ספר יונה: האם ייתכן שכל הסיפור הזה הוא בעצם הסיפור של הנשמה שלנו?

ספר יונה :האם ייתכן שכל הסיפור הזה הוא בעצם הסיפור של הנשמה שלנו? ספר יונה הוא הרבה יותר מסיפור על נביא שניסה לברוח מנינוה .לפי ביאור הגר"א על דרך הרמז ,יונה הוא הנשמה שנשלחה לעולם כדי לתקן ,אך בורחת משליחותה ,יורדת ,נרדמת ,נשברת ,מתעוררת ונשלחת מחדש .דרך הסערה, הדג ,תפילת המעמקים ,אנשי נינוה…

ספר יונה :האם ייתכן שכל הסיפור הזה הוא בעצם הסיפור של הנשמה שלנו? ספר יונה הוא הרבה יותר מסיפור על נביא שניסה לברוח מנינוה .לפי ביאור הגר"א על דרך הרמז ,יונה הוא הנשמה שנשלחה לעולם כדי לתקן ,אך בורחת משליחותה ,יורדת ,נרדמת ,נשברת ,מתעוררת ונשלחת מחדש .דרך הסערה, הדג ,תפילת המעמקים ,אנשי נינוה והקיקיון ,נחשפת שאלה אחת גדולה :האם אנחנו באמת חיים את החיים שניתנו לנו ,או רק מצליחים לעבור בהם מבלי לפגוש את השליחות ,הפחדים והחדרים העמוקים שבתוכנו? זהו מסע על בריחה ותשובה ,על הזדמנות שנייה ,על אחריות בלי אשליית שליטה ,ועל היכולת לא רק להשתנות בעצמנו ,אלא גם לאפשר לאחרים להשתנות.

לקראת השעות האחרונות של יום הכיפורים ,בשעה שבה הגוף כבר עייף ,הצום מורגש היטב והיום הקדוש מתקרב אל סיומו ,חז"ל קבעו לקרוא בתפילת מנחה את ספר יונה .לכאורה ,היה אפשר לבחור בפרק שעוסק ישירות בכפרה ,ברחמים ,בווידוי או בסליחה .במקום זאת אנחנו מקבלים סיפור כמעט סוער :נביא שמקבל שליחות ובורח ממנה ,ספינה שמיטלטלת בים ,מלחים מבוהלים ,אדם שנרדם בתוך סערה ,השלכה למים ,דג שבולע אדם חי ,תפילה מתוך המעמקים, עיר שלמה שחוזרת בתשובה ,נביא שכועס דווקא לאחר שהשליחות שלו הצליחה ,קיקיון שצומח בלילה ונעלם בלילה ,ולבסוף שאלה של הקב"ה שנותרת תלויה באוויר.

למה זה הספר שצריך ללוות אותנו דווקא בשעות האחרונות של יום הכיפורים? לפני שניכנס אל העומק ,צריך להכיר את הסיפור עצמו. הקב"ה פונה אל יונה בן אמתי ואומר לו" :קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני" (יונה א ,ב) .נינוה היא עיר גדולה ורעה ,והנביא נשלח להזהיר את יושביה מפני הדין המתקרב .אלא שיונה עושה דבר מפתיע .במקום ללכת מזרחה אל נינוה ,הוא קם ובורח לכיוון ההפוך" :ויקם יונה לברח תרשישה מלפני ה'" (יונה א ,ג). הוא יורד ליפו ,מוצא אנייה היוצאת לתרשיש ,משלם את שכרה ועולה עליה .ואז הקב"ה מטיל רוח גדולה אל הים ,והסערה מאיימת לפרק את הספינה .המלחים מפחדים ,כל אחד קורא אל אלוהיו ,והם משליכים את הכלים מן האנייה כדי להקל עליה .בתוך כל המהומה הזאת יונה עושה דבר כמעט בלתי נתפס" :ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם" (יונה א ,ה). רב החובל מוצא אותו וצועק" :מה לך נרדם? קום קרא אל אלהיך" (יונה א ,ו) .המלחים מטילים גורלות כדי להבין בשל מי הרעה הזאת ,והגורל נופל על יונה .הם שואלים אותו מי הוא ,מה מלאכתו ,מאין בא ולאיזה עם הוא שייך ,ואז הוא אומר להם שהוא עברי וירא את ה' אלוהי השמים אשר עשה את הים ואת היבשה .הוא גם מודה שהוא בורח מלפני ה'. כשהסערה מתחזקת ,הם שואלים מה לעשות כדי שהים ישתוק .יונה משיב" :שאוני והטילני אל הים וישתק הים מעליכם ,כי יודע אני כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם" (יונה א ,יב) .המלחים מנסים תחילה להציל אותו ,אבל לבסוף נאלצים להשליכו אל הים .ברגע שהוא נופל ,הים שוקט. ואז מתרחש הדבר שכולם זוכרים מן הספר" :וימן ה' דג גדול לבלע את יונה" (יונה ב ,א) .יונה נמצא במעי הדג שלושה ימים ושלושה לילות .מתוך המקום שאין ממנו דרך יציאה הוא מתפלל" :מבטן

שאול שועתי שמעת קולי" (יונה ב ,ג) .לאחר תפילתו מצווה הקב"ה את הדג ,והוא מקיא את יונה אל היבשה. ואז מגיע אחד הפסוקים המרשימים ביותר בספר" :ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר" (יונה ג ,א). שנית. השליחות שנדחתה חוזרת. הקב"ה אומר לו שוב" :קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא אליה את הקריאה אשר אנכי דבר אליך" (יונה ג ,ב) .הפעם יונה הולך .הוא מכריז" :עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת" (יונה ג ,ד), ובאופן מפתיע אנשי נינוה מאמינים מיד .מן המלך ועד האדם הפשוט הם צמים ,לובשים שק וקוראים אל ה' .המלך מצווה" :וישבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם" (יונה ג ,ח) .הקב"ה רואה את מעשיהם ואינו מביא עליהם את הרעה. אפשר היה לחשוב שכאן הספר צריך להסתיים. הנביא מילא את שליחותו. העיר חזרה בתשובה. הדין בוטל. לכאורה ,הצלחה מושלמת. אבל אז מגיע פרק ד ומערער הכול. יונה כועס. "וירע אל יונה רעה גדולה ויחר לו" (יונה ד ,א). הנביא שברח כדי שלא ללכת לנינוה ,הלך לבסוף ,הצליח מעבר לכל דמיון ,ועכשיו הוא כועס דווקא משום שהקב"ה ריחם על אנשי העיר. הוא יוצא מחוץ לעיר ,והקב"ה מצמיח מעליו קיקיון שנותן לו צל .יונה שמח עליו מאוד .למחרת הקיקיון מתייבש ,השמש מכה בו ,והוא שוב מבקש למות.

ואז מגיעה השאלה האחרונה של הספר .הקב"ה אומר לו :אתה חסת על הקיקיון שלא עמלת בו ושלא גידלת אותו" ,ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה"? (יונה ד ,יא). וכאן הספר נגמר. אין תשובה של יונה. אין משפט שאומר שהוא הבין. אין סיום שבו הנביא נופל על פניו ואומר :טעיתי. הקב"ה שואל. והמקרא שותק. כבר בקריאה הפשוטה קשה שלא להרגיש שספר יונה איננו סיפור רגיל .יש בו יותר מדי ירידות ,יותר מדי בריחות ,יותר מדי שינה ,סערה, מוות כמעט מוחלט וחזרה לחיים .אפילו אחרי שהשליחות מתבצעת, הסיפור ממשיך ,כאילו עצם ההגעה לנינוה עדיין לא פתרה את הבעיה האמיתית. ואז מגיע הגאון מווילנא ופותח דלת אחרת לחלוטין אל הספר. בפתיחה לפירושו על יונה כותב הגר"א" :ענין הנביא רומז על נשמות האדם ...ועניינו ששולחה אל העולם הזה לתקן את העולם ,ולא די שלא תיקן אלא קלקל את עצמו גם כן ,ואחר כך שולח אל גלגול שני לתקן". זה משפט שמשנה את הקריאה כולה. הגר"א אינו מבטל את סיפורו של יונה הנביא .אבל הוא מלמד שמתחת לסיפור ההיסטורי מסתתר גם סיפור אחר. יונה הוא הנשמה.

הגר"א כותב בפירושו לפסוק הראשון" :יונה זו היא הנשמה ".הוא מבאר שהקב"ה משלח את הנשמה אל העולם הזה ואומר לה, בלשונו ,לרדת אל גוף מסוים ולעשות את רצונו. פתאום "קום לך אל נינוה" איננו רק ציווי לנביא ללכת אל עיר רחוקה. זו יכולה להיות הקריאה שנאמרת לכל נשמה לפני שהיא נכנסת לחיים. קום. לך. יש עולם שאליו אתה נשלח. יש דבר שעליך לעשות שם. יש משהו שאינו יכול להיעשות בלעדיך בדיוק כפי שאתה. כאן ספר יונה מתחיל להפסיק להיות סיפור שאנחנו קוראים על אדם אחר. הוא מתחיל להתקרב בצורה מסוכנת אלינו. אם יונה הוא הנשמה ,השאלה הראשונה איננה עוד למה נביא אחד לפני אלפי שנים ניסה לברוח מנינוה. השאלה היא אחרת: למה נשמה שנשלחה לעולם בכלל רוצה לברוח מן המקום שאליו נשלחה? ולפני ששואלים איך היא בורחת ,צריך לשאול שאלה בסיסית אפילו יותר. למה היא ירדה לכאן מלכתחילה? הגר"א כותב שהנשמה נשלחת לעולם הזה "לתקן את העולם" .זו אמירה עצומה ,מפני שהיא הופכת את החיים מהתרחשות לשליחות.

אדם איננו רק יצור שנולד ,גדל ,לומד ,עובד ,מקים משפחה ,מזדקן ונפטר .הוא נשלח. המילה הזאת משנה הכול. מי שנקלע למקום שואל איך להסתדר בו. מי שנשלח למקום צריך לשאול למה שלחו אותו. אולי אחת השאלות הגדולות ביותר שאדם יכול לשאול על חייו איננה "מה אני רוצה מן העולם"? ,אלא "מה העולם הזה מבקש ממני מפני שבדיוק אני נשלחתי אליו"? וזה אינו אומר שלכל אדם יש איזו משימה דרמטית שעליו לפענח באמצעות סימנים מסתוריים .לא כל אדם נשלח להקים מפעל עולמי, לכתוב ספר או לשנות דור .לפעמים השליחות נמצאת הרבה יותר קרוב. אולי אדם נשלח לתקן מידה אחת שהוא נאבק בה כל חייו. אולי לבנות בית מסוג שלא היה לו. אולי להיות אב בדרך שבה לא היה לו אב. אולי ללמוד כיצד לאהוב בלי לשלוט. אולי להשתמש בכישרון שקיבל ולא לקבור אותו מפחד. אולי להאיר לאדם אחד. אולי לעבור ניסיון מסוים בלי להפוך להיות מר מן הכאב. אנחנו לא תמיד יודעים. אבל עצם האפשרות שהחיים אינם מקריים משנה את האופן שבו אנחנו שואלים את השאלות. ספר משלי אומר" :נר ה' נשמת אדם חפש כל חדרי בטן" (משלי כ, כז) .הנשמה נקראת נרו של הקב"ה .נר נועד להאיר ,אבל הפסוק

אומר דבר נוסף :הוא מחפש .הוא נכנס לחדרים פנימיים .הוא אינו משאיר את האדם כפי שהוא. אולי לכן המסע של הנשמה בעולם איננו רק מסע החוצה. הוא גם מסע פנימה. היא נשלחת לתקן את העולם ,אבל תוך כדי הדרך היא נדרשת לפגוש את המקומות בתוכה שעדיין אינם מתוקנים. וכאן מתחיל הקושי. מפני שאפשר לקבל שליחות ולא לרצות אותה. אפשר לדעת דבר על עצמנו ולא לרצות לדעת אותו. אפשר להבין בדיוק מה נכון לנו לעשות ולהקדיש שנים למציאת דרך אחרת. זו איננה תופעה נדירה. לפעמים האדם אינו בורח מפני שאינו יודע. הוא בורח דווקא מפני שהוא יודע. והפסוק הבא בספר יונה הולך להראות עד כמה רחוק יכולה הבריחה הזאת להגיע. הפסוק הבא חד מאוד" :ויקם יונה לברח תרשישה מלפני ה'" (יונה א ,ג) .התורה אינה אומרת שיונה התלבט ,לא אומרת שהוא ביקש זמן לחשוב ,ואפילו לא שהוא ניסה לשכנע את הקב"ה לשנות את השליחות .הוא פשוט קם ובורח .וכאן בדיוק מתחילה אחת השאלות המטלטלות ביותר של הספר :האם אדם באמת יכול לברוח מן השליחות שלשמה הוא נשלח ,או שהוא רק מצליח לברוח מן המפגש הישיר איתה? יונה יודע ממי הוא בורח .זה מה שהופך את הסיפור לקשה כל כך. הוא אינו אדם מבולבל שאינו מבין מה רוצים ממנו .הוא נביא .הוא שמע את דבר ה' .הוא יודע מהי השליחות ,והוא גם יודע שאין באמת

מקום שבו הקב"ה איננו .ובכל זאת הוא קם ובורח .כלומר ,הבריחה האנושית אינה תמיד תוצאה של חוסר ידיעה .לפעמים היא נוצרת דווקא מן הידיעה. אדם יכול לדעת היטב שהוא צריך לשנות דבר מסוים בחייו ,ובכל זאת לדחות אותו שנה ועוד שנה .הוא יכול לדעת שהקשר שלו עם אדם קרוב נשחק ,ובמקום להתמודד הוא ממלא את הזמן בעבודה .הוא יכול לדעת שהוא מפחד מהצלחה יותר מכישלון ,ולכן הוא תמיד דואג להישאר קצת מתחת ליכולת האמיתית שלו .הוא יכול לדעת שהחיים שלו כבר אינם מתאימים למה שהוא מאמין בו ,ובכל זאת להמשיך כאילו הכול בסדר .לפעמים הבעיה שלנו איננה שאיננו יודעים את האמת .הבעיה היא שאנחנו יודעים אותה טוב מדי ולכן מחפשים דרך לא לפגוש אותה. זה המקום שבו הבריחה לתרשיש נעשית הרבה יותר מסיפור גיאוגרפי. תרשיש היא הכיוון ההפוך מנינוה ,אבל מבחינה נפשית היא יכולה להיות כל מקום שאליו אדם הולך כדי לא לעמוד מול מה שנדרש ממנו .היא יכולה להיות קריירה ,עיסוק ,מסך ,נסיעות ,הצלחה, ויכוחים ,צורך תמידי להיות עסוק ,ואפילו עולם רוחני שלם שאדם משתמש בו כדי לא לפגוש נקודה אחת כואבת ואמיתית בתוכו. צריך להדגיש :לא כל עבודה היא בריחה ,לא כל מסך הוא בריחה ,לא כל הצלחה היא בריחה ולא כל עיסוק הוא הימנעות .השאלה אינה מה האדם עושה ,אלא למה הוא עושה את זה ומה הוא אינו מוכן לפגוש כשהוא עושה את זה .יש אדם שעובד קשה מתוך אחריות ושליחות ,ויש אדם שעובד קשה מפני שהשקט בבית מפחיד אותו. מבחוץ זה יכול להיראות אותו דבר .מבפנים אלה שני סיפורים שונים לחלוטין. הנביא ירמיהו מתאר את לב האדם במילים קשות" :עקב הלב מכל ואנש הוא מי ידענו" (ירמיהו יז ,ט) .האדם אינו תמיד שקוף לעצמו. לפעמים הוא מספר לעצמו סיפור הגיוני מאוד על מה שהוא עושה, ורק אחרי שנים מגלה שמתחת לכל ההסברים הייתה בריחה אחת

ארוכה .ספר משלי אומר" :כל דרך איש ישר בעיניו ותכן לבות ה'" (משלי כא ,ב) .לא כל מה שנראה לנו ישר אכן נולד ממקום ישר ,ולא תמיד אנחנו יודעים לזהות בזמן אמת איזה פחד ,צורך או פצע מנהלים את הבחירות שלנו. כאן הגר"א פותח את הקריאה של יונה לכיוון עמוק מאוד .אם יונה הוא הנשמה ,הבריחה איננה רק מנינוה .היא עלולה להיות בריחה מן התיקון שלשמו הנשמה ירדה לעולם .אדם יכול להצליח בדברים רבים מאוד ובכל זאת לא לגעת בנקודה המרכזית שבגללה חייו דורשים ממנו עבודה. וזה מפחיד ,מפני שהחיים יכולים להיראות מלאים מאוד גם בזמן שהאדם בורח. הוא יכול להיות עסוק. להצליח. להיות מוערך. ללמוד. ללמד. להקים. לבנות. לדאוג לכולם. ואפילו לעשות דברים טובים. ובכל זאת ,בתוך כל זה יש נקודה אחת שהוא לעולם אינו מתקרב אליה. הבריחה המסוכנת ביותר איננה תמיד בריחה מן החיים .לפעמים היא חיים מלאים מאוד שמסודרים כך שלא נצטרך להגיע אל הדבר שממנו אנחנו בורחים.

