אם הקב"ה כבר יודע אם אחזור בתשובה, האם אני באמת יכול לבחור אחרת?

הקב"ה כבר יודע אם אצליח להשתנות, אם אעמוד בקבלות שלי ואפילו אם אפול שוב. אז האם הבחירה שלי באמת חופשית? ואולי השאלה המטרידה יותר אינה מה הקב"ה יודע עלי, אלא מה אני חושב שאני כבר יודע על עצמי. אחרי שנים של אותם הרגלים וכישלונות, אנחנו מתחילים להפוך את העבר לנבואה ואת האופי לגזירת גורל. מסע אל סוד הבחירה, אל הכוח שמסתתר בין הרגל לזהות, ואל האפשרות שעשרת ימי תשובה מציבים בפנינו: לא למחוק את מה שהיינו, אלא להפסיק לתת לפרק הקודם לכתוב במקומנו את המשפט הבא.

יש רגעים שבהם אדם מרגיש שהוא עומד מול בחירה אמיתית. הוא יודע מה נכון לעשות, יודע מה הוא רוצה להיות, ובכל זאת שני הכיוונים פתוחים לפניו. הוא יכול לבחור בטוב, והוא יכול לבחור אחרת. אבל אז עולה שאלה שמערערת את כל תחושת הבחירה: הקב"ה הרי כבר יודע מה אבחר. אם כן, האם אני באמת מחליט עכשיו, או שאני רק מגיע אל דבר שכבר ידוע מראש?

השאלה הזאת נעשית חריפה במיוחד בעשרת ימי תשובה. אדם עומד לפני הקב"ה ומחליט לשנות דבר מסוים בחייו. הוא עדיין לא יודע אם יצליח, אבל הקב"ה כבר יודע. הוא יודע אם האדם הזה יחזיק בהחלטה גם בחודש חשוון. הוא יודע אם בעוד חצי שנה ייפול שוב. הוא יודע אפילו אם בעוד שעה יתחרט על מה שקיבל עכשיו.

אם כן, מה פירוש "בחירה"?

רבי יהודה הנשיא אומר במשנה במסכת אבות (פרק ג, משנה טו): "הכל צפוי והרשות נתונה". ארבע מילים שמחזיקות בתוכן את אחד הפרדוקסים הגדולים ביותר במחשבה היהודית. מצד אחד, "הכל צפוי". מצד שני, "הרשות נתונה". הידיעה קיימת, והבחירה קיימת.

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ה, א): "רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו".

הרמב"ם אינו מציג את הבחירה כרעיון צדדי. הוא ממשיך במשנה תורה (הלכות תשובה ה, ג) וכותב: "ודבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה". אם אין בחירה, אין משמעות לציווי, אין משמעות לאיסור, אין משמעות לשכר ולעונש, ובמובן עמוק מאוד גם אין משמעות לתשובה. אי אפשר לומר לאדם "שוב" אם אין בידו לבחור לשוב.

אבל הרמב"ם עצמו אינו מתחמק מן השאלה. הוא כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ה, ה): "שמא תאמר והלא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה, וקודם שיהיה ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע, אם ידע שהוא יהיה צדיק אי אפשר שלא יהיה צדיק, ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע הרי לא ידע הדבר על בוריו".

זו בדיוק השאלה שלנו.

אם הקב"ה יודע שאהיה צדיק, כיצד אני יכול להיות רשע?

ואם הוא יודע שאפול שוב, כיצד אני יכול שלא ליפול?

הרמב"ם אינו נותן תשובה פשוטה. להפך, הוא אומר במשנה תורה (הלכות תשובה ה, ה) שדעתו של הקב"ה אינה כדעתנו, ואין כוח בדעת האדם להשיג בשלמות כיצד ידיעת הקב"ה והבחירה האנושית מתקיימות יחד.

רבי אברהם בן דוד, הראב"ד, משיג שם על דרך הצגת הדברים וכותב בהשגותיו למשנה תורה (הלכות תשובה ה, ה) שהיה ראוי שלא להכניס את האדם אל שאלה גדולה כל כך בלי להוציאו ממנה בתשובה מספקת. אבל גם הוא אינו אומר שהבחירה מתבטלת. המחלוקת היא כיצד נכון לדבר על היחס שבין הידיעה האלוקית לבין הבחירה האנושית, לא האם האדם אחראי לבחירותיו.

וכאן אולי נמצא הדבר החשוב ביותר עבורנו.

היהדות אינה פותרת את הפרדוקס באמצעות ביטול אחד הצדדים.

היא אינה אומרת: הקב"ה אינו יודע.

והיא אינה אומרת: האדם אינו בוחר.

היא מחזיקה בשניהם.

הכל צפוי.

והרשות נתונה.

וזו נקודה מחשבתית עצומה, אבל עכשיו צריך להחזיר אותה אל החיים.

כי אולי רובנו איננו מוטרדים באמת בכל בוקר מן השאלה כיצד ידיעת הקב"ה מסתדרת עם הבחירה. יש לנו בעיה אחרת, הרבה יותר יומיומית.

אנחנו חושבים שאנחנו כבר יודעים מה נבחר.

אדם אומר: אני מכיר את עצמי. אני אף פעם לא מתמיד.

אני יודע איך אני. כשמישהו מדבר אלי כך, אני מתפוצץ.

אני כבר ניסיתי לדבר אחרת עם הילדים. בסוף אני תמיד חוזר לעצמי.

אני יודע שלא אצליח לקום מוקדם.

אני יודע שהזוגיות הזאת כבר לא תשתנה.

אני יודע שאני לא בנוי לזה.

והמשפט "אני יודע" מתחיל לעשות דבר מסוכן מאוד.

הוא מפסיק להיות תיאור של העבר והופך לנבואה על העתיד.

האדם כבר אינו אומר: בעשר השנים האחרונות נפלתי שוב ושוב באותו מקום.

הוא אומר: לכן גם בפעם הבאה אפול.

זה נשמע הגיוני.

אבל זו כבר אינה עובדה.

זו תחזית.

וכאשר אנחנו מאמינים בתחזית מספיק זמן, אנחנו מתחילים להתנהג כאילו היא גזירת גורל.

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ה, ב): "אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן".

שימו לב לחריפות.

"אין הדבר כן".

אין לאדם רשות לומר: כך נגזר עלי.

אבל אולי לפעמים איננו אומרים "כך נגזר עלי משמים". אנחנו אומרים משהו שנשמע מודרני ומתוחכם יותר:

"ככה אני".

והתוצאה יכולה להיות אותה תוצאה בדיוק.

העבר נעשה גורל.

האופי נעשה גזירה.

ההרגל נעשה פסק דין.

וכאן עולה שאלה מטלטלת:

אם אפילו הידיעה האלוקית אינה מבטלת את הבחירה שלי, מדוע ה"ידיעה" שלי על עצמי צריכה לבטל אותה?

אולי אני מכיר היטב את הדפוסים שלי.

אולי יש סיכוי גבוה שאפול שוב.

אולי הניסיון מלמד שאני מתקשה מאוד במקום מסוים.

כל זה יכול להיות אמת.

אבל בין "יש סיכוי גבוה שאעשה שוב את מה שעשיתי" לבין "אני מוכרח לעשות שוב את מה שעשיתי" מפריד עולם שלם.

והעולם הזה נקרא בחירה.

אולי עשרת ימי תשובה אינם דורשים מאיתנו להעמיד פנים שאין לנו עבר.

הם דורשים מאיתנו דבר קשה יותר:

לא לתת לעבר להפוך לנבואה.

