מה אנחנו באמת מבקשים שיקרה לנו ביום הכיפורים — שהחטא יימחק, או שאנחנו נשתנה?

יום הכיפורים :מה אנחנו באמת מבקשים שיקרה לנו ביום הזה? יש יום אחד בשנה שבו כמעט כל המנגנונים שבאמצעותם אנחנו רגילים להחזיק את החיים נעצרים .אנחנו לא אוכלים ולא שותים ,לא עסוקים בעבודה ,בקניות ובמרוץ הרגיל ,ובמשך שעות ארוכות אנחנו עומדים בבית הכנסת וחוזרים שוב ושוב אל מילים שבמשך השנה אנחנו עושים לפעמים מאמצים גדולים…

יום הכיפורים :מה אנחנו באמת מבקשים שיקרה לנו ביום הזה? יש יום אחד בשנה שבו כמעט כל המנגנונים שבאמצעותם אנחנו רגילים להחזיק את החיים נעצרים .אנחנו לא אוכלים ולא שותים ,לא עסוקים בעבודה ,בקניות ובמרוץ הרגיל ,ובמשך שעות ארוכות אנחנו עומדים בבית הכנסת וחוזרים שוב ושוב אל מילים שבמשך השנה אנחנו עושים לפעמים מאמצים גדולים כדי שלא לומר אותן :חטאתי .טעיתי. פגעתי .נכשלתי. אבל דווקא כאן מתעוררת שאלה גדולה :מה אנחנו באמת מבקשים שיקרה ביום הכיפורים? האם אנחנו מבקשים מן הקב"ה רק למחוק את החשבון ,לסגור את התיק ולהעניק לנו אפשרות להתחיל שנה חדשה בלי החובות של השנה הקודמת? ואם זו כל משמעותו של היום ,מדוע התורה אינה מסתפקת במושג "כפרה"? התורה בפרשת אחרי מות אומרת (ויקרא טז ,ל)" :כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" .התורה אינה אומרת רק "יכפר עליכם" .היא מוסיפה מיד "לטהר אתכם" ,ולאחר מכן חוזרת ואומרת "תטהרו" .יש כאן כפרה ויש כאן טהרה ,ויש מקום לשאול האם אלה שני שמות לאותו דבר ,או שהתורה מבקשת לרמוז לנו שביום הכיפורים צריך להתרחש דבר עמוק יותר ממחיקת העבר. רבי עקיבא מעמיד את הטהרה במרכזו של יום הכיפורים .המשנה במסכת יומא (פרק ח ,משנה ט) מביאה את דבריו" :אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם ,אביכם שבשמים" .רבי עקיבא אינו אומר רק "מי מכפר לכם" ,אלא "מי מטהר אתכם". משהו צריך לקרות לא רק לחטאים אלא לאדם עצמו. רבנו יונה גירונדי כותב בשערי תשובה (שער שני ,אות יד) על הפסוק "לפני ה' תטהרו" ,שיום הכיפורים מחייב את האדם לעורר את רוחו לתשובה ולהיטהר לפני ה' .נמצא שאין כאן רק מתנה שהאדם מקבל

מלמעלה ,אלא גם תביעה המופנית אליו :הקב"ה מכפר ,והאדם נקרא להיטהר. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ב ,ז): " יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל ,ליחיד ולרבים ,והוא קץ מחילה וסליחה לישראל ,לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים" .הרמב"ם מגדיר את היום כ"קץ מחילה וסליחה" ,אבל מיד מטיל על האדם אחריות .היום עצמו גדול ,אבל האדם אינו יכול לעמוד מן הצד ולצפות שהקדושה תעשה במקומו את כל העבודה. ומכאן מתחיל המסע שלנו ביום הכיפורים. אפשר למחוק חוב ,אבל האם אפשר לטהר אדם? נניח שאדם חייב סכום כסף גדול ,ולפתע מגיע בעל החוב ואומר לו: מחלתי לך .החוב איננו .החשבון נסגר .אבל האדם שהיה חייב את הכסף נשאר בדיוק אותו אדם שהיה לפני המחילה. יום הכיפורים מציב לפנינו אפשרות עמוקה הרבה יותר. לא רק שהחוב יימחק. שהאדם ישתנה. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ז ,ו): "גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה" .ובהמשך רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ז ,ז)" :כמה מעולה מעלת התשובה ,אמש היה זה מובדל מה' אלהי ישראל... והיום הוא מודבק בשכינה". שימו לב למילים של הרמב"ם .הוא אינו מתאר רק שינוי במאזן העבירות והזכויות .הוא מתאר שינוי באדם ובמערכת היחסים שלו עם הקב"ה. "אמש" הוא היה במקום אחד" ,והיום" הוא במקום אחר .אתמול "מובדל" ,והיום "מודבק".

