת רוב הפוסקים (ביניהם הליכות עולם והליכות שלמה) ,הקידוש חל בשעת האכילה ואין צורך לקדש שוב ,שכן "ספק ברכות להקל". אכילת כזית נוסף :הנפקא מינה המעשית למי שרוצה לצאת ידי חובה לכל הדעות (אליבא

636

ורתי תשרפ

דהר צבי) ,היא שאף שאינו מקדש שוב בברכה על היין ,ראוי שיחזור ויאכל כזית מזונות או פת כדי שתהיה לו סעודה שקיימת במעיו ,ובכך יקיים "קידוש במקום סעודה" ללא חשש. ברכת המזון :נפקא מינה חשובה נוספת היא האם לברך ברכת המזון על האוכל שהקיא. בכתב סופר ביאר שאם הקיא הכל אין מברכים ,כי אין כאן הנאת מעיים .אך לעניין הקידוש, כפי שראינו ,יש המחלקים בין הנאת העיכול לבין ה"קביעות" הנדרשת בשעת הקידוש. הקיא כהסחת דעת :במידה והאדם הקיא ומעוניין להמשיך בסעודתו ,הנפקא מינה היא האם עליו לברך שוב "המוציא" .אם הקיא נחשב כהפסקה גמורה ושינוי מצב הגוף ,ייתכן שעליו לברך שוב .אולם לעניין הקידוש ,כיוון שנעשה כסדרו ,אין הקיא נחשב כעוקר את הקידוש הראשוני ממקומו. הרגשת הגוף בשעת האכילה :הנפקא מינה העולה מדברי הגרש"ז אוירבך היא שיש לבחון את המצב בשעת הבליעה .אם האדם אכל בשמחה ורק אחר כך תקפו הקיא – יצא ידי חובה. אך אם אכל בבחילה ובקושי רב ומיד הקיא – לדעתו יש מקום גדול יותר לחשוש לשיטת ההר צבי שלא יצא ידי חובת קידוש כלל. מתוך בירור הנפקא מינות המעשיות ,המנסות לגשר על הפער שבין המציאות הגופנית המשתנה לבין היציבות ההלכתית ,אנו עולים אל עומק הרעיון הטמון ביחס שבין מעשה המצווה לבין תוצאתה. עומק הרעיון המונח בבסיס המחלוקת שבין ה"הר צבי" לבין שאר הפוסקים ,נוגע בשורש עבודת השם של האדם :האם המצווה נמדדת לפי ה"כוונה והמעשה" של האדם ברגע נתון, או שמא היא נמדדת לפי ה"מציאות" שנוצרה בעקבותיה .כאשר אדם מקדש ואוכל ,הוא יוצר חיבור בין שמיים לארץ .באותם רגעים של אכילה ,הוא מקדש את החומר והופך את הסעודה לחלק מקדושת השבת .השאלה האם הקיא מבטל את המצווה היא למעשה שאלה על נצחיות הרגע :האם רגע של קדושה יכול להתבטל בשל צער שבא לאחריו? שיטת ה"הר צבי" מלמדת אותנו רעיון של "תכלית" .לפי גישה זו ,התורה מעוניינת בתוצאה של "עונג" .אם בסופו של דבר האדם לא נהנה ,הרי שהמטרה לא הושגה ,ומתברר שהמעשה היה ריק מתוכנו המהותי .לעומת זאת ,דעת רוב הפוסקים מבטאת רעיון של "התקדשות המעשה" .ברגע שהאדם פעל כפי יכולתו ,קידש ואכל בלב חפץ ,הוא כבר פעל את פעולתו בעולמות העליונים .הקיא הוא אירוע חיצוני ,אונס שאינו יכול למחוק את המציאות הרוחנית שנבנתה בשעת הסעודה. מכאן עולה תובנה עמוקה על מושג ה"עונג" .העונג אינו רק תחושה פיזית של שובע, אלא הוא בעיקרו הַ ְק ָראָ ה של קדושה על המציאות" .וקראת לשבת עונג" – הקריאה היא זו שיוצרת את העונג .לכן ,גם אם הגוף דוחה את המאכל ,ה"קריאה" שנעשתה בשעת הקידוש והאכילה נותרת חקוקה בזמן ,ואינה בטלה מחמת חולשת החומר. מתוך בירור עומק הרעיון המבחין בין חלוף הרגע לבין נצחיות המצווה ,אנו באים אל קומת