ופה צריך להעמיק עוד יותר, מפני שהמשפט "אני מכיר את עצמי" אינו תמיד תירוץ. לפעמים הוא נשען על ניסיון כואב מאוד. האדם באמת ניסה עשרות פעמים להשתנות, באמת קיבל החלטות, באמת התחיל מחדש, ובאמת מצא את עצמו שוב באותו מקום. באיזה שלב מותר לו לומר: אולי זו פשוט המציאות שלי?

כאן התורה דורשת מן האדם הבחנה עדינה מאוד. היא אינה מבקשת ממנו להתעלם מן העבר, אבל היא גם אינה מאפשרת לו להפוך את העבר להגדרה מוחלטת של העתיד.

משה רבנו אומר בספר דברים (ל, טו): "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע", ובהמשך נאמר בספר דברים (ל, יט): "ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך".

רבי אברהם אבן עזרא מבאר בפירושו לתורה (דברים ל, יט) שהבחירה נמסרה לאדם והוא הנדרש לבחור בדרך החיים.

רבי עובדיה ספורנו מבאר בפירושו לתורה (דברים ל, טו) שהטוב והרע מונחים לפני האדם, והאדם נדרש לבחור בדרך שתביא אותו אל החיים.

רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, הכלי יקר, מבאר בפירושו לתורה (דברים ל, יט) שהקב"ה מורה לאדם במה ראוי לו לבחור באומרו "ובחרת בחיים", אך עצם הבחירה נשארת ביד האדם.

יש כאן נקודה גדולה. התורה אינה אומרת לאדם רק שיש שתי דרכים בעולם. היא פונה אליו ואומרת: "ובחרת". העבר שלך קיים, האופי שלך קיים, ההרגלים שלך קיימים, אבל שום דבר מכל אלה אינו הופך את הפועל "לבחור" ללשון עבר בלבד. גם אחרי כל מה שכבר עשית, עדיין ניצבת לפניך בחירה.

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ה, ב): "אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן".

הרמב"ם ממשיך במשנה תורה (הלכות תשובה ה, ד) ושואל: אילו האדם היה מוכרח מצד בריאתו ללכת בדרך מסוימת, "היאך היה מצוה לנו על ידי הנביאים עשה כך ואל תעשה כך, הטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם". הרי אין משמעות לציווי המופנה אל אדם שאין בידו לבחור אחרת.

ופה הדברים נעשים קרובים מאוד לחיים שלנו. רוב האנשים אינם אומרים: הקב"ה גזר עלי לכעוס. הם אומרים: "אני אדם עצבני". הם אינם אומרים: מן השמים נגזר שלא אצליח להתמיד. הם אומרים: "אני פשוט לא בנוי להתמדה". הם אינם אומרים שנגזר עליהם להיכשל שוב באותם מקומות. הם אומרים: "אני מכיר את עצמי, אני לא מסוגל להשתנות".

המילים השתנו, אבל צריך לבדוק אם לא נוצרה כאן אותה סכנה שעליה מזהיר הרמב"ם. במקום להפוך את הגזירה האלוקית לדבר שמבטל את הבחירה, האדם הופך את האישיות שלו לגזירה. האופי נעשה גורל, ההרגל נעשה פסק דין, והעבר מקבל סמכות להחליט מה יקרה בעתיד.

וכאן מגיעה אחת השאלות החזקות ביותר של המאמר כולו: אם אפילו ידיעתו של הקב"ה אינה מבטלת את הבחירה שלי, מדוע הידיעה שלי על עצמי צריכה לבטל אותה?

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, מבאר בפירוש המשנה (אבות ג, טו) את דברי רבי עקיבא "הכל צפוי והרשות נתונה", שאף שהקב"ה יודע את מעשי האדם, אין ידיעתו מכריחה את האדם לעשותם, אלא הרשות ביד האדם לבחור את מעשיו.

אם כך ביחס לידיעה האלוקית, קל וחומר שהידע המצומצם שלי על עצמי אינו יכול להיות ידיעה מוחלטת של העתיד. אני יודע כיצד הגבתי עד היום. אני יודע אילו חולשות יש בי. אני יודע מה קרה בעשרת הניסיונות הקודמים. כל אלה נתונים חשובים מאוד, אבל הם עדיין אינם ידיעה של מה שאעשה בניסיון האחד עשר.

ופה הפסיכולוגיה המודרנית יכולה להאיר נקודה מעניינת. במחקר הפסיכולוגי מוכרת תופעה המכונה "חוסר אונים נלמד". כאשר אדם חווה שוב ושוב מצבים שבהם הוא מרגיש שאין למעשיו השפעה, הוא עלול להגיע למצב שבו אינו לומד רק שנכשל במקרה מסוים, אלא מסיק שאין טעם לנסות גם בפעם הבאה.

וזה אולי אחד הדברים המסוכנים ביותר שנפילות חוזרות יכולות לעשות לאדם. בפעם הראשונה הוא נכשל במעשה. לאחר כישלונות רבים הוא כבר עלול להיכשל באמונה שיש משמעות לבחירה שלו.

החטא כבר אינו רק מה שעשיתי. הוא נעשה הסיפור שאני מספר לעצמי על מה שאני מסוגל לעשות.

רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל, כותב במסילת ישרים (פרק א): "האדם הוא המושם באמת בתוך המלחמה החזקה". העולם מושך את האדם לכיוונים שונים, ותפקידו לעבוד בתוך המאבק ולכוון את עצמו אל תכליתו.

המילה החשובה היא "מלחמה". הרמח"ל אינו מתאר בחירה כאילו כל האפשרויות קלות לאדם באותה מידה. אם הכול היה קל ושווה, לא הייתה מלחמה. דווקא מפני שיש משיכות, נטיות, חולשות והרגלים, יש משמעות לבחירה.

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, מבאר בשמונה פרקים (פרק ח) שיש לאדם הכנות טבעיות שבגללן פעולות מסוימות עשויות להיות קלות לו יותר או קשות לו יותר, אך אין ההכנות הללו מכריחות אותו להיות בעל מעלה או בעל חיסרון. יש הבדל עצום בין דבר שקשה לי לבין דבר שאין בידי לבחור בו.

אדם אחד גדל בבית רגוע, ואדם אחר גדל בבית שבו צעקות היו שפת התקשורת. לשני יהיה קשה יותר לבנות תגובה רגועה. אדם אחד גדל עם ביטחון פנימי, ואדם אחר גדל כשהוא נאבק כל הזמן על הכרה ועל תחושת ערך. נקודת המוצא שלהם אינה זהה, וגם עוצמת המאבק אינה זהה, אבל מכאן לא נובע שהבחירה נעלמה.

וזו אולי הגדרה מדויקת יותר של בחירה חופשית: בחירה אינה אומרת שאין לי עבר, אופי, נטיות והרגלים. היא אומרת שכל אלה יכולים להשפיע על הבחירה שלי, אבל אינם מקבלים זכות וטו עליה.

ופה מתחבר הדבר באופן עמוק לעשרת ימי תשובה. האדם מגיע לימים האלה עם שנה שלמה של נתונים. הוא יודע כמה פעמים נכשל, באילו מקומות נשבר, אילו קבלות לא החזיקו ואילו הבטחות כבר לא נעים לו לחזור עליהן מפני שאמר אותן גם בשנה שעברה.

אסור לו להתעלם מכל זה. להפך, הוא צריך ללמוד מן הנתונים הללו. אולי הקבלה הייתה גדולה מדי, אולי הוא לא טיפל בשורש, אולי לא בנה סביבה מתאימה, אולי ניסה לשנות תוצאה בלי לשנות הרגל. כל אלה שיעורים חשובים מאוד.

אבל יש משפט אחד שאסור לו להסיק מהם: "מכיוון שכך היה עד היום, כך מוכרח להיות גם מחר".