לכן הפסוק מדגיש" :לברח תרשישה מלפני ה'" .הביטוי "מלפני ה'" קשה מאוד .וכי אפשר לברוח מלפני ה'? דוד המלך כבר אמר" :אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח .אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך" (תהלים קלט ,ז-ח) .אין כיוון בעולם שבו האדם יוצא מנוכחותו של הקב"ה. אז מה פירוש שיונה בורח "מלפני ה'"? בפשט הדברים ,וכפי שמבארים מפרשים ,יונה מבקש לברוח מארץ שבה חלה עליו הנבואה אל מקום שבו לא תשרה עליו הנבואה באותה דרך .אבל בתוך הקריאה הפנימית של הספר יש כאן רעיון חד הרבה יותר :אדם אינו יכול לברוח מן הקב"ה ,אבל הוא יכול לנסות לברוח מן העמידה לפני הקב"ה .הוא יכול למלא את חייו ברעש מספיק גדול כדי לא לשמוע את השאלה שמופנית אליו. זו הבחנה חשובה. הקב"ה נמצא. אבל האדם אינו תמיד נוכח. המציאות מדברת. אבל הוא אינו תמיד מקשיב. הנשמה יודעת. אבל האדם יכול להשתיק אותה במשך שנים. אי אפשר לברוח מנוכחות ה' .אפשר רק לבנות חיים שבהם איננו רוצים להרגיש שאנחנו עומדים לפניו. וזה אולי אחד ההסברים לכך שהבריחה של יונה מתחילה דווקא בתנועה מהירה .הוא אינו נשאר במקום .הוא קם .יורד ליפו .מוצא אנייה .משלם .עולה .הכול מתקדם .לכאורה הוא יוזם ,פועל ,מקבל החלטות .אבל כל התנועה הזאת אינה בהכרח התקדמות. יש אנשים שכל הזמן זזים כדי לא להגיע.

זו אחת האשליות הגדולות של החיים .אנחנו נוטים לזהות תנועה עם התקדמות .אם אני עושה הרבה ,כנראה שאני מתקדם .אם אני מחליף מקומות ,מנסה דברים ,פותח פרויקטים ,אולי אני בדרך הנכונה .אבל אפשר לנוע במהירות עצומה בכיוון ההפוך. ספר יונה מכריח אותנו לשאול :האם הכיוון שלי נקבע לפי המקום שאליו אני נשלח ,או לפי המקום שממנו אני רוצה לברוח? אלה שני כוחות שונים לגמרי. יש בחירה שנולדת ממשיכה. ויש בחירה שנולדת מבריחה. מבחוץ היא נראית אותה בחירה. אבל בפנים היא בנויה אחרת. אדם יכול לעבור לעיר אחרת מפני שהוא רוצה לבנות חיים חדשים, ואדם יכול לעבור מפני שאינו מסוגל לשאת את עצמו במקום הנוכחי. הוא יכול להחליף עבודה מפני שיש לו שאיפה אמיתית ,והוא יכול להחליף מפני שבכל מקום שבו מתחילים להכיר אותו לעומק הוא מרגיש מאוים .הוא יכול לסיים קשר מפני שהקשר אינו נכון ,והוא יכול לסיים כל קשר ברגע שבו הוא מתחיל לדרוש ממנו פגיעות. השאלה היא לא רק לאן הלכת. השאלה היא מה דחף אותך ללכת. וזו שאלה קשה מפני שלעתים קרובות שני הדברים מעורבים זה בזה. יש גם רצון להתקדם וגם פחד .גם שאיפה וגם בריחה .הנפש אינה בנויה בקווים נקיים .לכן המסע אל עצמנו דורש יותר מסיסמאות .הוא דורש כנות. אולי כאן צריך לשאול את אחת השאלות הקשות ביותר של ספר יונה: אם הייתי מפסיק לרגע את כל הרעש ,מה הייתי יודע שאני כבר יודע?

מהי אותה שיחה שאני דוחה? איזו אמת אני מסביר לעצמי שוב ושוב למה עכשיו אינו הזמן לפגוש אותה? איזו יכולת אני משאיר רדומה מפני שאם אשתמש בה אצטרך לקחת אחריות גדולה יותר? איזה קשר אני יודע שזקוק לתיקון? איזה פחד אני מכנה "שיקול דעת"? איזו בריחה אני מכנה "חיים עמוסים"? אין הכרח שלכל אדם תהיה תשובה דרמטית .לפעמים הבריחה קטנה, אבל מתמשכת .אדם יודע שהוא צריך להתחיל ללמוד דבר מסוים, לבקש סליחה ,לשנות הרגל ,לשמור על בריאותו ,להקדיש זמן לילד, להציב גבול ,לומר אמת או להפסיק להסכים למשהו שפוגע בו .הוא יודע .ובכל פעם מופיעה תרשיש חדשה. עוד מעט. אחרי החגים. אחרי שהעבודה תירגע. כשהילדים יגדלו. כשיהיה יותר כסף. כשארגיש בטוח. כשאהיה מוכן. אבל לפעמים האדם אינו צריך להיות מוכן כדי להתחיל .לפעמים עצם ההתחלה היא מה שמתחיל להכין אותו. וזה המקום שבו ספר יונה הולך ונעשה חד יותר. מפני שהתורה אינה אומרת רק שיונה ברח. היא מתארת מה קורה לבריחה.

הפסוק הבא מתחיל במילה אחת שחוזרת שוב ושוב בספר: "וירד". יונה יורד ליפו. יורד באנייה. יורד אל ירכתי הספינה. ובהמשך הוא יתאר את עצמו" :לקצבי הרים ירדתי" (יונה ב ,ז). הבריחה אינה רק תנועה הצדה. היא מתחילה להפוך לתנועה כלפי מטה. וכאן צריך לעצור ולשאול שאלה לא נוחה :מה קורה לאדם כאשר הוא בורח זמן רב מדי מן המקום שאליו הוא יודע שהוא צריך ללכת? הירידה של יונה איננה מתרחשת בבת אחת .וזה אולי אחד הפרטים החשובים ביותר בסיפור .הוא אינו נופל מן השליחות ישר אל מעמקי הים .הירידה נעשית בהדרגה .צעד ועוד צעד .ודווקא כך קורה לעיתים קרובות גם בחיים. הפסוק הראשון בתהליך אומר" :וירד יפו וימצא אניה באה תרשיש" (יונה א ,ג) .אחר כך" :ויתן שכרה וירד בה" .ובהמשך: "ויונה ירד אל ירכתי הספינה" (יונה א ,ה) .לאחר שיושלך לים הוא יתפלל מתוך הדג ויאמר" :לקצבי הרים ירדתי ,הארץ ברחיה בעדי לעולם" (יונה ב ,ז). המילה חוזרת שוב ושוב. וירד. וירד. ירד. ירדתי.

המקרא כאילו מצייר מסלול. בהתחלה יונה רק משנה כיוון .הוא אינו הולך לנינוה .אחר כך הוא יורד ליפו .אחר כך לאנייה .אחר כך לתחתית האנייה .אחר כך אל הים .אחר כך אל המעמקים. הבריחה מתחילה בדרך כלל בצעד קטן הצדה ,ורק לאחר זמן מתברר כמה רחוק למטה הוא לקח אותנו. זו אינה אמירה שכל בחירה לא נכונה מובילה בהכרח להתרסקות. החיים מורכבים יותר .אדם יכול לטעות ולחזור .הוא יכול לסטות ולתקן .אבל ספר יונה מתאר תהליך שאנחנו מכירים היטב מן הנפש: כאשר אדם ממשיך לברוח מדבר שהוא יודע שהוא צריך לפגוש ,הוא נדרש בדרך כלל לבנות עוד ועוד מנגנונים כדי לא לפגוש אותו. בהתחלה צריך רק תירוץ. אחר כך צריך הרגל. אחר כך צריך סיפור שלם שמסביר למה דווקא מה שאני עושה הוא הדבר הנכון. ולפעמים ,אחרי שנים ,האדם כבר אינו זוכר מה היה הדבר הראשון שממנו ברח .הוא רק יודע שהוא עייף. זה אחד הדברים המפחידים בבריחה ממושכת .בתחילה האדם עדיין יודע שהוא בורח .בהמשך הבריחה עצמה נעשית צורת חיים. אפשר לראות את זה בהרגלים קטנים מאוד .אדם דוחה שיחה קשה. הוא אומר לעצמו שיעשה אותה מחר .מחר הוא עסוק .שבוע עובר. בינתיים נוצר מתח .עכשיו כבר קשה יותר לדבר ,מפני שצריך להסביר גם למה חיכינו כל כך הרבה .לכן הוא דוחה עוד .אחרי חודש ,עצם פתיחת הנושא נראית דרמטית כל כך שהוא מעדיף להמשיך בשקט. אותו דבר יכול לקרות ביחסים עם עצמנו .אדם מרגיש שמשהו בחייו אינו נכון .במקום לעצור ,הוא מוסיף פעילות .עוד פרויקט .עוד התחייבות .עוד מסגרת .עוד מסך .עוד דבר שצריך לעשות .הוא אינו

חייב להיות עצלן כדי לברוח .לפעמים הבריחה נראית כמו חריצות מופלאה. יש אנשים שיורדים דווקא כשהם נראים כלפי חוץ כאילו הם מטפסים. הם מצליחים יותר. מרוויחים יותר. מוכרים יותר. עסוקים יותר. אבל הם מתרחקים מן המקום שבו הם מרגישים חיים באמת. וזה מה שהמילה "וירד" יכולה ללמד אותנו .ירידה אינה תמיד נמדדת במעמד ,בכסף או בהישגים .לפעמים אדם עולה בעולם ויורד בתוך עצמו. הוא נעשה חשוב יותר לאחרים ופחות נוכח בביתו. הוא יודע יותר ומקשיב פחות. הוא משיג יותר ומרגיש פחות. הוא מקבל יותר כבוד אבל מפחד יותר לאבד אותו. מבחוץ זו עלייה. מבפנים זו יכולה להיות ירידה. אולי משום כך ספר יונה אינו אומר רק לאן הוא נסע ,אלא איך הוא נע בתוכו. יש כאן גם נקודה נוספת .יונה משלם כדי לברוח .הפסוק מדגיש: "ויתן שכרה" (יונה א ,ג). לכאורה זה פרט טכני .אדם עולה לאנייה ומשלם. אבל בקריאה הפנימית אפשר לשמוע כאן אמת קשה :לכל בריחה יש מחיר.

לפעמים אנחנו משלמים אותו בכסף. לפעמים בזמן. לפעמים בשנים. לפעמים בזוגיות. לפעמים בקשר עם הילדים. לפעמים בבריאות. לפעמים בתחושת חיות. ולפעמים האדם משלם מחיר עצום רק כדי לא לפגוש אמת אחת. הבריחה מבטיחה הקלה מיידית ,אבל היא שולחת את החשבון מאוחר יותר. זה אחד המנגנונים החזקים ביותר של הנפש .הימנעות כמעט תמיד מעניקה הקלה בטווח הקצר .אם אני מפחד משיחה ואני דוחה אותה, ברגע שדחיתי אני מרגיש הקלה .אם אני מפחד מכישלון ואינני מנסה, נחסך ממני הסיכון .אם אני פוחד להסתכל על חשבון הבנק ,אני יכול לא לפתוח אותו ולהרגיש עוד כמה שעות כאילו הבעיה אינה קיימת. וזה בדיוק מה שהופך הימנעות לכל כך מפתה. היא עובדת. אבל היא עובדת רק לרגע. החרדה יורדת עכשיו ,ובדרך כלל חוזרת אחר כך עם ריבית. הבעיה לא נעלמה. אנחנו רק התרחקנו מן המקום שבו אפשר היה להתחיל לטפל בה. וכאן ספר יונה נעשה כמעט אכזרי בדיוק שלו .יונה שילם את מחיר האנייה ,עלה עליה ,התרחק מן היבשה ,והצליח לכאורה .נינוה מאחוריו .הספינה מתקדמת .הכול הסתדר.

ואז מגיע הפסוק" :וה' הטיל רוח גדולה אל הים ,ויהי סער גדול בים והאניה חשבה להשבר" (יונה א ,ד). הבריחה הצליחה. והחיים התחילו לרעוד. צריך כאן להיזהר מאוד .אסור לנו ללמוד מכאן שכל סערה בחייו של אדם מוכיחה שהוא בורח משליחותו או שהקב"ה מעניש אותו על חטא מסוים .ספרי איוב ,קהלת ,תהלים ומקורות רבים בחז"ל מלמדים כמה מסוכן ופשטני להסביר כל סבל אנושי בצורה כזאת. צדיקים סובלים ,רשעים מצליחים ,ויש דברים שהאדם אינו יודע את פשרם. אבל בתוך הסיפור המסוים של יונה ,המקרא כן קושר בין הבריחה לבין הסערה. ולכן השאלה שאנחנו יכולים לקחת מכאן אינה" :איזה חטא גרם לצרה שלי"? זו שאלה שאין לנו רשות לענות עליה בפשטנות. השאלה הזהירה יותר היא :כאשר החיים שלי סוערים ,האם יש משהו שהסערה מאלצת אותי לראות שכבר זמן רב לא רציתי לראות? לא כל סערה באה כדי ללמד. אבל כל סערה יכולה להפוך למקום שבו אדם לומד. זה הבדל גדול. אדם לא צריך לומר לעצמו :אם קרה לי דבר רע ,סימן שהקב"ה מעניש אותי. אבל הוא כן יכול לשאול :עכשיו ,כשהדבר כבר קרה ,מה אני רואה על עצמי שלא ראיתי קודם? מי באמת חשוב לי?

על מה בניתי את הביטחון שלי? מה נשאר ממני כאשר תוכנית אחת נשברת? איזה קשר הזנחתי? איזה פחד ניהל אותי? מה אני מגלה על דרך ההתמודדות שלי? איננו תמיד יכולים לדעת למה הסערה באה ,אבל אנחנו יכולים לבחור אם לצאת ממנה בדיוק כפי שנכנסנו אליה. אצל יונה הסערה חושפת דבר נוסף. כולם מתעוררים חוץ ממנו. המלחים מפחדים. הם צועקים. הם משליכים את הכלים. הם מנסים להציל את הספינה. ויונה יורד אל ירכתי הספינה ונרדם. זה אחד הרגעים התמוהים ביותר בכל הספר. נביא שבורח מן הקב"ה. ים גועש. ספינה עומדת להישבר. אנשים חושבים שהם עומדים למות. והאדם שבגללו ,בתוך הסיפור ,הסערה התחילה ,ישן. איך אפשר לישון? ואולי דווקא כאן אנחנו מגיעים למקום שבו ספר יונה מפסיק להיות תמוה ומתחיל להיות מוכר מאוד.

מפני שיש שינה שאינה עייפות. יש שינה של הנפש. אדם יכול להיות ער כל היום ולהיות ישן שנים. הוא קם בזמן. עובד. מדבר. נוסע. קונה. מתפלל. עונה להודעות. מתפקד. אבל משהו בתוכו הפסיק להיות נוכח. הוא כבר אינו שואל. כבר אינו מתרגש. כבר אינו מבחין במה שקורה לו. הוא פשוט ממשיך. וככל שהסערה גדולה יותר ,לפעמים הוא נעשה דווקא רדום יותר. זה נשמע פרדוקסלי ,אבל זו תופעה אנושית מוכרת .יש אדם שכאשר המציאות נעשית קשה מאוד אינו נעשה חד יותר אלא קהה יותר. הנפש מגינה על עצמה באמצעות ניתוק ,השטחה ,עייפות או כניסה לשגרה אוטומטית. אולי זו אחת הקריאות האפשריות בפסוק" :ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם".

הוא ירד כל כך עמוק ,עד שהוא כבר אינו רוצה אפילו לראות את הסערה. וכאן מגיע רב החובל. הוא אינו נביא. אינו יהודי. אינו מכיר את שליחותו של יונה. אבל דווקא הוא אומר את אחת הקריאות הרוחניות החזקות ביותר בספר: "מה לך נרדם? קום קרא אל אלהיך" (יונה א ,ו). שתי מילים עומדות זו מול זו. בתחילת הספר הקב"ה אמר" :קום לך אל נינוה". יונה ברח. ועכשיו ,בתוך הסערה ,אדם זר אומר לו שוב: "קום". כאילו הקריאה שהוא ניסה לברוח ממנה מצאה דרך אחרת להגיע אליו. זה רעיון מטלטל. לפעמים האדם אינו שומע את הקול כשהוא מגיע בשקט. ואז החיים חוזרים ושואלים את אותה שאלה בצורה אחרת. לא בהכרח כעונש. אלא משום שיש שאלות שאינן נעלמות רק מפני שהחלטנו לא לענות עליהן. אדם יכול לעזוב מקום ,אבל לקחת איתו את הפחד. להחליף קשר ,אבל לקחת איתו את אותו דפוס.

