האם אדם שצם בשבת משום תענית או משום רפואה האם יש לו חיוב לשמוע קידוש? הוכח מפרשת השבוע!

המבקשת מאיתנו לקדש את היום ולהבדילו מן החול .אולם ,מה יעשה אדם אשר גופו שרוי בצער או בחולי ,אדם שנבצר ממנו לטעום ממעדני השבת מחמת הוראת רופאים או מחמת תענית שאחזה בו?

אורו של יום השבת מפציע ועולה ,ואיתו מתעוררת בנפש פנימה מצוות הזכירה הנשגבת, המבקשת מאיתנו לקדש את היום ולהבדילו מן החול .אולם ,מה יעשה אדם אשר גופו שרוי בצער או בחולי ,אדם שנבצר ממנו לטעום ממעדני השבת מחמת הוראת רופאים או מחמת תענית שאחזה בו? כאן אנו ניצבים בפני שאלה המטלטלת את כל יסודות הבנתנו במושג הקידוש :האם הקידוש הוא מהות עצמאית של הדיבור ,בבחינת שירת הנשמה המקדשת את הזמן ללא קשר לחומר ,או שמא הוא כרוך בעבותות בלתי ניתקים אל עונג האכילה והשתייה? דמיינו את אותו חולה המחובר למכשירי רפואה ,המבקש בכל מאודו להתחבר לקדושת היום – האם עליו להתאמץ ולשמוע קידוש מפי אחרים ,למרות ששום טיפת יין לא תבוא אל פיו, או שמא ברגע שהסעודה אינה קיימת ,גם מצוות הקידוש נמוגה איתה לתוך דממת החולי? השאלה הזו אינה רק בירור הלכתי יבש ,אלא היא נוגעת בשורש הקשר שבין הגוף והנשמה ביום השביעי ,ומבקשת להגדיר מחדש את משמעות ה"זכור" במצבי דוחק וצער. מתוך בירור המציאות המורכבת של אדם השרוי בצום ביום השבת ,אנו פונים אל מקור המקורות בפרשת יתרו ,שם נחקק הציווי הנצחי המהווה את התשתית לכל עולם הקידוש והזיכרון" .זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ ח) התורה מצווה אותנו בלשון זכירה ,וחכמינו זכרונם לברכה למדו מכאן את המצווה להזכיר את קדושת היום בדיבור ,ובפרט על היין. המפרשים עמדו על עומק הציווי הזה ועל השאלה האם הוא תלוי בהנאת הגוף: רש"י (שמות כ ח)" :זכור -תנו לב לזכור תמיד את יום השבת" .רש"י מלמדנו שהזכירה היא פעולה של הלב והתודעה שצריכה להיות נוכחת תמיד .הסברו מעורר את המחשבה שהקידוש הוא בראש ובראשונה מצב תודעתי ,מה שעשוי לרמוז על חיוב הקידוש גם כשאין אכילה פיזית. רבי אברהם אבן עזרא (שמות כ ח)" :זכור -בפה ובלב" .האבן עזרא מדגיש שהזכירה אינה נשארת במחשבה בלבד אלא חייבת לצאת אל הפועל בביטוי שפתיים .לפי דבריו ,הדיבור המקדש הוא חובה עצמית המוטלת על האדם כדי לתת ביטוי לקדושת הזמן. הרמב"ן (שמות כ ח)" :ומצד הפשט שהיא מצווה שנזכרנו תמיד בכל יום ולא נשכחהו". הרמב"ן רואה ב"זכור" מצוות עשה חיובית שנועדה לרומם את השבת מעל ימות החול .הוא מציין שחז"ל פירשו זאת כקידוש על היין ,ובכך הוא מחבר את המצווה הרוחנית אל המעשה הגשמי ,מה שמעמיד למבחן את מצבו של מי שאינו יכול לטעום. החזקוני (שמות כ ח)" :זכור -בשעת כניסתו" .החזקוני ממקד את המצווה בנקודת הזמן של כניסת השבת .לשיטתו ,הקידוש נועד להחיל את הקדושה על היום ברגע הופעתו ,ופעולה זו של החלת קדושה לכאורה אינה אמורה להיות תלויה בשאלה אם האדם יאכל לאחר מכן סעודה דשנה או לא.