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ה, ג): "ודבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה". הבחירה אינה תוספת צדדית לתורה. היא התשתית שעליה עומדת האפשרות לצוות את האדם, לתבוע ממנו, לשפוט אותו וגם לפתוח בפניו את שערי התשובה.

הרמב"ם עצמו מחבר את הבחירה ישירות לתשובה. רבי משה בן מימון, הרמב"ם, כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ה, א), על יסוד הפסוק באיכה (ג, מ): "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'", שמאחר שהרשות בידינו ומדעתנו עשינו את הרעות, בידינו גם לשוב מדרכנו הרעה.

יש כאן חידוש עצום. אותו כוח שמאפשר לאדם לקלקל הוא גם הכוח שמאפשר לו לתקן. אותה בחירה שהביאה אותי לכאן אינה נעלמת רק מפני שהשתמשתי בה פעמים רבות בצורה לא נכונה. דווקא משום שהרשות הייתה בידי אתמול, היא עדיין בידי היום.

ואולי לכן עשרת ימי תשובה אינם ימים שבהם הקב"ה מבקש מאיתנו למחוק את ההיסטוריה שלנו. הוא מבקש מאיתנו לעשות דבר קשה הרבה יותר: ללמוד מן ההיסטוריה בלי להשתעבד אליה.

העבר יכול להיות מורה מצוין, אבל הוא אינו נביא. הוא יכול לומר לי היכן אני חלש, אבל לא מה אני מוכרח לבחור. הוא יכול להראות לי היכן נפלתי, אבל לא להחליט היכן אפול מחר. הוא יכול ללמד אותי כיצד הייתי עד היום, אבל אסור לי לתת לו לקבוע מי אני מסוגל להיות מכאן ואילך.

כי ברגע שבו אני אומר לעצמי "אני כבר יודע מה אבחר", אני עלול לעשות לעצמי דבר שאפילו ידיעת הקב"ה אינה עושה לי: לקחת מעצמי את הרשות הנתונה.

אבל כאן מתעוררת שאלה עמוקה עוד יותר. אם הבחירה אכן נשארת בידי בכל רגע, מדוע לפעמים היא אינה מרגישה כך? מדוע יש מצבים שבהם האדם יודע היטב מה נכון לעשות, ובכל זאת הוא מרגיש כאילו מישהו אחר כבר כתב בשבילו את התגובה הבאה?

אדם נמצא בוויכוח עם אשתו ויודע בדיוק מה עומד לקרות. היא תאמר משפט מסוים, הוא ייפגע, הוא ירים את הקול, היא תיסגר, הוא יתחרט, ולמחרת שניהם יאמרו שוב שהם מוכרחים לשנות את הדרך שבה הם מדברים. כמעט אפשר לכתוב את התסריט מראש. אם כך, איפה הבחירה?

אולי מפני שאנחנו רגילים לחשוב על בחירה כעל רגע בודד, בעוד שחלק גדול מן הבחירות שלנו מתרחשות בתוך מערכת של הרגלים שכבר בנינו במשך שנים.

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, כותב במשנה תורה (הלכות דעות א, ז): "וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו? יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות תמיד, עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיה בהם טורח עליו, ויקבעו הדעות בנפשו".

הרמב"ם מלמד כאן דבר עצום על נפש האדם. אנחנו נוטים לחשוב שהמעשים שלנו יוצאים מן האישיות שלנו, אבל הרמב"ם מלמד שגם הכיוון ההפוך נכון: המעשים שלנו בונים את האישיות שלנו. מה שאני עושה שוב ושוב נעשה קל יותר, טבעי יותר, ובסופו של דבר נדמה לי שזה פשוט "אני".

רבי אהרן הלוי מברצלונה, בעל ספר החינוך, כותב בספר החינוך (מצוה טז): "כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". האדם אינו רק פועל בהתאם למה שהוא מרגיש. הפעולות החוזרות שלו מעצבות גם את הלב שממנו יבואו הפעולות הבאות.

רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל, כותב במסילת ישרים (פרק ז) שהזריזות מולידה את ההתלהטות הפנימית, משום ש**"התנועה החיצונה מעוררת הפנימית"**. גם כאן מופיע אותו יסוד: לא תמיד צריך להמתין שהלב ישתנה כדי להתחיל לפעול אחרת. לפעמים דווקא הפעולה האחרת מתחילה לשנות את הלב.

וזה משנה מאוד את השאלה שלנו על בחירה.

אולי הבחירה אינה רק מה אעשה ברגע הניסיון. חלק מן הבחירה נעשה הרבה קודם, כאשר אני בונה את האדם שיגיע אל רגע הניסיון.

אם בכל יום אני מגיב מיד לכל פגיעה, אני בונה בתוכי מסלול שבו העלבון והתגובה הולכים ונצמדים זה לזה. אם בכל פעם שאני משועמם אני שולח את היד לטלפון, אני מלמד את עצמי ששעמום מוכרח להסתיים במסך. אם בכל ויכוח אני חייב לנצח, אני מאמן את הנפש לראות כל מחלוקת כאיום על הערך שלי.

ואז, לאחר אלפי חזרות, אני מגיע לרגע מסוים ואומר: "לא הייתה לי בחירה".

אבל אולי הבחירה הייתה שם פעמים רבות קודם לכן.

רבי אליהו אליעזר דסלר מפתח במכתב מאליהו את מושג "נקודת הבחירה" ומבאר שלא כל מעשה נמצא אצל כל אדם באותה מידה בתוך אזור המאבק. יש דברים שכבר נעשו אצל האדם כמעט טבעיים לטוב, ויש דברים שבצד השני נעשו כמעט טבעיים לרע, והמאבק החי מתרחש בגבול שביניהם. רבי אליהו אליעזר דסלר, מכתב מאליהו (חלק א, קונטרס הבחירה).

זה רעיון חשוב מאוד למסע שלנו. הבחירה אינה תמיד נמצאת במקום שבו אנחנו מחפשים אותה.

אדם שמגיע להתפרצות זעם מלאה אולי כבר נמצא בנקודה שבה קשה לו מאוד לעצור. אבל עשר דקות קודם הייתה בחירה קטנה הרבה יותר. האם להמשיך את הוויכוח כשהוא מרגיש שהגוף מתחיל לבעור, או לומר: אני צריך עכשיו כמה דקות להירגע?

אדם שנאבק בהרגל מסוים מחפש את הבחירה בשנייה האחרונה, כאשר כל הכוחות כבר מושכים לכיוון אחד. אבל אולי נקודת הבחירה שלו הייתה שעה קודם, בהחלטה אם להגיע בכלל למצב שבו הוא יודע שהוא נחלש.

אנחנו מחפשים את הבחירה ליד התהום, בזמן שלפעמים היא הייתה בצומת שקדם לה.

וזה אולי מסביר מדוע אדם מרגיש לפעמים שהבחירה שלו נעלמה. היא לא בהכרח נעלמה. ייתכן שהוא פשוט דחק אותה שוב ושוב לנקודה שבה היא נעשתה קשה מאוד.

גם המחקר הפסיכולוגי על הרגלים מצביע על כך שחלק גדול מן ההתנהגות היומיומית מופעל באמצעות דפוסים חוזרים הקשורים לרמזים ולמצבים קבועים. ככל שהתגובה חוזרת פעמים רבות יותר באותו הקשר, היא דורשת פחות עיבוד מודע. אין בכך הוכחה שאין בחירה, אבל יש בכך הסבר מדוע בחירה שאינה מתורגלת יכולה להרגיש חלשה מאוד מול הרגל שנבנה במשך שנים.