להחליף עבודה ,אבל לקחת איתו את אותה תחושת ריקנות. לעבור עיר ,אבל לקחת איתו את עצמו. אפשר להחליף ספינה .קשה יותר להחליף את השאלה שהנשמה ממשיכה לשאול. וזה הרגע שבו "מה לך נרדם" נעשה הרבה יותר מקריאה ליונה להתעורר מן השינה. זו שאלה שאפשר להפנות לכל אדם: מה לך נרדם בתוך החיים שלך? איפה התרגלת לדבר שכבר היה צריך לזעזע אותך? איזה קשר הולך ומתרחק ואתה קורא לזה "תקופה לחוצה"? איזה חלום מת ואתה קורא לזה "התבגרות"? איזה כאב אתה מכסה בעיסוק? איזו שאלה אתה משתיק מפני שאתה מפחד מן התשובה? ואולי קשה מכול: מתי בפעם האחרונה היית ער באמת לחיים שאתה חי? הקריאה של רב החובל אינה מסתיימת ב"קום". הוא אומר" :קום קרא אל אלהיך". לא רק תתעורר. תפנה. תדבר. תכיר בכך שאתה לא יכול לפתור הכול מתוך ירכתי הספינה. יש רגע שבו אדם צריך להפסיק רק לנהל את המציאות ולהתחיל לשאול לפני מי הוא עומד בתוכה. ויונה עדיין אינו מתפלל.

זה פרט מדהים. המלחים קוראים איש אל אלוהיו. רב החובל אומר ליונה לקרוא אל אלוהיו. אבל יונה שותק. התפילה שלו תגיע רק מאוחר יותר ,מתוך מעי הדג. וזה מעלה שאלה קשה מאוד: למה לפעמים אדם צריך להגיע עד המעמקים לפני שהוא מסוגל לומר את המילים שכבר יכול היה לומר בתחילת הדרך? אולי מפני שהאדם אינו תמיד מתפלל כאשר הוא יודע שהוא צריך להתפלל .לפעמים הוא מתפלל רק כאשר כל הדרכים האחרות שבהן ניסה להחזיק את עצמו כבר אינן מחזיקות .אין בכך אידיאליזציה של משבר ,כאילו צריך להתרסק כדי להגיע אל הקב"ה .להפך .אילו יונה היה עונה לקריאה הראשונה ,לא היה צריך להגיע אל מעי הדג .אבל ספר יונה מלמד שלפעמים גם כאשר האדם הרחיק מאוד ,הקריאה אליו עדיין לא פסקה. יש כאן נקודה שכדאי להשוות לדבריו הידועים של הרמב"ם על תקיעת השופר .לאחר שהוא מדגיש שתקיעת שופר היא גזירת הכתוב, הוא מוסיף שיש בה רמז" :עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם ,וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם" (משנה תורה ,הלכות תשובה ג ,ד) .הרמב"ם אינו מדבר על שינה גופנית .הוא מתאר אנשים שנסחפו אל שגרת החיים ,שכחו את תכליתם והפכו את מה שחולף לעיקר .הקריאה היא להתעורר לא מפני שהאדם אינו חי ,אלא מפני שאפשר לחיות בלי להיות ער באמת לחיים. פתאום דבריו של רב החובל מקבלים הד עמוק יותר" :מה לך נרדם"? זו איננה רק שאלה כיצד אתה מסוגל לישון כשהים סוער .זו שאלה על מצב של נפש .איך ייתכן שהחיים עצמם כבר צועקים ,ועדיין יש בתוכך מקום שמסרב להתעורר?

אבל גם לאחר שיונה מתעורר ,הספר אינו נותן לו מיד להתפלל. קודם כול הוא מוכרח לעבור חקירה. המלחים אומרים זה לזה" :לכו ונפילה גורלות ונדעה בשלמי הרעה הזאת לנו" (יונה א ,ז) .הגורל נופל על יונה ,ואז הם מפנים אליו רצף שאלות חריג בעוצמתו" :הגידה נא לנו באשר למי הרעה הזאת לנו ,מה מלאכתך ומאין תבוא ,מה ארצך ואי מזה עם אתה" (יונה א ,ח). תחשבו על הרגע הזה. יונה ברח מן השליחות שלו כדי לא לעמוד מול השאלה שהקב"ה הפנה אליו ,ועכשיו קבוצה של מלחים זרים מכריחה אותו לענות על שאלות אחרות לגמרי: מה אתה עושה? מאין באת? מה הארץ שלך? מי העם שלך? מי אתה? הסערה הפכה את הספינה למקום של חקירת זהות. אולי זה אחד המקומות שבהם ספר יונה פוגש בעוצמה את המסע של אדם אל עצמו .מפני שיש רגעים בחיים שבהם האדם כבר אינו יכול להסתפק בתשובות תפקודיות .הוא רגיל לומר מה המקצוע שלו, איפה הוא גר ,מה התפקיד שלו ,לאיזו קהילה הוא שייך ,מה אנשים חושבים עליו .אבל פתאום מגיעה סערה שמסירה את הכותרות ,ואז השאלה נעשית אחרת :מי אתה כאשר התפקידים שבאמצעותם הסברת את עצמך כבר אינם מספיקים? זה קורה לאדם כאשר הוא מפוטר אחרי עשרות שנים במקום אחד. זה קורה כאשר הילדים גדלים והבית משתנה .זה קורה לאחר פרידה, מחלה ,הצלחה גדולה שהשאירה אחריה ריקנות ,או כישלון שמחק

הגדרה שלמה שאדם בנה לעצמו .שנים הוא ענה לשאלה "מי אתה"? באמצעות דבר שהוא עושה ,ופתאום הדבר הזה איננו. ואז מתחילה שאלה עמוקה יותר. אם אינני התפקיד שלי ,מי אני? אם אינני ההישג שלי ,מי אני? אם אנשים אינם מוחאים לי כפיים ,מי אני? אם נלקח ממני הדבר שבאמצעותו הייתי רגיל להסביר את עצמי ,מה נשאר? לפעמים הסערה אינה ממציאה את שאלת הזהות .היא רק מסירה את הרעש שמנע מאיתנו לשמוע אותה. ויונה עונה תשובה מפתיעה" :עברי אנכי ואת ה' אלהי השמים אני ירא ,אשר עשה את הים ואת היבשה" (יונה א ,ט). הוא אינו מתחיל במקצוע שלו. הוא אינו אומר :אני נביא. הוא מתחיל ב**"עברי אנכי"**. ואחר כך" :ואת ה' אלהי השמים אני ירא". זה רגע כמעט כואב לקריאה .יונה יודע בדיוק מי הוא .הוא יודע לאיזה עם הוא שייך .הוא יודע במי הוא מאמין .הוא יודע שהקב"ה הוא "אשר עשה את הים ואת היבשה" .הוא יודע שכל הים שבתוכו הוא מנסה לברוח נברא על ידי אותו אלוהים שממנו הוא בורח. כלומר ,הבעיה שלו איננה מחסור באמונה. היא גם אינה מחסור בזהות. הוא מאמין. הוא יודע. והוא בורח.

זו נקודה שאסור להחליק עליה ,מפני שהיא מערערת תפיסה נוחה מאוד של החיים הדתיים .לפעמים אנחנו מדמיינים שאם אדם יודע את האמת ומאמין בה ,הוא כבר יחיה לפיה .אבל כולנו יודעים שזה לא תמיד כך. אדם יכול לדעת שכעס פוגע בילדיו ולהמשיך לכעוס. הוא יכול לדעת שהזמן שלו מוגבל ולבזבז אותו. הוא יכול להאמין שמשפחה חשובה מן העבודה ולתת לעבודה את מיטב חייו. הוא יכול להאמין שהקב"ה מנהיג את העולם ובכל זאת לחיות כאילו הכול תלוי רק בו. הוא יכול לדעת שהכבוד חולף ועדיין לסבול שבוע בגלל משפט שמישהו אמר עליו. יש מרחק גדול בין האמת שאנחנו יודעים לבין החיים שאנחנו מסוגלים לבנות על פיה. אולי זו אחת הסיבות שספר יונה מתאים כל כך ליום הכיפורים .יום הכיפורים אינו מיועד רק לאנשים שאינם יודעים מה נכון .הוא מיועד במידה רבה דווקא לאנשים שיודעים. אנחנו יודעים שאסור לפגוע. אנחנו יודעים שצריך לבקש סליחה. אנחנו יודעים שהחיים קצרים. אנחנו יודעים שיש דברים חשובים יותר מכסף ומכבוד. אנחנו יודעים שצריך להשתנות. ובכל זאת ,בכל שנה אנחנו חוזרים. הפער אינו רק בין ידיעה לבורות .הוא בין ידיעה לחיים.

וכאן מופיעה בספר תגובה חריגה של המלחים" :וייראו האנשים יראה גדולה ויאמרו אליו מה זאת עשית ,כי ידעו האנשים כי מלפני ה' הוא ברח כי הגיד להם" (יונה א ,י). הם לא אומרים "מה חשבת"? הם אומרים" :מה זאת עשית"? זוהי אולי אחת השאלות המרכזיות של תשובה. אדם יכול לבנות תיאוריות שלמות על עצמו .הוא יכול להסביר למה עשה ,מאין הגיע הפחד ,מה עבר בילדות ,אילו לחצים הפעילו עליו ומה הייתה הכוונה הטובה שלו .כל אלה עשויים להיות חשובים מאוד. אבל מגיע רגע שבו צריך לעבור מן השאלה "למה אני כזה"? אל השאלה הפשוטה יותר: מה עשיתי? לא כדי למחוק את הסיבות. אלא כדי לא לתת להסבר להפוך לפטור. יש הבדל בין להבין את עצמי לבין לזכות את עצמי מכל אחריות. אפשר לומר :עכשיו אני מבין למה ברחתי. ועדיין להוסיף :אבל אני ברחתי. אפשר לומר :הייתי מפוחד. ועדיין להודות :הפחד גרם לי לעשות דבר שצריך תיקון. אפשר לומר :לא ידעתי דרך אחרת. ועדיין ללמוד דרך אחרת. אחת המלכודות של מודעות עצמית היא שהאדם עלול להפוך את ההסבר הפסיכולוגי למקום מחבוא חדש .הוא מכיר את כל המנגנונים שלו ,יודע לתת שם לכל פצע ולכל תגובה ,אבל הידיעה אינה משנה דבר.

הבנה שאין אחריה תנועה עלולה להפוך לצורה מתוחכמת יותר של שינה. יונה כבר יודע. עכשיו הוא צריך לבחור מה לעשות עם הידיעה. המלחים שואלים אותו" :מה נעשה לך וישתק הים מעלינו ,כי הים הולך וסוער" (יונה א ,יא). שימו לב ללשון" :הים הולך וסוער". הסערה אינה עומדת במקום. היא מתגברת. גם זה תיאור מדויק מאוד של בעיות רבות בחיים .הן אינן תמיד נשארות באותו גודל רק מפני שאנחנו מסרבים לטפל בהן .לפעמים הזמן אינו מרפא את מה שאיננו פוגשים .לפעמים הוא רק מאפשר לדפוס להתקבע. והתשובה של יונה קשה" :שאוני והטילני אל הים וישתק הים מעליכם ,כי יודע אני כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם" (יונה א, יב). לראשונה הוא אומר" :יודע אני". לא אולי. לא ייתכן. לא צריך לבדוק. הוא יודע. וכאן מתרחשת תפנית. עד עכשיו כל התנועות של יונה היו תנועות של בריחה. עכשיו הוא מפסיק לברוח מן הידיעה. הוא מזהה קשר בין הבחירה שלו לבין מה שקורה סביבו.

צריך שוב לומר בזהירות :איננו לומדים מכאן שכל אדם שנמצא בסערה אשם בסערה שלו ,ובוודאי לא שכל אסון או מחלה הם תוצאה שאפשר לפענח .אבל בתוך הסיפור של יונה ,זהו רגע שבו אדם מכיר בכך שלבחירות שלו יש השלכות שלא נעצרות אצלו. הוא ברח לבדו. אבל הספינה כולה נכנסה לסערה. המלחים מאבדים את רכושם. הם מפחדים על חייהם. אנשים שלא הכירו אותו לפני שעה נגררים אל תוך הסיפור שלו. אנחנו יכולים לקבל החלטות לבד ,אבל איננו תמיד יכולים להחליט לבד מי ישלם את המחיר שלהן. זה נכון במיוחד בתוך משפחה. אדם יכול לומר :זה הכעס שלי. אבל הילדים חיים בתוך הכעס הזה. הוא יכול לומר :זו הקריירה שלי. אבל הבית חי עם השעות שלה. הוא יכול לומר :זה הפחד שלי. אבל בן הזוג לומד להתנהל סביבו. הוא יכול לומר :זו החלטה אישית. אבל לעיתים החלטות אישיות יוצרות גלים בחייהם של אנשים אחרים. ספר יונה כבר לימד אותנו שהחטא יכול ליצור סערה במרחב .עכשיו הוא מלמד דבר נוסף :ברגע שבו אדם מפסיק לברוח באמת ,הוא מתחיל לראות לא רק מה קרה לו ,אלא גם מה קרה לאחרים סביבו.

ויונה עושה משהו ראוי לציון .הוא אינו אומר למלחים להציל את עצמם ולתת לו להמשיך לתרשיש .הוא אומר" :שאוני והטילני אל הים". אבל המלחים אינם ממהרים לעשות זאת. "ויחתרו האנשים להשיב אל היבשה ולא יכלו ,כי הים הולך וסוער עליהם" (יונה א ,יג). זה אחד הפרטים היפים ביותר בפרק. הם אינם רוצים להשליך אותו. הם חותרים. אנשים זרים ,עובדי עבודה זרה בתחילת הפרק ,מתאמצים להציל את הנביא שברח מאלוהיו. יש כאן אירוניה מוסרית חריפה .לפעמים האדם שמחזיק באמת דתית גדולה אינו בהכרח האדם שמתנהג ברגע נתון באופן המוסרי ביותר. המלחים ,שאינם בני ברית ,מגלים אחריות עמוקה לחייו של יונה .הם מתפללים לה' לפני שהם משליכים אותו ואומרים" :אנה ה' אל נא נאבדה בנפש האיש הזה ואל תתן עלינו דם נקיא" (יונה א ,יד). ספר יונה מתחיל כבר כאן לפרק חלוקות פשוטות מדי בין "אנחנו" ל"הם". הנביא בורח. המלחים מתפללים. הנביא ישן. המלחים מפחדים. הנביא יודע את ה'. והמלחים ,דווקא מתוך הסערה ,מתחילים לפנות אליו. בסוף הפרק נאמר" :וייראו האנשים יראה גדולה את ה' ויזבחו זבח לה' וידרו נדרים" (יונה א ,טז).

יונה ניסה לברוח מן השליחות. ובדרך ,מבלי שתכנן ,אנשים סביבו כבר התחילו להתקרב אל ה'. זו נקודה מדהימה. גם כאשר האדם מבולבל לגבי השליחות שלו ,הקב"ה אינו בהכרח מפסיק לפעול בעולם דרכו. אפילו הבריחה אינה מצליחה להוציא את האדם לחלוטין מן הסיפור. אבל אין בכך הצדקה לברוח. להפך. זה רק מראה עד כמה הסיפור גדול ממנו. ואז מגיע הרגע שאי אפשר עוד לרכך. "וישאו את יונה ויטלהו אל הים ,ויעמד הים מזעפו" (יונה א ,טו). ברגע אחד הסערה נפסקת. והאדם שבילה את כל הפרק בניסיון להגיע רחוק ככל האפשר מנינוה מוצא את עצמו בלי אנייה ,בלי תרשיש ,בלי תוכנית ובלי דרך לשלוט במה שקורה עכשיו. עד עכשיו הוא בחר לאן ללכת. עכשיו הוא נופל. יש רגעים בחיים שבהם כל כלי הבריחה נשמטים. לא משום שהאדם בחר סוף סוף להיות אמיץ. אלא מפני שהמציאות כבר אינה מאפשרת לו להמשיך בדרך הישנה. זה יכול להיות רגע מפחיד מאוד. אבל לפעמים דווקא שם מתחילה אמת חדשה. כאשר אי אפשר עוד להעמיד פנים. כאשר אין מסלול עוקף.