התשובה ,לפי הרמב"ם ,אינה רק מנגנון למחיקת עונש .היא מסוגלת לשנות מרחק. רבנו יונה גירונדי כותב בשערי תשובה (שער ראשון ,אות א)" :מן הטובות אשר היטיב השם יתברך עם ברואיו ,כי הכין להם הדרך לעלות מתוך פחת מעשיהם ולנוס מפח פשעיהם ,לחשוך נפשם מני שחת ולהשיב מעליהם אפו" .רבנו יונה מתאר את התשובה כאחת המתנות הגדולות שהקב"ה העניק לאדם :האפשרות שהמקום שאליו הגעתי אינו מוכרח להיות המקום שבו אשאר. רבי אברהם יצחק הכהן קוק כותב באורות התשובה (פרק טו ,פסקה י): "התשובה הראשית ,שהיא מאירה את המחשכים מיד ,היא שישוב האדם אל עצמו ,אל שורש נשמתו ,ומיד ישוב אל האלהים" .לפי הרב קוק ,התשובה אינה רק תיקון רשימת מעשים .יש בה שיבה של האדם אל משהו עמוק יותר בתוכו ,ומתוך השיבה אל שורש נשמתו הוא שב אל הקב"ה. שלושת המקורות נפגשים בנקודה אחת .הרמב"ם מדבר על התקרבות, רבנו יונה מדבר על עלייה מתוך הפחת ,והרב קוק מדבר על שיבה אל שורש הנשמה .התשובה אינה רק משנה את היחס אל מה שעשינו .היא אמורה להתחיל לשנות את מי שאנחנו. אבל מה עושים עם עבר שאי אפשר למחוק? וזו כבר שאלה הרבה יותר קשה. אפשר להתחרט על מילה שאמרנו ,אבל אי אפשר לגרום לכך שהיא מעולם לא נאמרה .אפשר לבקש סליחה מאדם שפגענו בו ,אבל אי אפשר להחזיר לו את הלילה שבו הוא לא ישן בגללנו .אפשר להצטער על שנים שבוזבזו ,אבל אי אפשר להחזיר אותן ללוח השנה .אפשר לתקן מערכת יחסים ,אבל אי אפשר להפוך את ההיסטוריה שלה לכזאת שבה הפגיעה מעולם לא התרחשה. אם כך ,מה פירוש תשובה?

האם היא באמת יכולה להתמודד עם דבר שאי אפשר לשנות? רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ב ,ב): " ומה היא התשובה ,הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד ...וכן יתנחם על שעבר" .הרמב"ם אינו דורש מן האדם לשנות את העובדות של העבר .הוא דורש ממנו לשנות את האדם שהעבר יצר. לעזוב. להתחרט. להתוודות. לקבל לעתיד. העבר נשאר עובדה ,אבל הוא מפסיק להיות כיוון. וזה אולי אחד הרעיונות הגדולים ביותר של יום הכיפורים :אינני יכול לבחור מחדש את מה שעשיתי אתמול ,אבל אני יכול לבחור מי יישא את האתמול הזה אל המחר. ומה קורה כאשר הקב"ה מוכן לסלוח ,אבל אני עדיין אינני מסוגל לסלוח לעצמי? יש אנשים שמסוגלים להאמין ברחמיו של הקב"ה ,אבל אינם מסוגלים להאמין ברחמים כלפי עצמם. הם עשו תשובה. הם ביקשו סליחה. הם תיקנו ככל שיכלו. אבל בתוך הראש ממשיך להתנהל המשפט. איך עשיתי דבר כזה? איך לא ראיתי?