וכאן התורה נותנת לנו תפיסה עמוקה יותר של חירות. חירות אינה רק היכולת לומר "לא" ברגע שבו היצר כבר עומד בשיא כוחו. חירות היא גם היכולת לבנות בהדרגה אדם שעבורו הבחירה בטוב נעשית נגישה יותר.

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, כותב בשמונה פרקים (פרק ד) שתיקון המידות נעשה באמצעות פעולות חוזרות בכיוון המתאים, עד שהנפש מגיעה למידה המתוקנת. כלומר, האדם אינו רק שואל בכל פעם מה לבחור. הוא יכול לעבוד על המקום שממנו הבחירה יוצאת.

וזה מוביל אותנו לעומק נוסף בדברי התורה: "ובחרת בחיים". אולי אין כאן רק ציווי לבחור פעם אחת בחיים. יש כאן תביעה לבנות דרך של בחירה, שבה כל בחירה קטנה משנה מעט את המקום שממנו תבוא הבחירה הבאה.

אדם ששתק פעם אחת במקום שבו תמיד צעק עדיין לא הפך לאדם רגוע. אבל הוא עשה משהו גדול יותר ממה שנראה לעין: הוא הוכיח לנפש שלו שקיים מסלול נוסף.

אדם שהניח את הטלפון בצד במשך חצי שעה עדיין לא פתר את בעיית ההסחות שלו. אבל הוא יצר חריץ קטן בתוך האוטומט.

אדם שביקש סליחה לפני שהספיק לבנות לעצמו מערכת של הצדקות עדיין אינו בעל ענווה מושלמת. אבל הוא התחיל ללמד את עצמו שאפשר לטעות בלי להתפרק.

בחירה אחת אינה משנה תמיד את החיים, אבל היא יכולה לשנות מעט את האדם שיבחר בפעם הבאה.

ופה יש קשר עמוק מאוד לעשרת ימי תשובה. אולי אנחנו מגיעים לימים האלה ושואלים את עצמנו שאלה גדולה מדי: האם השנה אהיה אדם אחר?

השאלה הזאת יכולה לשתק.

אולי צריך לשאול שאלה אחרת: איזו בחירה אחת אני יכול להתחיל לחזור עליה עד שהיא תתחיל לבנות בי אדם אחר?

רבי ישראל מסלנט כותב באגרת המוסר על הפער שבין הידיעה השכלית לבין הכוחות הפנימיים של האדם, ועל הצורך בעבודה חוזרת כדי שההכרה לא תישאר רק בידיעה מופשטת אלא תשפיע על ההתנהגות. רבי ישראל מסלנט, אגרת המוסר.

אפשר לדעת שכעס מזיק במשך עשרים שנה ולהמשיך לכעוס. אפשר לדעת שהחיים קצרים ולהמשיך לבזבז אותם. אפשר לדעת שהילדים גדלים מהר ולהמשיך לומר "מחר יהיה לי זמן". הבעיה אינה תמיד שחסרה לנו ידיעה. לפעמים הידיעה פשוט לא חדרה אל המקום שממנו אנחנו חיים.

וזה אולי אחד התפקידים הגדולים של עשרת ימי תשובה. לא לתת לנו עוד מידע על עצמנו, אלא להפוך מידע שכבר יש לנו לבחירה ממשית.

אנחנו יודעים הרבה מאוד.

אנחנו יודעים איפה אנחנו נופלים.

אנחנו יודעים למי אנחנו צריכים להתקשר.

אנחנו יודעים איזה הרגל אוכל לנו את הזמן.

אנחנו יודעים איזה משפט אנחנו צריכים להפסיק לומר בבית.

אנחנו יודעים איזו החלטה אנחנו דוחים כבר שנים.

השאלה אינה רק מה אנחנו יודעים.

השאלה היא מתי הידיעה הזאת תהפוך לבחירה.

וכאן אפשר להבין מחדש את הפרדוקס שבו פתחנו. אנחנו שאלנו כיצד ייתכן שהקב"ה יודע מה נעשה ובכל זאת אנחנו חופשיים. אבל אולי עבור רובנו קיימת שאלה מעשית הרבה יותר: כיצד ייתכן שאנחנו יודעים מה נכון לעשות ובכל זאת איננו עושים אותו?

אולי משום שידיעה ובחירה אינן אותו דבר.

אפשר לדעת את האמת ולא לבחור בה.

אפשר לדעת מה מזיק לי ולהמשיך לעשות אותו.

אפשר לדעת מה חשוב לי ולתת לדברים פחות חשובים לגזול ממנו את החיים.

והתשובה באה לקחת את המרחק הזה שבין מה שאני יודע לבין מה שאני חי, ולהתחיל לצמצם אותו.

לא ביום אחד.

לא בהחלטה אחת דרמטית.

אלא בבחירה שמתחילה לבנות בחירה.

בהרגל שמתחיל לפרק הרגל.

במעשה קטן שמודיע לנפש שהסיפור עדיין אינו סגור.

ואולי זו משמעות חדשה למשפט "הרשות נתונה".

הרשות אינה רק הזכות לבחור בין שתי אפשרויות שעומדות לפניי עכשיו. היא גם האחריות להבין שהבחירות שלי היום משתתפות בבניית האדם שיעמוד מול הבחירה של מחר.

ולכן אולי השאלה הגדולה של עשרת ימי תשובה אינה רק: מה אבחר השנה?

אלא שאלה עמוקה יותר: איזה אדם אני בונה עכשיו כדי שכאשר תגיע הבחירה הבאה, אהיה קצת יותר חופשי לבחור באמת?

ויש כאן עוד רובד שחשוב מאוד להכניס, מפני שלפעמים האדם אינו כבול רק להרגלים שלו. הוא כבול גם לסיפור שהוא מספר על ההרגלים שלו. במשך שנים הוא חוזר על משפט מסוים, עד שהמשפט כבר אינו מתאר את חייו אלא מתחיל לנהל אותם: "אני פחדן", "אני עצלן", "אין לי משמעת", "אני לא אדם של שינויים", "אני תמיד הורס ברגע האחרון". בשלב מסוים האדם כבר אינו בודק בכל מצב מה הוא מסוגל לבחור. הוא פשוט מתנהג בהתאם לדמות שכבר כתב לעצמו.

וכאן צריך להבחין בין שני דברים שונים מאוד: הכרת העצמי והגדרת העצמי. הכרת העצמי היא מעלה גדולה. אדם צריך לדעת היכן הוא חלש, מה מפעיל אותו, היכן הוא נוטה להיכשל ואילו מצבים מוציאים ממנו צדדים שאינו רוצה בהם. אבל הגדרת העצמי עלולה להיות מלכודת. ברגע שאני אומר "זה מי שאני", הפכתי מצב קיים לזהות קבועה.

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ב, ד) שבין דרכי התשובה נמצא שהשב "משנה שמו, כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים". כמובן שאין כוונת הרמב"ם למחיקת האחריות. אותו בעל תשובה עצמו חייב להתוודות ולומר שהוא חטא. אבל דווקא לאחר שקיבל אחריות מלאה על העבר, הוא נדרש שלא להפוך את העבר לזהותו הסופית.

יש כאן פרדוקס מופלא. תשובה דורשת ממני לומר שני משפטים שנראים כמעט סותרים: אני עשיתי את זה, ואני אינני מוכרח להישאר האדם שעושה את זה. בלי המשפט הראשון אין אחריות. בלי המשפט השני אין תשובה.