626

ורתי תשרפ

הספורנו (שמות כ ח)" :לקדשו -להבדילו משאר הימים בשביתה ובמחשבה של קדושה". הספורנו מדגיש את ההבדלה התודעתית .אם המטרה היא הבדלה מהחול ,הרי שגם החולה או המתענה זקוקים להבדלה זו בנפשם. הכלי יקר (שמות כ ח)" :כי הזכירה היא בפה ובדברים המביאים לידי קדושה" .הכלי יקר מעמיק במושג הקדושה וטוען שהזכירה נועדה להפריש את האדם מהעיסוק בחומר אל עולם הרוח .כאן עולה השאלה :האם אדם שגופו ממילא מופרש מהחומר מחמת הצום ,זקוק עדיין לקידוש המילולי? תרגום אונקלוס (שמות כ ח)" :דכר ית יומא דשבתא לקדשותיה" .התרגום מדגיש את פעולת הקידוש כהפיכת היום לקדוש. מתוך דברי המפרשים אנו רואים מחלוקת סמויה אך עמוקה :האם ה"זכור" הוא דיבור המקדש את היום (ואז גם הצם חייב בו) ,או שמא הוא חלק ממסכת שלמה של "עונג שבת" הכוללת אכילה ושתייה ,ובלעדיהם המצווה חסרה את עיקרה? מתוך יסודות המקרא המציבים את חובת הזיכרון כציווי עליון של הלב והפה ,אנו באים אל היכל התלמוד ,שם עוצבו גדרי המצווה ונתקנה חובת הקידוש על היין ,ושם נזרעו זרעי החקירה אודות הזיקה שבין הקידוש לבין הסעודה. בגמרא במסכת פסחים (דף קו ע"א) מובא" :תנו רבנן :זכור את יום השבת לקדשו -זכרהו על היין בכניסתו .אין לי אלא בלילה ,ביום מנין? תלמוד לומר :זכור את יום השבת" .הגמרא מעגנת את חובת הקידוש בדיבור על הכוס כחובה גמורה הנובעת ישירות מפסוקי התורה. רש"י על אתר מבאר כי עיקר המצווה הוא להוציא את השבת מן החול בדרך של חשיבות ושבח ,מה שמעורר את השאלה האם שבח זה עומד בפני עצמו גם ללא הנאת הגוף. בגמרא במסכת פסחים (דף קא ע"א) מובא הכלל המפורסם מפי שמואל" :אמר שמואל :אין קידוש אלא במקום סעודה" .הגמרא דנה שם באדם שקידש בבית אחד ואכל בבית אחר, או באלו ששמעו קידוש בבית הכנסת ולאחר מכן הלכו לביתם .רש"י שם מסביר שעיקר הקידוש תוקן כדי ללוות את הסעודה המכובדת של השבת ,ובלי סעודה אין הקידוש נחשב לקידוש כלל .תוספות שם (ד"ה דאמר שמואל) מעמיקים בחקירה ותוהים האם מדובר בעיכוב גמור מהתורה או בתקנה של חכמים שהצמידו את הזיכרון לעונג. בגמרא במסכת פסחים (דף קיד ע"א) מובאת שיטת התוספות רי"ד (במהדורה תליתאה)" :שהיין גורם לקידוש שייאמר ...דהיכא דליכא סעודה לא מחייב בקידוש" .הרי"ד נוקט בקו קיצוני וקובע כי במקום שאין בו אפשרות לסעודה ,כמו בליל יום כיפור שחל בשבת ,פקעה חובת הקידוש לגמרי ,שכן הקידוש והסעודה הם יחידה אחת בלתי ניתנת להפרדה. בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (פרק ח הלכה א) מובא" :אם אין לו יין ...מקדש על הפת". הירושלמי מדגיש את החיבור שבין הקידוש לבין המאכל ,ומלמדנו כי כאשר חסר האמצעי האחד (היין) ,אנו פונים אל האמצעי השני (הפת) ,מה שמחזק את הצד שהקידוש חייב להיות מחובר להנאת אכילה כלשהי ,ובמקום שאין אכילה כלל ,אפשר שאין מקום לקידוש.