כאשר האדם כבר אינו יכול להסביר לעצמו שהכול בסדר. כאשר הוא נשאר מול הדבר שממנו ברח. לפעמים נקודת המפנה איננה הרגע שבו מצאנו תשובה .היא הרגע שבו כבר אין לנו מקום אחר לברוח אליו. ואז ,דווקא במקום שנראה כמו סוף ,המקרא כותב: "וימן ה' דג גדול לבלע את יונה" (יונה ב ,א). לא נאמר שהים בלע אותו. לא נאמר שיונה נעלם. הקב"ה ממנה דג. ברגע שבו יונה מאבד את כל השליטה ,הסיפור אינו יוצא משליטה. הוא יורד למקום שנראה כמו קבר ,אבל עדיין יש שם השגחה. ופה פירוש הגר"א עומד לפתוח את השער העמוק והמטלטל ביותר בכל ספר יונה :מה שנראה בסיפור כבליעה בתוך דג נעשה אצלו חלק מן המהלך של הגוף ,המוות ,הנשמה ,הדין והאפשרות של תיקון נוסף. ומכאן כבר אי אפשר לקרוא את הפסוקים רק כסיפור על אדם שניצל מן הים. ברגע שיונה נבלע בדג ,נדמה שהסיפור עבר מן העולם שבו בני אדם פועלים אל מקום שאין בו עוד שום פעולה אנושית רגילה .אין ספינה. אין מלחים .אין תרשיש .אין דרך לשנות מסלול .אין אפילו מרחב שאדם יכול לנוע בתוכו כרצונו .יונה נמצא במקום סגור ,חשוך ,עמוק, מקום שבו כל האפשרויות החיצוניות כמעט נעלמות .ודווקא שם, במקום שבו נדמה שאין עוד מה לעשות ,מתחילה התפילה. הפסוק אומר" :ויתפלל יונה אל ה' אלהיו ממעי הדגה" (יונה ב, ב) .לא על הספינה .לא כאשר רב החובל העיר אותו .לא כאשר המלחים שאלו אותו מי הוא .לא כאשר הגורל נפל עליו .אפילו לא

ברגע שבו הוא הושלך אל הים .התפילה הגדולה של יונה מתחילה רק מתוך המעמקים .כבר זה לבדו דורש מאיתנו לעצור .למה דווקא שם? מה יש במקום שאין ממנו יציאה ,שפתאום מאפשר לאדם לומר דברים שלא הצליח לומר כאשר עדיין הייתה לו דרך לברוח? יונה פותח" :קראתי מצרה לי אל ה' ויענני ,מבטן שאול שועתי שמעת קולי" (יונה ב ,ג) .הוא אינו אומר רק שהיה לו קשה .הוא משתמש במילים של קצה הקיום" :מבטן שאול" .בהמשך הוא אומר: "אפפוני מים עד נפש ,תהום יסבבני ,סוף חבוש לראשי .לקצבי הרים ירדתי ,הארץ ברחיה בעדי לעולם ,ותעל משחת חיי ה' אלהי" (יונה ב ,ו-ז) .השפה היא שפה של ירידה עד הסוף .לא עוד ירידה ליפו ,לא עוד ירידה לאנייה ,אלא ירידה עד המקום שבו האדם מרגיש שהבריחים נסגרו עליו ואין לפניו עוד עתיד. כאן פירוש הגר"א מקבל עומק אחר לחלוטין .הוא אינו קורא את הדג רק כאמצעי הצלה פלאי .בתוך מהלך הרמז שלו ,כל סיפור יונה נעשה מפת דרכה של הנשמה .יונה הוא הנשמה ,האנייה קשורה לגוף ,הים לעולם הזה ,והירידה מן הספינה אל הים פותחת את השלב שבו הנשמה נפרדת מן החיים כפי שהכירה אותם ונכנסת אל עולם של דין ותיקון .הגר"א מחבר את המשך הסיפור גם לסוד גלגול הנשמות ולכך שנשמה שלא השלימה את תיקונה יכולה להישלח שוב כדי להשלים את אשר נותר. צריך להיזהר כאן מאוד .זהו פירוש על דרך הרמז ,ולא פירוש הפשט של ספר יונה .ספר יונה בפשוטו מספר על נביא ,על שליחות ,על נינוה ועל רחמי הקב"ה .אבל הגר"א אומר לנו שאפשר לקרוא מתחת לעלילה הזאת גם מפה אחרת ,מפה של הנשמה עצמה .וברגע שמקבלים את המפתח הזה ,המילים של יונה מתוך הדג נשמעות אחרת" .מבטן שאול" כבר איננו רק תיאור פיוטי של אדם שכמעט טבע .הוא הופך לקריאה של נשמה שמוצאת את עצמה במקום שבין סוף להתחלה ,במקום שבו מה שהיה כבר אינו יכול להימשך כפי שהיה.

זה המקום שבו צריך לשאול שאלה קשה :האם כל אדם צריך להגיע למעמקים כדי להשתנות? התשובה חייבת להיות לא. אין שום קדושה בעצם השבר .אין מעלה בעצם הכאב .אין צורך להתפלל למשבר כדי לגלות את עצמנו .התורה אינה דורשת מאדם להיהרס כדי להיבנות .להיפך ,אם אדם יכול לשמוע את הקריאה לפני הסערה ,זה עדיף .אם הוא יכול להתעורר כאשר אומרים לו "מה לך נרדם" ,אין שום צורך להגיע ל"בטן שאול". אבל המציאות האנושית מלמדת דבר מורכב יותר .לפעמים אדם מחזיק כל כך חזק במבנה הישן של חייו ,עד שרק כאשר המבנה הזה כבר אינו יכול להחזיק ,מתפנה בתוכו מקום לשאלה חדשה .כל עוד הוא מצליח להמשיך ,הוא ממשיך .כל עוד אפשר להסביר ,הוא מסביר .כל עוד אפשר לדחות ,הוא דוחה .ואז מגיע רגע שבו אין עוד לאן לדחות. לא מפני שהמעמקים טובים ,אלא מפני שלפעמים רק שם האדם כבר אינו מסוגל לשקר לעצמו באותה קלות. זו אחת הסיבות שתפילה מתוך מצוקה נשמעת אחרת מתפילה רגילה. לא משום שתפילה רגילה פחות חשובה ,אלא משום שבמצוקה נופלות שכבות .האדם מפסיק לנסח את עצמו כפי שהוא רוצה להיראות .הוא מדבר מן המקום שבו כבר אין לו מה להציג .פתאום הוא אינו מבקש להיות מרשים .הוא מבקש להיות אמיתי. דוד המלך אומר" :ממעמקים קראתיך ה'" (תהלים קל ,א) .לא כל אדם צריך להגיע למעמקים גופניים או נפשיים ,אבל כל תפילה עמוקה דורשת איזשהו "מעמק" פנימי ,מקום שבו האדם מפסיק לדבר רק מן השפה החיצונית שלו ומגיע אל הדבר שבאמת כואב, באמת חסר ,באמת מבקש. אצל יונה זה בולט במיוחד ,מפני שעד עכשיו הוא כמעט לא דיבר עם הקב"ה .הקב"ה דיבר אליו .רב החובל קרא לו להתפלל .המלחים

התפללו .אבל יונה עצמו שתק .ורק עכשיו הוא אומר" :בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי ,ותבוא אליך תפילתי אל היכל קדשך" (יונה ב ,ח). שימו לב ללשון" :בהתעטף עלי נפשי". יש רגע שבו האדם כבר אינו רק מנהל אירוע .הנפש עצמה מתעטפת עליו .כל מה שהיה בחוץ מתכנס פנימה .ואז" :את ה' זכרתי". זה פסוק קשה ומרגש. האם יונה שכח את ה' קודם? בוודאי שלא במובן האינטלקטואלי .הוא הרי אמר למלחים" :ואת ה' אלהי השמים אני ירא" .הוא ידע היטב מי ברא את הים ואת היבשה. אבל יש הבדל בין לדעת שהקב"ה קיים לבין לזכור אותו בתוך החיים. אדם יכול להאמין בקב"ה שנים ולהתנהל שבוע שלם כאילו הוא לבד. הוא יכול להתפלל כל יום ובכל זאת לקבל החלטות מתוך חרדה כאילו כל המציאות תלויה בו. הוא יכול לדעת פסוקים שלמים על ביטחון ולחיות כאילו טעות אחת שלו תחריב את עולמו. הוא יכול להאמין שהנשמה שלו יקרה ולהתייחס לעצמו כאילו ערכו נקבע רק לפי ההישגים שלו. לכן "את ה' זכרתי" אינו בהכרח מעבר מכפירה לאמונה .לפעמים זו חזרה מן הידיעה אל הנוכחות. יש דברים שאדם אינו צריך ללמוד מחדש .הוא צריך לזכור אותם מחדש. וזה מתאים באופן מופלא ליום הכיפורים .יום הכיפורים אינו יום שבו רובנו שומעים לראשונה שיש תשובה ,שהקב"ה רחום ,שהחיים קצרים או שהאדם צריך להשתנות .אנחנו יודעים את הדברים האלה .הבעיה

היא שהידיעות הגדולות ביותר שלנו אינן תמיד זוכות לחיות בתוכנו כל השנה. אנחנו יודעים ,ושוכחים. זוכרים ,ונרדמים. מתעוררים ,וחוזרים להרגל. אולי לכן העבודה הרוחנית איננה רק רכישת ידע חדש .היא גם מאבק על הזיכרון של האמת שכבר ידענו. אבל בתוך תפילתו של יונה יש פסוק אחד קשה במיוחד" :משמרים הבלי שוא חסדם יעזבו" (יונה ב ,ט) .בפשטות ,יונה מדבר על מי שנאחזים בהבל ובכך עוזבים את החסד .אבל בתוך המסע שלנו אפשר לשמוע כאן שאלה נוקבת :כמה דברים אדם שומר במסירות רק מפני שהוא מפחד לשחרר אותם ,אף שהם כבר אינם מחזיקים אותו באמת? אנחנו שומרים תדמית. שומרים על עלבון. שומרים על צורך להיות צודקים. שומרים על סיפור ישן על עצמנו. שומרים על פחד. שומרים על קשר שכבר הפך לפצע. שומרים על כעס מפני שהוא נותן לנו תחושת כוח. שומרים על תפקיד מפני שאיננו יודעים מי נהיה בלעדיו. והפסוק כמעט שואל :מה אתה שומר ,ומה השמירה הזאת גורמת לך לעזוב? אפשר לשמור "הבל" ולאבד "חסד".

אפשר להחזיק במה שנותן ביטחון מדומה ולוותר תוך כדי כך על החיים האמיתיים. לפעמים השאלה איננה רק מה אני צריך להשיג ,אלא מה אני צריך להפסיק להחזיק. זה חשוב במיוחד כאשר מדברים על שינוי .אנחנו רגילים לחשוב ששינוי פירושו להוסיף משהו :עוד קבלה ,עוד החלטה ,עוד משימה ,עוד הרגל טוב .אבל לפעמים התיקון מתחיל דווקא בשחרור .אדם אינו צריך להוסיף עוד עומס .הוא צריך להניח משהו שכבר שנים הוא נושא. לשחרר צורך להיות מובן על ידי כולם. לשחרר מאבק שכבר אין בו שום תועלת. לשחרר זהות שבנויה רק סביב כישלון ישן. לשחרר את המחשבה שאם החיים לא נראו כפי שתכננתי ,סימן שהם איבדו ערך. ולפעמים לשחרר אפילו את התמונה שהייתה לי על מי אני אמור להיות. כאן אנחנו מתקרבים לאחד הרעיונות העמוקים ביותר של הגר"א בסיפור יונה .אם הנשמה נשלחה לתקן ולא תיקנה ,ואם היא נשלחת שוב ,פירוש הדבר שהכישלון אינו בהכרח סוף הסיפור. אבל זה גם לא אומר שהכישלון חסר משמעות. הגר"א אינו מצייר עולם שבו הכול מסתדר אוטומטית .להפך .עצם רעיון הגלגול אומר שיש חשבון ,יש תיקון שלא הושלם ,יש אחריות ,ויש מה שצריך לחזור ולעשות. ובכל זאת ,יש כאן חסד עצום. הנשמה לא השלימה. והסיפור ממשיך.

זה כמעט בלתי נתפס. אנחנו רגילים לחשוב על כישלון בשפה של סגירה. פספסתי. איחרתי. הרסתי. כבר מאוחר. אבל ספר יונה והקריאה של הגר"א מכניסים אפשרות אחרת :יש מצבים שבהם הקב"ה אינו מוחק את המשימה רק מפני שנכשלנו בפעם הראשונה. לפעמים הוא מחזיר אותנו אליה. אולי לא באותה צורה. אולי לא באותו זמן. אולי עם מחיר. אולי אחרי דרך ארוכה מאוד. אבל עצם האפשרות של תיקון נשארת. זו אינה הרגעה זולה .אי אפשר לומר לאדם שכל דבר תמיד יחזור אליו ושכל הזדמנות שאבדה תיפתח מחדש .יש דלתות שבחיים נסגרות .יש אנשים שאי אפשר להחזיר .יש נזקים שאי אפשר למחוק. יש שנים שלא חוזרות. אבל גם כאשר העבר אינו חוזר ,היכולת של האדם לפגוש מחדש את מה שהעבר לימד אותו עדיין יכולה לחזור. אפשר לאבד הזדמנות אחת ועדיין לא לאבד את האפשרות להיות אדם אחר. אפשר לפגוע בקשר שאי אפשר להשיב אותו למה שהיה ,ובכל זאת ללמוד כיצד לא לחזור על אותו דפוס בקשר הבא.

אפשר לבזבז שנים ,אבל לא מוכרחים לבזבז את השנה הבאה רק מפני שהקודמות אבדו. אפשר לגלות מאוחר מאוד דבר שהיה ראוי להבין מוקדם ,ועדיין לתת לידיעה המאוחרת לשנות את מה שנותר. התשובה איננה מכונת זמן .היא אינה מחזירה אותנו לעבר .היא מחזירה לנו את העתיד. אולי זה אחד הרעיונות הגדולים ביותר שמסתתרים בתוך מעי הדג. יונה אינו חוזר אל הספינה. הוא אינו מקבל אפשרות לשחזר את הרגע שבו עמד בנמל יפו ולבחור מחדש. זה כבר נגמר. האנייה המשיכה. המלחים המשיכו. הים שקט. אי אפשר לחזור. אבל אפשר לצאת אל יבשה אחרת. וכך מסתיימת תפילתו" :ואני בקול תודה אזבחה לך ,אשר נדרתי אשלמה ,ישועתה לה'" (יונה ב ,י). ואז" :ויאמר ה' לדג ויקא את יונה אל היבשה" (יונה ב ,יא). הפסוק קצר מאוד. אחרי כל המעמקים ,אין תיאור דרמטי של הלידה מחדש .הדג מקיא את יונה אל היבשה. והנה הוא שוב בעולם. אוויר.

יבשה. שמים. אפשר ללכת. אבל השאלה הגדולה עכשיו איננה אם יונה ניצל. השאלה היא מה אדם עושה כאשר הוא מקבל שוב את החיים אחרי שכבר ראה עד כמה קרוב היה לאבד אותם. יש אנשים שעוברים רגע מטלטל ומחליטים שהכול יהיה אחרת. כמה שבועות הם באמת אחרים. ואז החיים חוזרים. העבודה. הטלפון. העייפות. השגרה. והחוויה שהייתה אמורה לשנות הכול הופכת לזיכרון. זה אחד הדברים הכואבים בנפש האנושית .גם התעוררות יכולה להירדם. גם אמת גדולה יכולה להישחק. גם רגע שבו האדם הבטיח לעצמו שלעולם לא ישכח יכול להפוך אחרי שנה לסיפור שהוא מספר לאחרים. לכן המבחן של יונה אינו בתוך הדג. המבחן האמיתי מתחיל כשהוא יוצא ממנו. קל יחסית לדעת מה חשוב כאשר אנחנו מרגישים שהחיים נשמטים. קשה יותר לזכור את זה ביום שלישי רגיל.

השאלה איננה רק מה הבנתי בתוך המעמקים .השאלה היא מה מן ההבנה הזאת יישאר בי כאשר אחזור ליבשה. וכאן מגיע הפסוק שאולי צריך להיות אחד המרכזיים בכל המסע הזה: "ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר" (יונה ג ,א). לא "דבר חדש". לא שליחות אחרת. לא הקב"ה אומר ליונה :ניסינו ,זה לא עבד ,נעבור למישהו אחר. שנית. אותו אדם. אותו קול. אותה שליחות. אחרי הבריחה. אחרי השינה. אחרי הסערה. אחרי ההשלכה לים. אחרי בטן השאול. הקב"ה מדבר אליו שוב. זה רגע שקשה לעבור עליו במהירות. מפני שיש אנשים שמסוגלים להאמין שהקב"ה סולח להם ,אבל מתקשים הרבה יותר להאמין שהוא עדיין יכול לרצות מהם משהו. הם אומרים :אולי נסלח לי ,אבל אני כבר פסול. אולי מחלו לי ,אבל איבדתי את הזכות. אולי אפשר לחיות ,אבל כבר לא להיות שליח.