רבי יונה גירונדי כותב בשערי תשובה (שער ראשון, אות י) שהחרטה כוללת את הכרת האדם בכך שעזב את דרך האמת והלך אחר יצרו. ובהמשך כותב בשערי תשובה (שער ראשון, אות יא) שעל השב "יעזוב דרכו הרע ויגמור בכל לבבו כי לא יוסיף לשוב בדרך הזה עוד". כלומר, האדם אינו רק מצטער על המעשה שהיה. הוא משנה את היחס שלו לדרך עצמה ומחליט שאין זו הדרך שבה הוא רוצה להמשיך ללכת.

וזה הבדל עצום. יש אדם שאומר: עשיתי מעשה רע. ויש אדם שאומר: אני רע. המשפט הראשון יכול להוליד תשובה, מפני שאם עשיתי דבר מסוים אני יכול לבחור לעשות אחרת. המשפט השני עלול להוליד ייאוש, מפני שאם הרוע הוא עצם הזהות שלי, מי בדיוק אמור להשתנות?

גם המחקר הפסיכולוגי מבחין בין התייחסות למעשה לבין הפיכת הכישלון להגדרה כוללת של העצמי. כאשר אדם מפרש כישלון נקודתי כעדות לזהות קבועה, כגון "נכשלתי מפני שאני פשוט אדם חסר יכולת", גדל הסיכון שהוא יימנע מניסיונות נוספים. לעומת זאת, כאשר הוא מסוגל לייחס את הכישלון להתנהגות, לאסטרטגיה או להרגל שניתנים לשינוי, נשאר לפניו מרחב פעולה.

אבל הרבה לפני השפה הפסיכולוגית הזאת, חז"ל כבר העמידו את האדם מול האפשרות שלא להקפיא את עצמו בתוך עברו.

רבי אבהו אומר בגמרא במסכת ברכות (דף לד ע"ב): "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין". בלי להיכנס כעת למחלוקת שם עם רבי יוחנן, עצם דבריו של רבי אבהו מעמידים לפנינו תפיסה מדהימה: עבר של חטא אינו רק דבר שאפשר להתגבר עליו. בתהליך התשובה הוא יכול להפוך לחלק מן הדרך שמביאה את האדם למדרגה חדשה.

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, פוסק במשנה תורה (הלכות תשובה ז, ד): "ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה. אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם". הרמב"ם פונה כאן לא רק אל ההלכה אלא גם אל הדמיון של בעל התשובה: "ואל ידמה". אל תבנה לעצמך תמונת זהות שבה החטאים שעשית הפכו אותך לאדם שמקומו לעולם יהיה רחוק.

זה חזק במיוחד מפני שאדם יכול לקבל מחילה מן הקב"ה ועדיין לא לסלוח לעצמו על האפשרות להשתנות. הוא יכול להאמין בתשובה מבחינה תיאולוגית, ובאותה שעה לא להאמין שהיא חלה עליו מבחינה אישית. הוא מאמין שהקב"ה מקבל בעלי תשובה, אבל בתוך תוכו אומר: "כן, אבל אתם לא יודעים כמה פעמים אני כבר ניסיתי".

ואולי דווקא כאן חוזרת שאלת הידיעה והבחירה בצורה מפתיעה. בתחילת המאמר שאלנו: אם הקב"ה יודע מה אעשה, האם אני באמת חופשי? עכשיו מתברר שלפעמים הבעיה הפוכה לחלוטין. הקב"ה משאיר לי בחירה, ואני הוא זה שמחליט שאני כבר יודע שאין לי בחירה.

אני מסתכל על ההיסטוריה שלי ומנבא את העתיד. אני לוקח עשר נפילות והופך אותן להוכחה על הנפילה האחת עשרה. אני לוקח תכונת אופי והופך אותה לגזירת גורל. אני לוקח משפט שאמרו לי בילדות, "אתה אף פעם לא מסיים שום דבר", וממשיך לקיים אותו גם שלושים שנה אחרי שמי שאמר אותו כבר אינו נמצא בחדר.

ופה אפשר להבין משהו עמוק מאוד על תשובה. תשובה אינה רק מאבק בחטא. לפעמים היא מאבק בסיפור שבניתי סביב החטא.

אולי אני צריך לעשות תשובה לא רק על העובדה שאני כועס, אלא גם על המשפט "אני אדם עצבני ולכן אין מה לעשות". אולי לא רק על חוסר ההתמדה, אלא על הזהות שבניתי סביבו. אולי לא רק על הפחד, אלא על כך שכבר שנים אני מספר לעצמי שהפחד הוא הוכחה שאינני מסוגל.

רבי צדוק הכהן מלובלין כותב בצדקת הצדיק (אות מ): "עיקר התשובה הוא עד שיאיר ה' עיניו שיהיו זדונות כזכויות". רבי צדוק ממשיך שם במהלך עמוק שלפיו האדם מגיע להבנה חדשה של מקומו ושל הדרך שעברה עליו. אין הכוונה לטשטש את חומרת החטא, אלא לכך שבתשובה עמוקה גם המקומות שבהם האדם נשבר יכולים להיכלל בסופו של דבר בתוך מהלך חדש של התקרבות.

זה מתחבר לדבר שכבר עסקנו בו במאמר הקודם על זדונות הנעשים כזכויות, ולכן אין צורך לפתוח כאן שוב את כל הסוגיה. אבל לענייננו יש כאן נקודה אחת חשובה: התורה אינה מחייבת את האדם לקרוא את העבר שלו רק בדרך שבה קרא אותו בזמן שהתרחש. תשובה יכולה לשנות גם את משמעותו של הסיפור.

אדם יכול להסתכל על עשר שנות כישלון ולומר: הנה ההוכחה שאני לא מסוגל. והוא יכול להסתכל על אותן עשר שנים ולומר: עכשיו אני יודע מה לא עובד, עכשיו אני מכיר את החולשות שלי, עכשיו אני מבין איזה שינוי שטחי ואיזה שינוי נוגע בשורש.

אותו עבר.

אבל שתי קריאות שונות לחלוטין.

האחת סוגרת את העתיד.

השנייה מלמדת כיצד להיכנס אליו.

וזה אולי אחד ההבדלים העמוקים בין אשמה לתשובה. אשמה יכולה להשאיר את האדם עומד מול העבר ושואל שוב ושוב: איך עשיתי את זה? תשובה מכריחה אותו להוסיף שאלה נוספת: מה אני עושה עכשיו עם העובדה שעשיתי את זה?

אין בכוחה לשנות את העובדה ההיסטורית. היא כן יכולה לשנות את האדם שנושא אותה.

ואולי זה מה שהרמב"ם מתכוון אליו בעומק כאשר הוא אומר: "אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים". לא שהעבר נמחק מן הביוגרפיה שלי, אלא שהוא כבר אינו מחזיק לבדו בזכות להגדיר את הביוגרפיה שלי.

יש בי עבר, אבל יש בי גם בחירה.

יש בי הרגל, אבל יש בי גם אפשרות לבנות הרגל חדש.

יש בי פחד, אבל הפחד אינו מקבל זכות להחליט מה אעשה.

יש בי כישלונות, אבל הם אינם נביאים.

ופה אולי אפשר לשאול את עצמנו בעשרת ימי תשובה שאלה אחרת לגמרי. במקום לשאול רק "מי הייתי השנה?", לשאול גם: "איזה סיפור על עצמי אני מוכן להפסיק לקחת איתי לשנה הבאה?"

אולי אחד הדברים שאני צריך להשאיר מאחור אינו רק חטא מסוים. אולי זו הגדרה מסוימת שנתתי לעצמי.

"אני כזה".

"אני תמיד נכשל בזה".

"אני כבר לא אשתנה".

"זה גדול עלי".

כי יכול להיות שהמשפטים האלה נשמעים כמו הכרת המציאות, אבל לפעמים הם פשוט הדרך שבה האדם סוגר את הדלת לפני שהבחירה בכלל הגיעה.