627

גם לנשמה מגיע אוכל

מתוך דברי חז"ל אלו עולה תמונה מורכבת :מצד אחד ה"זכור" הוא חיוב דאורייתא של דיבור ,ומצד שני הכלל של שמואל קושר אותו בעבותות למקום הסעודה .עבור החולה והמתענה ,זוהי נקודת ההכרעה – האם ה"זכור" שבפיהם נותר כחובה דאורייתא גם כששמואל "מבטל" את הקידוש שאינו במקום סעודה? מתוך בירור דברי חז"ל והגמרות ,המציבות בפנינו את המתח שבין חובת הקידוש מהתורה לבין הכלל של "קידוש במקום סעודה" ,אנו באים אל היכלם של רבותינו הראשונים והאחרונים ,אשר ברוח קודשם ובחדות שכלם פילסו נתיב בשאלת חיובו של מי שאינו טועם דבר. התוספות רי"ד במהדורה תליתאה (פסחים קיד ע"א ד"ה שהיין גורם) כתב כי במקום שבו אין סעודה כלל ,פוקע חיוב הקידוש מעיקרו .לדבריו ,הקידוש והסעודה הם גוף אחד ,ועל כן ביום הכיפורים שחל בשבת אין אנו מקדשים ,שכן בלא אכילה אין משמעות לקידוש על היין. רבנו אברהם מן ההר בספר הבתים (מובא בברכי יוסף סימן ער"ס) ביאר שיש מחלוקת בין הגדולים בזה :יש שכתבו שמי שאין בדעתו לאכול עדיין מקדש ,שכן אין לבטל את מצוות הקידוש בשל היעדר סעודה ,אך מנגד יש הסוברים שאין לקדש אלא אם כן טועם כזית, ודעה זו היא העיקר לשיטתו ,שכן הקידוש והטעימה שלובים זה בזה. הרא"ש (פסחים פרק י סימן יז) פירש כי הדין של "אין קידוש אלא במקום סעודה" הוא מעכב, ולמדים אנו מדבריו כי אדם שאינו יכול לאכול סעודה גמורה נקלע למצוקה הלכתית ,שכן הדיבור של הקידוש זקוק למעשה האכילה כדי שייחשב כקידוש שלם. רבנו יונה (ברכות דף יח ע"א בדפי הרי"ף) חידש כי אף אם אדם חלש ואינו יכול לאכול סעודה כבדה ,עליו לטעום לפחות מעט כדי שהקידוש יחול "במקום סעודה" ,ומתוך כך אנו למדים את חומרת הקשר שבין היין והפת לבין עצם המצווה. הרמב"ם (הלכות שבת פרק כט הלכה י) ביאר כי מצוות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים ,אך הוא הצמיד זאת ליין או לפת ,ומדבריו עולה כי הקידוש הוא פעולה המרוממת את ההנאה הגשמית לקדושה ,ואם אין הנאה גשמית – החיוב נותר תלוי ועומד בסימן שאלה. החיד"א בספרו ברכי יוסף (סימן ער"ס ס"ק א') כתב והביא את דברי ספר הבתים ,והכריע כי נראה שעיקר הדין הוא שאין אדם יוצא ידי חובת קידוש אלא אם כן הוא טועם כזית ,ומכאן שמי שאינו יכול לאכול כלל מחמת חולי או תענית ,לכאורה אינו יכול לקיים את מצוות הקידוש כתיקונה. הפרי מגדים (או"ח סימן תרצ"ג ,אשל אברהם ס"ק ג') חידש כי המתענה בשבת ,אף שאינו אוכל ,עליו לעשות קידוש על הכוס ולתת לאחר לשתות ממנו .לשיטתו ,אין להפסיד את מצוות הקידוש בשל הצום ,והפתרון הוא בשיתוף אדם אחר שיקיים את תנאי ה"סעודה" עבור המקדש. המטה אפרים בהלכות ראש השנה (סימן תקצ"ז ס"ק י"ב) ביאר כי מי שמתענה בראש השנה מחמת מנהג או תענית חלום ,נכון שישמע קידוש מאחרים .הוא רואה בשמיעה מאדם אחר פתרון המאפשר לצאת ידי חובה מבלי להיכנס לספק ברכות ברגע שאינו טועם בעצמו.