וספר יונה אומר דבר נועז הרבה יותר. הקב"ה לא רק מוציא את יונה מן הדג. הוא מחזיר לו את השליחות. יש דבר עמוק יותר מהזדמנות שנייה :לגלות שאחרי כל מה שהיה ,הקב"ה עדיין מדבר אליך בלשון של שליחות. אולי זה אחד הסודות של יום הכיפורים. יום הכיפורים אינו רק יום שבו הקב"ה אומר לאדם :אינך חייב להישאר קשור אל החטאים שלך. הוא גם יום שבו הוא יכול לומר לו שוב: קום. לך. יש עוד מה לעשות איתך. הפסוק "ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר" איננו רק המשך העלילה .הוא משנה את האופן שבו אפשר לחשוב על כל מושג התשובה .אנחנו רגילים לדבר על תשובה במונחים של מחילה :האם נמחל לי ,האם החטא נמחק ,האם אפשר לפתוח דף חדש .אבל אצל יונה מתרחש משהו עמוק יותר .הקב"ה אינו רק משיב אותו אל החיים .הוא משיב אותו אל האחריות .הוא אינו רק מציל אותו מן הים, אלא מחזיר אותו אל המקום שממנו ברח .במילים אחרות ,התשובה אינה מסתיימת בכך שהעבר מפסיק לרדוף את האדם .היא מתחילה להיבחן כאשר האדם מסוגל לחזור אל אותו מקום שבו נכשל ,והפעם לבחור אחרת. הרמב"ם מגדיר את התשובה השלמה באופן דומה מאוד" :איזו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו ,ואפשר בידו לעשותו ,ופירש ולא עשה מפני התשובה" (משנה תורה ,הלכות תשובה ב ,א) .הרמב"ם אינו מסתפק בכך שהאדם מתחרט כשהמציאות השתנתה .התשובה מגיעה לעומקה כאשר האדם פוגש

שוב מצב דומה ,עדיין יכול לבחור בדרך הישנה ,ובוחר אחרת .לא משום שאיבד את הכוח לחטוא ,אלא משום שנעשה אדם אחר ביחס לאותו כוח. זה בדיוק מה שקורה ליונה. בפעם הראשונה נאמר לו" :קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה" (יונה א ,ב) ,והוא קם כדי לברוח .עכשיו נאמר לו שוב" :קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא אליה את הקריאה אשר אנכי דבר אליך" (יונה ג ,ב) ,והפסוק הבא אומר" :ויקם יונה וילך אל נינוה כדבר ה'" (יונה ג ,ג). שימו לב ליופי שבחזרה. גם בפעם הראשונה" :ויקם יונה". גם עכשיו" :ויקם יונה". אותה התחלה. אבל סוף אחר. בפעם הראשונה הוא קם כדי לברוח. בפעם השנייה הוא קם כדי ללכת. זה אולי אחד התיאורים המדויקים ביותר של תשובה .לא תמיד האדם מקבל חיים אחרים .לפעמים הוא מקבל את אותם כוחות ,את אותה אישיות ,את אותו עבר ,את אותם פחדים ,ולעיתים אפילו את אותה סיטואציה .השינוי הוא בכיוון. תשובה איננה תמיד להיות אדם שאף פעם לא היה מסוגל לברוח .לפעמים היא להיות אותו אדם שמכיר היטב את כוח הבריחה שלו ,ובכל זאת קם הפעם לכיוון הנכון. יש כאן עומק נוסף .הקב"ה אינו מבקש מיונה להמציא את עצמו מחדש .הוא אומר לו" :את הקריאה אשר אנכי דבר אליך". השליחות המקורית לא איבדה את תוקפה מפני שיונה נכשל בפעם

הראשונה .יש דברים שהאדם יכול לדחות ,אבל הדחייה אינה הופכת אותם לפחות אמיתיים. אנחנו מכירים את זה היטב .יש שיחות שאדם דוחה שנה ,וכשהוא מגיע אליהן הוא מגלה שהן עדיין מחכות .יש אחריות שהוא ניסה לעקוף, אבל היא חוזרת .יש אמת פנימית שהאדם השתיק ,והיא אינה מתה. היא רק נהיית שקטה יותר ,ואז חוזרת ברגע אחר. אבל מכאן צריך להיזהר מן ההפך .לא כל דבר שרצינו בעבר הוא בהכרח "שליחות" שנשארה מחייבת .אדם יכול להחזיק במשך שנים בחלום שכבר אינו נכון לו ,רק מפני שפעם החליט שזה מי שהוא .לכן השאלה איננה "מה רציתי פעם"? ,אלא עמוקה יותר :איזו אמת עדיין עומדת גם אחרי שהאגו ,הפחד וההרגלים משתנים? כאן הפסוק "נר ה' נשמת אדם חפש כל חדרי בטן" (משלי כ ,כז) חוזר אלינו בעוצמה .הנשמה אינה רק מקור של רגשות עדינים או תחושת רוחניות .היא נר שמחפש .היא בוחנת חדרים פנימיים .היא אינה מאפשרת לאדם להסתפק תמיד בתשובות נוחות .פעמים רבות היא זו שממשיכה ללחוש שיש דבר שטרם נעשה ,שיחה שטרם נאמרה ,מידה שעדיין מנהלת אותנו ,אדם שאנחנו עדיין צריכים להיות כלפיו אחרים. המדרש אומר על הפסוק "נר ה' נשמת אדם" שהקב"ה חוקר באמצעות הנשמה את חדרי האדם ,כשם שאדם בודק בביתו לאור הנר .הרעיון עצמו עוצמתי :יש בתוכנו אור שאינו רק מנחם .הוא גם חושף .נר אינו בורא את האבק .הוא רק מאפשר לראות אותו. וכך גם יום הכיפורים. הוא אינו ממציא את המקומות שאינם מתוקנים. הוא מאיר אותם. הוא אינו יוצר את הפער בין מי שאנחנו לבין מי שהיינו יכולים להיות. הוא פשוט מקשה עלינו להמשיך לא לראות אותו.

ומכאן מגיע יונה לנינוה. הפסוק אומר" :ונינוה היתה עיר גדולה לאלהים מהלך שלשת ימים" (יונה ג ,ג) .יונה נכנס בעיר ומכריז" :עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת" (יונה ג ,ד) .אין כאן דרשה ארוכה .אין טיעון פילוסופי .אין פירוט של תוכנית תשובה .משפט אחד. והתגובה כמעט בלתי נתפסת" :ויאמינו אנשי נינוה באלהים, ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם" (יונה ג ,ה). אפילו המלך קם מכיסאו ,מסיר את אדרתו ,מתכסה בשק ויושב על האפר .הוא מצווה על כולם לקרוא אל ה' בחזקה ,אבל הוא אינו מסתפק בצום .כאן מגיע הפסוק המרכזי" :וישבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם" (יונה ג ,ח). וזה חשוב מאוד. המקרא אינו אומר שהקב"ה ראה את השק. אינו אומר שראה את הצום. אינו אומר שראה את הצעקה. הוא אומר" :וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה" (יונה ג ,י). חז"ל עמדו בדיוק על הנקודה הזאת .במשנה נאמר" :לא נאמר באנשי נינוה וירא האלהים את שקם ואת תעניתם ,אלא וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה" (משנה תענית ב, א) .כלומר ,אפשר לצום בלי להשתנות .אפשר ללבוש שק בלי לתקן. אפשר לבכות בלי לזוז מילימטר מן הדרך הרעה. וזה אולי אחד הרעיונות החריפים ביותר דווקא ליום הכיפורים. יום הכיפורים מלא סימנים חיצוניים :צום ,איסורים ,תפילות ארוכות, בגדים לבנים ,וידוי ,עמידה ממושכת .כל אלה קדושים ובעלי משמעות. אבל ספר יונה ,שנקרא בתוך אותו יום ,בא כאילו לומר :אל תתבלבל בין סימני התשובה לבין התשובה עצמה.

השק איננו התשובה .הצום איננו התשובה .אפילו הדמעות אינן בהכרח התשובה .השאלה היא מה השתנה בדרך שבה אתה חי. זה אינו מפחית מערך התפילה או הצום .להפך .הם אמורים להביא את האדם לשם .אבל אם אדם מסיים יום שלם של תפילה ,ובמוצאי יום הכיפורים חוזר בדיוק לאותו דיבור פוגע ,לאותה יהירות ,לאותו זלזול ,לאותו חוסר יושר ,לאותו דפוס בבית ,הוא מוכרח לפחות לשאול מה מתוך היום באמת חדר פנימה. הרמב"ם כותב שעיקר התשובה אינו רק החרטה על העבר ,אלא שינוי יחסו של האדם למעשה" :ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד... וכן יתנחם על שעבר ...ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם" (משנה תורה ,הלכות תשובה ב ,ב) .יש כאן עזיבה, החלטה ,חרטה ווידוי .לא תחושה בלבד ,אלא שינוי כיוון. אנשי נינוה עושים דבר נוסף שחייבים להדגיש :הם חוזרים "מן החמס אשר בכפיהם" .החמס איננו רעיון מופשט .הוא נמצא בכף היד .זו פגיעה ממשית באדם אחר .תשובה אמיתית אינה נשארת בשמים אם החמס עדיין בידיים. חז"ל במסכת תענית מתארים את אנשי נינוה באופן חריף אף יותר ומדגישים שהם החזירו גזל .הרעיון ברור :אדם אינו יכול לבקש מן הקב"ה מערכת יחסים חדשה ובאותה שעה להמשיך להחזיק ברכוש שלקח מאדם אחר .תפילה איננה מסלול עוקף לתיקון מוסרי. וכאן יום הכיפורים פוגש מחדש את המשנה במסכת יומא" :עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר ,עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו" (משנה יומא ח ,ט) .אולי אנשי נינוה מלמדים את הדבר דווקא בפשטות שאי אפשר להתחמק ממנה .אם החמס בכף היד ,היד צריכה להשתנות. אבל כאן מתרחש דבר מרתק מבחינת יונה עצמו. הוא מצליח.

ולא סתם מצליח. הוא מצליח כמעט יותר מכל נביא אחר שאנחנו פוגשים במקרא. נביאים מדברים שנים ועם ישראל אינו תמיד שומע .ירמיהו מזהיר, והעם ממשיך .יחזקאל מדבר אל לב קשה .משה עצמו עומד פעם אחר פעם מול תלונות ומרידות .ויונה נכנס לעיר זרה ,אומר משפט אחד ,ועיר שלמה מתהפכת. אם היינו כותבים את הסיפור לפי ההיגיון האנושי ,היינו מצפים שיונה ייצא מנינוה כשהוא מרגיש שהגיע סוף סוף למקום שלשמו ירד לעולם .אחרי כל הבריחה ,הנה הכול השתלם .אנשים השתנו .הקב"ה חס .העיר ניצלה. אלא שהפסוק הבא הוא אולי אחד המפתיעים ביותר בתנ"ך: "וירע אל יונה רעה גדולה ויחר לו" (יונה ד ,א). זה לא "היה קשה לו". לא "הצטער". "וירע ...רעה גדולה". הצלחת השליחות רעה בעיניו. כאן ספר יונה נעשה עמוק הרבה יותר מסיפור על אדם שניסה לברוח ממשימה. מפני שמתברר שאפשר לבצע את השליחות החיצונית ועדיין להישאר עם בעיה פנימית עמוקה. יונה הגיע לנינוה. אבל הוא עדיין לא הגיע עד הסוף אל עצמו. וזה רעיון שעלול להיות לא נוח מאוד .אנחנו אוהבים למדוד שינוי לפי תוצאות .האם עשיתי את הדבר? האם הגעתי ליעד? האם פתרתי את הבעיה? אבל לפעמים אדם משנה התנהגות אחת ועדיין מחזיק בתוכו תפיסה שלמה שלא השתנתה.

הוא הפסיק לצעוק ,אבל עדיין מלא בוז. הוא ביקש סליחה ,אבל עדיין בטוח שהשני אשם לחלוטין. הוא נתן צדקה ,אבל עדיין רואה את המקבל מלמעלה. הוא חזר לבית ,אבל הלב נשאר רחוק. הוא מילא את חובתו ,אבל לא עבר שום שינוי פנימי. אפשר להגיע לנינוה ועדיין לא לסיים את המסע. וזה בדיוק מה שהקב"ה עומד עכשיו ללמד את יונה. יונה מתפלל ,אבל זו תפילה שונה לחלוטין מתפילתו במעי הדג .שם הוא התחנן על חייו .כאן הוא מסביר מדוע ברח מלכתחילה" :אנה ה' ,הלוא זה דברי עד היותי על אדמתי ,על כן קדמתי לברח תרשישה ,כי ידעתי כי אתה אל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה" (יונה ד ,ב). זה פסוק מדהים. יונה ברח לא מפני שלא האמין ברחמי ה'. הוא ברח מפני שהאמין בהם יותר מדי. הוא ידע שהקב"ה עלול לסלוח לנינוה. והוא לא רצה שזה יקרה. כאן השאלה נעשית קשה הרבה יותר: מה קורה כאשר אנחנו אוהבים את מידת הרחמים כל עוד היא מופנית אלינו ,אבל מתקשים לשאת אותה כאשר היא מופנית אל מי שלדעתנו אינו ראוי לה? קל לבקש מהקב"ה :זכור שאני מורכב .זכור את החולשות שלי .תן לי עוד הזדמנות .אל תשפוט אותי רק לפי הרגע הגרוע ביותר שלי. אבל מה קורה כאשר הקב"ה נותן את אותה אפשרות לאדם שפגע בי?

מה קורה כאשר אדם שאני כבר סגרתי עליו את התיק משתנה? האם אני מסוגל לתת לו לצאת מן ההגדרה שבניתי עבורו? האם אני באמת מאמין בתשובה ,או רק בתשובה שלי? זו אולי אחת השאלות החריפות ביותר שאפשר לשאול ביום הכיפורים. האם אני מבקש עולם שבו בני אדם יכולים להשתנות ,בתנאי שלא מדובר באנשים שכבר החלטתי מי הם? הנביא יחזקאל מביא את דבר ה'" :החפץ אחפץ מות רשע נאם ה' אלהים ,הלוא בשובו מדרכיו וחיה" (יחזקאל יח ,כג) .ובהמשך" :כי לא אחפץ במות המת נאם ה' אלהים ,והשיבו וחיו" (יחזקאל יח, לב) .הקב"ה אינו נהנה מן הדין לשם הדין .התכלית היא חיים ,אם האדם שב מדרכו. אבל כאן האדם עלול להתנגש עם הצדק שלו. מפני שיש פעמים שבהן אנחנו לא רק רוצים שהעוול ייפסק .אנחנו רוצים שהאדם שעשה אותו יישאר אדם רע. למה? מפני שאם הוא ישתנה ,הסיפור שלנו יסתבך. אם מי שפגע בי נעשה אחר ,אני צריך להחזיק שתי אמיתות בעת ובעונה אחת :הוא עשה דבר קשה ,והוא איננו בהכרח חייב להישאר כל חייו אותו אדם. זו עבודה נפשית ורוחנית קשה. היא אינה מחייבת פיוס במקום שאין בו ביטחון .היא אינה מבטלת גבולות .היא אינה דורשת מאדם שנפגע לחזור לקשר פוגעני .אבל היא כן מערערת את הרצון להפוך אדם שלם לנצח למילה אחת: רשע ,שקרן ,בוגד ,כישלון. מפני שאם תשובה אמיתית קיימת ,היא חייבת להיות אפשרית עקרונית גם למי שאיננו אנחנו.

וכאן פתאום ספר יונה הופך למראה נוספת. בהתחלה יונה ברח מן השליחות שלו. עכשיו מתברר שיש דבר עמוק יותר שממנו הוא מתקשה לברוח: התמונה שלו על הדרך שבה העולם צריך להתנהל. הוא רוצה צדק. הקב"ה מראה לו רחמים. והשאלה איננה אם צדק חשוב .בוודאי שהוא חשוב .התורה כולה מלאה דין ,משפט ואחריות .השאלה היא האם האדם מסוגל להכיר בכך שהצדק שלו איננו התמונה המלאה של הנהגת ה'. הרמב"ם פותח את הלכות תשובה בקביעה שיש אחריות לחטא ויש וידוי .אין מחיקה של דין .אבל באותן הלכות הוא מגיע בהמשך לתיאור מרחיק לכת של בעל תשובה" :אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה ,והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד" (משנה תורה ,הלכות תשובה ז ,ו). זה כמעט בלתי נתפס. האדם שהכרנו אתמול כרחוק יכול להיות היום קרוב. ואם הקב"ה מוכן לראות אדם לפי מי שהוא נעשה עכשיו ,האם אנחנו מסוגלים לפחות להכיר באפשרות שגם בני אדם אינם קפואים לנצח בתוך הצילום האחרון שעשינו להם? אולי אחת הצורות העמוקות ביותר של אמונה בתשובה היא להסכים שהעבר של אדם אחר אינו בהכרח כל העתיד שלו. ופה יונה לא מצליח עדיין. הוא אומר לקב"ה" :ועתה ה' קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי" (יונה ד ,ג). אותו אדם שכבר היה במעמקי הים ,שכבר ביקש חיים ,שכבר יצא מן הדג ,מבקש עכשיו למות בגלל מה שהוא רואה בנינוה.

הספר כאילו אומר לנו :גם אחרי חוויה מטלטלת ,גם אחרי תפילה עמוקה ,גם אחרי הצלה ואפילו אחרי ביצוע השליחות ,עדיין נשארים באדם חדרים שהאור עוד לא הגיע אליהם. אין רגע אחד שבו אדם יכול לומר :גמרתי לפגוש את עצמי. וזו אולי הסיבה שהפסוק "נר ה' נשמת אדם חפש כל חדרי בטן" מתאים כל כך לכאן .יש חדר שהתגלה בסערה .חדר אחר בתוך הדג. חדר אחר כשהשליחות חזרה .ועכשיו מתגלה חדר חדש לגמרי :מה קורה בי כאשר המציאות אינה מתנהלת לפי התפיסה המוסרית שבניתי? הקב"ה אינו מגיב ליונה בהרצאה. הוא שואל אותו ארבע מילים: "ההיטב חרה לך"? (יונה ד ,ד). זו שאלה גדולה מאוד. לא :האם אתה כועס? ברור שהוא כועס. השאלה היא :האם טוב שאתה כועס? האם הכעס שלך צודק? מה באמת נמצא מתחתיו? האם אתה נלחם על האמת ,או על כך שהאמת לא התנהלה כפי שאתה רצית? האם הכעס הזה מגן על ערך ,או מגן על האגו שלך? לא כל כעס פסול .התורה מכירה בכעס מוסרי ,במחאה נגד עוול ובחובה שלא להיות אדישים .אבל העובדה שהכעס מרגיש צודק אינה מספיקה כדי להוכיח שהוא נקי. ספר יונה מכניס כאן מראה לתוך הכעס.

