מתוך המסע שלך אל עצמך
האם אפשר לחיות חיים שלמים כשאנחנו בעצם מנסים להיות מישהו אחר?
האם אפשר לחיות חיים שלמים כשאנחנו בעצם מנסים להיות מישהו אחר? יש רגעים שבהם אדם מביט בחייו ולא יכול להצביע על אסון מסוים. יש לו משפחה, עבודה, בית, אנשים שאוהבים אותו, הישגים שאינם מבוטלים, אולי גם עולם רוחני שהוא בנה בעמל. ובכל זאת משהו בתוכו אינו רגוע. לא מפני שהחיים רעים, אלא מפני שהם אינם נראים כמו החיים שהוא חשב שיהיו לו. הוא מביט במציאות, ובמקום לפגוש אותה כפי שהיא, הוא משווה אותה ללא הרף לתמונה שנוצרה בתוכו לפני שנים. בגיל עשרים הוא היה בטוח שבגיל ארבעים כבר יהיה במקום אחר. בגיל שלושים היה משוכנע שבעוד עשור כבר ירגיש בטוח בעצמו. הוא חשב שירוויח יותר. שיגיע לתפקיד בכיר יותר. שהזוגיות תיראה אחרת. שהילדים יהיו אחרים. שהבית יהיה אחר. שהוא עצמו יהיה רגוע יותר, מאמין יותר, סבלני יותר, מצליח יותר, מסודר יותר. והשנים עברו. חלק מן החלומות התגשמו. חלקם השתנו. חלקם נשברו. וחלקם עדיין עומדים בתוכו ומגישים לו בכל בוקר כתב אישום על החיים שיש לו. אולי אחת ההשוואות הכואבות ביותר שאדם עושה אינה בינו לבין אדם אחר. היא בינו לבין אדם שמעולם לא היה קיים: האדם שהוא חשב שהיה אמור להיות. האדם ההוא תמיד מוצלח יותר. הוא קיבל את ההחלטות הנכונות בזמן. לא בזבז שנים. לא החמיץ הזדמנויות. בחר נכון מקצוע. ידע עם מי להתחתן. ידע כיצד לחנך את ילדיו. שמר על קשרים חשובים. לא אמר את המשפטים שעליהם אנחנו מתחרטים. לא פחד ברגעים שבהם אנחנו פחדנו. הוא גרסה ערוכה של חיינו, ולכן אין לנו שום סיכוי להתחרות בו. הוא אינו נושא את העייפות שלנו. אינו מתמודד עם הנסיבות שפגשנו. אינו משלם את המחירים של הבחירות שאנחנו מדמיינים שהיה עושה. אינו חי בעולם ממשי. ובכל זאת הוא מסוגל לגרום לאדם ממשי להרגיש שנכשל. פרשת נצבים נפתחת במעמד אדיר: "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך" (דברים כט, ט י). התורה אינה מתארת קהל אחיד. יש בו ראשי שבטים ויש בו חוטבי עצים. יש זקנים, שוטרים, נשים, ילדים וגרים. כולם עומדים לפני הקדוש ברוך הוא, אבל הם אינם נעשים אותו אדם כדי לעמוד לפניו. רבי שלמה יצחקי, רש"י (דברים כט, ט), מפרש: "מלמד שכנסם משה לפני הקדוש ברוך הוא ביום מותו להכניסם בברית". הברית מקיפה את כולם. אבל האחדות אינה מוחקת את ההבדלים. כולם ניצבים יחד, וכל אחד מגיע אל הברית מתוך מקומו. אולי יש כאן נקודת מוצא חשובה מאוד לחיים: האדם אינו נדרש להיות אדם אחר כדי להיות ראוי לעמוד לפני הקדוש ברוך הוא. הוא נדרש לעמוד. עם מה שקיבל. עם מה שבנה. עם מה שקלקל. עם הכוחות שלו. עם החסרונות שלו. עם האפשרויות שעדיין פתוחות בפניו. אבל הוא עצמו צריך לעמוד שם. וכאן מתחילה שאלה לא פשוטה: כמה מן המאמץ שלנו להשתנות הוא באמת רצון לצמוח, וכמה ממנו הוא מאבק בלתי פוסק נגד העובדה שאנחנו מי שאנחנו? ההבחנה הזאת דקה מאוד. מפני שהתורה בוודאי אינה מלמדת את האדם לומר: זה אני, וכך אשאר. כל מושגי התשובה, תיקון המידות, לימוד התורה והעבודה הרוחנית מבוססים על האפשרות להשתנות. אדם נדרש לגדול. הוא אינו רשאי להפוך "קבלה עצמית" לתירוץ שמקדש כל חולשה. אבל יש הבדל עצום בין רצון לגדול לבין חוסר יכולת לשאת את האדם שעדיין לא גדל. אפשר לומר: אני רוצה להיות סבלני יותר. ואפשר לומר: כל עוד אינני סבלני מספיק, אינני אדם ראוי. אפשר לומר: אני רוצה להתקדם בעבודה. ואפשר לומר: כל עוד לא הגעתי לתפקיד מסוים, החיים שלי פחותים. אפשר לומר: אני רוצה ללמוד יותר תורה. ואפשר לומר: העובדה שאינני לומד כמו פלוני מוכיחה שמשהו בי אינו בסדר. אפשר לומר: טעיתי בחינוך הילדים ואני רוצה לתקן. ואפשר להפוך כל טעות להוכחה שאני אבא גרוע. המשפט הראשון בכל אחד מן המקרים פותח דרך. השני עלול לסגור אותה. כי כאשר כל שינוי מתחיל בשנאה כלפי נקודת המוצא, האדם אינו רק מתקדם אל יעד. הוא בורח מעצמו. ואפשר לרוץ כך שנים. אדם מתקדם מקצועית, אבל כל קידום רק מקרב אותו לרגע קצר אל הדמות שהוא חושב שהיה צריך להיות, עד שהדמות שוב מתרחקת. הוא מרוויח יותר, אבל גם הסכום שנראה פעם כמו הצלחה נעשה במהירות נקודת פתיחה. הוא לומד יותר, אבל עכשיו הוא משווה את עצמו לאדם שלומד עוד יותר. הוא נעשה אב טוב יותר, אבל רואה את הטעויות שעדיין נשארו. הוא עובד על המידות, אבל דווקא ככל שהוא מודע יותר לעצמו הוא מבחין בעוד מקומות שדורשים תיקון. אם תנאי השלום עם עצמנו הוא להגיע לגרסה שבה אין עוד פערים, השלום הזה כנראה לא יגיע. מפני שכל פסגה פותחת אופק חדש. וכאן כדאי לשאול שאלה שאינה נוחה: האם יש נקודה עתידית מוגדרת שבה החלטנו שסוף סוף יהיה מותר לנו להרגיש שאנחנו בסדר? כמה צריך להרוויח? לאיזה תפקיד צריך להגיע? כמה קילוגרמים צריך לשקול? כמה ילדים צריכים להצליח? כמה שעות צריך ללמוד? כמה אנשים צריכים להעריך? איזה בית צריך לקנות? איזה שינוי צריך לעשות? ואם נגיע לשם, האם באמת נעצור? או שהסרגל פשוט יזוז שוב? לפעמים האדם אינו חי מול יעד. הוא חי מול סרגל שנע בכל פעם שהוא מתקרב אליו. וזה אחד המקומות שבהם השאיפה הבריאה לצמיחה יכולה להפוך למנגנון שאין לו סוף. האדם אינו מתקדם מפני שהוא אוהב את הדרך, אלא מפני שהוא מנסה להגיע למקום שבו יפסיק להרגיש שהוא מאחור. אבל מאחור ביחס למי? זו שאלה שכדאי להתעכב עליה. מי כתב את לוח הזמנים של החיים שלנו? מי החליט שבגיל מסוים אדם כבר צריך להיות בתפקיד מסוים? מי החליט כיצד משפחה מוצלחת אמורה להיראות? מי קבע כמה כסף נחשב מספיק? מי קבע מהי הקריירה שראוי היה לנו לבנות? מי קבע מהו קצב ההתקדמות הרוחנית שבו אנחנו אמורים לעמוד? חלק מן התשובות הגיעו מן התורה ומערכים שאנחנו מאמינים בהם. חלקן הגיעו מן הבית שבו גדלנו. חלקן מן החברה. חלקן מאנשים שאנחנו מעריכים. חלקן מן הפחד לא לאכזב. וחלקן אולי מעולם לא נבדקו. אדם יכול לגלות בגיל חמישים שהוא מנהל כבר שלושים שנה מרוץ אל יעד שהוא בכלל לא זוכר מתי בחר בו. הוא למד מקצוע מפני שכך היה מקובל בבית. שאף לתפקיד מסוים מפני שזה היה סימן להצלחה בסביבה שבה חי. קנה דברים מפני שבשלב מסוים אנשים במעמדו "כבר אמורים" להחזיק בהם. שלח את ילדיו למסלול מסוים מפני שלא רצה להיות ההורה שיצטרך להסביר מדוע ילדיו בחרו אחרת. ואז יכולה להגיע שאלה מטלטלת: אילו איש בעולם לא היה יודע במה אני עובד, כמה אני מרוויח, באיזה בית אני גר, מה הילדים שלי עושים ואיזה מעמד יש לי, אילו מן הדברים שאני רודף אחריהם עדיין הייתי רוצה באותה עוצמה? לא בטוח שהתשובה תהיה שהכול מזויף. כנראה שלא. אדם יכול לרצות באמת להצליח, להתפרנס היטב, להתקדם ולבנות. אין שום צורך לחשוד בכל שאיפה כאילו היא תוצאה של לחץ חברתי. אבל אולי נגלה שבתוך רצונות אמיתיים מסתתרים גם רצונות שאימצנו בלי לשים לב. ואז מגיעה שאלה קשה עוד יותר: אילו אף אדם שאני אוהב לא היה מתאכזב ממני, אילו דרך חיים הייתי מרשה לעצמי לבחור? זו שאלה מסוכנת, מפני שאין פירושה שהאדם צריך להתעלם מאחריות כלפי משפחתו או מן המחויבויות שלו. החיים אינם פרויקט פרטי שבו עושים רק מה שמתחשק. אבל היא יכולה לגלות כמה מן הזהות שלנו בנויה סביב הפחד לאכזב. יש אדם שאינו יודע אם הוא רוצה דבר מסוים או פשוט אינו מסוגל לשאת את האפשרות שאביו לא יהיה גאה בו. יש אדם שאינו יודע אם הקריירה שלו מתאימה לו או שהוא עדיין מנסה להוכיח למשפחה שבחרה בו נכון. יש הורה שאינו יודע אם הוא באמת מודאג מילדו או שהוא מפחד ממה שיאמרו עליו אם הילד יבחר דרך אחרת. יש אדם שמתקשה לשנות