והתורה עומדת מולו ואומרת: "ובחרת בחיים".

לא מפני שאין לך היסטוריה.

לא מפני שאין לך חולשות.

לא מפני שהבחירה תהיה קלה.

אלא מפני שכל עוד אתה חי, העבר שלך יכול להסביר הרבה מאוד דברים עליך, אבל הוא עדיין אינו מקבל את המילה האחרונה על מי שאתה יכול להיות.

אבל יש כאן נקודה עמוקה עוד יותר, ואולי היא נוגעת ממש בלבם של עשרת ימי תשובה. עד עכשיו דיברנו על כך שהעבר אינו גוזר את העתיד, שהרגל אינו זהות ושגם כאשר אדם מכיר היטב את חולשותיו הוא עדיין בעל בחירה. אבל עדיין נשאלת שאלה קשה: אם הבחירה שלי אמיתית כל כך, מדוע הקב"ה עצמו צריך לקרוא לי לשוב? מדוע התורה מלאה בפסוקים שבהם הקב"ה מעורר, מושך ומסייע לאדם לחזור אליו? האם הבחירה היא כולה שלי, או שגם הקב"ה פועל בתוכה?

משה רבנו אומר בספר דברים (ל, ב): "ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך". אבל כמה פסוקים לאחר מכן מופיע דבר מפתיע הרבה יותר. משה אינו מסתפק במה שהאדם יעשה, אלא אומר בספר דברים (ל, ו): "ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך".

מצד אחד נאמר: "ושבת עד ה' אלהיך". אתה תשוב. האחריות מוטלת עליך. מצד שני נאמר: "ומל ה' אלהיך את לבבך". הקב"ה עצמו יעשה משהו בלב שלך. אם כן, מי בעצם עושה את התשובה?

רבי משה בן נחמן, הרמב"ן, מבאר בפירושו לתורה (דברים ל, ו) שהפסוק "ומל ה' אלהיך את לבבך" מתייחס למדרגה עתידית שבה יסייע הקב"ה לאדם באופן עמוק עד שהלב ייטה אל הטוב. הרמב"ן אף קושר זאת לשינוי שיהיה בכוח היצר לעתיד לבוא. לענייננו עולה מכאן יסוד חשוב: התורה עצמה מכירה בכך שיש בחירה אנושית, ובאותה שעה יש גם סיוע אלוקי המאפשר לבחירה להגיע למקומות שהאדם לבדו מתקשה להגיע אליהם.

רבי עובדיה ספורנו מבאר בפירושו לתורה (דברים ל, ו) שהקב"ה יסיר את המונעים הפנימיים המרחיקים את האדם מאהבתו, ומתוך כך יוכל האדם לאהוב את ה' בכל לבבו ובכל נפשו. שוב מופיעה אותה נקודה: הסיוע האלוקי אינו בהכרח בחירה במקום האדם, אלא הסרת מה שמונע ממנו לבחור באופן שלם יותר.

חז"ל אומרים בגמרא במסכת יומא (דף לח ע"ב): "בא לטהר מסייעין אותו". האדם צריך לבוא. הוא צריך לרצות להיטהר, לפנות לכיוון הזה ולהתחיל את התנועה, אבל מרגע שהוא בא לטהר הוא אינו נשאר לבדו במאבק.

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ו, ה): "ומהו זה שאמר דוד טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך ידרך ענוים וגו', זה ששלח נביאים להם מודיעים דרכי ה' ומחזירין אותן בתשובה". הרמב"ם מוסיף שם שהקב"ה אף נתן באדם כוח ללמוד ולהבין, ומתוך כך להתקרב לדרך הטובה. הבחירה נשארת בידי האדם, אבל הקב"ה אינו עומד מן הצד באדישות. הוא מלמד, מעורר, שולח מסרים ופותח דרכים.

וזה יכול לשנות משהו עמוק מאוד בדרך שבה אדם נכנס לעשרת ימי תשובה. לפעמים אנחנו מדברים על תשובה כאילו הקב"ה עומד בקצה המסלול ואומר לנו: תגיעו אלי. ואם לא הצלחנו, זו הבעיה שלנו. אבל המקורות מציירים תמונה מורכבת ועדינה יותר: הקב"ה קורא לך ללכת אליו, ובאותה שעה מסייע לך ללכת אליו.

רבי יוסף אלבו מבאר בספר העיקרים (מאמר רביעי, פרק כה) את חסד התשובה ואת האפשרות שניתנה לאדם לשוב אל בוראו אף לאחר שחטא. עצם פתיחת שער התשובה היא חלק מהנהגת החסד האלוקית. האדם נדרש לבחור, אבל האפשרות שהבחירה הזאת תוכל לתקן את יחסו עם הקב"ה היא מתנה שקיבל מלמעלה.

וכאן אפשר להבין באופן עמוק יותר מאמר נוסף של חז"ל. ריש לקיש אומר בגמרא במסכת שבת (דף קד ע"א): "בא לטמא פותחין לו, בא לטהר מסייעים אותו". הלשון אינה סימטרית. הבא לטמא מקבל פתח, ואילו הבא לטהר מקבל סיוע. יש כאן אמירה עצומה על מבנה הבחירה: הקב"ה אינו מבטל את החירות, אבל כאשר האדם מפנה את עצמו אל הטוב, הוא יכול לקבל כוחות שלא היו גלויים לו קודם.

וזה חשוב במיוחד לאדם שכבר ניסה פעמים רבות ואומר: "אני מכיר את הכוחות שלי, הם פשוט לא מספיקים". אולי הוא צודק בחלק הראשון של המשפט. ייתכן שבאמת הכוחות שהוא מכיר אינם מספיקים. אבל מי אמר שכל הכוחות שיהיו לו מחר הם רק הכוחות שהוא מכיר היום?

זו אינה הבטחה ניסית שכל מי שיחליט להשתנות יקום בבוקר בלי יצר הרע. זו גם אינה דרך להסיר מן האדם אחריות. להפך, חז"ל מדייקים: "בא לטהר". אתה צריך לבוא. אבל אסור לך להניח מראש שכל המסע ייעשה רק באמצעות מאגר הכוחות שכבר מדדת בעצמך.

ופה אפשר לגעת בתופעה נפשית מוכרת מאוד. אדם שמבקש לבצע שינוי גדול נוטה לעיתים לחשב מראש אם יש לו מספיק כוח לבצע את כל הדרך. הוא מסתכל על ההר, מסתכל על עצמו, ומחליט שאין התאמה. הבעיה היא שהוא מבקש לקבל היום את הכוחות שיצטרך בעוד שישה חודשים. אבל הרבה פעמים כוחות נוצרים בתוך התנועה עצמה. הצלחה קטנה בונה תחושת מסוגלות, פעולה חוזרת מחזקת הרגל, תמיכה נכונה משנה את הסביבה, ואדם שנכנס לתהליך מגלה יכולות שלא ידע שיש בו כאשר עמד מבחוץ והעריך את עצמו.

התורה מוסיפה למהלך הזה ממד עמוק הרבה יותר: לא רק שאתה אינך מכיר מראש את כל הכוחות שיתגלו בתוכך, אלא אינך יודע איזה סיוע שמים ייפתח כאשר באמת תתחיל ללכת.

שלמה המלך אומר בספר משלי (ג, ה-ו): "בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען. בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך". אין כאן קריאה לאדם לוותר על מחשבה, תכנון ואחריות, אלא אזהרה מפני ההנחה שהחשבון האנושי שלו מקיף את כל האפשרויות. אתה רואה את הדרך מכאן. הקב"ה רואה דברים שאינך רואה.