איך בזבזתי שנים? איך פגעתי באדם שאהבתי? ואז החטא שכבר נעשה בעבר ממשיך לקבל חיים חדשים בכל יום באמצעות הזהות שהאדם בונה סביבו. כאן כותב רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,במשנה תורה (הלכות תשובה ז, ד) " :ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה ,אין הדבר כן ,אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם". יש כאן מילה שצריך לעצור עליה: "ואל ידמה". לפעמים הבעיה כבר אינה מה שהקב"ה חושב על האדם. הבעיה היא מה שהאדם מדמיין שהקב"ה חושב עליו ,ומה שהוא עצמו ממשיך לחשוב על עצמו. הקב"ה פתח את הדלת. והאדם ממשיך לעמוד בחוץ. רבי אברהם יצחק הכהן קוק כותב באורות התשובה (פרק ז ,פסקה א): " טבעה של התשובה היא שהיא נותנת לאדם מנוחה וכובד ראש כאחד" .יש כאן איזון מופלא .כובד ראש ,מפני שהתשובה אינה מכחישה את החטא .מנוחה ,מפני שהיא אינה מאפשרת לחטא להפוך לגזר דין נצחי על האדם. יום הכיפורים אינו אומר לנו שהעבר לא היה חמור. הוא אומר דבר גדול הרבה יותר: העבר יכול להיות חמור מאוד ,ובכל זאת הוא אינו חייב להיות המילה האחרונה על האדם.

יום הכיפורים אינו מבקש מאיתנו לברוח מן האמת אולי משום כך אנחנו מתוודים שוב ושוב. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב במשנה תורה (הלכות תשובה א ,א) שכאשר אדם עושה תשובה מחטאו ,הוא חייב להתוודות לפני הקב"ה, ומבאר שעיקר הווידוי כולל הכרה בחטא ,חרטה וקבלה שלא לשוב אליו. הגמרא במסכת יומא (דף פז ע"ב) אומרת שעיקר הווידוי מתבטא כבר באמירה "אבל אנחנו חטאנו". שתי מילים משנות הכול: "אבל אנחנו". לא השכן. לא החברה. לא ההורים. לא התקופה. לא האדם שהרגיז אותי. אני. זה אינו אומר שאין נסיבות ,שאין פגיעות ושאין השפעות של אחרים .ודאי שיש .אבל תשובה מתחילה במקום שבו אדם מפסיק להשתמש בכל הדברים הנכונים שהוא יכול לומר על אחרים כדי להימנע מן הדבר הקשה שהוא צריך לומר על עצמו. אני עשיתי. ודווקא משום שאני מסוגל לומר "אני עשיתי" ,אני מסוגל גם לומר: אני יכול לבחור אחרת.

למי שפוגש את הדברים כאן בפעם הראשונה ,כדאי להסביר בקצרה מאין הגיע המסע הזה. להתפתחות אישית .הוא נולד אצלי מתוך שנים ארוכות של לימוד, כתיבה ,שיעורים והרצאות ,ומתוך המפגש המתמשך שבין התורה לבין שאלות החיים. במשך למעלה מעשר שנים עמלתי על סדרת הספרים "גם לנשמה מגיע אוכל" ,מתוך ניסיון לקחת שאלות שאנשים פוגשים בתוך החיים עצמם ולבחון אותן לאור פרשת השבוע ,דברי חז"ל ,הראשונים, האחרונים ,ספרי השו"ת וגדולי התורה והמחשבה. עסקתי בשאלות של זוגיות ומשפחה ,חינוך ופרנסה ,אמונה ובחירה, הצלחה וכישלון ,כסף ואחריות ,פחד והחלטות ,יחסים בין אדם לחברו ויחסים שבין האדם לבין עצמו .אבל ככל שהשאלות התרבו ,התחלתי להבחין שמתחת לשאלה שאדם שואל בקול מסתתרת פעמים רבות שאלה נוספת ,עמוקה יותר. אדם שואל כיצד להפסיק לכעוס ,אבל אולי צריך לשאול גם מה הכעס מעניק לו. אדם שואל כיצד לסלוח ,אבל אולי צריך לברר מה הוא מפחד לאבד אם ישחרר את הפגיעה. אדם שואל כיצד לקבל החלטה ,אבל אולי הפחד האמיתי שלו אינו מן ההחלטה אלא מן האפשרות שיתברר שטעה. אדם שואל כיצד להתחזק באמונה ,אבל אולי מתחת לשאלה נמצאת העובדה שקשה לו לחיות בעולם שבו אין לו שליטה מלאה על המחר. ומתוך המפגש הזה נולדה אצלי שאלה שהפכה לאחד היסודות של המסע:

לא רק מה התורה אומרת על החיים ,אלא מה התורה מגלה על האדם שחי אותם? ואני נמצא בתוך השאלה הזאת בדיוק כמו הקורא חשוב לי לומר זאת דווקא ביום הכיפורים. אני אינני כותב את הדברים כאדם שסיים את המסע ועכשיו עומד מן הצד ומסביר לאחרים כיצד נכון לחיות. גם אני נמצא בתוכו. השנים של הלימוד והכתיבה אינן פוטרות אותי מן השאלות האלה. לפעמים הן אפילו הופכות אותן לחדות יותר .מפני שקל יותר ללמד מקור על כעס מאשר לזהות את הכעס שלי ברגע שבו הוא מתעורר .קל יותר לדבר על אמונה מאשר לפגוש מצב שבו תוכנית שבניתי מתפרקת. קל יותר לכתוב על סדרי עדיפויות מאשר לבדוק בסוף השבוע לאילו דברים באמת נתתי את הזמן שלי. וקל מאוד להסביר לאחרים שאדם יכול להשתנות. הרבה יותר קשה לעמוד מול מקום בתוכי שכבר שנים אני מכנה אותו: "ככה אני". לכן אם יש כאן ניסיון להדריך אחרים ,הייתי רוצה שהוא יתחיל במקום אחר :להיות קודם כל מורה דרך לעצמי ,ואחר כך לאחרים. אני מביא אל המסע את המקורות ,את שנות הלימוד והכתיבה ,את השאלות שפגשתי ואת המחשבות שנולדו מתוכן .אבל אני חייב להביא אליו גם את עצמי .לא מפני שהסיפור שלי הוא מרכז הדברים ,אלא מפני שאי אפשר לכתוב בכנות על מסע פנימי כאשר הכותב עצמו נשאר מחוץ לדלת. וביום הכיפורים המסע משתנה בראש השנה שאלנו לאן אנחנו רוצים להגיע.

בעשרת ימי תשובה ניסינו לזהות מה בתוכנו מונע מאיתנו להגיע לשם. ביום הכיפורים אנחנו עומדים מול דבר אחר: מה עושים עם מה שכבר היה? מה עושים עם מילים שכבר נאמרו? עם אדם שכבר נפגע? עם שנים שכבר עברו? עם הזדמנות שכבר הוחמצה? עם החלטה שהתבררה כטעות? עם חלקים בעצמנו שאנחנו מתביישים לפגוש? והאם אפשר לקחת את כל אלה בלי למחוק אותם ,בלי להכחיש אותם ובלי לשקר לעצמנו ,ולהפוך אותם מחומר שמושך אותנו למטה לחומר שממנו אנחנו מתחילים לבנות אדם אחר? זה יהיה המסע שלנו ביום הכיפורים. נשאל מה ההבדל בין סליחה לבין טהרה .נברר מדוע כל כך קשה לנו לומר "טעיתי" בלי להוסיף מיד "אבל" .נעמוד מול המשנה הקובעת שיום הכיפורים עצמו אינו מכפר על מה שעשינו לאדם אחר עד שנרצה אותו .ננסה להבין מי נשאר כאשר ליום אחד מורידים מאיתנו אכילה, שתייה ,עבודה ,מעמד וכמעט את כל הדברים שבאמצעותם אנחנו רגילים להגדיר את עצמנו .ונגיע לבסוף אל נעילה ,אל הרגע שבו אדם נאלץ להתמודד עם העובדה שלא כל שער נשאר פתוח לנצח. ובהמשך נגיע גם אל ספר יונה. שם נעצור. כי במנחה של יום הכיפורים אנחנו קוראים על נביא שבורח משליחותו, אבל רבי אליהו בן שלמה זלמן ,הגאון מווילנא ,מגלה בפירושו לספר

יונה בדרך הרמז שמתחת לסיפורו של יונה מסתתר סיפור נוסף :סיפורה של נשמת האדם היורדת לעולם הזה ,נכנסת אל הגוף ,פוגשת את החומר ונדרשת לזכור לשם מה נשלחה לכאן. שם נלך בעקבות הגר"א לעומק הדברים ,נצרף את דברי חז"ל ואת תורת הסוד ,וננסה להבין את משמעות הנשמה ,הגוף ,הים ,האונייה, התרדמה ,הסערה ,הדג והשליחות שאי אפשר באמת לברוח ממנה. אבל לשם עוד נגיע. קודם אנחנו צריכים לעבור את הדרך. כי אולי יום הכיפורים אינו רק היום שבו אדם עומד לפני הקב"ה ושואל: האם אתה מוכן לסלוח לי על האדם שהייתי? אולי השאלה הגדולה יותר היא: אם הקב"ה נותן לי אפשרות להיטהר ולהתחיל מחדש ,האם אני עצמי מוכן להפסיק להיות שבוי באדם שהייתי ,ולקחת אחריות על האדם שאני עדיין יכול להיות? אם הקב"ה סלח לך ,למה אתה עדיין ממשיך להעניש את עצמך? יש חטאים שאדם מבקש עליהם סליחה מן הקב"ה .יש פגיעות שעליהן הוא מבקש מחילה מאדם אחר .אבל יש גם טעויות מסוג אחר ,כאלה שגם אחרי שהתשובה נעשתה ,גם אחרי שהנפגע מחל ,וגם אחרי שחלפו שנים ,האדם עצמו עדיין אינו מוכן לפתוח את שער בית הסוהר שבתוכו. הוא חוזר שוב ושוב אל אותו רגע. למה אמרתי את זה? איך לא ראיתי מה אני עושה? איך קיבלתי החלטה כל כך גרועה?