מסלול לא מפני שהמסלול טוב לו, אלא מפני ששינוי יכריח אותו להודות בפני אנשים שהוא כבר אינו האדם שהם רגילים לחשוב שהוא. כמה מן הבחירות שלנו הן בחירות, וכמה מהן ניסיונות לשמור על דמות? וכאן יכולה להופיע תופעה מוזרה: אדם מצליח מאוד בעיני כולם ומרגיש כישלון בעיני עצמו. הסביבה רואה הישגים. הוא רואה את המרחק מן התוכנית. הסביבה אומרת לו: תראה כמה עשית. הוא חושב: אתם לא יודעים איפה הייתי אמור להיות. והמילים "הייתי אמור" יכולות להיות אכזריות מאוד. מי אמר? אולי באמת היו הזדמנויות שהוחמצו. אולי נעשו טעויות. אולי יכולנו לעשות דברים אחרת. אדם אינו צריך לשקר לעצמו ולספר שכל מסלול שעבר היה הטוב ביותר האפשרי. לפעמים אנחנו באמת מביטים לאחור ורואים החלטה לא נכונה. אבל יש הבדל בין לומר "הייתי יכול לבחור אחרת" לבין לומר "החיים שלי היו אמורים להיות אחרים". המשפט הראשון מאפשר ללמוד מן העבר. השני יכול להפוך את ההווה כולו לגרסה פגומה של חיים שלא התרחשו. וזו מלכודת שאין דרך לנצח בה. מפני שאנחנו משווים חיים ממשיים לחיים דמיוניים. בחיים הממשיים יש מחירים, טעויות, מחלות, עייפות, אילוצים, אנשים אחרים בעלי רצונות משלהם, נסיבות שלא בשליטתנו ותוצאות שלא יכולנו לצפות. בחיים הדמיוניים הכול הסתדר. בחרנו נכון. פגשנו בזמן. עזבנו בזמן. אמרנו את המשפט הנכון. קיבלנו את ההזדמנות. לא טעינו. ברור שהחיים הדמיוניים ינצחו בהשוואה. הם משחקים בלי יריב. וכאן אולי צריך לשאול: כמה כאב אנחנו מייצרים לא בגלל מה שקרה, אלא בגלל ההתעקשות להשוות את מה שקרה למה שלדעתנו היה צריך לקרות? אדם בן חמישים יכול להתאבל על הקריירה שלא בנה. וזה כאב אמיתי. אבל האם הוא מוכן גם לראות את האדם שנבנה בתוך הקריירה שכן הייתה? אישה יכולה לכאוב את המשפחה שדמיינה ולא קיבלה. אין שום צורך להקטין את הכאב. אבל האם כל מה שקיים בחייה צריך להימדד רק מול מה שחסר? אדם יכול להצטער על שנים שלא למד בהן מספיק תורה. הצער יכול להוליד תשובה גדולה. אבל האם הוא ישתמש בצער כדי לפתוח את הגמרא היום, או כדי להוכיח לעצמו שכבר מאוחר מדי? אותו עבר יכול להוליד שתי תנועות הפוכות. אחת אומרת: הפסדתי, ולכן עכשיו חשוב לי יותר. השנייה אומרת: הפסדתי, ולכן כבר אין טעם. העובדות יכולות להיות זהות. המשמעות שהאדם נותן להן שונה לחלוטין. וכאן אולי נוגעים באחד המקומות העדינים ביותר בעבודת האדם: האם אפשר להצטער על מי שלא היינו בלי לבזות את מי שאנחנו? אפשר להודות שטעינו בלי להפוך את כל החיים לטעות? אפשר להכיר בכישרון שלא מימשנו בלי להכריז שכל מה שכן עשינו חסר ערך? אפשר לראות מידה שעדיין לא תיקנו בלי לשנוא את האדם שבתוכו המידה הזאת קיימת? אפשר לעשות תשובה בלי להפוך את התשובה למשפט שבו אנחנו גם הנאשם וגם השופט וגם התובע? זו אינה שאלה קטנה. מפני שאדם ששונא את נקודת המוצא שלו עלול לחשוב שהשנאה היא המנוע של השינוי. אבל האם היא באמת? לפעמים היא מייצרת בדיוק את ההפך. אדם מרגיש כל כך רע על מה שהוא, עד שאין לו כוח לעשות את הצעד שיכול לשנות אותו. הוא כועס על עצמו שאינו מתמיד, והכעס גורם לו להימנע שוב מן המקום שבו הוא עלול להיכשל. הוא מתבייש במצבו הרוחני, ולכן מתרחק דווקא מן המקומות שיכולים לקרב אותו. הוא מרגיש אבא גרוע, ולכן כל הערה של ילד נשמעת לו כהוכחה נוספת לכישלון והוא נעשה מיד מתגונן. הוא חושב שאינו מספיק טוב בעבודה, ולכן כל ביקורת קטנה מאיימת עליו והוא מפסיק ללמוד ממנה. לפעמים מלחמה עצמית אינה מייצרת שינוי. היא מייצרת הגנה. ואז האדם עסוק כל כך בלהוכיח לעצמו שהוא אינו גרוע כפי שהוא חושש, עד שאין לו מרחב לבדוק בשקט מה באמת צריך תיקון. אולי משום כך השאלה אינה רק אם האדם מקבל את עצמו. השאלה היא איזו קבלה מאפשרת שינוי ואיזו קבלה מבטלת אותו, ואיזו ביקורת מאפשרת שינוי ואיזו ביקורת משתקת אותו. קבלה עצמית אינה חייבת לומר: הכול בי מצוין. זו אמירה שאינה אמת. היא יכולה לומר דבר הרבה יותר בוגר: יש בי דברים טובים ויש בי דברים שדורשים תיקון, ושניהם שלי. אינני חייב להכחיש את החולשה כדי לכבד את עצמי. ואינני חייב לבטל את הערך שלי כדי להודות בחולשה. אפשר להחזיק את שני הדברים יחד. אולי דווקא משם מתחילה עבודה אמיתית. מפני שאז האדם אינו עובד כדי לזכות בזכות קיום. הוא עובד מפני שיש לו חיים, והוא רוצה לעשות בהם יותר. אבל כאן מתחילה שאלה קשה יותר. גם אם אדם מצליח לקבל את עצמו בלי לוותר על הרצון להשתנות, הוא עדיין חי בתוך עולם שבו כמעט בכל רגע מוצגת לפניו גרסה אחרת של מה שהוא יכול היה להיות. פעם ההשוואה הייתה מוגבלת יחסית. אדם הכיר את בני משפחתו, את שכניו, את חבריו ואת אנשי הקהילה שסביבו. היום הוא יכול בתוך דקות אחדות להיחשף למאות אנשים שמצליחים יותר ממנו כמעט בכל תחום אפשרי, וכל אחד מהם יכול להפוך בלי שהתכוון לכך לעוד עדות לכאורה על מה שחסר בחייו. אדם יכול לקום בבוקר מרוצה לחלוטין מעבודתו, לראות שמישהו שלמד איתו קיבל תפקיד בכיר, ופתאום העבודה שלו נראית קטנה. שום דבר בעבודה לא השתנה. אדם יכול לאהוב את ביתו, להיכנס לבית מפואר של חבר ולחזור בערב אל אותו סלון שאהב בבוקר, אבל עכשיו משהו בו מרגיש פחות. שום קיר לא זז. שום חדר לא הצטמצם. הבית לא השתנה, אבל הסרגל השתנה. הורה יכול להיות גאה מאוד בילד שלו עד שמישהו מספר מה הילד שלו כבר יודע לעשות. באותו רגע הילד הראשון לא איבד שום כישרון, אבל מבטו של ההורה השתנה. בעל יכול להעריך את אשתו, אישה יכולה להעריך את בעלה, עד שהם נחשפים לזוג אחר שנראה מבחוץ קרוב יותר, שמח יותר, מתקשר יותר. פתאום דברים שהיו יפים בתוך הקשר שלהם מתחילים להיראות רגילים מדי. וכאן עולה שאלה כמעט מפחידה: כמה מן הדברים שאנחנו חושבים שחסרים לנו התחילו לחסר לנו רק לאחר שראינו שיש אותם למישהו אחר? האם באמת רצינו את התפקיד הזה לפני ששמענו שפלוני קיבל אותו? האם באמת הפריע לנו הבית לפני שנכנסנו לבית של החברים? האם באמת חשבנו שהילד שלנו אינו מתקדם מספיק לפני ששמענו מה הילד של השכן כבר עושה? האם באמת היינו מאוכזבים מן ההישגים שלנו לפני שפגשנו אדם שהשיג יותר? ואם לא, מה בדיוק קרה? לא תמיד ההשוואה פסולה. לפעמים אדם רואה מישהו אחר ומגלה אפשרות שלא ידע שקיימת. הצלחתו של האחר יכולה לעורר השראה. תלמיד רואה תלמיד חכם ומבין כמה תורה אפשר לדעת. אדם רואה משפחה שיש בה שיח מכבד ומבין שאפשר לבנות בביתו שפה אחרת. עובד רואה אדם שהעז להתפתח ומגלה שגם בפניו קיימות אפשרויות חדשות. ההשוואה יכולה לפתוח חלון. אבל חלון יכול גם להפוך למראה. במקום לראות דרכו אפשרות, האדם מתחיל לראות בו את חסרונו. במקום לומר "גם אני יכול ללמוד מזה", הוא אומר "למה אני לא כזה?" במקום שהגדלות של האחר תגדיל את עולמו, היא מקטינה את עצמו. וכאן אולי נמצא אחד ההבדלים החשובים בין השראה לבין השוואה. השראה שואלת: מה אני יכול ללמוד ממנו? השוואה שואלת: מה העובדה שהוא כזה אומרת עליי? זו שאלה אחרת לחלוטין. אם אדם אחר מצליח, ההצלחה שלו יכולה להיות מידע על אפשרויות החיים. אבל ברגע שהיא נעשית פסק דין על הערך שלי, מתחיל מרוץ שאין לו קו סיום. תמיד יהיה מישהו שמרוויח יותר, יודע יותר, נראה טוב יותר, התקדם מהר יותר, בנה בית גדול יותר, חינך ילדים שנראים מבחוץ מוצלחים יותר או הגיע להישגים בגיל צעיר יותר. המשנה במסכת אבות (ד, א) אומרת: "איזהו חכם הלומד מכל אדם". יש כאן אפשרות נפלאה לפגוש את יתרונו של האחר בלי להפוך אותו לאיום. העובדה שיש בו דבר שאין בי אינה מוכרחה להקטין אותי. היא יכולה ללמד אותי. במקום