לפני שאנחנו שואלים מה האדם האחר עשה שגרם לנו לכעוס, לפעמים צריך לשאול מה הכעס שלנו מגלה עלינו. וזה כבר מכין אותנו לפרשה האחרונה והעמוקה של הספר. יונה יוצא מן העיר. בונה לעצמו סוכה. יושב בצל. מחכה לראות מה יקרה לנינוה. והקב"ה מצמיח מעליו קיקיון. לכאורה פרט קטן בסוף סיפור גדול. אבל דווקא הקיקיון הזה עומד להפוך לשיעור האחרון שהקב"ה נותן לנביא ,ושם יתברר שהמסע של יונה לא היה רק מנינוה לתרשיש ומתרשיש בחזרה לנינוה. המסע האמיתי היה מן המקום שבו יונה ידע מה צריך לקרות ,אל המקום שבו הוא נדרש ללמוד לראות את העולם גם דרך עיניו של מי שברא אותו. יונה יוצא מן העיר ונאמר" :ויצא יונה מן העיר וישב מקדם לעיר, ויעש לו שם סכה וישב תחתיה בצל עד אשר יראה מה יהיה בעיר" (יונה ד ,ה) .הפסוק הזה שקט מאוד אחרי כל הסערה ,אבל דווקא השקט שבו טעון .יונה איננו חוזר לביתו .הוא איננו אומר: עשיתי את שליחותי ,עכשיו אמשיך הלאה .הוא יושב מחוץ לעיר ומחכה לראות מה יקרה .כאילו משהו בתוכו עדיין מקווה שהעיר תתהפך למרות הכול .הוא כבר יודע שהקב"ה רחום ,כבר ראה שהאנשים שבו מדרכם ,כבר שמע את הכרעת ה' ,ובכל זאת הוא מתקשה להיפרד מן התוצאה שרצה לראות. כאן מתגלה עד כמה עמוק יכול להיות הקשר בין צדק לבין שליטה. לפעמים אדם אומר שהוא נאבק על האמת ,אבל מתחת למאבק מסתתר גם צורך אחר :שהמציאות תוכיח שהוא צדק מלכתחילה.

קשה מאוד לוותר על הציפייה הזאת .אם הזהרתי ,אני רוצה שהאזהרה תתברר כנכונה .אם אמרתי שמישהו לא ישתנה ,אני כמעט נזקק לכך שלא ישתנה ,מפני שאם הוא ישתנה אצטרך לעדכן את כל הסיפור שבניתי .אם החלטתי שמערכת מסוימת אבודה ,שינוי פתאומי יכול אפילו לאיים על הזהות שלי כמי שראה את האמת בזמן. וזו שאלה קשה מאוד :האם אני רוצה שהאמת תתגלה ,או שאני רוצה שאני אתגלה כמי שצדק? אלה אינם אותו דבר. אדם יכול להילחם למען ערך ובו בזמן להיאחז באגו שלו .הוא יכול לדבר בשם מוסר ובו בזמן לרצות ניצחון .הוא יכול לומר "אני רק רוצה צדק" ,אבל עמוק בפנים לרצות לראות את מי שפגע בו נופל. הספר אינו מבטל את הצדק ,אבל הוא מאלץ אותנו לבדוק את הכוונות שמתערבבות בו. ואז הקב"ה עושה דבר מפתיע מאוד .הוא לא שולח ליונה עוד נבואה. הוא לא מציג לו מערכת טיעונים .הוא מצמיח צמח. "וימן ה' אלהים קיקיון ויעל מעל ליונה להיות צל על ראשו להציל לו מרעתו ,וישמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה" (יונה ד, ו). שימו לב לניגוד החריף .על נינוה שניצלה נאמר" :וירע אל יונה רעה גדולה" .על קיקיון שצמח ונעשה לו צל נאמר" :וישמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה". אותו ביטוי כמעט ,אבל הפוך. עיר שלמה ניצלת ,ויונה כועס. צמח אחד נותן לו צל ,והוא שמח שמחה גדולה. המקרא מציב את שני הדברים זה מול זה בכוונה כמעט כואבת. כאן הקב"ה מתחיל ללמד את יונה לא דרך תשובה אלא דרך חוויה. יש דברים שאדם אינו מבין כאשר מסבירים לו .הוא מבין אותם רק

כאשר הם נוגעים בו .כל עוד הרחמים היו רעיון מופשט על אנשי נינוה ,יונה התקשה לקבל אותם .עכשיו הקב"ה נותן לו דבר קטן שהוא נקשר אליו. צל. נוחות. הקלה. משהו שנעשה חלק מן העולם שלו. ואז ,מיד" :וימן האלהים תולעת בעלות השחר למחרת ,ותך את הקיקיון וייבש" (יונה ד ,ז). אותו פועל מופיע שוב" :וימן". הקב"ה מינה דג. הקב"ה מינה קיקיון. הקב"ה מינה תולעת. ובהמשך הוא ימנה גם רוח קדים חרישית. ספר יונה מלא בתזכורת שהמציאות הגדולה אינה נשלטת בידי יונה. הוא בורח בספינה ,אבל הים אינו בידיו .הוא נבלע בדג ,אבל הדג אינו מקרי .הוא מקבל צל ,אבל הצל אינו רכושו .הוא מאבד את הקיקיון, וגם זה אינו בידיו. אולי אחד השיעורים הגדולים של הספר הוא שהאדם אינו בעל הבית על כל מה שמופיע בחייו ,אפילו כאשר הוא נקשר אליו עמוקות. וזה קשה לנו מאוד. מפני שאנחנו יודעים לומר שהכול זמני ,אבל חיים כאילו הדברים שלנו חתומים איתנו בחוזה. הבית. הבריאות.

התפקיד. המעמד. הילדים כשהם קטנים. הכוחות. האנשים שאנחנו אוהבים. אפילו הדימוי שלנו על עצמנו. אנחנו יודעים אינטלקטואלית שהם אינם מובטחים לנו לנצח ,אבל הנפש מתרגלת במהירות למה שיש .מה שהיה אתמול מתנה הופך היום לסטנדרט .ומה שהפך לסטנדרט נתפס מחר כזכות מובנת מאליה. ואז כאשר דבר קטן נלקח ,האדם מרגיש כאילו נגנב ממנו משהו שהיה שייך לו מלכתחילה. הקיקיון מלמד את יונה ואת כולנו דבר לא פשוט :אחד המקורות הגדולים של סבל הוא המעבר השקט מ"הודיה על מה שיש" ל"הנחה שזה חייב להישאר". זו לא קריאה לאהוב פחות .להפך .דווקא הידיעה שדברים אינם מובטחים יכולה ללמד אותנו לראות אותם כשהם כאן. אדם יכול לחיות שנים ליד חסד ולא להרגיש אותו. בריאות נעשית מובנת מאליה עד שהיא נסדקת. בן זוג נעשה חלק מן הריהוט הרגשי עד שמתרחקים. ילד קטן שרוצה לשבת איתך נתפס כהפרעה ,עד שיום אחד הוא כבר אינו מבקש. אדם מתלונן על עבודתו ,ואז מאבד אותה. אנחנו מגלים את ערכם של דברים לעיתים קרובות דווקא ברגע שבו הם מתרחקים.

ויונה ,בתוך שעות ספורות ,נקשר לקיקיון עד כדי כך שכאשר הוא יבש, הוא שוב מבקש את נפשו למות .נאמר" :ויהי כזרח השמש וימן אלהים רוח קדים חרישית ,ותך השמש על ראש יונה ויתעלף, וישאל את נפשו למות ויאמר טוב מותי מחיי" (יונה ד ,ח). צריך לשים לב :זו כבר הפעם השנייה בפרק אחד שיונה אומר "טוב מותי מחיי". בפעם הראשונה בגלל שנינוה לא נהפכה. בפעם השנייה בגלל שהקיקיון התייבש והשמש מכה בו. הדבר הזה מעורר שאלה נוקבת על הפרופורציות שלנו .כמה פעמים מצב רגעי מקבל בתוכנו ממדים של סוף העולם? כמה פעמים דבר אמיתי וכואב ,אבל מוגבל ,משתלט על כל התמונה עד שאנחנו כבר לא מסוגלים לראות שום דבר מעבר לו? אין כאן זלזול בכאב .כאשר אדם נמצא בתוך כאב ,הוא אמיתי .אבל הספר מראה עד כמה תחושת האדם ברגע נתון אינה תמיד מדד מדויק לגודל המציאות. יונה חי. העיר ניצלה. השליחות נעשתה. הקב"ה מדבר איתו. אבל השמש חמה ,הקיקיון איננו ,וברגע הזה כל העולם שלו מצטמצם לכאב הזה. לפעמים אנחנו לא סובלים רק מן הדבר שכואב לנו .אנחנו סובלים גם מן העובדה שהכאב הצליח לכסות מעינינו את כל מה שעוד קיים. ואז הקב"ה שואל אותו שוב" :ההיטב חרה לך על הקיקיון"? (יונה ד ,ט).

הפעם יונה עונה" :היטב חרה לי עד מות". זה רגע של כנות כמעט גולמית .הוא אינו מתקן את עצמו כדי להישמע רוחני .הוא אומר בדיוק מה הוא מרגיש. והקב"ה אינו מוכיח אותו על עצם הרגש .הוא משתמש ברגש כדי לפתוח לו חלון. "ויאמר ה' אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו, שבן לילה היה ובן לילה אבד" (יונה ד ,י). זו מילה חשובה" :חסת". יונה מסוגל לחוס. הבעיה איננה שאין בו רחמים. יש בו רחמים. אבל הם מופיעים במקום מצומצם מאוד :על דבר שנוגע בו. הקיקיון הצל עליו. הוא שימש אותו. הוא היה קרוב אליו. ופתאום הקב"ה מראה ליונה שהרגש שהוא מתקשה להבין כלפי נינוה כבר קיים בתוכו. אתה יודע מה פירוש לחוס. אתה פשוט צריך להרחיב את המעגל. זה עומק עצום. לפעמים האדם אינו חסר מידה טובה .הוא מחזיק אותה בתחום צר מדי. הוא נדיב לילדיו אבל קמצן לאחרים. הוא סבלני עם אנשים בעבודה אבל חסר סבלנות בבית.

הוא רחום על עצמו אבל קשוח מאוד כלפי אחרים. או להפך :רחום כלפי כולם ואכזרי כלפי עצמו. העבודה הרוחנית אינה תמיד להמציא בתוכנו תכונה חדשה .לפעמים היא לזהות תכונה שכבר קיימת ולשאול מדוע היא פועלת רק במקום מסוים. אם אני יודע לחוס על קיקיון ,אולי אני מסוגל ללמוד לחוס גם על נינוה. ואז מגיע הפסוק האחרון של הספר" :ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה"? (יונה ד ,יא). ספר יונה מסתיים בסימן שאלה. זה נדיר ועוצמתי. אין תגובה. אין "ויאמר יונה צדקת". אין סיום חגיגי. השאלה נשארת פתוחה. ולמה? אולי מפני שהשאלה כבר אינה מופנית רק ליונה. אם יונה היה עונה ,הסיפור היה נסגר עליו. אבל המקרא אינו נותן לו תשובה ,ולכן הקורא נאלץ לענות. ואני לא אחוס? מה פירוש להיות רחום כלפי אדם שאינו כמוני? מה פירוש לראות עיר שלמה ולא רק את החטא שלה?

מה פירוש לראות אדם לא רק לפי מה שעשה אלא גם לפי האפשרות שעדיין קיימת בו? ומה פירוש להכיר בכך שהקב"ה רואה דברים שאני אינני רואה? הפסוק אומר שיש בנינוה יותר משתים עשרה ריבוא אדם "אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו" .מפרשים נחלקו כיצד להבין את הביטוי, אבל במישור הפשוט יש כאן דגש על מוגבלות אנושית ,על אנשים שאין להם הבנה מלאה .והקב"ה מוסיף" :ובהמה רבה". אפילו בעלי החיים נכנסים לחשבון הרחמים. העולם שהקב"ה רואה רחב יותר מן החשבון שיונה עשה. יונה רואה עיר שחטאה. הקב"ה רואה יצורים. יונה רואה אשמה. הקב"ה רואה גם בורות ,חולשה ,אפשרות לתשובה וחיים. יונה רואה מה מגיע להם. הקב"ה רואה גם מה עוד יכול להיות מהם. וזו אינה סתירה לצדק .אנשי נינוה נדרשו לשוב .אם לא היו שבים, הסיפור היה אחר .אבל כאשר הם משתנים ,הקב"ה אינו כבול לתמונה הישנה שלהם. אולי כאן אנחנו מגיעים לאחד המקומות העמוקים ביותר במסע אל עצמנו :האם אנחנו מסוגלים להתיר לאנשים ,וגם לעצמנו, להיות יותר מן הגרסה הגרועה ביותר שהכרנו? יש מי שאינו מסוגל לסלוח לעצמו על אדם שהיה לפני עשרים שנה. יש מי שמחזיק את הילד שלו בתוך טעות שעשה בגיל שבע עשרה. יש מי שממשיך לראות את בן זוגו דרך מריבה שכבר חלפו מאז שנים. יש קהילות שמקבעות אדם לתוך כישלון אחד.

יש משפחות שבהן תפקידים נכתבים בילדות ונשמרים לעשרות שנים: זה המוצלח ,זה הבעייתי ,זה החלש ,זה הכעסן ,זה שאי אפשר לסמוך עליו. אבל אם תשובה אמיתית קיימת ,חייבת להתקיים גם האפשרות שההגדרות שלנו יתיישנו. לפעמים אנחנו נותנים לאדם רשות לחזור בתשובה ,אבל איננו נותנים לעצמנו רשות לעדכן את התמונה שלנו עליו. ספר יונה נלחם בדיוק במקום הזה. אבל יש כאן רובד נוסף ,קשה עוד יותר .יונה עצמו זכה למה שהוא מתקשה לתת לנינוה. הוא ברח. הקב"ה לא ויתר עליו. הוא ירד לים. הקב"ה מינה לו דג. הוא נכשל בשליחות. הקב"ה דיבר אליו שנית. הוא כועס. הקב"ה ממשיך ללמד אותו בסבלנות באמצעות הקיקיון. כל הספר הוא סיפור של רחמים על יונה. והאדם שעליו מרחמים מתקשה לקבל רחמים על אחרים. זו מראה שאי אפשר לברוח ממנה ביום הכיפורים. אנחנו עומדים יום שלם ומבקשים: זכור את החולשה שלי. אל תמדוד אותי רק לפי הכישלון.

תן לי עוד זמן. תן לי אפשרות להשתנות. ראה את הכוונה שלי. דע כמה קשה לי. פתח לי שוב את הדלת. ואחרי יום הכיפורים אנחנו חוזרים לעולם ופוגשים אנשים אחרים. האם אנחנו יודעים לתת להם אפילו חלק מן המרחב שביקשנו לעצמנו? לא סליחה אוטומטית. לא אמון במקום שאין לו בסיס. לא ויתור על גבולות. אלא עצם ההכרה שאדם יכול להיות בתנועה. מי שמבקש מן הקב"ה שלא להקפיא אותו בתוך העבר שלו, צריך לפחות להיזהר מלהקפיא אחרים בתוך העבר שלהם. והנה מתברר שספר יונה כולו בנוי כתנועה כפולה .בתחילה נדמה שיונה צריך להביא את נינוה לתשובה .בסוף מתברר שנינוה היא גם המקום שבו יונה עצמו נדרש ללמוד. הנביא בא לשנות עיר. והעיר הופכת למראה שלו. הוא חושב שהוא השליח. ומתברר שהוא גם התלמיד. הוא חושב שהסיפור עוסק בתשובה שלהם. ומתברר שהקב"ה עדיין עובד גם על התשובה שלו.

יש שליחויות שאנחנו מקבלים כדי לשנות משהו בעולם ,ורק באמצע הדרך אנחנו מגלים שהדבר שאנחנו מנסים לשנות בעולם נשלח גם כדי לשנות אותנו. זה מחזיר אותנו שוב אל דברי הגר"א. אם יונה הוא הנשמה שנשלחה לעולם לתקן ,אולי המילה "לתקן" עמוקה יותר ממה שנדמה .הנשמה אינה רק מגיעה עם רשימת משימות חיצוניות .עצם המפגש שלה עם העולם חושף אותה לעצמה. האנשים שהיא פוגשת ,הקשיים ,ההצלחות ,האכזבות ,המקומות שבהם היא בורחת והמקומות שבהם היא מתעקשת להיות צודקת ,כל אלה נעשים חלק מן התיקון. אדם יכול לחשוב שהבעיה שלו היא נינוה. אבל לפעמים נינוה רק חושפת את יונה. אדם יכול לחשוב שהכעס שלו נגרם רק בגלל אדם אחר. אבל לפעמים האדם האחר נגע במקום שכבר היה בתוכו. הוא יכול לחשוב שהקושי הוא רק העבודה. אבל עבודה אחת חושפת תלות בכבוד. קשר אחד חושף פחד מנטישה. ילד אחד חושף חוסר סבלנות. הצלחה אחת חושפת גאווה. כישלון אחד חושף כמה הזהות הייתה תלויה בהישג. העולם אינו רק זירה שבה אנחנו פועלים. הוא גם מראה שבה אנחנו מתגלים. וכאן הפסוק "נר ה' נשמת אדם חפש כל חדרי בטן" מקבל ממד חדש .הנשמה אינה מאירה רק כדי למצוא "דברים רעים" .היא מחפשת חדרים .יש חדר של פחד .חדר של רחמים .חדר של גאווה.