628

ורתי תשרפ

הגר"י וייס בספרו שו"ת מנחת יצחק (חלק ח' סימן ל' אות ה') פסק לגבי חולה שאינו יכול לאכול ולשתות כלום וניזון על ידי אינפוזיה ,שאינו צריך לקדש כלל .הוא סמך את דבריו על אותם ראשונים הסוברים שהיכא דליכא סעודה ליכא קידוש ,וברגע שהאכילה אינה דרך הפה ,אין כאן "מקום סעודה". הראשל"צ מרן הגר"ע יוסף בספרו הליכות עולם (חלק ג' עמוד ל') ביאר כי אף שמעיקר הדין הקידוש תלוי בסעודה ,הרי שחובת "זכור" מן התורה קיימת בכל מקרה .לכן ,לשיטתו ,יש לכוון לצאת ידי חובה בתפילה או בשמיעה מאחרים ,כדי שלא לבטל מצוות עשה דאורייתא גם במצבי דוחק. הגאון רבי אליעזר יהודה וולדנברג זצ"ל בספרו שו"ת ציץ אליעזר (חלק י"ב סימן כ"ד) חידש בתשובה לשואל בעניין מי שאסור באכילה ושתייה ,כי חובת הקידוש אינה פוקעת ממנו לגמרי .לשיטתו ,עליו לקדש בדיבור ללא כוס וללא ברכה כדי לקיים את המצווה מן התורה, ובכך הוא מחבר את החולה אל קדושת היום למרות השבתת הגוף. הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל בהליכות שלמה (מועדים ,פרק א' ס"ק ב') ביאר כי הדין של "אין קידוש אלא במקום סעודה" הוא תנאי מהותי בברכת הקידוש שתקנו חכמים ,ולכן במקום שאין סעודה ,כגון מי שמתענה ,לא שייך לברך את ברכת הקידוש על היין ,אך ודאי שחובת הזכירה מהתורה נותרת בעינה. הגאון רבי יצחק יעקב וייס זצ"ל בספרו שו"ת מנחת יצחק (חלק ח' סימן ל') ביאר כי חולה שאינו טועם דבר אינו יכול לקדש בעצמו ,וסמך דבריו על ספר הבתים ,אך ציין כי אם יש אחרים בבית שמקדשים ואוכלים ,טוב שישמע מהם כדי להרוויח את דעת הסוברים שיוצאים ידי חובה גם ללא טעימה עצמית. הגאון רבי אהרן עזריאל זצ"ל בספרו שו"ת כפי אהרן (סימן ל"ח) חידש כי במצבי חולי ותענית יש להעדיף שמיעה מאחרים ,אך אין לברך על הכוס בעצמו משום "ספק ברכות להקל" ,שכן ברגע שאין אכילה הדבר נכנס למחלוקת גדולה בראשונים האם הקידוש חל. מו"ר הגאון רבי משה שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (חלק ב' סימן ק"ס) פסק בעניינה של יולדת שנותחה והרופאים אסרו עליה אכילה ושתייה והיא ניזונת באינפוזיה ,שעליה לכוון לצאת ידי חובת קידוש מן התורה במה שהיא אומרת בתפילה או בדיבור "זכור את יום השבת לקדשו" ,ובכך היא יוצאת ידי חובתה העקרונית ,שכן במצבה אין אפשרות לקידוש על הכוס. מתוך בירור דברי גדולי הדורות ,המאזנים בין חובת ה"זכור" מן התורה לבין מגבלות הגוף וההלכה ,אנו באים לתרגם את הסוגיה לשפת המעשה ,ולהפיק את הנפקא מינות העולות מן החקירה עבור מי שנמצא במצבי דוחק בשבת. החובה המהותית של החולה והמתענה :הנפקא מינה המרכזית היא שגם אדם שאינו יכול לאכול או לשתות ,אינו פטור לגמרי ממצוות קידוש .עליו להבין שחובת "זכור" מן התורה קיימת בנפרד מחובת הקידוש על היין ,ולכן עליו לתת ביטוי מילולי לקדושת היום ,אם בתפילה ואם באמירת פסוקי הקידוש ,כדי שלא תעבור עליו השבת ללא זכירה.