שהפער יהפוך לקנאה משתקת, הוא יכול להפוך לבית מדרש. אבל כדי ללמוד מאדם אחר צריך להפריד בין השאלה מה יש בו לבין השאלה מה אני שווה. וזה לא תמיד פשוט. מפני שכאשר הזהות שלנו תלויה בהיותנו "הטובים", כל אדם טוב מאיתנו הופך לאיום. אם אני רגיל לחשוב על עצמי כאדם החכם בחדר, קשה לי לפגוש אדם חכם ממני. אם הזהות שלי בנויה על הצלחה מקצועית, הצלחתו של חבר יכולה לערער אותי. אם אני מקבל חלק גדול מערכי מכך שילדיי מצליחים, הצלחת ילדיו של מישהו אחר יכולה להרגיש באופן מוזר כאילו היא מפחיתה משהו מילדיי. וכאן אפשר לשאול שאלה קשה מאוד: באילו תחומים קשה לנו באמת לשמוח בהצלחתו של אדם אחר? לא מה אנחנו אומרים. מה אנחנו מרגישים. מישהו מספר בשורה טובה, ואנחנו מחייכים ומברכים אותו מכל הלב. אבל בדרך הביתה עולה בתוכנו משהו. למה אצלו כן? למה הוא כבר הגיע לשם? למה הילד שלו? למה העסק שלו? למה הזוגיות שלהם נראית כך? הרגש הזה אינו הופך אדם לרע. קנאה היא רגש אנושי עתיק מאוד. אבל היא יכולה להיות מורה מצוינת אם במקום להתבייש בה מיד נשאל מה היא מספרת לנו. לפעמים היא אומרת: גם אני רוצה את הדבר הזה. לפעמים היא אומרת: אני מפחד שנשארתי מאחור. לפעמים היא אומרת: בניתי את הערך שלי על כך שאני מצליח יותר ממנו, ועכשיו המבנה הזה מתערער. ולפעמים היא אומרת דבר כואב יותר: הצלחתו של האחר נגעה בחלום שאני כבר כמעט ויתרתי עליו. אולי לכן יש הצלחות של אחרים שאינן מזיזות לנו כלל, ויש הצלחה אחת של אדם מסוים שמצליחה ללוות אותנו ימים. היא נגעה במקום כלשהו. השאלה היא מה נעשה עם המגע הזה. אפשר להפוך אותו למרירות. אפשר להקטין את האחר. אפשר להסביר לעצמנו שההצלחה שלו אינה באמת הצלחה. אפשר לחפש מיד מה לא טוב אצלו כדי להחזיר את האיזון. אבל אפשר גם לשאול: מה בדיוק כאב לי כאן? אולי התשובה תגלה משהו שאנחנו באמת רוצים. ואולי תגלה שאנחנו מודדים את עצמנו באמצעות סרגל שמעולם לא בחרנו. הגמרא במסכת ברכות (דף נח ע"א) אומרת: "שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה". חז"ל מצביעים על שונות עמוקה בין בני אדם. לא רק הפנים שונות, גם הדעות שונות. בני אדם אינם עותקים שנועדו להגיע לאותו מקום באותו קצב ובאותה דרך. ובכל זאת אנחנו בונים לעצמנו לעיתים לוחות זמנים אחידים. בגיל הזה צריך להיות נשוי. בגיל הזה צריך כבר לדעת מה עושים בחיים. בגיל הזה צריך להגיע להכנסה מסוימת. בגיל הזה צריך להיות בעל מעמד. בגיל הזה כבר לא מתחילים מחדש. בגיל הזה כבר לא משנים מקצוע. בגיל הזה הילדים צריכים להיות במקום מסוים. אבל מי כתב את לוח הזמנים הזה? יש כמובן מסגרות טבעיות לחיים. יש גילאים שבהם דברים מסוימים קלים יותר, ויש הזדמנויות שתלויות בזמן. אי אפשר למחוק את המציאות בשם האינדיבידואליות. אבל חלק גדול מן הלחץ אינו מגיע מן המציאות עצמה, אלא מן התחושה שאם החיים שלי אינם מתקדמים בקצב של אנשים אחרים, סימן שמשהו בהם השתבש. וכאן אדם יכול להחמיץ את חייו דווקא מפני שהוא כל הזמן בודק אם הם מתקדמים בקצב הנכון. הוא אינו שואל אם טוב לו בעבודה. הוא שואל אם בגילו כבר היה צריך להיות מנהל. אינו שואל אם הבית מתאים למשפחתו. הוא שואל אם אנשים במעמדו כבר גרים במקום אחר. אינו שואל מי הילד שעומד מולו. הוא שואל היכן הילד ביחס לילדים אחרים. אינו שואל איזו עבודת ה' נכונה לו עכשיו. הוא שואל מדוע אינו במקום שבו נמצא חברו. וכך ההשוואה אינה רק גורמת לקנאה. היא יכולה לגרום לאדם לאבד קשר עם הנתונים של חייו שלו. וזה אולי המקום שבו הפסוק "אתם נצבים היום כלכם" נעשה מעניין במיוחד. כולם ניצבים, אבל התורה טורחת לומר שהם אינם ניצבים מאותה עמדה. "ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם", ובהמשך "מחטב עציך עד שאב מימיך". הברית משותפת, אבל נקודות המוצא שונות. יש כאן אולי עיקרון שחשוב מאוד לנפש: שוויון בערך אינו מחייב זהות במסלול. אדם יכול להיות חלק מאותה ברית בלי להיות ראש שבט. יכול להיות משמעותי בלי להיות ראשון. יכול למלא את תפקידו בלי שהתפקיד יהיה התפקיד של חברו. הקושי מתחיל כאשר האדם אינו רוצה עוד לדעת מה תפקידו, אלא רק מדוע תפקידו אינו נראה כמו של מישהו אחר. וכאן אפשר להגיע לעולם הרוחני, שבו ההשוואה יכולה להיות אפילו מתוחכמת יותר משום שהיא לובשת בגדים של שאיפה. אדם יושב ליד מי שלומד שעות רבות ומרגיש קטן. רואה אדם שמתפלל בהתלהבות ומתחיל לפקפק בתפילתו שלו. פוגש אדם בעל מידות מיוחדות ומרגיש שכל עבודתו אינה שווה. השאלה אינה אם הוא צריך להסתפק במצבו. אולי המפגש באמת נועד לעורר אותו. אבל האם ההתעוררות גורמת לו לרצות ללמוד יותר, או גורמת לו לרצות להיות מישהו אחר? יש הבדל עצום. הראשונה יכולה לבנות. השנייה יכולה לשבור. אדם יכול לומר: ראיתי כמה רחוק אפשר להגיע, ואני רוצה לעשות עוד צעד. ויכול לומר: לעולם לא אהיה כמוהו, אז מה שווה כל מה שאני עושה? אותה דמות גדולה יכולה להוליד שתי תגובות הפוכות. השאלה היא אם האדם משתמש בגדלות של האחר כדי לגלות את האפשרויות שלו, או כדי למחוק את הערך של הדרך שכבר עבר. וכאן כדאי לשאול שאלה שאולי קשה במיוחד לאנשים רציניים: האם השאיפות הגבוהות שלנו תמיד מרימות אותנו, או שלפעמים הן הפכו לכלי מתוחכם שבו אנחנו מכים את עצמנו? אדם קובע לעצמו יעד גבוה. אינו עומד בו. מתאכזב מעצמו. קובע יעד חדש, לפעמים גבוה עוד יותר, כדי לתקן את האכזבה. שוב אינו עומד בו. ועכשיו האכזבה כפולה. אחרי שנים הוא כבר אינו יודע אם היעדים נועדו לקדם אותו או לספק לו עוד ראיות לכך שהוא אינו מספיק. אולי לא כל יעד גבוה הוא יעד נכון. לא משום שצריך לחלום קטן. אלא משום שיעד אמיתי צריך לפגוש אדם אמיתי. את הכוחות שלו. את החיים שלו. את האחריות שלו. את הזמן שלו. את התקופה שבה הוא נמצא. אפשר לדרוש מאדם לצמוח בלי לדרוש ממנו להיות אדם אחר עד מחר בבוקר. לפעמים צמיחה אמיתית נראית קטנה מאוד מבחוץ. אדם שהיה רגיל לכעוס עשר פעמים בשבוע כועס עכשיו שבע. איש אינו מעניק לו פרס. אבל אולי זו עבודה עצומה. אדם שלא היה מסוגל ללמוד בקביעות מתחיל עשרים דקות ביום. ליד מי שלומד שש שעות זה נראה כמעט כלום. אבל אם לפני שנה הוא לא פתח ספר, אולי עשרים הדקות הללו הן מהפכה. אבא שלא ידע להתנצל אומר בפעם הראשונה לילד: טעיתי. זה לא נראה כמו הישג שאפשר להכניס לקורות חיים. אבל ייתכן שבאותו ערב השתנה משהו שיעבור לדור הבא. אדם שהיה רגיל לרצות את כולם אומר פעם אחת "לא" במקום שבו נכון לומר לא. אף אחד לא יודע איזו מלחמה התרחשה בתוכו לפני המילה הזאת. וזו אולי אחת הבעיות הגדולות בהשוואה: אנחנו משווים תוצאות חיצוניות בלי לדעת את המרחק הפנימי שכל אדם עבר. עשרה צעדים של אדם אחד יכולים להיות קלים יותר מצעד אחד של אדם אחר. אנחנו רואים היכן אדם עומד. איננו רואים תמיד מאין הוא הגיע. וכאן עולה שאלה נוספת: אולי במקום לשאול אם אני נמצא במקום שבו נמצא פלוני, נכון יותר לשאול אם אני נמצא היום במקום אחר מן המקום שבו הייתי אתמול? גם השאלה הזאת אינה מושלמת. לא כל יום חייב להביא התקדמות נראית לעין. החיים אינם גרף שעולה ללא הפסקה. יש נסיגות, תקופות של עמידה, משברים וימים שבהם עצם ההחזקה היא הישג. אבל לפחות זה סרגל שיש בו קשר לחיים של האדם עצמו. כי אולי אחד העוולות הגדולים שאנחנו עושים לעצמנו הוא למדוד מסע אחד באמצעות המפה של מסע אחר. ואז אנחנו יכולים להתקדם מאוד ולחשוב שאנחנו מאחור. להשיג דברים משמעותיים ולהרגיש שלא עשינו מספיק. לבנות חיים טובים ולחוות אותם כגרסה פחות מוצלחת של חיים של מישהו אחר. אבל