637

גם לנשמה מגיע אוכל

המחשבה ,המבקשת לחזק את רוח האדם אל מול תהפוכות הגוף ,ולמצוא את נקודת האמונה שאינה נתונה לשינויי המציאות הגשמית. המבט המחשבתי על סוגיית הקיא בשבת מעמיד את האדם מול שבריריות הקיום .אדם עומד בשיא כוחו ,מקדש על היין ,סועד ומתענג ,ולפתע הכל נהפך עליו ובטנו דוחה את אשר קיבל .ברגע זה ,המחשבה היהודית מלמדת אותנו את סוד ה"רצוא ושוב" .החיים אינם רצף בלתי פוסק של הצלחות ,אלא מערכת של עליות ומורדות .האמונה הנבנית כאן היא היכולת להכיר בכך שגם אם ה"סעודה" הפיזית נעלמה ,ה"רצון" שהושקע בה נותר שריר וקיים לפני בורא עולם. יש כאן בירור עמוק במידת הביטחון :האם עבודת השם שלי תלויה בכך שהכל "יעבור בשלום" ויתעכל כסדרו ,או שמא אני עובד את השם בתוך הרגע שבו אני נמצא? המחלוקת ההלכתית משתקפת במאבק הנפשי – האם להרגיש כישלון על כך שהסעודה בטלה ,או לשמוח בכך שזכיתי לקדש ולאכול כדת וכדין באותה שעה .המחשבה המזוקקת מורה לאדם :המעשה שעשית הוא נצחי .הקיא הוא רק עדות לחולשת החומר ,אך הוא אינו יכול לגעת בקידוש שערכת ,שהיה באותה שעה "מקום סעודה" גמור בתוך עולם הרצון והמעשה. יתרה מכך ,אנו לומדים על הנהגת האמונה במצבי "אונס" .התורה אינה באה בטרוניה עם בריותיה .אם אדם עשה את המוטל עליו ,והמציאות השתנתה שלא ברצונו ,אין הדבר גורע מצדקתו ומקדושת מעשיו .זוהי קומת מחשבה של נחמה :גם כשהגוף בוגד ,הנשמה נותרת נאמנה למצווה שקיימה ,והקב"ה אינו מקפח שכר שיחה נאה וסעודה נאה שהיו במקומן ובשעתן. מתוך בירור עמקי המחשבה והאמונה ,המלמדים אותנו את נצחיות הרצון גם אל מול חולשת החומר ,אנו עולים אל קומת המוסר ,המבקשת לעצב בנו מצפן של ענווה ,יושרה והשלמה עם מגבלות האנושות. היסוד המוסרי הנלמד מסוגיית הקיא בשבת הוא היחס שבין ההשתדלות לבין התוצאה. האדם המוסרי יודע כי עליו לעשות את המקסימום המוטל עליו – לקדש בכוונה ,לאכול כדין ולשמור על עונג השבת .אך בנקודה שבה הטבע פועל את פעולתו והגוף דוחה את המזון, המוסר התורני מורה לנו על קבלת המציאות בענווה .המצפן המוסרי כאן הוא ההכרה בכך ש"לא עליך המלאכה לגמור" – אם האדם פעל כפי יכולתו ,הרי שמוסרית ורוחנית הוא עשה את שלו ,והתוצאה הגופנית המאוחרת אינה צריכה להטיל בו דופי או רגשות אשם. יש כאן גם שיעור ביושרה פנימית .אדם שמרגיש בחילה קשה לפני הקידוש ,המצפן המוסרי וההלכתי שלו (כפי שראינו בדברי הגרש"ז אוירבך) מורה לו שלא "לרמות" את המצווה .עליו לבחון האם האכילה כעת היא אכן עונג או שמא היא עינוי .המוסר כאן הוא ההבנה שחכמים רצו מאיתנו עונג אמיתי ,ולא קיום טכני ויבש המבזה את הגוף ואת המצווה. זאת ועוד ,הסוגיה בונה בנו מצפן של חמלה כלפי עצמנו וכלפי הזולת .אם אירע מקרה כזה לבן משפחה או לאורח ,המוסר מחייב אותנו לא להסתכל עליו כמי ש"קלקל" את הקידוש,