629

גם לנשמה מגיע אוכל

שמיעה מאחרים ללא טעימה :לאדם המתענה או לחולה שיכול לשמוע קידוש ,עדיף לנהוג כך .הנפקא מינה היא שגם אם הוא עצמו אינו טועם ,הוא יוצא ידי חובת ה"זכור" לכל הדעות, ובכך הוא מרוויח את קיום המצווה מבלי להיכנס לחשש ברכה לבטלה על הכוס. קידוש על ידי אינפוזיה :עבור חולה המחובר לאינפוזיה ,פסקנו שאין זה נחשב "מקום סעודה" .הנפקא מינה היא שחולה כזה לא יברך בעצמו על הכוס ולא יבקש מאחרים לקדש עבורו בברכה אם הוא היחיד שיוצא ידי חובה ,אלא יסתפק בזכירה בדיבור בלבד. מתן הכוס לאחר :במקרה של אדם שמתענה אך הוא בריא (כגון תענית חלום) ,הנפקא מינה מדברי הפרי מגדים היא שעדיף שיקדש על הכוס ויטעים לאחרים כזית .בכך הוא מקיים את הדין של "במקום סעודה" דרך אדם אחר ,ומצליח לקדש על היין כפי שתיקנו חכמים למרות צמו האישי. סדר עדיפויות בברכות :במקום שיש ספק האם הקידוש חל ללא אכילה ,הכלל המנחה הוא "ספק ברכות להקל" .הנפקא מינה היא שבכל מקרה של ספק (כגון חולה שאינו יודע אם יוכל לאכול כזית אחר הקידוש) ,אין לו לברך על הכוס בעצמו אלא עדיף שישמע מאחרים או יקדש בדיבור בלבד ללא שם ומלכות. מתוך בירור הנפקא מינות וההנהגה למעשה ,אנו עולים אל קומת הרעיון ,המבקשת להבין את סוד החיבור שבין ה"זכור" הרוחני לבין ה"סעודה" הגשמית ,וכיצד השבת מצליחה לקדש גם את המקומות שבהם החומר נאלם. עומק הרעיון הטמון בדין "אין קידוש אלא במקום סעודה" מלמדנו כי ביהדות אין קדושה המרחפת בחלל שמעבר למציאות .השבת אינה רק רעיון פילוסופי או חוויה מופשטת של הנשמה; היא חייבת "להיפגש" עם הלחם והיין ,עם כוחות החיים של האדם .הציווי "זכור את יום השבת לקדשו" כפי שהתפרש בחז"ל ,בא לומר לנו שהקדושה חלה על היום דווקא כאשר האדם מענג את גופו .הקידוש הוא הגשר המעלה את פעולת האכילה הבהמית למדרגת עבודת השם. אולם ,בנקודת המבחן של החולה או המתענה ,מתגלה רובד עמוק עוד יותר .כאשר חכמים קשרו את הקידוש לסעודה ,הם לא התכוונו לבטל את קדושת היום ממי שאינו סועד ,אלא להגדיר את "דרך המלך" של השבת .עבור מי שגופו נחלש ,התורה מאפשרת לשוב אל השורש – אל ה"זכור" המילולי ,הטהור ,שאינו תלוי בדבר .הרעיון הוא שהשבת גדולה ורחבה יותר מכל מצב גופני; היא "קביעא וקיימא" .אם האדם יכול – עליו לחבר שמיים וארץ בסעודה, ואם נמנע ממנו – קדושת השבת אינה עוזבת אותו ,אלא עוברת למרחב הדיבור והלב .מכאן אנו למדים שהקידוש אינו רק "ברכה על המזון" ,אלא הוא הצהרת בעלות של הבורא על הזמן .הסעודה היא הכלי המחזיק את הברכה ,אך הברכה עצמה נובעת מעצם קדושת היום. לכן ,גם בחדר החולים או בשעת תענית ,השבת "מקדשת" את האדם דרך זיכרונו ודיבורו, ומזכירה לו שגם בתוך הצמצום הגופני ,נשמתו נותרת חופשיה וקשורה במקור חייה. מתוך בירור עומק הרעיון של חיבור הרוח והחומר בשבת ,אנו באים אל קומת המחשבה,