גם כאן צריך להיזהר מן הקצה השני. קל מאוד להפוך את המשפט "לכל אחד הדרך שלו" לתירוץ. אדם יכול להשתמש בייחודיות שלו כדי לא לקבל ביקורת, לא ללמוד מאחרים ולא להתמודד עם פערים אמיתיים. "זו הדרך שלי" יכול להיות משפט עמוק. ויכול להיות מחבוא. "אני מקבל את עצמי" יכול להיות יסוד של בריאות. ויכול להיות דרך מכובדת לומר שאינני רוצה להשתנות. "אני לא משווה את עצמי לאחרים" יכול לשחרר מקנאה. ויכול גם למנוע מאדם לראות שאחרים מצליחים בתחום שבו הוא עצמו מזניח דבר חשוב. ולכן הקבלה העצמית שאנחנו מחפשים אינה נוחות. היא אמת. אמת שאינה צריכה להקטין את האדם ואינה צריכה להחמיא לו. אמת שמסוגלת לומר באותו משפט: זה מי שאני עכשיו, ויש דברים שאני חייב לשנות. בלי שנאה. בלי הכחשה. בלי הצגה. בלי להעתיק את החיים של מישהו אחר. אולי זו אחת העמדות הקשות ביותר שאדם יכול להגיע אליהן: לעמוד מול עצמו בלי לברוח אל האדם שהיה רוצה להיות, ובלי להשתמש באדם שהוא עכשיו כתירוץ להישאר בדיוק כפי שהוא. פשוט לעמוד. ואולי לכן המילה הראשונה של הפרשה מדויקת כל כך. "אתם נצבים". לפני שמתקדמים. לפני שמשתנים. לפני שבוחרים. יש רגע שבו צריך להיות מסוגלים לעמוד במקום שבו אנחנו באמת נמצאים. כי אי אפשר להתחיל מסע מנקודה שאנחנו מסרבים להודות שאנחנו עומדים בה. אבל אם עצם העמידה במקום שבו אנחנו באמת נמצאים היא תחילתו של המסע, צריך לשאול מה בדיוק מונע מאדם לעמוד שם. לפעמים זו אינה שנאה עצמית פשוטה, אלא הפער שבין המציאות לבין הזהות הציבורית שבנה במשך שנים. אדם נעשה עבור סביבתו "המצליח", "החזק", "הרגוע", "זה שתמיד מסתדר", "זה שיודע", "זה שאפשר לסמוך עליו", וככל שהדמות הזאת מתבססת כך קשה לו יותר להודות במקומות שאינם מתאימים לה. הוא כבר לא רק חי. הוא גם מתחזק דמות. יש כוח גדול מאוד לדמויות שאנחנו יוצרים סביב עצמנו, משום שהן מעניקות יציבות. אנשים יודעים למה לצפות מאיתנו, וגם אנחנו יודעים מה מצופה מאיתנו. אבל עם הזמן הדמות עלולה להיות צרה מן האדם שחי בתוכה. מי שתמיד נתפס כחזק מתקשה לומר שהוא נשבר. מי שתמיד היה "הילד הטוב" מתקשה להציב גבול. מי שתמיד היה "האחראי" מתקשה להודות שאין לו כוח. מי שתמיד היה "החכם" מתקשה לומר שאינו יודע. מי שתמיד היה "הרוחני" מתקשה לדבר על ספקות, ומי שתמיד היה "המצליח" מתקשה להודות שאולי המסלול כבר אינו נכון לו. וכאן עולה שאלה לא נעימה: כמה מן החיים אנחנו ממשיכים לנהל לא מפני שזה מה שנכון לנו, אלא מפני שכבר לימדנו את כולם שזה מי שאנחנו? לפעמים הפחד לשנות אינו רק פחד מן העתיד. הוא פחד לאבד את הרציפות של הסיפור. אם אדם שחי עשרים שנה כדמות מסוימת מתחיל לומר דברים אחרים, הסביבה יכולה לשאול: מה קרה לך? למה השתנית? אולי פעם היית יותר טוב. לפעמים אפילו שאלה תמימה כזאת מספיקה כדי להחזיר אדם למסלול הישן. הקושי גדול עוד יותר כאשר הדמות שבנינו היא דמות טובה. קל יותר להיפרד מתדמית שלילית. קשה הרבה יותר להיפרד ממעלה שהפכה לכלא. אדם נדיב באמת יכול להרגיש שאסור לו לומר לא, משום שאז הוא כבר לא יהיה "הנדיב". אדם אחראי באמת עלול להמשיך לקחת על עצמו הכול גם כאשר הוא נשחק, משום שאם יבקש מאחרים לשאת חלק מן העומס הוא ירגיש שאיבד משהו מזהותו. אדם מסור למשפחתו יכול לוותר שוב ושוב על צרכים לגיטימיים, מפני שהוא רגיל להיות זה שמסתדר. וכאן צריך לשאול: האם מעלה שאי אפשר להפסיק לרגע להשתמש בה עדיין מעלה, או שכבר הפכה לחובה פנימית שהאדם אינו חופשי ביחס אליה? נדיבות אמיתית כוללת גם יכולת לומר לא כאשר הנתינה אינה נכונה. אחריות אמיתית אינה בהכרח לקחת הכול. ענווה אמיתית אינה למחוק את הצרכים. מסירות אמיתית אינה להיעלם. אולי אחת הדרכים לזהות שהזהות נעשתה נוקשה מדי היא לבדוק מה קורה כאשר אנחנו מתנהגים הפוך מן התפקיד הרגיל שלנו. האם אדם שאינו מבקש בדרך כלל מסוגל לבקש בלי לחוש בושה? האם מי שתמיד נותן מסוגל לקבל? האם מי שתמיד מחזיק את כולם מסוגל להניח למישהו אחר להחזיק אותו? האם מי שתמיד יודע מסוגל לומר "אין לי מושג"? אם פעולה פשוטה כזאת מרגישה כאילו הזהות כולה עומדת להתפרק, ייתכן שהדמות כבר גדולה מדי. ואז מתברר שהשאלה "מי אני?" מורכבת יותר מכפי שנדמה. האדם אינו רק אוסף התכונות שהתרגל להציג. הוא גם האפשרות לנוע בין תפקידים בלי לאבד את עצמו. אב יכול להיות חזק וגם פגיע. מנהיג יכול לדעת וגם לשאול. אדם רוחני יכול להיות מלא אמונה ולפגוש גם ימים של יובש. אדם מסור יכול לתת הרבה ועדיין להציב גבול. ככל שהזהות מסוגלת להכיל יותר מורכבות, כך האדם פחות זקוק להגן עליה בכל מחיר. אולי כאן "כל איש ישראל" מקבל עומק נוסף. קודם כל איש, ורק אחר כך כל התפקידים שהוא נושא. לא ראש, לא שוטר, לא זקן ולא חוטב עצים ממצים את האדם. לכל אחד תפקיד, אבל התפקיד אינו כל מהותו. וכאשר האדם מחליף את עצמו בתפקיד שלו, כל שינוי בתפקיד יכול להרגיש כמו איום על עצם קיומו. הדבר בולט מאוד בעולם העבודה. אדם שואל "מי אני?" ועונה בשם התפקיד. מנהל, רופא, איש עסקים, מחנך, מרצה, יזם. אין בכך כל רע. מקצוע יכול להיות שליחות וחלק עמוק בזהות. אבל מה קורה כאשר העבודה משתנה? מה קורה כאשר אדם פורש, מפוטר, עובר לתפקיד אחר או כבר אינו מקבל מן המקצוע את אותה הכרה? אם כל הזהות הייתה תלויה בתפקיד, שינוי מקצועי יכול להרגיש כמו מחיקה של האדם. זו אולי אחת הסיבות שיש אנשים שממשיכים לעבוד גם לאחר שכבר אינם זקוקים לכך מבחינה כלכלית וגם לא נהנים מן העבודה. לא מפני שאין להם שום עניין אחר, אלא מפני שהעבודה עונה על השאלה מי הם. בלעדיה מתעוררת שאלה מפחידה הרבה יותר: אם אני כבר לא התפקיד שלי, מי נשאר? אותו דבר יכול להתרחש בהורות. הורה יכול לבנות את כל זהותו סביב הילדים. במשך שנים הוא נדרש, מחזיק, מסיע, מארגן, דואג. ואז הילדים גדלים. פתאום הם אינם צריכים אותו באותה צורה. אם אין לזהות שלו עוד שכבות, העצמאות של הילדים עלולה להרגיש לא רק כשינוי טבעי אלא כמעט כנטישה. הוא לא איבד רק תפקיד. הוא איבד מקור מרכזי לתחושת הערך. וכאן אפשר לשאול שאלה קשה מאוד: האם אנחנו רוצים שאנשים שאנחנו אוהבים יגדלו, גם כאשר הגדילה שלהם תגרום לכך שהם יצטרכו אותנו פחות? הורה רוצה שילדו יהיה עצמאי. אבל האם הוא מוכן למחיר הרגשי של העצמאות הזאת? מנהל אומר שהוא רוצה לפתח אנשים, אבל האם הוא באמת שמח כאשר אחד מהם נעשה עצמאי ואינו זקוק עוד להכוונה? לפעמים אנחנו אומרים שאנחנו רוצים שאחרים יצמחו, אבל בתוך הצמיחה שלהם אנחנו עלולים לאבד תפקיד שאנחנו עצמנו זקוקים לו. גם כאן אין תשובה אחת. הצורך להיות נחוץ הוא אנושי וטבעי. אין פסול בכך שאדם נהנה מכך שהוא משמעותי לאחרים. הבעיה מתחילה כאשר האחר חייב להישאר תלוי כדי שאני אוכל להמשיך להרגיש בעל ערך. וזו אולי שאלה לא נוחה במיוחד ביחסים: האם יש מישהו בחיים שלי שאני עוזר לו באופן שמחזק אותו, או באופן ששומר אותו תלוי בי? לפעמים שתי התנועות נראות מבחוץ זהות. בשתיהן האדם נותן, מסייע, דואג. ההבדל נחשף כאשר האחר מתחיל להסתדר לבד. האם אני שמח, או מרגיש מיותר? הדבר נוגע גם לעולם הרוחני. אדם יכול לבנות זהות של "אדם רציני", "אדם של תורה", "אדם עובד ה'", וממילא כל נפילה קטנה מאיימת לא רק על המעשה אלא על הזהות כולה. הוא אינו אומר "היום לא למדתי כפי שרציתי", אלא "מה זה אומר עליי?". אינו אומר "התפילה היום הייתה חלשה", אלא "אולי אני בכלל לא מי שחשבתי". כאשר כל מעשה נושא את משקל כל הזהות, עבודה רוחנית נעשית כבדה מאוד. אולי חלק מן החירות הרוחנית הוא להפסיק לדרוש מכל