למה לא הייתי שם כשהיו צריכים אותי? איך בזבזתי שנים? איך פגעתי באדם שאהבתי? ולפעמים השאלה אינה עוסקת אפילו בחטא במובן ההלכתי .אדם בחר מקצוע והתחרט .נכנס לעסק שנכשל .החמיץ הזדמנות .ניהל מערכת יחסים בצורה שהוא מצטער עליה .לא היה מספיק עם הילדים כשהיו קטנים ,וכשהבין זאת הם כבר גדלו .הוא לא עבר עבירה שאפשר למצוא לה סעיף בשולחן ערוך ,אבל הוא נושא בתוכו כתב אישום שאינו נסגר. וכאן יום הכיפורים מעמיד לפנינו שאלה שכמעט איננו מעיזים לשאול: האם ייתכן שהקב"ה כבר מאפשר לי להתחיל מחדש ,אבל אני הוא שמסרב למחול לאדם שהייתי? "ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק" רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ז ,ד): " ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה ,אין הדבר כן ,אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם". הרמב"ם אינו מדבר כאן עם אדם שעדיין מחזיק בחטאו. הוא מדבר עם בעל תשובה. האדם כבר שב. ובכל זאת נשארה בעיה. "ואל ידמה". החטא כבר אינו מחזיק בו ,אבל הזיכרון שלו מחזיק בו.

הקב"ה כבר רואה אותו כבעל תשובה ,והוא ממשיך לראות את עצמו כחוטא. רבנו יונה גירונדי כותב בשערי תשובה (שער ראשון ,אות א)" :מן הטובות אשר היטיב השם יתברך עם ברואיו ,כי הכין להם הדרך לעלות מתוך פחת מעשיהם ולנוס מפח פשעיהם" .שימו לב: התשובה אינה רק אפשרות לקבל מחילה .היא דרך לעלות מתוך המקום שאליו המעשים הורידו את האדם. רבי אברהם יצחק הכהן קוק כותב באורות התשובה (פרק ז ,פסקה א): " טבעה של התשובה היא שהיא נותנת לאדם מנוחה וכובד ראש כאחד" .התשובה אינה מוחקת את כובד הראש ,מפני שהאדם צריך לזכור ,ללמוד ולקחת אחריות .אבל היא גם נותנת מנוחה ,מפני שאחריות שאינה מאפשרת לאדם להמשיך לחיות עלולה להפוך מעבודת תשובה לעבודת ייאוש. שלושת המקורות הללו מציבים לפנינו איזון עדין מאוד. התורה אינה אומרת: שכח. אבל היא גם אינה אומרת: הישאר שם. למה אנחנו מתקשים כל כך לסלוח לעצמנו? לפעמים נדמה לנו שאם נפסיק להכאיב לעצמנו ,אנחנו מקטינים את חומרת מה שעשינו. אדם אומר לעצמו :אם באמת הבנתי כמה פגעתי ,איך אני יכול להמשיך לחיות כרגיל? אם באמת אכפת לי מן השנים שבזבזתי ,איך אני יכול להפסיק להצטער עליהן?