חדר של געגוע .חדר של כוח שלא השתמשנו בו .חדר של כאב ישן. חדר של אמונה .חדר של כעס .חדר של אהבה שלא העזנו לתת. המסע אל עצמנו איננו מסע שבו אנחנו ממציאים אדם חדש מאפס. אולי הוא קודם כול מסע שבו אנחנו מסכימים להדליק אור בחדרים שכבר קיימים. וחלק מן החדרים אינם נעימים. אבל גם שם נמצא משהו שצריך להכיר. יונה גילה שהוא מסוגל לברוח. גילה שהוא מסוגל לישון בתוך סערה. גילה שהוא מסוגל להתפלל ממעמקים. גילה שהוא מסוגל לחזור לשליחות. וגילה גם דבר הרבה פחות מחמיא :שהוא מסוגל לקבל רחמים לעצמו ולהתנגד להם כאשר הם ניתנים לאחרים. אבל הגילוי הזה אינו סוף פסוק. אולי זו בדיוק נקודת התיקון. כי אי אפשר לעבוד על חדר שאיננו מוכנים להודות שהוא קיים. החדרים המסוכנים ביותר בנפש אינם בהכרח החדרים החשוכים. לפעמים הם החדרים שאנחנו משוכנעים שאין לנו. ויום הכיפורים ,בשעותיו האחרונות ,אינו רק אומר לאדם "תתוודה על מה שעשית". הוא שואל משהו עמוק יותר: מה גילית על עצמך השנה? איפה ברחת? איפה ירדת?

איפה נרדמת? איזו סערה הכריחה אותך להתעורר? מה ביקשת לשמור בכל מחיר? איזה קיקיון הפך אצלך לדבר שבלעדיו הרגשת שאין חיים? למי אתה מתקשה לתת את אפשרות השינוי שאתה מבקש לעצמך? ואיזה חדר בתוכך עדיין מחכה שהנר ייכנס אליו? אולי משום כך ספר יונה אינו מסתיים בתשובה. מפני שגם המסע של האדם אל עצמו אינו מסתיים בתשובה אחת. כל תשובה אמיתית פותחת שאלה עמוקה יותר. וכל חדר שאנחנו מאירים מגלה דלת לחדר נוסף. והנר ממשיך לחפש. וכאן אפשר לחזור אל נקודת הפתיחה של הגר"א ולשמוע אותה עכשיו אחרת לגמרי .בתחילת הדרך אמרנו שהגר"א קורא את יונה על דרך הרמז כסיפור הנשמה שנשלחה לעולם כדי לתקן .אחרי שעברנו עם יונה את הבריחה ,הירידה ,השינה ,הסערה ,ההשלכה אל הים, המעמקים ,התפילה ,השליחות השנייה ,תשובת נינוה והקיקיון ,המילה "נשלחה" מקבלת משקל אחר .נשמה שנשלחה איננה רק נשמה שיש לה יעד .היא נשמה שעלולה לשכוח את היעד ,לברוח ממנו, להסתבך בדרך ,להתעורר ,לחזור ,לגלות עוד שכבה בעצמה ,ולגלות שגם לאחר שחזרה אל השליחות עדיין נשאר בה מה לתקן. המשנה אומרת" :על כרחך אתה נוצר ,ועל כרחך אתה נולד ,ועל כרחך אתה חי ,ועל כרחך אתה מת ,ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא" (משנה אבות ד ,כב) .יש כאן אמירה כמעט הפוכה מן התרבות המודרנית שמבקשת מן האדם להאמין שהוא מחבר מוחלט של חייו .האדם אכן בעל בחירה ,והתורה מטילה עליו אחריות עצומה לבחירותיו ,אבל הוא לא בחר להיוולד .הוא לא בחר את נקודת הפתיחה שלו ,את התקופה

שבה נולד ,את משפחתו ,את הגוף שקיבל ,חלק ניכר מן הכוחות שקיבל ולא את העובדה שחייו מוגבלים בזמן .הוא נכנס לסיפור שכבר התחיל לפניו ויימשך גם אחריו. דווקא בתוך המסגרת הזאת מתבררת משמעותה של הבחירה. הבחירה איננה הזכות להחליט אם להיות בעולם .הבחירה היא מה לעשות עם העולם שאליו הגעתי ועם החיים שנמסרו לי בתוכו. יונה אינו בוחר אם יהיה נביא .הוא בוחר כיצד להגיב לקריאה. הנשמה ,לפי מהלך הגר"א ,אינה ממציאה את עצם ירידתה ,אבל בתוך העולם היא נדרשת לבחור אם לחיות באופן שמקדם את תיקונה או לברוח ממנו. שלמה המלך מתאר את סוף חיי האדם במילים" :וישב העפר על הארץ כשהיה ,והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" (קהלת יב, ז) .הפסוק אינו אומר שהרוח נעלמת .היא שבה .יש כאן תנועה של יציאה וחזרה .היא ניתנה ,והיא שבה אל מי שנתן אותה .בין הנתינה לבין השיבה נמצאים החיים. והשאלה הגדולה היא מה קורה באמצע. מה נעשה עם מה שניתן? מה למדנו? מה תיקנו? במי נגענו? מה השארנו מאחורינו? איזה חלק מן הנשמה ירד לעולם ועדיין לא קיבל ביטוי? חז"ל במסכת ברכות דורשים את חמשת המזמורים של דוד הפותחים ב"ברכי נפשי" כנגד הקב"ה והנשמה ,ומונים דמיונות עמוקים ביניהם: כשם שהקב"ה מלא את כל העולם כך הנשמה מלאה את כל הגוף, כשם שהקב"ה רואה ואינו נראה כך הנשמה רואה ואינה נראית ,כשם שהקב"ה זן את העולם כך הנשמה זנה את הגוף ,כשם שהקב"ה

טהור כך הנשמה טהורה ,וכשם שהקב"ה יושב בחדרי חדרים כך הנשמה יושבת בחדרי חדרים (הגמרא במסכת ברכות ,דף י ע"א). חז"ל אינם אומרים שהנשמה היא אלוהות ,חס ושלום ,אלא משתמשים בדמיון כדי ללמד עד כמה נוכחות הנשמה עמוקה ,פנימית ואינה נראית לעין. זה מתחבר באופן כמעט מופלא אל הפסוק "נר ה' נשמת אדם חפש כל חדרי בטן" .הנשמה נמצאת בחדרי חדרים ,והנר מחפש חדרי בטן .כלומר ,החלק העמוק ביותר באדם אינו אמור להסתפק בחיים חיצוניים בלבד .משהו בתוכו מבקש שוב ושוב לברר אם הדרך שבה הוא חי מתאימה לאמת העמוקה יותר שלו. אבל כאן צריך לעשות הבחנה חשובה .הביטוי "להיות נאמן לעצמי" נעשה בעולם המודרני כמעט מקודש .לפעמים הכוונה טובה :לא לחיות רק לפי לחץ חברתי ,לא לבנות חיים של שקר ,לא לדכא כוחות אמיתיים .אבל התורה מוסיפה לשאלה הזאת מימד אחר .לא כל מה שאני מרגיש הוא בהכרח "העצמי האמיתי" שלי .לא כל רצון עמוק הוא בהכרח שליחות .אדם מסוגל לרצות דבר שמזיק לו ,להיות משוכנע שהוא "הולך עם הלב" ,ובפועל להיכנע להרגל ,ליצר ,לפחד או לגאווה. לכן המסע אל עצמנו איננו רק לשאול "מה אני מרגיש"? אלא גם "מי בתוכי מרגיש את זה ,ולאן הרגש הזה מבקש לקחת אותי"? האם זה הנר ,או הערפל? האם זו נשמה ,או פחד? האם זה קול של אמת ,או קול שאני כבר שנים רגיל לשמוע עד שנדמה לי שהוא אני? רבי משה חיים לוצאטו פותח את ספר מסילת ישרים בשאלה" :מה חובתו בעולמו" (מסילת ישרים ,פרק א) .שימו לב לניסוח .לא רק "מה חובת האדם" ,אלא "בעולמו" .החובה פוגשת עולם מסוים, חיים מסוימים ,נסיבות מסוימות .אין אדם חי בעולם מופשט .כל אחד

עומד בתוך מציאות אחרת ,ולכן חלק מן העבודה הוא לברר איך ערכי התורה מקבלים צורה דווקא בתוך העולם שניתן לו. אדם אחד צריך ללמוד גבורה. אדם אחר צריך ללמוד רכות. אחד צריך ללמוד לומר כן. אחר צריך ללמוד סוף סוף לומר לא. אחד צריך להפסיק להקטין את עצמו. אחר צריך להפסיק לחשוב שהכול סובב סביבו. אחד צריך לצאת מן הפחד ולהעז. אחר צריך להאט ולשאול אם כל העשייה שלו אינה בריחה. אותה תורה יכולה להצמיח עבודות שונות מאוד ,מפני שהנשמות אינן פוגשות את העולם מאותה נקודת מוצא. וכאן ספר יונה נעשה רלוונטי הרבה מעבר ליום הכיפורים .הוא אומר לאדם :אל תסתפק בשאלה האם אתה "בסדר" .זו שאלה קטנה מדי. אפשר להיות אדם הגון ועדיין לא להשתמש בכוחות שניתנו לך. אפשר להיות שומר מצוות ועדיין לברוח מן האמת שלך. אפשר לא לעבור עבירות גדולות ובכל זאת לחיות חיים של פחד. אפשר להיות אדם מצליח ולהגיע לסוף הדרך מבלי שפגשת באמת את הדבר שהיה מוטל עליך לעשות. זו מחשבה מפחידה ,אבל גם משחררת .מפני שהיא מעבירה את מרכז החיים מן ההשוואה לאחרים אל האחריות האישית .אני לא צריך לחיות את השליחות של אדם אחר .אני גם לא נמדד לפי הקצב שלו. השאלה היא מה נעשה עם מה שנמסר לי.

הטרגדיה הגדולה איננה רק להיכשל .לפעמים הטרגדיה היא להצליח מאוד בדברים שמעולם לא היו צריכים להיות מרכז החיים שלנו. אדם יכול לטפס במשך שלושים שנה בסולם ולגלות מאוחר מדי שהסולם נשען על הקיר הלא נכון .הוא עשה הכול נכון בתוך מסגרת שמעולם לא העז לבדוק אם היא באמת המסגרת הנכונה עבורו. אבל גם כאן צריך זהירות .אסור להפוך את "השליחות" לתירוץ לחיים חסרי יציבות .בכל פעם שקשה בעבודה לומר "זה לא הייעוד שלי". בכל פעם שהנישואין דורשים מאמץ לומר "אולי הנשמה שלי נשלחה למקום אחר" .שליחות בתורה איננה פטור ממחויבות .לעיתים השליחות עצמה נמצאת דווקא בתוך החובה שכבר קיבלנו על עצמנו. יונה לא נשלח לחפש חוויה שמתאימה לאישיותו. הוא נשלח לנינוה. והוא לא רצה. זו נקודה קריטית. השליחות איננה תמיד המקום שבו הכי נעים לי. לפעמים היא בדיוק המקום שבו נדרש ממני לצאת מן הצורה שבה התרגלתי להיות. אם כל "שליחות" שאני מגלה תמיד מתאימה בדיוק לנוחות שלי, אולי כדאי לבדוק מי באמת שלח אותה. יש שליחות שמחייה. ויש שליחות שמכאיבה. יש שליחות שמקבלת מחיאות כפיים. ויש שליחות שאיש אינו רואה. יש שליחות שמביאה הצלחה.

ויש שליחות שנמדדת בכך שעשיתי את הנכון גם בלי לדעת מה תהיה התוצאה. יונה ידע מה הייתה התוצאה בנינוה ,ובכל זאת היה צריך ללמוד שהתוצאה עצמה איננה בבעלותו .הוא נדרש לקרוא ,לא להחליט מה הקב"ה יעשה עם הקריאה. זה מלמד דבר עמוק על משמעות החיים .אחריות אינה שווה שליטה. אדם יכול להיות אחראי למאמץ ולא לתוצאה .להורות ולא למי שהילד יהיה בגיל ארבעים .לאהוב ולא לכך שהאחר יחזיר אהבה. לומר אמת ולא לכך שכל אדם יקבל אותה .לבנות ולא לכך שכל מה שבנה יישאר לנצח. אולי חלק גדול מן הסבל שלנו נוצר כאשר אנחנו לוקחים על עצמנו לא רק את השליחות ,אלא גם את תפקידו של מי שמנהל את התוצאה. יונה נדרש ללמוד :לך לנינוה. אבל נינוה איננה שלך. הרחמים אינם שלך. הקיקיון אינו שלך. אפילו חייך עצמם אינם רכוש מוחלט שלך. הם ניתנו. והדבר הזה יכול להישמע מאיים ,אבל יש בו גם חירות עצומה .אם הכול אינו תלוי בי ,אינני צריך להיות אלוהים .אני צריך להיות אדם. לעשות את המוטל עלי. לבחור. להתפלל. לתקן.

לקום כאשר נפלתי. ולשחרר את מה שמעולם לא היה בשליטתי. כאן אפשר להבין מחדש מדוע ספר יונה נקרא דווקא אחר הצהריים של יום הכיפורים .אנחנו כבר קרובים לסוף היום .רוב הווידויים כבר נאמרו .הגוף חלש .עוד מעט תגיע נעילה .ואז מגיע ספר שאינו מאפשר לנו להישאר רק עם השאלה "על מה אני מבקש סליחה"? הוא שואל שאלה אחרת: אם יסלחו לי ,בשביל מה אני רוצה את החיים שמבקשים להחזיר לי? זו שאלה גדולה הרבה יותר. אנחנו מבקשים :כתבנו בספר החיים. אבל מה נעשה אם ניכתב? עוד שנה. עוד זמן. עוד נשימות. עוד בקרים. עוד שבתות. עוד מפגשים. עוד אפשרויות. בשביל מה? אולי אדם יכול לעבור יום כיפור שלם כשהוא עסוק בעיקר בעבר שלו, וספר יונה מגיע לקראת הסוף ומסובב אותו אל העתיד. כן ,היה עבר. כן ,היו בריחות.

כן ,היו ירידות. כן ,היו מקומות שבהם נרדמנו. אבל עכשיו הקב"ה אומר: "קום לך". זו אינה רק קריאה של פרק א. זו גם הקריאה של פרק ג. וההבדל ביניהם הוא כל הסיפור. בפעם הראשונה "קום לך" פגש אדם שברח. בפעם השנייה "קום לך" פגש אדם שכבר יודע מה מחיר הבריחה. אולי לכן אדם מבוגר אינו צריך להתבייש בכך שהוא מתחיל מחדש. ההתחלה השנייה איננה חיקוי חלש של הראשונה .לפעמים היא עמוקה ממנה ,מפני שהיא נעשית עם ידיעה שהראשונה לא הייתה יכולה להחזיק. אדם בן עשרים יכול לבחור מתוך תקווה. אדם בן חמישים יכול לבחור מתוך היכרות. הוא כבר יודע מה המחיר של פחד. יודע מה קורה לדחיינות. יודע כיצד נראית גאווה כשהיא מתפרקת. יודע שאנשים אינם נשארים לנצח. יודע שהגוף משתנה. יודע שזמן איננו רעיון. ולכן אם הוא שומע שוב "קום לך" ,זו אינה אותה קריאה. יש התחלות שמקבלות את כוחן דווקא מכל הפעמים שבהן לא התחלנו.

וזה אולי גם אחד העומקים של תשובה .הרמב"ם כותב על בעלי תשובה" :גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה" ,ובהמשך מתאר כיצד אדם שהיה מרוחק נעשה "אהוב ונחמד קרוב וידיד" (משנה תורה ,הלכות תשובה ז ,ו-ז) .התשובה אינה רק תיקון התיק. היא משנה את מערכת היחסים .האדם אינו רק נמחל .הוא מתקרב. אבל התקרבות אמיתית צריכה להוליד תנועה. מי שמתקרב אל הקב"ה ואינו נעשה קשוב יותר למה שנדרש ממנו, חסר משהו בהתקרבות שלו. וכאן יונה חוזר בפעם האחרונה להיות אנחנו. אולי כל אדם נושא בתוכו נינוה אחת. מקום שהוא יודע שהוא צריך להגיע אליו. אולי הוא עוד ביפו. אולי כבר על הספינה. אולי הוא ישן. אולי הסערה כבר התחילה. אולי הוא בתוך הדג ואינו רואה שום דרך החוצה. אולי הוא כבר על היבשה ושומע את דבר ה' שנית. ואולי הוא כבר מילא את השליחות החיצונית ,אבל הקיקיון מגלה לו שהמסע הפנימי עדיין לא נגמר. והשאלה איננה באיזה שלב היינו אתמול. השאלה היא איפה אנחנו עכשיו. מפני שכל עוד האדם חי ,הפסוק "נר ה' נשמת אדם חפש כל חדרי בטן" עדיין לא הפך לזיכרון .הנר עדיין דולק .הוא עדיין מחפש .עדיין יש חדרים .עדיין יש אפשרות לראות דבר שלא ראינו.