יום להוכיח מי אנחנו. אדם יכול להיות מחויב לתורה גם ביום שבו קשה לו ללמוד. יכול להיות אדם מאמין גם כאשר הוא מתמודד עם שאלה. יכול להיות עובד על מידותיו גם כאשר נכשל. הזהות אינה פטור מן העבודה, אבל היא גם אינה צריכה להיבנות ולהתרסק בכל אירוע. וכאן אפשר להבין מדוע השוואה לאחרים כל כך מסוכנת לזהות. אם אדם אינו בטוח מי הוא, הוא בודק את עצמו באמצעות הסביבה. האם אני מספיק מוצלח? תלוי מי בחדר. מספיק חכם? תלוי ליד מי. מספיק עשיר? תלוי בשכונה. מספיק רוחני? תלוי בבית המדרש. כך תחושת הערך יכולה להשתנות בלי שמשהו באדם עצמו השתנה. אדם נכנס לחדר אחד ומרגיש מוצלח מאוד. נכנס לחדר אחר ומרגיש קטן. אותה משכורת, אותו ידע, אותו בית, אותו אדם. רק הקהל השתנה. האם יכול להיות מדד פנימי יותר שאינו נע בכל פעם שהסביבה מתחלפת? זו אינה קריאה להתעלם מן החברה. האדם זקוק למשוב, דמויות לחיקוי וסטנדרטים. אדם שמודד הכול רק מתוכו יכול לפתח עיוורון משלו. השאלה היא האם הסביבה נותנת מידע או נותנת זהות. מידע אפשר לשקול. זהות שנמסרה לחלוטין לאחרים הופכת את האדם תלוי בכל מבט. וכאן עולה שאלה שחבל לענות עליה מהר: אילו אנשים שאנחנו מעריכים מאוד היו אומרים לנו מחר שהמסלול שבחרנו אינו מרשים בעיניהם, האם עדיין היינו מאמינים שהוא נכון? אילו אדם שאנחנו רוצים מאוד להרשים לא היה יודע לעולם על ההישג שלנו, האם עדיין היינו רוצים אותו? אילו שום איש לא היה מוחא כפיים, מה היה נשאר מן השאיפות? לא כל רצון בהכרה פסול. האדם זקוק להכרה, ומחמאה יכולה לתת כוח. אבל אולי כדאי לדעת איזה חלק מן הבחירה היה נשאר גם בלי הקהל. זה חשוב במיוחד בעולם שבו אפשר להפוך כמעט כל רגע לחומר להצגה. לא מפני שכל שיתוף הוא הצגה. בני אדם משתפים שמחה, יצירה ועשייה בצדק. אבל האפשרות לשתף יוצרת לפעמים שאלה חדשה: האם אני עושה את הדבר כדי לחוות אותו, או שגם בזמן שאני חווה אני כבר חושב כיצד הוא ייראה לאחרים? אדם נוסע למקום יפה ובתוך שניות מחפש זווית צילום. אוכל ארוחה מיוחדת ומצלם אותה לפני שטעם. מקבל הישג וכבר חושב כיצד להציג אותו. לפעמים השיתוף מוסיף שמחה. אבל ייתכן גם מצב שבו האדם נעשה צופה בחייו במקום להיות מי שחי אותם. וכאן יכולה להישאל שאלה מטלטלת: האם יש חוויות שהיינו נהנים מהן פחות אילו ידענו שאיש לא יידע עליהן? אם כן, מה בדיוק אנחנו נהנים ממנו, מן החוויה עצמה או מן הדמות שהחוויה מאפשרת לנו להציג? אין צורך להשיב בבושה. בני אדם רוצים שיראו אותם. זה טבעי. אבל הידיעה יכולה לעזור להבחין בין רצון אנושי בהכרה לבין חיים שכל ערכם תלוי בצפייה של אחרים. ומכאן אפשר לחזור אל האדם הדמיוני שחשבנו שהיינו אמורים להיות. לפעמים הדמות הזאת כלל אינה נוצרה מתוכנו. היא עשויה להיות פסיפס של ציפיות. קצת מאבא, קצת מאמא, קצת מחבר מצליח, קצת מתרבות, קצת ממורה, קצת מרשתות, קצת מן האדם שחשבנו שצריך להרשים. בסוף אנחנו עומדים מול דמות שאף אדם ממשי אינו יכול להיות, ומרגישים אשמים שאיננו מצליחים להפוך אליה. אולי לכן כדאי לשאול: ממה מורכב האדם שאני חושב שהייתי אמור להיות? אילו קולות נמצאים בתוכו? מי אמר שהוא צריך להרוויח כך? מי אמר שהוא צריך להיראות כך? מי אמר שבגיל הזה אסור לו להתחיל מחדש? מי אמר שהוא חייב להיות תמיד חזק? מי אמר שאבא טוב לעולם אינו מתעייף? מי אמר שאדם רציני לעולם אינו מבולבל? יכול להיות שחלק מן הקולות הללו ראויים וצריך להקשיב להם. יש ערכים שאיננו ממציאים לפי נוחות. אבל אולי לצד הערכים נמצאות גם דרישות שאיש מעולם לא בחן. וכאן אולי מתחיל בירור עמוק בין ערך לבין ציפייה. ערך אומר: חשוב לי להיות אב נוכח. ציפייה אומרת: אב טוב לעולם אינו טועה. ערך אומר: חשוב לי להצליח בעבודתי. ציפייה אומרת: אם בגיל הזה עדיין אינני בתפקיד מסוים, נכשלתי. ערך אומר: אני רוצה לגדול בתורה. ציפייה אומרת: אם אינני לומד כמו אדם אחר, עבודתי חסרת ערך. ערך יכול לכוון דרך. ציפייה בלתי אפשרית יכולה להפוך כל דרך לכישלון. ואולי אדם אינו צריך לוותר על הסטנדרטים שלו. הוא צריך לברר אילו מהם באמת סטנדרטים ואילו מהם פנטזיות. זה הבדל גדול. פנטזיה אינה דורשת לשלם מחיר. האבא הדמיוני תמיד סבלני כי אין לו לילה ללא שינה. האדם המקצועי הדמיוני תמיד מצליח כי אין לו שוק משתנה, טעויות ואנשים מורכבים. בן הזוג הדמיוני תמיד יודע מה לומר כי הוא קיים רק בתוך הראש. הגרסה הדמיונית של עצמנו תמיד בוחרת נכון משום שאנחנו כותבים אותה בדיעבד. אדם ממשי צריך לחיות בלי היתרון הזה. אולי לכן כל השוואה לדמות דמיונית צריכה להתחיל בהוספת המחירים שהסרנו ממנה. אילו בחרתי במסלול המקצועי האחר, מה הייתי מפסיד? אילו הקדשתי יותר שעות לקריירה, מה לא היה מקבל אותן? אילו הייתי האבא המושלם שאני מדמיין, מה היה קורה ליתר תחומי חיי? פתאום החיים החלופיים נעשים פחות מושלמים. וזה אינו תירוץ לא ללמוד מן העבר. לפעמים באמת אפשר היה לבחור טוב יותר. אבל אם כבר מביטים לאחור, ראוי להביט על כל התמונה ולא רק על היתרונות של הדרך שלא נבחרה ועל החסרונות של הדרך שנבחרה. אחרת אנחנו מנהלים משפט שבו רק צד אחד רשאי להציג ראיות. וכאן אולי אפשר להגיע לנקודה עמוקה במיוחד: יש הבדל בין להתאבל על אפשרות שלא התממשה לבין להפוך אותה למקום שבו אנחנו חיים. אדם רשאי לכאוב חלום שלא קרה. יש אובדנים שאינם אנשים או חפצים, אלא חיים שחשבנו שיהיו לנו ולא היו. הכאב הזה אמיתי. אבל אם האדם נשאר שנים בתוך החיים החלופיים, הוא עלול לאבד גם את החיים שכן ניתנו לו. אפשר לומר: רציתי דבר אחר, וזה עדיין כואב. ובאותה נשימה לומר: אלה החיים שיש לי, ומהם אני רוצה לבנות. שני המשפטים אינם סותרים. אולי זו בגרות. לא למחוק את החלום. לא להעמיד פנים שאין צער. אבל גם לא לתת לחיים שלא קרו להיות השופט היחיד של החיים שכן קרו. וכאן "אתם נצבים היום" מקבל שוב כוח מיוחד. "היום" אינו היום שהיה אמור להיות. הוא היום שיש. עם כל מה שחסר בו. עם כל מה שיש בו. עם כל מה שאי אפשר עוד לשנות. ועם כל מה שעוד אפשר. האדם אינו נדרש לעמוד לפני הקב"ה בתור הגרסה שהייתה אמורה להיווצר אילו כל החלטותיו היו מושלמות. הוא ניצב היום. השאלה היא מה הוא עושה מן המקום שבו הוא באמת עומד. אבל גם לאחר שאדם מסכים לעמוד בתוך החיים שיש לו, נשארת שאלה עמוקה מאוד: האם קבלה של החיים כפי שהם אינה עלולה להפוך בסופו של דבר להשלמה עם בינוניות? הרי אפשר לקחת כמעט כל רעיון שדיברנו עליו ולהשתמש בו כדי להימנע מעבודה. אני לא משווה את עצמי לאחרים, זו הדרך שלי, זה הקצב שלי, אני מקבל את עצמי, לכל אדם הכוחות שלו. כל המשפטים הללו יכולים להיות אמיתיים, אבל כולם יכולים גם להפוך לשפה יפה שמסתירה דבר פשוט הרבה יותר: אינני רוצה להתמודד עם מה שאני יודע שאני צריך לשנות. וזה בדיוק המקום שבו צריך להבחין בין קבלה לבין ויתור. קבלה אומרת: אני מוכן לראות את המציאות בלי לשקר לעצמי. ויתור אומר: מפני שזו המציאות, אין סיבה לדרוש ממנה להשתנות. הקבלה פוגשת את האדם במקום שבו הוא נמצא כדי שיוכל לצאת ממנו. הוויתור הופך את המקום שבו הוא נמצא לכתובת קבועה. אפשר לקבל את העובדה שאני כועס מהר בלי לומר שכך אשאר. אפשר לקבל את העובדה שהקריירה שלי אינה במקום שרציתי בלי להחליט שכבר מאוחר לשנות דבר. אפשר לקבל את העובדה שעשיתי טעויות כהורה בלי לומר שאין דרך לתקן את הקשר. אפשר לקבל את העובדה שאני רחוק מן המקום הרוחני שרציתי להגיע אליו בלי להפוך את המרחק להיתר להישאר רחוק. אולי אפילו להפך. רק כאשר אדם מפסיק להשקיע את רוב כוחו בהכחשת