רבי יונה גירונדי כותב בשערי תשובה (שער ראשון, אות ב) על חומרת הדחייה של התשובה דווקא משום ששער התשובה פתוח לפני האדם. עצם העובדה שניתנה האפשרות לשוב מטילה עליו אחריות שלא להישאר במקום מתוך ייאוש או דחייה.

וזה יוצר איזון מופלא. מצד אחד, אסור לאדם לומר: הקב"ה יעזור לי ולכן אינני צריך לעבוד. מצד שני, אסור לו לומר: בדקתי את עצמי והגעתי למסקנה שאין לי מספיק כוח, ולכן אין טעם להתחיל.

שתי המחשבות הללו מוציאות את האדם מן הבחירה. הראשונה מטילה הכול על הקב"ה, והשנייה הופכת את חולשת האדם לגזירת גורל.

התשובה אומרת דבר אחר: תעשה את מה שבידך, אבל אל תחליט מראש שמה שבידך היום הוא כל מה שיהיה בידך מחר.

אולי משום כך דוד המלך אינו מבקש רק סליחה. לאחר חטאו הוא אומר בספר תהלים (נא, יב): "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי". זו תפילה מדהימה. דוד אינו אומר רק: מחק את מה שעשיתי. הוא מבקש: תעזור לי להיות אדם שממנו יוכלו לצאת בחירות אחרות.

רבי דוד קמחי, הרד"ק, מבאר בפירושו לתהלים (נא, יב) שדוד מבקש מן הקב"ה לטהר את לבו ולחדש בקרבו רוח נכונה, כדי שלא ישוב עוד אל החטא. כלומר, התשובה אינה רק מבט לאחור המבקש מחילה. היא גם תפילה לעתיד המבקשת כוחות חדשים.

וזה אולי אחד המשפטים החשובים ביותר שאדם יכול לקחת אל עשרת ימי תשובה: אינני חייב לדעת היום שיש בי כוח להשלים את כל הדרך. אני צריך לדעת שיש בי כוח לעשות את הצעד שעליו אני נדרש עכשיו.

את שאר הדרך אפגוש כאשר אגיע אליה.

שם יהיו ניסיונות חדשים, אבל אולי יהיו גם כוחות חדשים. יהיו קשיים שלא צפיתי, אבל אולי גם אנשים שלא הכרתי, תובנות שלא היו לי, הרגלים שכבר הספקתי לבנות וסיוע מן השמים שלא יכולתי לחשב כאשר עמדתי בנקודת ההתחלה.

אולי זו הטעות של אדם שאומר: "אני יודע שלא אצליח". הוא אינו רק מנבא את הבחירות העתידיות שלו. הוא גם מניח שכבר עכשיו הוא יודע אילו כוחות יהיו לו כאשר אותן בחירות יגיעו.

אבל הוא אינו יודע.

ולכן אולי "הרשות נתונה" אינה רק משפט על החירות שלי לבחור עכשיו. היא גם הזמנה שלא לסגור מראש את העתיד באמצעות החשבון המצומצם שאני עושה בהווה.

אני אחראי לצעד שלי, אבל אינני הולך לבדי.

וזה משנה את כל התמונה. עשרת ימי תשובה אינם ימים שבהם אדם חלש עומד מול הר של שינוי ונדרש להבטיח לקב"ה שהוא מסוגל לכבוש אותו. הם ימים שבהם האדם מתבקש להפנות את פניו לכיוון הנכון, לעשות את הצעד שבידו, ולגלות שבתוך עצם ההליכה עשויים להיפתח לפניו כוחות ופתחים שלא היו קיימים בעיניו כאשר עמד במקום.

ואולי משום כך אחת המחשבות המסוכנות ביותר בתשובה אינה רק "אני לא רוצה להשתנות". לפעמים המחשבה המסוכנת יותר היא "אני רוצה, אבל אני כבר יודע שאין לי סיכוי".

כי המשפט הראשון לפחות מודה שהבחירה קיימת ורק אינני רוצה להשתמש בה. המשפט השני לוקח את הניסיון של אתמול, את החולשה של היום ואת הפחד ממחר, ומכריז באמצעותם על עתיד שעדיין לא הגיע.

והתורה אינה מבטיחה שהדרך תהיה קלה. היא אומרת דבר אחר, עמוק הרבה יותר: אל תכתוב את הפרק הבא לפני שהגעת אליו. תבחר את הבחירה של היום, וכשתגיע הבחירה של מחר, תפגוש גם את האדם שכבר תהיה מחר ואת הסיוע שיינתן לך שם.

אולי זו אחת המשמעויות העמוקות של "בא לטהר מסייעין אותו". הקב"ה אינו עושה את הצעד במקומך, מפני שאז לא הייתה זו הבחירה שלך. אבל הוא גם אינו דורש ממך לדעת מראש כיצד תעשה לבד את כל המסע.

אתה נדרש לפתוח את הדלת. אינך נדרש לדעת מראש כמה אור ייכנס דרכה.

ואולי עכשיו אפשר לחזור אל השאלה שבה פתחנו: אם הקב"ה כבר יודע אם אחזור בתשובה, האם אני באמת יכול לבחור אחרת? אחרי כל הדרך שעברנו, מתברר שהשאלה הזאת אינה רק שאלה פילוסופית על היחס שבין ידיעת הקב"ה לבחירת האדם. היא נוגעת במקום הרבה יותר קרוב וכואב: האם העובדה שמישהו יודע כיצד פעלתי עד היום קובעת כיצד אפעל מחר?

רבי עקיבא אומר במשנה במסכת אבות (פרק ג, משנה טו): "הכל צפוי והרשות נתונה". אולי עכשיו אפשר לשמוע במשפט הזה דבר נוסף. הקב"ה יודע, ובכל זאת הוא משאיר את הרשות בידך. הידיעה אינה הופכת את האדם לבובה, והעתיד אינו נעשה חסר משמעות רק מפני שהוא גלוי לפני מי שנמצא מעל הזמן.

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ה, ה) שאין דעת האדם יכולה להשיג בשלמות כיצד ידיעת הקב"ה מתקיימת יחד עם הבחירה האנושית, משום שדעתו של הקב"ה אינה כדעתנו. אבל מיד לאחר כל העיסוק הזה הרמב"ם אינו משאיר את האדם בעולם המופשט. כל פרקי הבחירה נמצאים דווקא בתוך הלכות תשובה. לא במקרה. מפני שהשאלה אם אני בעל בחירה אינה תרגיל פילוסופי. היא השאלה שעליה עומדת האפשרות שלי לשוב.

אם אין בחירה, אין תשובה. אם העבר מכריח את העתיד, אין משמעות לחרטה. אם האדם אינו יכול להיות מחר אחר ממה שהיה אתמול, כל עשרת ימי תשובה הם טקס חסר משמעות. עצם העובדה שהתורה מצווה על תשובה היא הכרזה שהאדם אינו סגור בתוך מה שכבר עשה.

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ז, א): "הואיל ורשות כל אדם נתונה לו כמו שבארנו, ישתדל אדם לעשות תשובה ולהתוודות בפיו מחטאיו ולנעור כפיו מחטאיו, כדי שימות והוא בעל תשובה ויזכה לחיי העולם הבא".

שימו לב לחיבור הישיר: "הואיל ורשות כל אדם נתונה לו", לכן "ישתדל אדם לעשות תשובה". האפשרות לעשות תשובה נשענת על העובדה שהרשות עדיין בידך. גם לאחר שחטאת, גם לאחר ששנית, גם לאחר שכבר בנית הרגלים, לא איבדת את עצם האפשרות לבחור בכיוון אחר.