אם אני סולח לעצמי ,אולי פירוש הדבר שבעצם לא לקחתי אחריות. אבל האם כאב מתמשך הוא באמת המדד לאחריות? נניח שאדם גרם לחברו הפסד של עשרת אלפים שקלים .הוא יכול לשבת בבית במשך עשר שנים ולהרגיש נורא .הוא יכול לבכות .הוא יכול להלקות את עצמו .הוא יכול לספר לכל אדם שהוא אינו מסוגל לסלוח לעצמו. אבל החבר עדיין חסר עשרת אלפים שקלים. לעומת זאת ,אדם אחר יכול לומר :פגעתי .אני מתבייש במה שעשיתי. עכשיו אני לוקח אחריות ,עובד קשה ומחזיר את הכסף. מי מהם מתייחס לחטא ברצינות גדולה יותר? לפעמים אנחנו מבלבלים בין להרגיש רע לבין לעשות תשובה. אלה אינם אותו דבר. התורה דורשת תיקון ,לא התעללות עצמית רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ב ,ב): " ומה היא התשובה ,הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד ...וכן יתנחם על שעבר". הרמב"ם דורש חרטה. אבל שימו לב מה מגיע איתה. עזיבת החטא. קבלה לעתיד. וידוי. התשובה מכוונת לתנועה.

החרטה אינה אמורה להפוך לבית שבו האדם מתגורר .היא אמורה להיות כוח שמוציא אותו מן הבית הישן. רבי יונה גירונדי כותב בשערי תשובה (שער ראשון ,אות י) שהחרטה היא מן העיקרים הגדולים של התשובה ,ועל האדם להצטער על העבירה ולהכיר ברעתה .ובהמשך דבריו בשער הראשון הוא בונה מערכת שלמה של עזיבת החטא ,יגון ,צער ,וידוי וקבלה לעתיד .החרטה איננה מנותקת מן התיקון .היא חלק ממהלך שמטרתו להוציא את האדם מן החטא. וזו הבחנה חשובה מאוד: חרטה מסתכלת לאחור כדי לשנות את הכיוון קדימה. אשמה שאינה מתוקנת יכולה להסתכל לאחור רק כדי להכאיב שוב. יש הבדל בין "עשיתי דבר רע" לבין "אני אדם רע" ההבדל נראה קטן. אבל הוא עצום. כאשר אדם אומר: עשיתי דבר רע ,הוא מטיל אחריות על המעשה. כאשר הוא אומר: אני רע ,הוא מטיל גזר דין על הזהות. אם עשיתי דבר רע ,אני יכול להתחרט ,לתקן ,לפייס ,ללמוד ולבחור אחרת. אבל אם אני עצמי הדבר הרע ,מה בדיוק נשאר לתקן? הגמרא במסכת ברכות (דף י ע"א) מספרת על בריונים שהיו מצערים את רבי מאיר .רבי מאיר ביקש שימותו ,וברוריה אמרה לו שהפסוק אינו אומר "יתמו חוטאים" ,אלא "יתמו חטאים מן הארץ" (תהלים קד,

לה) .היא אמרה לו לבקש עליהם רחמים שישובו בתשובה ,וממילא יתמו החטאים. ההבחנה עמוקה. יש חטא. ויש חוטא. אם מוחקים את ההבדל ביניהם ,מוחקים למעשה את האפשרות של תשובה. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ה ,א): "רשות לכל אדם נתונה ,אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו ,ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו". הבחירה קיימת מפני שהאדם אינו מוכרח להישאר האדם שהיה. אם הזהות הייתה סופית ,לא הייתה משמעות לתשובה. האם אני באמת מתחרט ,או שאני פשוט שונא את האדם שנכשל? זו שאלה קשה. לפעמים אדם אינו מסוגל לסלוח לעצמו לא מפני שהוא בעל תשובה גדול יותר ,אלא מפני שהוא אינו מסוגל לשאת את העובדה שהוא מסוגל היה להיכשל. הוא החזיק במשך שנים תמונה מסוימת של עצמו. אני חכם. אני אחראי. אני אבא טוב. אני אדם ישר.

אני יודע לקבל החלטות. ואז הוא עשה דבר שאינו מתאים לתמונה. הכאב אינו רק על המעשה. הוא גם על כך שהתמונה נשברה. פתאום אני צריך להכיר בכך שגם אני יכול לטעות. גם אני יכול לפגוע. גם אני יכול להיות חלש. גם אני יכול לקבל החלטה גרועה. לפעמים המשפט "אני לא מסוגל לסלוח לעצמי" מסתיר בתוכו משפט נוסף: "אני לא מסוגל להשלים עם העובדה שאני האדם שהיה מסוגל לעשות את זה". וזה כבר מאבק אחר. לא רק תשובה. גם ענווה. שלמה המלך אומר בספר משלי (כד ,טז)" :כי שבע יפול צדיק וקם". רבנו יונה גירונדי מבאר בפירושו למשלי (כד ,טז) שהצדיק אינו מוגדר בכך שלעולם אינו נתקל בנפילה ,אלא בכך שאינו נשאר בה ומוסיף לקום. המילה המכריעה בפסוק אינה רק: "יפול". אלא:

"וקם". אדם יכול להפוך את כל חייו לאנדרטה לנפילה שלו. והפסוק דורש ממנו לעשות דבר אחר. לקום. אבל אסור להפוך "סליחה עצמית" לפטור מאחריות כאן צריך להעמיד גבול ברור. המושג "לסלוח לעצמי" עלול להפוך בקלות למשפט נוח מדי. פגעתי ,אבל אני צריך להמשיך הלאה. שיקרתי ,אבל אסור לי להיות קשה עם עצמי. לקחתי דבר שאינו שלי ,אבל אני עובד על קבלה עצמית. זו אינה תשובה. המשנה במסכת יומא (פרק ח ,משנה ט) אומרת" :עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו". רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ב ,ט): "אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום ...אבל עבירות שבין אדם לחבירו ...אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו". אי אפשר לדלג על האדם שנפגע בשם המסע הפנימי שלי. לפני שאני שואל כיצד לסלוח לעצמי ,אני צריך לשאול האם עשיתי כל מה שביכולתי לתקן את מה שקלקלתי. החזרתי? פייסתי? התנצלתי?

לקחתי אחריות? שיניתי את ההתנהגות? רק אחרי שעשיתי את מה שאני יכול לעשות ,מגיעה שאלה אחרת: האם יש שלב שבו המשך ההלקאה העצמית כבר אינו מתקן שום דבר? יש טעויות שאי אפשר לתקן ,אבל אפשר להפוך אותן למקור של תיקון וזה אולי המקום הכואב ביותר. מה עושים כאשר אי אפשר להשיב את הגלגל? הילדים כבר גדלו. האדם שפגענו בו כבר אינו בחיים. ההזדמנות חלפה. הכסף אבד. הבחירה נעשתה. השנים אינן חוזרות. האם נשאר משהו לעשות? רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ז ,ד) על מעלתו העצומה של בעל התשובה ,ומוסיף שבעל התשובה אינו צריך לראות את עברו כמחסום המרחיק אותו מן הקב"ה. ורבי אברהם יצחק הכהן קוק כותב באורות התשובה (פרק ט ,פסקה ה) שכאשר התשובה עמוקה באמת ,גם הזיכרון של החטא עצמו יכול להפוך לכוח המעורר את האדם לטוב ,לזהירות ולהתעלות. זו מחשבה גדולה.

אינני יכול תמיד לשנות את האירוע. אבל אני יכול לשנות את מה שהאירוע יוליד בי מכאן והלאה. אדם שלא היה מספיק עם ילדיו כשהיו קטנים אינו יכול להחזיר אותם לגיל חמש. אבל הוא יכול להיות אבא אחר היום. אדם שקיבל החלטה כלכלית קשה אינו יכול תמיד להשיב את הכסף. אבל הוא יכול להפוך לאדם שקול יותר ,צנוע יותר ואחראי יותר. אדם שפגע במישהו שכבר איננו יכול לבקש ממנו סליחה ישירה אינו יכול להחזיר את הזמן. אבל הוא יכול לעשות מעשים לעילוי נשמתו ,לבקש מחילה בדרך שההלכה מורה במקרים המתאימים ,ובעיקר להחליט שהכאב הזה יהפוך אותו לאדם שנזהר הרבה יותר בכבודם של החיים. העבר אינו משתנה. אבל המשמעות שלו יכולה להשתנות. גם המחקר הפסיכולוגי מבחין בין אשמה לבושה יש כאן נקודה שבה המחקר בן זמננו יכול להאיר את מה שאנחנו רואים במקורות. מחקרים בפסיכולוגיה של רגשות מוסריים מבחינים בין אשמה המתמקדת בדרך כלל בהתנהגות ,לבין בושה הנוטה להתפשט אל תפיסת העצמי .באשמה האדם אומר לעצמו :עשיתי דבר שאינו ראוי. בבושה עמוקה הוא עלול לומר :אני עצמי איני ראוי. ההבחנה אינה מוחלטת ,ושני הרגשות יכולים להופיע יחד .אבל מחקרים מצאו שאשמה המכוונת למעשה עשויה לעודד לקיחת אחריות ,התנצלות ותיקון ,בעוד שבושה כוללת עלולה לעיתים להוביל להסתרה ,להתגוננות ,לייאוש ולהימנעות.