המציאות, נשאר לו כוח לשנות אותה. כל עוד אדם עסוק בלהוכיח לעצמו שהוא אינו כועס, הוא אינו יכול באמת לעבוד על הכעס. כל עוד הוא עסוק בלהסביר מדוע כולם אשמים במצבו, קשה לו לבדוק מה נמצא בידיו. כל עוד הוא עסוק בלהציג שהכול בסדר בזוגיות, אין מקום לדבר על מה שאינו בסדר. כל עוד הוא מוכרח להיראות מצליח, קשה לו להודות שהמסלול המקצועי כבר אינו מתאים לו. לפעמים המשפט "זה המקום שבו אני נמצא" דורש הרבה יותר אומץ מן המשפט "הכול בסדר". מפני שלא הכול בסדר. ולא הכול צריך להיות בסדר כדי שאדם יוכל לעמוד. זו אולי נקודה חשובה במיוחד לקראת הימים הנוראים. תשובה אינה יכולה להתחיל מאדם דמיוני. היא מתחילה מן האדם שעומד כאן עכשיו. אדם אינו יכול לעשות תשובה על העבירות שהיה עושה אילו היה אדם אחר, ולא על המידות שהיו לו אילו נולד עם אופי אחר. הוא יכול לעבוד רק עם החומר שממנו חייו עשויים. רבי משה בן מימון, הרמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה (פרק ב הלכה ב), מגדיר את התשובה: "ומה היא התשובה, הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד". התשובה מתחילה במעשה ממשי שהאדם מכיר בו ועוזב אותו. לא במלחמה מופשטת נגד האדם שהוא חושב שהיה צריך להיות, אלא בפגישה מדויקת עם הדבר שדורש תיקון עכשיו. יש בכך משהו כמעט הפוך מן הדרך שבה אנשים רבים מבקרים את עצמם. הביקורת העצמית נוטה להיות כללית מאוד: אני עצלן, אני כישלון, אני אבא לא טוב, אין לי משמעת, אני אדם לא מספיק רוחני. אבל משפטים כלליים כאלה כמעט אינם אומרים לאדם מה לעשות מחר בבוקר. מה פירוש "אני עצלן"? באיזה מקום? מתי? איזו פעולה אני דוחה? מה פירוש "אני אבא לא טוב"? איזו התנהגות פוגעת בילד? איזו שיחה חסרה? מה אני עושה כאשר הוא מדבר? מה פירוש "אין לי משמעת"? באיזה תחום? מה קבעתי לעצמי ולא עשיתי? אולי ככל שהביקורת נעשית מדויקת יותר, היא נעשית פחות אכזרית ויותר שימושית. "אני כישלון" אינו מאפשר תיקון. "אני דוחה כבר שלושה חודשים שיחה שאני צריך לקיים" מאפשר. "אני אבא גרוע" אינו מצביע על דרך. "אני נוטה להסתכל בטלפון בזמן שהילד מספר לי משהו" כבר מצביע על פעולה. "אני אדם לא רוחני" הוא פסק דין. "אני כבר חודשיים כמעט לא מקדיש זמן ללימוד שקבעתי לעצמי" הוא נתון שאפשר לעבוד איתו. אולי אחת הסיבות שאנחנו מעדיפים לפעמים ביקורת כללית היא שבאופן מוזר היא פוטרת אותנו מפעולה. אם כל האישיות פגומה, מה כבר אפשר לעשות היום? אבל אם הבעיה היא התנהגות מסוימת, פתאום האחריות קרובה מאוד. וכאן עולה שאלה חדה: האם יכול להיות שלפעמים קל לנו יותר לשנוא את עצמנו מאשר לשנות הרגל אחד? השנאה מרגישה עמוקה. השינוי נראה קטן. אפשר לשבת ערב שלם ולחשוב כמה אנחנו מאוכזבים מעצמנו, ולהרגיש שעברנו תהליך נפשי משמעותי. אבל למחרת צריך לקום עשרים דקות מוקדם יותר, להניח את הטלפון בצד, להתנצל, לפתוח ספר, לבצע את השיחה או לומר לא במקום שבו התרגלנו לומר כן. ופתאום מתברר שהדרמה הגדולה הייתה קלה יותר מן המעשה הקטן. יש אנשים שיודעים להצטער מצוין. הם פחות יודעים להשתנות. והפער הזה ראוי לבדיקה. מפני שחרטה יכולה להיות יקרה מאוד כאשר היא מולידה תנועה, אבל היא יכולה גם להפוך למעגל סגור. אדם נכשל, מתאכזב מעצמו, כועס על עצמו, מבטיח שהכול ישתנה, מחזיק מעמד זמן קצר, נכשל שוב, ועכשיו האכזבה גדולה יותר. בכל סיבוב הוא מוסיף עוד ראיה לתיק נגד עצמו. אחרי שנים הוא כבר אינו מתמודד רק עם ההרגל. הוא מתמודד עם הזהות שנבנתה סביב הכישלונות. "אני תמיד מתחיל ולא מסיים". "אני כבר מכיר את עצמי". "ניסיתי אלף פעמים". "זה פשוט מי שאני". והמשפט "אני מכיר את עצמי" יכול להיות אחד המשפטים המסוכנים ביותר כאשר הוא סוגר את העתיד באמצעות העבר. האם אנחנו באמת מכירים את עצמנו, או שאנחנו מכירים היטב את הדפוסים שחזרנו עליהם? אלה אינם אותו דבר. אדם יכול לדעת כיצד התנהג עשרים שנה ועדיין לא לדעת כיצד יתנהג אם ישנה תנאי אחד, הרגל אחד, סביבה אחת או החלטה אחת. לפעמים היכרות עצמית היא חכמה. ולפעמים היא נבואה שמגשימה את עצמה. האדם אומר שהוא אינו מתמיד, ולכן אינו בונה לעצמו מסגרת שתאפשר התמדה. כשהוא שוב אינו מתמיד הוא אומר: ידעתי. הוא אומר שאינו מסוגל להציב גבולות, ולכן נכנס מראש למצבים שבהם הוא מוותר. כשהוא שוב מוותר הוא אומר: כזה אני. הוא אומר שאינו טוב בקשרים, ולכן בכל פעם שמישהו מתקרב הוא נסוג. כשהקשר מסתיים הוא מקבל עוד הוכחה. וכך האדם משתמש בעבר כדי לייצר עתיד שיאשר את העבר. אולי לכן קבלה עצמית אמיתית אינה לומר "אני יודע מי אני". לפעמים היא דווקא להסכים לומר: אני יודע מי הייתי עד עכשיו, אבל אינני יודע עדיין את כל מה שאני יכול להיות. זה משפט הרבה יותר צנוע. הוא אינו מבטיח שהכול אפשרי. יש גבולות. יש אופי. יש כישרונות שלא קיבלנו. יש נסיבות שאי אפשר לשנות. יש דלתות שנסגרו. יש מחירים שלא נכון לשלם. אבל בין "אני יכול להיות כל דבר" לבין "אני כבר יודע בדיוק מי אני ולעולם לא אשתנה" קיים מרחב עצום שבו מתרחשים החיים. ובתוך המרחב הזה האדם יכול להפתיע את עצמו. לא בהכרח במהפכות. לפעמים אדם שהיה בטוח שאינו מסוגל לשתוק בזמן מריבה מגלה שפעם אחת הוא מסוגל. אדם שהיה בטוח שאינו יודע לדבר על רגשות מצליח לומר משפט אחד אמיתי. אדם שהיה בטוח שאינו יכול להתמיד מחזיק קביעות קטנה במשך חודש. אדם שהיה בטוח שאינו מסוגל לבקש סליחה עושה זאת פעם אחת. אולי לא נולדה עדיין אישיות חדשה. אבל נולד סדק בסיפור הישן. והסדק הזה חשוב. מפני שברגע שיש חריג אחד, המשפט "אני תמיד כזה" כבר אינו מדויק. וכאן אולי נמצאת דרך עמוקה לחבר בין קבלה לצמיחה. האדם אינו צריך להמתין עד שיהיה אדם אחר כדי לעשות מעשה אחר. לפעמים הוא עושה מעשה אחר, ומתוך המעשים מתחיל להיווצר אדם אחר. רבי משה בן מימון, הרמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות (פרק א הלכה ז), מלמד שהאדם קונה את המידות באמצעות חזרה על המעשים השייכים להן. השינוי אינו חייב להתחיל בתחושה פנימית מושלמת. ההתנהגות יכולה להיות חלק מן הדרך שבה הנפש עצמה משתנה. וזה חשוב מפני שאנחנו נוטים לעיתים לחכות לזהות לפני הפעולה. כשאהיה אדם מסודר, אתחיל לנהל את הזמן. כשאהיה בטוח בעצמי, אדבר. כשאהיה רגוע יותר, אפסיק להגיב מיד. כשאהיה מחובר יותר לתורה, אקבע זמן ללימוד. אבל אולי הסדר הפוך. אולי אדם נעשה מסודר מתוך פעולות קטנות של סדר. נעשה אמיץ מתוך פעולות שנעשו כאשר עדיין פחד. נעשה לומד מתוך ישיבות קטנות ליד הספר גם בימים שלא הרגיש "מחובר". נעשה אדם שמסוגל להציב גבול מתוך כמה פעמים שבהן אמר משפט שהיה קשה לו לומר. אם כך, האדם שאנחנו רוצים להיות אינו בהכרח מישהו שמחכה לנו בקצה הדרך. ייתכן שהוא נבנה מן הדרך עצמה. וכאן חוזרת השאלה שבה פתחנו, אבל בצורה אחרת לגמרי: האם אפשר לחיות חיים שלמים כשאנחנו מנסים להיות מישהו אחר? אולי הבעיה אינה בעצם הרצון להיות אחרים מכפי שאנחנו היום. בלי הרצון הזה לא הייתה צמיחה. הבעיה מתחילה כאשר "האדם האחר" הוא אדם זר. אדם שנבנה מציפיות של אחרים. מהשוואות. מתדמית. מפחד לאכזב. מלוח זמנים שאיש לא בדק. מחיים חלופיים שלא שילמו שום מחיר. אולי המטרה אינה להפוך לאדם אחר. אולי המטרה היא לאפשר לאדם שכבר נמצא כאן להתפתח אל האפשרויות האמיתיות שלו. וזה הבדל עצום. כי כאשר אדם מנסה להיות מישהו אחר, כל צעד מזכיר לו שהוא עדיין לא שם. אבל כאשר הוא מנסה להיות גרסה אמיתית יותר של עצמו, גם צעד קטן יכול להיות בעל משמעות. וכאן אפשר לשאול שאלה שאולי ראויה להישאר פתוחה: אם הייתי מפסיק לרגע לשאול מי הייתי אמור להיות, מה הייתי מגלה על האדם שכבר נמצא כאן? מה הוא באמת רוצה? ממה הוא באמת מפחד? אילו כוחות יש בו שמעולם לא קיבלו מקום משום שלא התאימו לדמות שבנה? אילו חלומות שלו ואילו חלומות הושתלו בו? אילו חסרונות דורשים תיקון, ואילו דברים שהוא מכנה חסרונות הם פשוט הבדלים בינו לבין אדם אחר? אילו חלקים בעצמו הוא מסתיר מפני שהם אינם מתאימים לתפקיד שהוא ממלא? ומה היה קורה אילו היה מפסיק לנהל את חייו כמשפט נגד עצמו ומתחיל לנהל אותם כעבודה? אולי זה ההבדל בין אדם שעומד לפני עצמו כנאשם לבין אדם שעומד לפני הקדוש ברוך הוא כאדם שנקרא לתיקון. הראשון עסוק בשאלה אם הוא מספיק טוב. השני עסוק בשאלה מה מוטל עליו עכשיו. והשאלה השנייה יכולה להיות הרבה יותר תובענית. אבל היא גם הרבה יותר חיה. מפני שהיא אינה דורשת מן האדם למחוק את עברו, להכחיש את חסרונותיו או להעמיד פנים שאין פערים. היא דורשת ממנו דבר קשה יותר. לעמוד במקום שבו הוא נמצא. לראות אותו בלי מסכות. לא להפוך אותו לבית כלא. ומשם להתחיל ללכת.