וזה אולי המקום שבו עשרת ימי תשובה אומרים לאדם דבר כמעט מהפכני: הקב"ה יודע עליך הכול, ובכל זאת הוא מאמין בבחירה שלך יותר ממה שלפעמים אתה מאמין בה בעצמך.

הוא יודע כמה פעמים נפלת. הוא יודע אילו קבלות כבר קיבלת ולא קיימת. הוא יודע כמה פעמים אמרת "מהיום אני משתנה" וחזרת לאותו מקום. הוא יודע גם את מה שאינך מספר לאיש, ואולי אפילו את הדברים שאתה מתקשה להודות בהם בפני עצמך. ובכל זאת הוא אומר לך: שוב.

עצם הקריאה לתשובה אומרת שהעבר שלך אינו התשובה לשאלה מי אתה יכול להיות.

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ז, ו): "גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה". ובהמשך הוא מתאר כיצד מי שהיה מרוחק נעשה קרוב ואהוב. משמעות הדברים אינה רק שהקב"ה מוחל על העבר. התשובה מאפשרת שינוי במעמדו הרוחני של האדם בהווה.

וזה מחזיר אותנו אל אחת הטעויות העמוקות ביותר שאנחנו עושים עם עצמנו. אנחנו מסתכלים על עשר שנים של התנהגות ואומרים: יש כאן מספיק ראיות כדי לדעת מי אני. מבחינה סטטיסטית אולי אנחנו אפילו צודקים. אם אדם הגיב מאה פעמים בצורה מסוימת, סביר להניח שגם בפעם המאה ואחת הוא ייטה להגיב כך.

אבל התורה אינה שואלת רק מה סביר שתעשה.

היא שואלת מה אפשר שתבחר.

והפער בין שתי השאלות האלה הוא המקום שבו מתחילה התשובה.

אולי יש תשעים אחוז סיכוי שאגיב שוב כפי שהגבתי תמיד. אבל אם נשארו עשרה אחוזים שבהם אני מסוגל לעצור, שם נמצאת כרגע נקודת הבחירה שלי. ואם אבחר שם פעם אחת, אולי בפעם הבאה היחס כבר יהיה מעט אחר. לא מפני שנעשה נס, אלא מפני שבחירה אחת יכולה להתחיל לבנות הרגל חדש, והרגל חדש יכול להזיז בהדרגה את המקום שבו המאבק מתרחש.

רבי אליהו אליעזר דסלר מבאר במכתב מאליהו (חלק א, קונטרס הבחירה) שנקודת הבחירה של האדם אינה קבועה, אלא יכולה לנוע בעקבות ניצחונות והפסדים רוחניים. בחירה אחת אינה רק הכרעה לגבי המעשה הנוכחי. היא יכולה להזיז את גבול המלחמה לקראת הבחירה הבאה.

זה רעיון עצום לעשרת ימי תשובה. אנחנו רגילים לשאול: האם השנה אצליח להשתנות? אולי זו שאלה גדולה מדי. אולי השאלה הנכונה היא: האם השנה אני יכול להזיז את נקודת הבחירה שלי מעט?

לא להפוך ביום אחד לאדם אחר, אלא לגרום לכך שהדבר שהיה אתמול כמעט אוטומטי יהיה מחר מעט פחות אוטומטי. שהתגובה שהייתה פעם מיידית תקבל שנייה אחת של עצירה. שההרגל שהיה פעם מובן מאליו יתחיל לפחות להרגיש כמו בחירה.

גם בעולם המחקר הפסיכולוגי מוכר המושג של תחושת מסוגלות עצמית, שלפיו הצלחות ממשיות, אפילו קטנות, יכולות להשפיע על האופן שבו האדם מעריך את יכולתו להתמודד עם משימות עתידיות. אדם שחווה את עצמו מצליח פעם אחת במקום שבו היה משוכנע שייכשל אינו מקבל רק הצלחה נקודתית. הוא מקבל מידע חדש על עצמו.

וזה אולי מה שאנחנו צריכים בעשרת ימי תשובה: לייצר ראיה חדשה בתיק הראיות שיש לנו על עצמנו.

עד היום יש לי מאה ראיות שאני תמיד מתפרץ. אני צריך להתחיל לייצר ראיה אחת שפעם אחת הצלחתי לעצור.

יש לי שנים של ראיות שאני דוחה דברים. אני צריך פעולה אחת שאעשה היום ולא מחר.

יש לי היסטוריה של ויכוחים שבהם הייתי מוכרח לנצח. אני צריך פעם אחת שבה אבחר בשלום במקום במילה האחרונה.

לא מפני שמעשה אחד מוחק את העבר, אלא מפני שהוא מוכיח דבר שהעבר כמעט הצליח להשכיח ממני: אני עדיין מסוגל לבחור.

ואולי משום כך המילה החשובה ביותר בפסוק בספר דברים (ל, יט) אינה רק "בחיים", אלא גם "ובחרת". התורה אינה אומרת לך שאין לך נטיות. היא אינה אומרת שאין עבר. היא אינה אומרת שאין הסתברות גבוהה שתעשה שוב מה שכבר התרגלת לעשות. היא אומרת שההסתברות אינה גזירה.

יש עדיין נקודה אחת שבה אתה יכול לומר: עד כאן הסיפור היה כזה, ומכאן אני עושה דבר אחד אחרת.

ואם תיפול אחר כך, הבחירה לא הייתה שקר. תקום ותבחר שוב. ואם תגלה שהבחירה קשה יותר ממה שחשבת, תבנה לה סביבה נכונה יותר. ואם תגלה שההרגל עמוק יותר, תעבוד עמוק יותר. ואם תרגיש שאין בך מספיק כוח, תזכור את דברי חז"ל בגמרא במסכת יומא (דף לח ע"ב): "בא לטהר מסייעין אותו".

ואז אולי אפשר לענות על השאלה שבה פתחנו באופן שונה לגמרי.

הקב"ה יודע מה אבחר.

אבל אני אינני הקב"ה.

אני לא יודע.

אני יכול לשער.

אני יכול לחשוש.

אני יכול להכיר היטב את הדפוסים שלי.

אבל אסור לי לקחת את הידיעה האלוקית, שאינה מבטלת את הבחירה, ולהחליף אותה בידיעה מדומה שלי שאומרת שאין עוד בחירה.

אולי בפעם הבאה שוב אפול.

אבל אולי לא.

ואולי המילים "אולי לא" הן אחד המקומות הקדושים ביותר שבהם יכולה להתחיל תשובה.

כי בתוך שתי המילים האלה יש פתאום מרווח קטן בין מי שהייתי לבין מה שאעשה.

ובתוך המרווח הזה נמצאת הבחירה.

רבי עקיבא אומר במשנה במסכת אבות (פרק ג, משנה טו): "הכל צפוי והרשות נתונה". הקב"ה יודע את כל הסיפור, אבל הוא עדיין נותן לך להחזיק את העט במקום שבו אתה נמצא עכשיו.

אינך יכול למחוק את הפרקים שכבר כתבת.

אינך יכול להבטיח מה יהיה בכל הפרקים שעוד יבואו.

אבל יש דבר אחד שאתה יכול לעשות:

לא לתת לפרק הקודם לכתוב במקומך את המשפט הבא.

ואולי זו אחת הקריאות הגדולות של עשרת ימי תשובה. לא להיות אדם בלי עבר, לא להיות אדם בלי חולשות ולא להיות אדם שיודע בוודאות שלעולם לא ייפול שוב, אלא להיות אדם שמסרב להפוך את מה שהיה לגזירת גורל על מה שיהיה.

כי הקב"ה יודע מה תבחר.

אבל כל עוד הרשות נתונה, אתה עדיין צריך לבחור.