630

ורתי תשרפ

המבקשת להתבונן בנפש האדם השרוי בצער או בחולי דווקא ביום שבו הצטווה על העונג, ולראות כיצד הנהגת האמונה מתעצמת מתוך חסרון הגוף. ההתמודדות המחשבתית של אדם שאינו יכול לאכול בשבת מעוררת את השאלה :האם השבת שלי חסרה? כאשר התורה מצווה "זכור" ,היא פונה אל התודעה של האדם ,אל המקום שבו הוא "בעל הבית" על מחשבותיו גם כשהוא אינו שולט על גופו .המחשבה היהודית מלמדת כי דווקא במקום שבו הגוף מושבת ,הנפש נקראת למלא את החלל .הקידוש של החולה או המתענה הוא קידוש של מסירות נפש; זהו דיבור שאומר" :ריבונו של עולם ,גם כשאין לי יין ופת ,יש לי את הזכירה שלך בלבי". כאן נבנה רובד עמוק של אמונה :הידיעה שקדושת השבת אינה נגזרת מהנאת האדם ,אלא היא מציאות אלוהית קיימת .האמונה של היהודי בשבת כזו היא אמונה שאינה תלויה בדבר. בעוד שכל אדם נהנה מהקידוש ומהסעודה ,החולה המקדש בדיבורו בלבד מזקק את המושג "לקדשו" – הוא מקדש את השבת מתוך הכרה טהורה במלכות ה' .הנהגת הנפש במצב זה היא הנהגה של קבלת הדין באהבה ,תוך הבנה שה"זכור" שבלב יקר לפני המקום לא פחות מהקידוש המפואר ביותר על שולחן ערוך. זאת ועוד ,המחשבה על "קידוש ללא סעודה" מלמדת אותנו על ערכו של הרצון .אדם המשתוקק לקדש ולסעוד אך נמנע ממנו ,נחשב לו הדבר כאילו קיים את המצווה בשלמותה, כמאמר חז"ל "מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה" .הנהגה זו מחברת את האדם אל מקור השמחה הפנימית ,שאינה תלויה בטעם המאכל אלא בטעם המצווה. מתוך בירור עמקי המחשבה והאמונה ,אנו עולים אל קומת המוסר ,המבקשת לעצב בקרבנו מצפן פנימי של ענווה והשלמה ,ומלמדת אותנו כיצד למצוא את המדרגה המוסרית הגבוהה ביותר דווקא ברגעי הצמצום והחולשה .היסוד המוסרי העולה מתוך סוגיית המתענה והחולה בשבת הוא ההכרה בערכו של הקיים אל מול המבוקש .האדם מטבעו שואף לשלמות – הוא רוצה שבת שלמה ,עם קידוש על היין וסעודה דשנה .אולם ,המוסר התורני מלמד אותנו כי הגבורה האמיתית היא היכולת לעבוד את השם מתוך התנאים שהוקצבו לנו באותה שעה .כאשר חולה מוותר על הברכה על היין משום "ספק ברכות" ומסתפק בזכירה בלב ובדיבור ,הוא מעמיד את רצון השם והציות להלכה מעל לרצונו הדתי "להרגיש" את המצווה. זהו שיעור בביטול האגו אל מול הדין הצרוף. בניית המצפן הפנימי מתרחשת בנקודה שבה האדם מבין כי ה"זכור" אינו זקוק תמיד למעטפת החיצונית כדי להיות בעל ערך .המוסר כאן אינו הטפה לסבל ,אלא הדרכה לאצילות נפש; היכולת לא לאבד את הקשר עם הקדושה גם כשהכלים הגשמיים נשברים .אדם המקדש בשפתיו בלבד מתוך חדר חולי ,בונה בקרבו יושרה מוסרית פנימית – הוא אינו פועל מכוח ההרגל או העונג ,אלא מכוח האחריות המוסרית שלו כלפי בוראו וכלפי עצמו כיהודי המצווה על הזכירה. זאת ועוד ,הסוגיה מלמדת אותנו מוסר של חמלה וריאליות .ההלכה שאינה דורשת מן