האם אפשר לחיות חיים שלמים כשאנחנו בעצם מנסים להיות מישהו אחר? יש רגעים שבהם אדם מביט בחייו ולא יכול להצביע על אסון מסוים. יש לו משפחה, עבודה, בית, אנשים שאוהבים אותו, הישגים שאינם מבוטלים, אולי גם עולם רוחני שהוא בנה בעמל. ובכל זאת משהו בתוכו אינו רגוע. לא מפני שהחיים רעים, אלא מפני שהם אינם נראים כמו החיים שהוא חשב שיהיו לו. הוא מביט במציאות, ובמקום לפגוש אותה כפי שהיא, הוא משווה אותה ללא הרף לתמונה שנוצרה בתוכו לפני שנים. בגיל עשרים הוא היה בטוח שבגיל ארבעים כבר יהיה במקום אחר. בגיל שלושים היה משוכנע שבעוד עשור כבר ירגיש בטוח בעצמו. הוא חשב שירוויח יותר. שיגיע לתפקיד בכיר יותר. שהזוגיות תיראה אחרת. שהילדים יהיו אחרים. שהבית יהיה אחר. שהוא עצמו יהיה רגוע יותר, מאמין יותר, סבלני יותר, מצליח יותר, מסודר יותר. והשנים עברו. חלק מן החלומות התגשמו. חלקם השתנו. חלקם נשברו. וחלקם עדיין עומדים בתוכו ומגישים לו בכל בוקר כתב אישום על החיים שיש לו. אולי אחת ההשוואות הכואבות ביותר שאדם עושה אינה בינו לבין אדם אחר. היא בינו לבין אדם שמעולם לא היה קיים: האדם שהוא חשב שהיה אמור להיות. האדם ההוא תמיד מוצלח יותר. הוא קיבל את ההחלטות הנכונות בזמן. לא בזבז שנים. לא החמיץ הזדמנויות. בחר נכון מקצוע. ידע עם מי להתחתן. ידע כיצד לחנך את ילדיו. שמר על קשרים חשובים. לא אמר את המשפטים שעליהם אנחנו מתחרטים. לא פחד ברגעים שבהם אנחנו פחדנו. הוא גרסה ערוכה של חיינו, ולכן אין לנו שום סיכוי להתחרות בו. הוא אינו נושא את העייפות שלנו. אינו מתמודד עם הנסיבות שפגשנו. אינו משלם את המחירים של הבחירות שאנחנו מדמיינים שהיה עושה. אינו חי בעולם ממשי. ובכל זאת הוא מסוגל לגרום לאדם ממשי להרגיש שנכשל. פרשת נצבים נפתחת במעמד אדיר: "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך" (דברים כט, ט י). התורה אינה מתארת קהל אחיד. יש בו ראשי שבטים ויש בו חוטבי עצים. יש זקנים, שוטרים, נשים, ילדים וגרים. כולם עומדים לפני הקדוש ברוך הוא, אבל הם אינם נעשים אותו אדם כדי לעמוד לפניו. רבי שלמה יצחקי, רש"י (דברים כט, ט), מפרש: "מלמד שכנסם משה לפני הקדוש ברוך הוא ביום מותו להכניסם בברית". הברית מקיפה את כולם. אבל האחדות אינה מוחקת את ההבדלים. כולם ניצבים יחד, וכל אחד מגיע אל הברית מתוך מקומו. אולי יש כאן נקודת מוצא חשובה מאוד לחיים: האדם אינו נדרש להיות אדם אחר כדי להיות ראוי לעמוד לפני הקדוש ברוך הוא. הוא נדרש לעמוד. עם מה שקיבל. עם מה שבנה. עם מה שקלקל. עם הכוחות שלו. עם החסרונות שלו. עם האפשרויות שעדיין פתוחות בפניו. אבל הוא עצמו צריך לעמוד שם. וכאן מתחילה שאלה לא פשוטה: כמה מן המאמץ שלנו להשתנות הוא באמת רצון לצמוח, וכמה ממנו הוא מאבק בלתי פוסק נגד העובדה שאנחנו מי שאנחנו? ההבחנה הזאת דקה מאוד. מפני שהתורה בוודאי אינה מלמדת את האדם לומר: זה אני, וכך אשאר. כל מושגי התשובה, תיקון המידות, לימוד התורה והעבודה הרוחנית מבוססים על האפשרות להשתנות. אדם נדרש לגדול. הוא אינו רשאי להפוך "קבלה עצמית" לתירוץ שמקדש כל חולשה. אבל יש הבדל עצום בין רצון לגדול לבין חוסר יכולת לשאת את האדם שעדיין לא גדל. אפשר לומר: אני רוצה להיות סבלני יותר. ואפשר לומר: כל עוד אינני סבלני מספיק, אינני אדם ראוי. אפשר לומר: אני רוצה להתקדם בעבודה. ואפשר לומר: כל עוד לא הגעתי לתפקיד מסוים, החיים שלי פחותים. אפשר לומר: אני רוצה ללמוד יותר תורה. ואפשר לומר: העובדה שאינני לומד כמו פלוני מוכיחה שמשהו בי אינו בסדר. אפשר לומר: טעיתי בחינוך הילדים ואני רוצה לתקן. ואפשר להפוך כל טעות להוכחה שאני אבא גרוע. המשפט הראשון בכל אחד מן המקרים פותח דרך. השני עלול לסגור אותה. כי כאשר כל שינוי מתחיל בשנאה כלפי נקודת המוצא, האדם אינו רק מתקדם אל יעד. הוא בורח מעצמו. ואפשר לרוץ כך שנים. אדם מתקדם מקצועית, אבל כל קידום רק מקרב אותו לרגע קצר אל הדמות שהוא חושב שהיה צריך להיות, עד שהדמות שוב מתרחקת. הוא מרוויח יותר, אבל גם הסכום שנראה פעם כמו הצלחה נעשה במהירות נקודת פתיחה. הוא לומד יותר, אבל עכשיו הוא משווה את עצמו לאדם שלומד עוד יותר. הוא נעשה אב טוב יותר, אבל רואה את הטעויות שעדיין נשארו. הוא עובד על המידות, אבל דווקא ככל שהוא מודע יותר לעצמו הוא מבחין בעוד מקומות שדורשים תיקון. אם תנאי השלום עם עצמנו הוא להגיע לגרסה שבה אין עוד פערים, השלום הזה כנראה לא יגיע. מפני שכל פסגה פותחת אופק חדש. וכאן כדאי לשאול שאלה שאינה נוחה: האם יש נקודה עתידית מוגדרת שבה החלטנו שסוף סוף יהיה מותר לנו להרגיש שאנחנו בסדר? כמה צריך להרוויח? לאיזה תפקיד צריך להגיע? כמה קילוגרמים צריך לשקול? כמה ילדים צריכים להצליח? כמה שעות צריך ללמוד? כמה אנשים צריכים להעריך? איזה בית צריך לקנות? איזה שינוי צריך לעשות? ואם נגיע לשם, האם באמת נעצור? או שהסרגל פשוט יזוז שוב? לפעמים האדם אינו חי מול יעד. הוא חי מול סרגל שנע בכל פעם שהוא מתקרב אליו. וזה אחד המקומות שבהם השאיפה הבריאה לצמיחה יכולה להפוך למנגנון שאין לו סוף. האדם אינו מתקדם מפני שהוא אוהב את הדרך, אלא מפני שהוא מנסה להגיע למקום שבו יפסיק להרגיש שהוא מאחור. אבל מאחור ביחס למי? זו שאלה שכדאי להתעכב עליה. מי כתב את לוח הזמנים של החיים שלנו? מי החליט שבגיל מסוים אדם כבר צריך להיות בתפקיד מסוים? מי החליט כיצד משפחה מוצלחת אמורה להיראות? מי קבע כמה כסף נחשב מספיק? מי קבע מהי הקריירה שראוי היה לנו לבנות? מי קבע מהו קצב ההתקדמות הרוחנית שבו אנחנו אמורים לעמוד? חלק מן התשובות הגיעו מן התורה ומערכים שאנחנו מאמינים בהם. חלקן הגיעו מן הבית שבו גדלנו. חלקן מן החברה. חלקן מאנשים שאנחנו מעריכים. חלקן מן הפחד לא לאכזב. וחלקן אולי מעולם לא נבדקו. אדם יכול לגלות בגיל חמישים שהוא מנהל כבר שלושים שנה מרוץ אל יעד שהוא בכלל לא זוכר מתי בחר בו. הוא למד מקצוע מפני שכך היה מקובל בבית. שאף לתפקיד מסוים מפני שזה היה סימן להצלחה בסביבה שבה חי. קנה דברים מפני שבשלב מסוים אנשים במעמדו "כבר אמורים" להחזיק בהם. שלח את ילדיו למסלול מסוים מפני שלא רצה להיות ההורה שיצטרך להסביר מדוע ילדיו בחרו אחרת. ואז יכולה להגיע שאלה מטלטלת: אילו איש בעולם לא היה יודע במה אני עובד, כמה אני מרוויח, באיזה בית אני גר, מה הילדים שלי עושים ואיזה מעמד יש לי, אילו מן הדברים שאני רודף אחריהם עדיין הייתי רוצה באותה עוצמה? לא בטוח