והדבר מרתק מול נוסח הווידוי. אנחנו אומרים: "אשמנו". אבל איננו אומרים: אין לנו תקנה. אנחנו מפרטים את המעשים דווקא מפני שאנחנו מאמינים שיש אדם שיכול לעמוד מולם ,להודות בהם ולבחור אחרת. אולי יום הכיפורים אינו מבקש ממך לשכוח את האדם שהיית אולי להפך. צריך לזכור. אבל יש שתי דרכים לזכור. אפשר לזכור כדי להמשיך להעניש את עצמנו. ואפשר לזכור כדי שהאדם שהיינו ילמד את האדם שאנחנו נעשים. הדרך הראשונה הופכת את העבר לכלא. הדרך השנייה הופכת אותו לבית מדרש. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ז ,ד): "אמש היה זה שנאוי לפני המקום ...והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד". יש אמש. ויש היום. האמש לא נמחק מן ההיסטוריה. אבל הוא אינו מקבל בעלות על היום.

קל יחסית לשאול מה עשיתי לא נכון. קשה יותר לשאול מדוע אני עדיין צריך להחזיק את הטעות. אולי מפני שאני חושב שהכאב מוכיח שאני אדם מוסרי. אולי מפני שאני מפחד שאם אסלח לעצמי ,אחזור על אותו דבר. אולי מפני שהכישלון כבר נעשה חלק מן הזהות שלי. ואולי מפני שיש בתוכי קול שאומר: אחרי מה שעשית ,לא מגיע לך להיות מאושר. זו כבר אינה רק שאלה הלכתית. זו שאלה על האדם. ואני מכיר את השאלה הזאת לא רק מן הספרים ולא רק מאנשים שפגשתי במשך שנות הכתיבה וההרצאות .ככל שאני עוסק יותר במפגש שבין התורה לבין החיים ,אני מגלה שגם אני נדרש שוב ושוב לאותה עבודה :לדעת לקחת אחריות על מקום שבו טעיתי ,בלי להפוך את הטעות להגדרה של מי שאני מכאן ולהבא. לפעמים הרבה יותר קל לי ללמד את דברי הרמב"ם "ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק" מאשר ליישם את אותו משפט על טעות שאני עצמי מתקשה לשחרר. נותן לאחרים. הוא שאלה שאני מפנה קודם כל אל עצמי. האם אני מסוגל ללמוד מן העבר בלי לגור בו? האם אני מסוגל להתחרט בלי להפוך את החרטה לזהות?

האם אני מאמין בתשובה לא רק כמושג שאני מלמד ,אלא כאפשרות ממשית גם עבורי? אולי זו אחת מעבודות יום הכיפורים שלא מדברים עליהן מספיק לבקש סליחה מן הקב"ה. לבקש סליחה מן האדם שפגענו בו. לתקן את מה שאפשר לתקן. אבל לאחר שעשינו את כל אלה ,יש עוד עבודה: להסכים שהאדם שעשה תשובה רשאי לקום. לא לשכוח. לא למחוק אחריות. לא לומר שלא היה נורא. לקום. כי אם הקב"ה נתן לאדם את מתנת התשובה ,אבל האדם מחליט שהעבר שלו חזק יותר מן התשובה ,יש כאן כמעט סתירה פנימית. אנחנו מבקשים כל היום: "סלח לנו ,מחל לנו ,כפר לנו". אולי צריך לשאול בסוף היום גם את עצמנו: אם נקבל את מה שביקשנו ,האם נהיה מוכנים לקבל אותו? האם אנחנו באמת מוכנים לחיות כאנשים שניתנה להם אפשרות חדשה? או שנצא מצום יום הכיפורים ונמשיך לשאת את אותו כתב אישום פנימי עוד שנה שלמה?

אולי לכן התורה אינה אומרת רק (ויקרא טז ,ל)" :יכפר עליכם". היא מוסיפה" :לטהר אתכם". כפרה עוסקת במה שהיה. טהרה מאפשרת לאדם לעמוד מחדש לפני ה'. והשאלה שאיתה כדאי להישאר איננה רק: האם הקב"ה יסלח לי? אלא שאלה קשה יותר: אם עשיתי תשובה ,תיקנתי ככל שביכולתי והקב"ה פתח לפני דרך חדשה ,האם אני מוכן להפסיק להשתמש בעבר כדי להעניש את עצמי ,ולהתחיל להשתמש בו כדי להיות אדם טוב יותר?