אולי זו המשמעות העמוקה ביותר של המסע אל עצמנו :לא מסע אל מקום שבו סוף סוף נקבל תשובה מושלמת לשאלה "מי אני" ,אלא מסע שבו נעשה מספיק אמיצים כדי להמשיך לשאול את השאלה בלי לברוח כאשר התשובה מחייבת אותנו להשתנות. וספר יונה משאיר אותנו בדיוק שם. לא עם פתרון. עם שאלה. אם הנשמה שלי היא יונה ,מאיזו נינוה אני בורח עכשיו ,ובאיזה מקום בחיים אני כבר שומע בפעם השנייה את הקול שאומר לי: "קום לך"? אבל לפני שסוגרים את ספר יונה ,צריך לחזור אל נקודה אחת בדברי הגר"א ,מפני שדווקא היא מונעת מאיתנו להפוך את כל הסיפור לרעיון יפה בלבד .הגר"א אינו מסתפק באמירה שיונה הוא הנשמה ושנינוה היא השליחות .הוא מצייר מהלך שלם שבו הנשמה נשלחת לעולם לתקן ,אינה משלימה את תיקונה ,מסתבכת בתוך העולם שאליו ירדה ,ולבסוף נדרשת לשוב אל מה שלא השלימה .כלומר, המילה "תיקון" איננה אצלו מטפורה נוחה להתפתחות אישית .היא נוגעת בשאלה החדה ביותר שאדם יכול לשאול על עצם חייו :האם אני משתמש בזמן שניתן לי לצורך הדבר שלשמו הוא ניתן? זו שאלה מפחידה מפני שאין לנו דרך לקבל עליה דו"ח מסודר .איש אינו מקבל בתחילת חייו מעטפה ובה פירוט מדויק של כל שליחותו. גם התורה אינה אומרת לכל אדם באיזה מקצוע לעבוד ,באיזו עיר לגור או איזה כישרון מסוים עליו לפתח .לכן מסוכן מאוד להשתמש במושג "שליחות" כאילו כל תחושה חזקה שלנו היא נבואה פרטית. ובכל זאת ,יש דברים שאדם יכול לברר .הוא יכול לשאול אילו כוחות הופקדו בידיו ,אילו חובות כבר עומדות לפניו ,באילו מקומות הוא נדרש שוב ושוב לבחור ,מה מיטיב עם העולם סביבו ,ומהו הדבר שהוא יודע עמוק בתוכו שהוא חייב לתקן אך ממשיך לדחות.

כאן חוזרת בעוצמה שאלת המלחים" :מה מלאכתך"? (יונה א ,ח). בתחילת הסיפור קראנו אותה כשאלה על זהותו של יונה ,אבל אחרי כל הדרך אפשר לשמוע בה גם את שאלתו של רבי משה חיים לוצאטו" :מה חובתו בעולמו" (מסילת ישרים ,פרק א) .לא מה חובתו של האדם באופן כללי בלבד ,אלא מהי החובה כפי שהיא פוגשת את עולמו שלו .התורה משותפת לכולנו ,המצוות מחייבות את כולנו ,אבל זירת העבודה איננה זהה .אדם אחד פוגש את עבודתו דרך עושר ,אחר דרך מחסור ,אחד דרך הנהגה ,אחר דרך חיים שאיש כמעט אינו רואה ,אחד דרך ילדים רבים ,אחר דרך בדידות ,אחד דרך כישרון גדול ,ואחר דרך מאבק יומיומי על דברים שאצל אחרים באים בקלות. לכן השוואה לאחרים עלולה להיות אחת הדרכים המתוחכמות ביותר לברוח מן השאלה האישית .אדם מביט במי שהצליח יותר ממנו ושואל למה לא קיבל את חייו .הוא מביט במי שחי חיים קלים יותר לדעתו ושואל מדוע דרכו שלו מורכבת .אבל השאלה "מה מלאכתך"? מחזירה אותו אל המקום היחיד שבו יש לו אחריות ממשית .לא מה היה יכול לעשות אילו היה אדם אחר ,אלא מה הוא עושה עם האדם שהוא. המשנה אומרת" :הוא היה אומר :לא עליך המלאכה לגמור ,ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה" (משנה אבות ב ,טז) .יש במשפט הזה איזון מופלא בין שתי טעויות הפוכות .מצד אחד" ,לא עליך המלאכה לגמור" .אינך נדרש להשלים את העולם ,להציל את כולם ,לפתור כל בעיה או להבטיח שכל מה שתעשה יצליח .מצד שני" ,ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה" .העובדה שאינך יכול לגמור אינה פוטרת אותך מלהתחיל .העובדה שאינך שולט בתוצאה אינה פוטרת אותך מן האחריות למעשה. יונה היה צריך ללמוד את שני החלקים. בתחילה הוא ניסה להיבטל מן המלאכה. בסוף הוא התקשה לקבל שאינו בעל הבית על תוצאתה.

הוא לא רצה ללכת לנינוה ,ואחר כך רצה לקבוע מה יקרה לנינוה. והקב"ה מלמד אותו :אתה נדרש ללכת ,אבל אינך נדרש להיות אלוהים. האחריות שלך גדולה מאוד ,אבל היא אינה אינסופית .דווקא הידיעה היכן האחריות שלי נגמרת מאפשרת לי לקחת ברצינות את המקום שבו היא מתחילה. זה שיעור חשוב במיוחד לאנשים אחראיים .יש מי שאינם בורחים מן החיים באמצעות עצלות ,אלא באמצעות אחריות מופרזת .הם לוקחים על עצמם את מצב הרוח של כולם ,את העתיד של הילדים, את הצלחת העבודה ,את שלום המשפחה ,את מה שאנשים יחשבו, את כל האפשרויות שעלולות להשתבש .מבחוץ זה נראה כמו מסירות. מבפנים זו לעיתים אמונה סמויה שאם רק יחזיקו חזק מספיק ,יצליחו למנוע מן העולם להיות בלתי צפוי. אבל גם זו יכולה להיות ספינה לתרשיש. כי לפעמים האדם אינו בורח מן האחריות .הוא בורח מן ההכרה שיש דברים שאינם בשליטתו. שלמה המלך אומר" :בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך ,כי אינך יודע אי זה יכשר ,הזה או זה ,ואם שניהם כאחד טובים" (קהלת יא ,ו) .האדם מצווה לזרוע ,אבל אינו מקבל הבטחה איזה זרע יצליח .יש כאן דרך חיים שלמה :עשייה בלי אלוהות ,אחריות בלי אשליית שליטה ,השתדלות בלי דרישה שהמציאות תחתום מראש על התוצאה. זה אולי אחד התיקונים שיונה עצמו נדרש אליו .הוא רצה לדעת מה תהיה תוצאת הנבואה .אם נינוה לא תיהפך ,מה יקרה לאמינות דבריו? מה יהיה על הדין? מה משמעות האזהרה? אבל הקב"ה מבקש ממנו דבר קשה מאוד לאדם בעל עמדה חזקה :לעשות את מה שנדרש ממנו ,ולאחר מכן להשאיר מקום לכך שהקב"ה ינהל את מה שאיננו שלו.

וכאן אפשר להבין באופן עמוק יותר את הקיקיון .יונה לא עמל בו ולא גידלו .הקב"ה אומר לו" :אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו" (יונה ד ,י) .הוא נקשר לדבר שלא יצר .הוא נהנה ממנו ,התרגל אליו ,וכאשר אבד הרגיש כאילו נלקח ממנו חלק מן העולם שהיה חייב להישאר. כמה מן הכאב שלנו נולד מן המשפט הסמוי הזה" :זה היה חייב להישאר"? הבריאות הייתה חייבת להישאר. האדם הזה היה חייב להישאר. הילד היה חייב לבחור כפי שרציתי. התוכנית הייתה חייבת להצליח. הכבוד היה חייב להישמר. החיים היו חייבים להתנהל לפי התמונה שבניתי. אבל מי הבטיח? אין בשאלה הזאת ציניות ,ובוודאי אין בה זלזול באובדן .להפך .היא מבקשת להחזיר לאדם את ההבחנה בין אהבה לבין בעלות .אפשר לאהוב מאוד בלי להאמין שהדבר שייך לנו לנצח .אפשר להודות על קיקיון גם כאשר יודעים שהוא "שבן לילה היה ובן לילה אבד". הידיעה שהוא זמני אינה מבטלת את ערכו .אולי היא אפילו מחייבת אותנו להיות נוכחים יותר כל עוד הוא כאן. משה רבנו מתפלל" :למנות ימינו כן הודע ונבא לבב חכמה" (תהלים צ ,יב) .החכמה אינה רק לדעת באופן תאורטי שהחיים קצרים .כולם יודעים זאת .החכמה היא שהידיעה הזאת תיכנס אל הלב ותשנה את האופן שבו אנחנו חיים את היום. אדם שיודע שהזמן מוגבל עשוי לשאול אחרת אם כדאי לבזבז עוד ערב על עלבון. אם כדאי לדחות שוב שיחה עם אבא.

אם באמת חשוב לנצח בוויכוח הזה. אם הילד שמבקש עכשיו תשומת לב הוא הפרעה לתוכנית או אולי אחת הסיבות שבשבילן התוכנית קיימת. אם יש אדם שצריך לשמוע ממנו "תודה" לפני שיהיה מאוחר. אם יש חלום שהוא דוחה כבר עשרים שנה מפני שהוא מחכה לרגע שבו לא יפחד. המוות אינו צריך להפוך את החיים למפחידים .הוא יכול להפוך אותם ליקרים. וזו בדיוק הסיבה שקריאת הגר"א את ספר יונה דרך הנשמה ,המוות והתיקון איננה אמורה להשאיר את האדם עסוק בסקרנות על מה שקורה לאחר המוות בלבד .אם היא אמיתית ,היא צריכה להחזיר אותו אל החיים שלפני המוות .השאלה החשובה איננה רק מה יהיה עם הנשמה כאשר תעזוב את הגוף .השאלה היא מה הנשמה עושה עכשיו כשהיא עדיין בתוכו. הגמרא במסכת שבת מביאה את שאלותיו של רבא על הדין שאדם נשאל לאחר מותו ,ובהן" :נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר"? (הגמרא במסכת שבת ,דף לא ע"א) .מעניין עד כמה השאלות אינן עוסקות רק בחוויות רוחניות נשגבות .הן נכנסות למסחר ,לזמן ,ללימוד ,למשפחה ,לציפייה ,לחשיבה .כלומר, הנשמה אינה נבחנת רק על רגעים שבהם האדם הרגיש נשגב .היא נבחנת על האופן שבו הרוח חדרה אל החיים הרגילים. אולי המבחן הגדול של הנשמה איננו כמה פעמים הצליחה לברוח מן העולם ,אלא כמה מן הנשמה הצליחה להכניס אל תוך העולם. איך עשיתי עסקים? איך דיברתי בבית?

מה עשיתי בזמן שלי? איך התייחסתי למי שלא היה יכול להועיל לי? מה עשיתי בכישרון שקיבלתי? איך התנהגתי כאשר איש לא ראה? מה קרה לי כאשר נפגע הכבוד שלי? מה עשיתי כאשר הייתה לי אפשרות לבחור בין מה שנוח לבין מה שנכון? אלה "חדרי הבטן" האמיתיים. ולכן המסע אל עצמנו אינו יכול להסתיים רק בחוויה של גילוי עצמי. אם גיליתי שאני אדם חרדתי ,עדיין נשארת השאלה מה אעשה עם הפחד .אם גיליתי שאני זקוק מאוד להכרה ,צריך לשאול כיצד הצורך הזה מנהל את יחסיי .אם גיליתי שאני נושא פצע ישן ,צריך לברר כיצד לרפא אותו ולא רק כיצד להסביר באמצעותו כל התנהגות שלי .אם גיליתי כישרון ,צריך לשאול למי הוא יכול להועיל. מודעות עצמית שאינה הופכת לאחריות עצמית עלולה להפוך לעוד דרך שבה האדם נשאר עסוק בעצמו. וזו אולי אחת הסיבות שיונה נשלח דווקא אל נינוה .השליחות מוציאה אותו מעצמו .הוא אינו נשלח רק "למצוא את עצמו" .הוא נשלח אל עיר מלאה באנשים .נשמה אינה מגיעה לעולם רק כדי לנהל פרויקט של שיפור עצמי .היא פוגשת בני אדם .היא משפיעה .היא נושאת אחריות .היא יכולה להוסיף אור במקום שבו היא נמצאת ,והיא יכולה גם להוסיף סערה. לכן השאלה "מי אני"? לבדה אינה מספיקה. צריך לצרף אליה שאלה נוספת: מי נעשה העולם הקטן שסביבי בגלל מי שאני? האם הבית נעשה רגוע יותר כאשר אני נכנס אליו או דרוך יותר?

האם אנשים מרגישים לידי שהם יכולים להיות עצמם ,או שהם נזהרים מכל מילה? האם הכוח שקיבלתי מגן על חלשים או בעיקר מגדיל אותי? האם הידע שלי הופך אותי לעניו יותר או רק בטוח יותר בצדקתי? האם האמונה שלי עושה אותי רחום יותר ,ישר יותר ואחראי יותר? האם מי שחי לידי פוגש דרכי יותר אור או יותר פחד? אלה שאלות קשות ,מפני שהן אינן מאפשרות לאדם להסתפק בתמונה שיש לו על עצמו .אדם יכול לחשוב שהוא נדיב ,אבל השאלה היא כיצד חווים אותו האנשים התלויים בו .הוא יכול לחשוב שהוא איש אמת ,אבל אולי בני ביתו חווים בעיקר ביקורת .הוא יכול לחשוב שהוא מסור ,אבל אולי המסירות הפכה לשליטה .הוא יכול לחשוב שהוא אדם רגוע ,כאשר בפועל כולם סביבו למדו פשוט לא לומר דברים שמכעיסים אותו. לפעמים הדרך אל עצמנו עוברת דרך האומץ לשאול כיצד אנחנו נראים מן הצד השני של הקשר. זה אולי מה שהקב"ה עושה ליונה באמצעות הקיקיון .הוא נותן לו להרגיש דבר אחד מבפנים ,ואז מזמין אותו להשתמש באותה תחושה כדי לראות מישהו אחר .אתה יודע מה פירוש לחוס על דבר שנעשה יקר לך .עכשיו הרחב את המבט .אם אתה מסוגל להרגיש כך כלפי קיקיון שלא עמלת בו ,נסה להבין כיצד בורא העולם מביט במאות אלפי בני אדם שהם מעשה ידיו. הקב"ה אינו מוחק את יונה כדי ללמד אותו ענווה. הוא מרחיב אותו. וזה הבדל עצום. עבודת המידות אינה אמורה למחוק את האישיות .היא אמורה להרחיב אותה .לא לקחת מיונה את חוש הצדק ,אלא לחבר אליו רחמים .לא לקחת ממנו את האמת ,אלא ללמד אותו שהאמת גדולה

יותר מן הזווית שלו .לא לבטל את האישיות החזקה שלו ,אלא להוציא אותה מן המקום שבו היא כלואה בתוך עצמה. אולי זו משמעות עמוקה נוספת של תשובה .לא רק לחזור מן החטא, אלא לחזור מן הצמצום. מן המקום שבו אני רואה רק את הכאב שלי. רק את הצדק שלי. רק את הפחד שלי. רק את הקיקיון שלי. רק את הסיפור שלי. אל עולם שבו יש גם נינוה. יש גם אחרים. יש גם נקודת מבט שאינני רואה. ויש הקב"ה שרואה את התמונה כולה. יום הכיפורים מגיע לשעותיו האחרונות כשהאדם כבר אמר שוב ושוב "אשמנו ,בגדנו" ,אבל ספר יונה מוסיף שאלה שאינה מופיעה בנוסח הווידוי :אחרי שהכרת במה שעשית ,האם נעשית אדם רחב יותר? האם התשובה פתחה את הלב ,או רק הגדילה את העיסוק שלך בעצמך? מפני שתשובה שאינה מולידה ענווה יכולה להפוך לפרויקט נוסף של האגו .האדם עסוק בחטאים שלו ,בתיקונים שלו ,בהתקדמות שלו, במדרגה שלו ,ועדיין כל העולם מסתובב סביבו. יונה מלמד שהמסע עמוק יותר. הוא מתחיל ב"קום לך". עובר דרך "מה לך נרדם". מגיע אל "מה מלאכתך".

יורד אל "מבטן שאול שועתי". מקבל מחדש "קום לך". ולבסוף נעצר מול "ואני לא אחוס"? זו תנועה שלמה. בתחילה השאלה היא האם תסכים ללכת. אחר כך האם תסכים להתעורר. אחר כך האם תדע מי אתה. אחר כך האם תוכל להתפלל כאשר הכול נשמט. אחר כך האם תאמין שאפשר להתחיל שנית. ולבסוף מגיעה אולי השאלה הקשה מכולן: האם אחרי כל המסע הזה אתה מסוגל לראות גם מישהו שאיננו אתה? אולי שם מתחיל התיקון העמוק ביותר של הנשמה.