631

גם לנשמה מגיע אוכל

החולה את הבלתי אפשרי ,אלא מתווה לו דרך חלופית של זכירה בדיבור ,משקפת מצפן מוסרי המכיר במגבלות האנושיות .היא מלמדת אותנו לכבד את מצבו של הזולת ,לא לדחוק בו מעבר ליכולתו ,ולהבין שגם "זכור" קטן ודומם של אדם סובל ,משקלו המוסרי בשמיים עשוי להיות כבד וחשוב יותר מקידושים מפוארים בראש המפלגה. מתוך בירור יסודות המוסר והנהגת הנפש אל מול מגבלות הגוף ,אנו באים אל חתימת הסוגיה ,לקחת עמנו צידה לדרך ולסכם את פניני ההלכה והמחשבה שעלו בבתי המדרש. מכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום-יום :למדנו כי עבודת השם אינה מותנית בנסיבות חיצוניות ,וגם כאשר הגוף שרוי בצער ,הנשמה נותרת בת חורין לזכור ולבטא את קדושת השבת .הידיעה ש"מקום סעודה" הוא תנאי לשלמות המצווה אך לא למחיקתה הגמורה, מלמדת אותנו את ערכה של הדרגתיות בעבודת השם – אם לא זכינו למצווה בשלמותה ,אין אנו פטורים מלעשות את המעט שביכולתנו .עבור כל אדם ,גם הבריא ,התובנה היא שהדיבור המקדש הוא המנוע הפנימי של היום ,והסעודה היא רק הכלי שמכיל אותו.

עיקר העניין: העולה מן הבירור בסוגיית המתענה או החולה בשבת ,שאינם יכולים לאכול או לשתות :חובת הקידוש מהתורה :מצוות "זכור את יום השבת לקדשו" היא חובת גברא המוטלת על כל אדם מישראל ,והיא מתקיימת בעצם הזכרת קדושת היום בדיבור .חובה זו קיימת גם עבור מי שאינו יכול לאכול ,ולכן עליו לכוון לצאת ידי חובה בתפילה או לומר את פסוקי "ויכולו" וברכת הקידוש (ללא שם ומלכות ,לדעת חלק מהפוסקים). קידוש במקום סעודה :תקנת חכמים לקדש על היין הוצמדה לסעודה .לפיכך ,מי שאינו יכול לאכול כלל ,נכנס למחלוקת ראשונים; התוספות רי"ד (במהדורה תליתאה, פסחים קיד ע"א) פירש כי ללא סעודה אין חיוב קידוש על היין כלל ,וכן נטה ספר הבתים. הכרעת הפוסקים למעשה :הגר"י וייס (שו"ת מנחת יצחק ח"ח סימן ל') ביאר כי חולה הניזון באינפוזיה אינו מברך על הכוס .הגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות ח"ב סימן ק"ס) חידש כי יצא ידי חובת התורה בדיבור בלבד .מנגד ,הפרי מגדים (סימן תרצ"ג) פסק כי המתענה בשבת יקדש ויתן לאחר לטעום ,כדי לקיים "מקום סעודה" דרך שומע אחר. הנהגה לחולה :מי שחולה ואינו יכול לאכול ,לכתחילה ישמע קידוש מאדם אחר שאוכל ,ובכך יצא ידי חובת "זכור" לכל הדעות מבלי להיכנס לספק ברכות .אם הוא לבדו ,יקדש בדיבור ללא ברכה על הכוס ,שכן "ספק ברכות להקל" כפי שכתב בשו"ת כפי אהרן (סימן ל"ח) .נמצאנו למדים ,כי קדושת השבת חופפת על ראשו של כל יהודי בכל מצב ,והזיכרון שבפה הוא הגשר הנצחי המחבר בין האדם לבוראו, גם כששולחן השבת ריק מחמת אונס.

632

ורתי תשרפ