638

ורתי תשרפ

אלא להבין שמעשה המצווה נעשה בשעת האכילה ,והצער שבא לאחר מכן הוא חלק מניסיונות החיים הדורשים מאיתנו תמיכה והכלה .היכולת להפריד בין המעשה המקודש לבין התקלה הגופנית היא מדרגה מוסרית גבוהה המכירה במורכבות האדם. מתוך בירור יסודות המוסר והאמונה ,המלמדים אותנו להוקיר את רגע המצווה גם כשהוא נראה כמתפוגג ,אנו באים אל חתימת הסוגיה ,לאסוף את פניני ההלכה והמחשבה לכדי הדרכה מעשית ומסודרת. מכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום-יום :למדנו כי עבודת השם אינה נמדדת רק ב"מבחן התוצאה" הסופי ,אלא בחשיבות המעשה והכוונה ברגע התרחשותם .האדם נדרש להיות נוכח במצווה בשעתה ,ולהבין כי רגעי קדושה אינם בטלים גם אם המציאות הגופנית השתנתה לאחר מכן .התובנה היא שכל "עונג" שהיה בשעתו ,פעל את פעולתו הרוחנית ,ועלינו להמשיך הלאה באמונה ובשמחה מבלי לשקוע בצער על מה שאבד.

עיקר העניין: העולה מן הבירור בסוגיית אדם שקידש ואכל ואחר כך הקיא את סעודתו :שורש הדין והמחלוקת :היסוד לדין "קידוש במקום סעודה" הוא הכתוב "וקראת לשבת עונג" .השאלה היא האם הקיא מבטל למפרע את שם ה"עונג" מהאכילה המוקדמת. שיטת המחמירים (הר צבי והכתב סופר) :הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל חידש כי מאחר שהקיא ,התברר שלא היה כאן עונג אלא צער ,ועל כן הקידוש בטל למפרע. הכתב סופר ביאר כי אכילה שהוקאה אינה נחשבת לעונג ,ולכן אינה מצטרפת לשיעור סעודה .שיטת המקלים והכרעת רוב הפוסקים :הגר"י וייס ביאר (שו"ת מנחת יצחק) והגר"ע יוסף חידש (הליכות עולם) כי מאחר שמעשה האכילה והבליעה נעשה כהלכתו ,הקידוש חל .אין אנו אומרים שברכה תתבטל למפרע בשל אונס שאירע לאחר מכן. הבחנה בטיב האכילה :הגרש"ז אוירבך ביאר (הליכות שלמה) כי אם האדם אכל בשעת הנאה ורק אחר כך הקיא – יצא .אך אם אכל בבחילה ודחייה גמורה ומיד הקיא – יש לחוש שלא היה כאן עונג כלל ולא יצא. הלכה למעשה :לכתחילה ,מי שהקיא אינו חייב לקדש שוב בברכה (ספק ברכות להקל) .אך לרווחא דמילתא ,אם מצבו הגופני מאפשר זאת ,טוב שיחזור ויאכל כזית מזונות או פת כדי לצאת ידי חובת "מקום סעודה" לכל הדעות ,מבלי לחזור על ברכת הקידוש .נמצאנו למדים ,שקדושת השבת אינה נמחקת מפני חולשת החומר, והמעשה שנעשה באהבה ובקדושה ,חקוק הוא לנצח במקורו.

639

גם לנשמה מגיע אוכל