מתי ״יהיה בסדר״ הוא אמונה, ומתי הוא הדרך שלנו לברוח מן המציאות?

שני אנשים אומרים לעצמם ״יהיה בסדר״. האחד בדק, התייעץ, עשה את מה שביכולתו ובחר שלא למסור את חייו לחרדה על מה שאינו בידיו. השני רואה כבר זמן רב שמשהו אינו תקין, אבל המשפט מאפשר לו לדחות עוד יום את השיחה, את הבדיקה או את ההחלטה. אצל הראשון התקווה נותנת כוח לפעול. אצל השני היא נעשית חומר הרדמה.

זה יכול לקרות בזוגיות שנעשתה מרוחקת, מול ילד שמתחיל להיסגר, בעסק שמפסיד או מול איתות של הגוף. לא כל קושי דורש בהלה, ולא כל תקופה קשה מחייבת מהפכה. אבל כאשר ״זו רק תקופה״ נאמרת כבר שלוש שנים, ראוי לשאול אם הסבלנות עדיין מגינה על הבית או כבר מגינה עלינו מפני הצורך לפגוש את האמת.

ברכה שאדם נותן לעצמו

בפרשת נצבים משה מתאר אדם ששומע את דברי הברית ובכל זאת מברך את עצמו בלבו: ״שלום יהיה לי״. רש״י מבאר שהוא מברך את עצמו לשלום. המידע הגיע אליו; הבעיה אינה חוסר ידיעה אלא הסיפור שהוא בונה כדי שהידיעה לא תחייב אותו.

הרמב״ן מסביר שהאדם שומע את האזהרה וממשיך בשרירות לבו מתוך מחשבה שהפורענות לא תבוא עליו. זהו מנגנון אנושי מוכר: אנחנו מבינים היטב את הכלל כאשר הוא נוגע לאחרים, ובאותו זמן מצליחים לשכנע את עצמנו שאצלנו המציאות תהיה סלחנית יותר.

אמונה אינה פטור מן ההשתדלות

אמונה אמיתית אינה דורשת מן האדם לשלוט בתוצאה. היא דורשת ממנו להבחין בין מה שאינו בידיו לבין הצעד שכן מונח לפניו. אינני יודע מה יהיה עם הילד, אבל אולי יש שיחה שאני צריך לקיים איתו היום. אינני יודע כיצד תיראה הפרנסה בעוד שנה, אבל אולי יש מספרים שכבר הגיע הזמן לבדוק.

יש הבדל עצום בין לא לחיות בפחד לבין לסרב לראות. אפשר להאמין שהקב״ה מנהל את העולם ובאותה נשימה לקבוע תור, לבקש עצה, לפתוח שיחה ולשנות כיוון. התקווה אינה באה במקום האחריות. היא מעניקה לאדם כוח לשאת את מה שיגלה כאשר יפעל באחריות.

שלוש שאלות שמחזירות לקרקע

לפני שאומרים ״יהיה בסדר״ כדאי לשאול: מה אני כבר יודע, מה אני עדיין צריך לברר, ומהו הצעד הקטן שנמצא בידי עכשיו. אם לאחר המשפט אנחנו מסוגלים לפעול בשקט ובצלילות, ייתכן שהוא נובע מאמונה. אם הוא מעניק לנו רשות להמשיך להתעלם, ייתכן שהוא פשוט שם יפה לפחד.

האמת אינה מחייבת להיבהל. היא רק מבקשת שלא נברך את עצמנו בשלום במקום לעשות את המעשה שיכול לקרב אליו.