שהתשובה תהיה שהכול מזויף. כנראה שלא. אדם יכול לרצות באמת להצליח, להתפרנס היטב, להתקדם ולבנות. אין שום צורך לחשוד בכל שאיפה כאילו היא תוצאה של לחץ חברתי. אבל אולי נגלה שבתוך רצונות אמיתיים מסתתרים גם רצונות שאימצנו בלי לשים לב. ואז מגיעה שאלה קשה עוד יותר: אילו אף אדם שאני אוהב לא היה מתאכזב ממני, אילו דרך חיים הייתי מרשה לעצמי לבחור? זו שאלה מסוכנת, מפני שאין פירושה שהאדם צריך להתעלם מאחריות כלפי משפחתו או מן המחויבויות שלו. החיים אינם פרויקט פרטי שבו עושים רק מה שמתחשק. אבל היא יכולה לגלות כמה מן הזהות שלנו בנויה סביב הפחד לאכזב. יש אדם שאינו יודע אם הוא רוצה דבר מסוים או פשוט אינו מסוגל לשאת את האפשרות שאביו לא יהיה גאה בו. יש אדם שאינו יודע אם הקריירה שלו מתאימה לו או שהוא עדיין מנסה להוכיח למשפחה שבחרה בו נכון. יש הורה שאינו יודע אם הוא באמת מודאג מילדו או שהוא מפחד ממה שיאמרו עליו אם הילד יבחר דרך אחרת. יש אדם שמתקשה לשנות מסלול לא מפני שהמסלול טוב לו, אלא מפני ששינוי יכריח אותו להודות בפני אנשים שהוא כבר אינו האדם שהם רגילים לחשוב שהוא. כמה מן הבחירות שלנו הן בחירות, וכמה מהן ניסיונות לשמור על דמות? וכאן יכולה להופיע תופעה מוזרה: אדם מצליח מאוד בעיני כולם ומרגיש כישלון בעיני עצמו. הסביבה רואה הישגים. הוא רואה את המרחק מן התוכנית. הסביבה אומרת לו: תראה כמה עשית. הוא חושב: אתם לא יודעים איפה הייתי אמור להיות. והמילים "הייתי אמור" יכולות להיות אכזריות מאוד. מי אמר? אולי באמת היו הזדמנויות שהוחמצו. אולי נעשו טעויות. אולי יכולנו לעשות דברים אחרת. אדם אינו צריך לשקר לעצמו ולספר שכל מסלול שעבר היה הטוב ביותר האפשרי. לפעמים אנחנו באמת מביטים לאחור ורואים החלטה לא נכונה. אבל יש הבדל בין לומר "הייתי יכול לבחור אחרת" לבין לומר "החיים שלי היו אמורים להיות אחרים". המשפט הראשון מאפשר ללמוד מן העבר. השני יכול להפוך את ההווה כולו לגרסה פגומה של חיים שלא התרחשו. וזו מלכודת שאין דרך לנצח בה. מפני שאנחנו משווים חיים ממשיים לחיים דמיוניים. בחיים הממשיים יש מחירים, טעויות, מחלות, עייפות, אילוצים, אנשים אחרים בעלי רצונות משלהם, נסיבות שלא בשליטתנו ותוצאות שלא יכולנו לצפות. בחיים הדמיוניים הכול הסתדר. בחרנו נכון. פגשנו בזמן. עזבנו בזמן. אמרנו את המשפט הנכון. קיבלנו את ההזדמנות. לא טעינו. ברור שהחיים הדמיוניים ינצחו בהשוואה. הם משחקים בלי יריב. וכאן אולי צריך לשאול: כמה כאב אנחנו מייצרים לא בגלל מה שקרה, אלא בגלל ההתעקשות להשוות את מה שקרה למה שלדעתנו היה צריך לקרות? אדם בן חמישים יכול להתאבל על הקריירה שלא בנה. וזה כאב אמיתי. אבל האם הוא מוכן גם לראות את האדם שנבנה בתוך הקריירה שכן הייתה? אישה יכולה לכאוב את המשפחה שדמיינה ולא קיבלה. אין שום צורך להקטין את הכאב. אבל האם כל מה שקיים בחייה צריך להימדד רק מול מה שחסר? אדם יכול להצטער על שנים שלא למד בהן מספיק תורה. הצער יכול להוליד תשובה גדולה. אבל האם הוא ישתמש בצער כדי לפתוח את הגמרא היום, או כדי להוכיח לעצמו שכבר מאוחר מדי? אותו עבר יכול להוליד שתי תנועות הפוכות. אחת אומרת: הפסדתי, ולכן עכשיו חשוב לי יותר. השנייה אומרת: הפסדתי, ולכן כבר אין טעם. העובדות יכולות להיות זהות. המשמעות שהאדם נותן להן שונה לחלוטין. וכאן אולי נוגעים באחד המקומות העדינים ביותר בעבודת האדם: האם אפשר להצטער על מי שלא היינו בלי לבזות את מי שאנחנו? אפשר להודות שטעינו בלי להפוך את כל החיים לטעות? אפשר להכיר בכישרון שלא מימשנו בלי להכריז שכל מה שכן עשינו חסר ערך? אפשר לראות מידה שעדיין לא תיקנו בלי לשנוא את האדם שבתוכו המידה הזאת קיימת? אפשר לעשות תשובה בלי להפוך את התשובה למשפט שבו אנחנו גם הנאשם וגם השופט וגם התובע? זו אינה שאלה קטנה. מפני שאדם ששונא את נקודת המוצא שלו עלול לחשוב שהשנאה היא המנוע של השינוי. אבל האם היא באמת? לפעמים היא מייצרת בדיוק את ההפך. אדם מרגיש כל כך רע על מה שהוא, עד שאין לו כוח לעשות את הצעד שיכול לשנות אותו. הוא כועס על עצמו שאינו מתמיד, והכעס גורם לו להימנע שוב מן המקום שבו הוא עלול להיכשל. הוא מתבייש במצבו הרוחני, ולכן מתרחק דווקא מן המקומות שיכולים לקרב אותו. הוא מרגיש אבא גרוע, ולכן כל הערה של ילד נשמעת לו כהוכחה נוספת לכישלון והוא נעשה מיד מתגונן. הוא חושב שאינו מספיק טוב בעבודה, ולכן כל ביקורת קטנה מאיימת עליו והוא מפסיק ללמוד ממנה. לפעמים מלחמה עצמית אינה מייצרת שינוי. היא מייצרת הגנה. ואז האדם עסוק כל כך בלהוכיח לעצמו שהוא אינו גרוע כפי שהוא חושש, עד שאין לו מרחב לבדוק בשקט מה באמת צריך תיקון. אולי משום כך השאלה אינה רק אם האדם מקבל את עצמו. השאלה היא איזו קבלה מאפשרת שינוי ואיזו קבלה מבטלת אותו, ואיזו ביקורת מאפשרת שינוי ואיזו ביקורת משתקת אותו. קבלה עצמית אינה חייבת לומר: הכול בי מצוין. זו אמירה שאינה אמת. היא יכולה לומר דבר הרבה יותר בוגר: יש בי דברים טובים ויש בי דברים שדורשים תיקון, ושניהם שלי. אינני חייב להכחיש את החולשה כדי לכבד את עצמי. ואינני חייב לבטל את הערך שלי כדי להודות בחולשה. אפשר להחזיק את שני הדברים יחד. אולי דווקא משם מתחילה עבודה אמיתית. מפני שאז האדם אינו עובד כדי לזכות בזכות קיום. הוא עובד מפני שיש לו חיים, והוא רוצה לעשות בהם יותר. אבל כאן מתחילה שאלה קשה יותר. גם אם אדם מצליח לקבל את עצמו בלי לוותר על הרצון להשתנות, הוא עדיין חי בתוך עולם שבו כמעט בכל רגע מוצגת לפניו גרסה אחרת של מה שהוא יכול היה להיות. פעם ההשוואה הייתה מוגבלת יחסית. אדם הכיר את בני משפחתו, את שכניו, את חבריו ואת אנשי הקהילה שסביבו. היום הוא יכול בתוך דקות אחדות להיחשף למאות אנשים שמצליחים יותר ממנו כמעט בכל תחום אפשרי, וכל אחד מהם יכול להפוך בלי שהתכוון לכך לעוד עדות לכאורה על מה שחסר בחייו. אדם יכול לקום בבוקר מרוצה לחלוטין מעבודתו, לראות שמישהו שלמד איתו קיבל תפקיד בכיר, ופתאום העבודה שלו נראית קטנה. שום דבר בעבודה לא השתנה. אדם יכול לאהוב את ביתו, להיכנס לבית מפואר של חבר ולחזור בערב אל אותו סלון שאהב בבוקר, אבל עכשיו משהו בו מרגיש פחות. שום קיר לא זז. שום חדר לא הצטמצם. הבית לא השתנה, אבל הסרגל השתנה. הורה יכול להיות גאה מאוד בילד שלו עד שמישהו מספר מה הילד שלו כבר יודע לעשות. באותו רגע הילד הראשון לא איבד שום כישרון, אבל מבטו של ההורה השתנה. בעל יכול להעריך את אשתו, אישה יכולה להעריך את בעלה, עד שהם נחשפים לזוג אחר שנראה מבחוץ קרוב יותר, שמח יותר, מתקשר יותר. פתאום דברים שהיו יפים בתוך הקשר שלהם מתחילים להיראות רגילים מדי. וכאן עולה שאלה כמעט מפחידה: כמה מן הדברים שאנחנו חושבים שחסרים לנו התחילו לחסר לנו רק לאחר שראינו שיש אותם למישהו אחר? האם באמת רצינו את התפקיד הזה לפני ששמענו שפלוני קיבל אותו? האם באמת הפריע לנו הבית לפני שנכנסנו לבית של החברים? האם באמת חשבנו שהילד שלנו אינו מתקדם מספיק לפני ששמענו מה הילד של השכן כבר עושה? האם באמת היינו מאוכזבים מן ההישגים שלנו לפני שפגשנו אדם שהשיג יותר? ואם לא, מה בדיוק קרה? לא תמיד ההשוואה פסולה. לפעמים אדם רואה מישהו אחר ומגלה אפשרות שלא ידע שקיימת. הצלחתו של האחר יכולה לעורר השראה. תלמיד רואה תלמיד חכם ומבין כמה תורה אפשר לדעת. אדם רואה משפחה שיש בה שיח מכבד ומבין שאפשר לבנות בביתו שפה אחרת. עובד רואה אדם שהעז להתפתח ומגלה שגם בפניו קיימות אפשרויות חדשות. ההשוואה יכולה לפתוח חלון. אבל חלון יכול גם להפוך למראה. במקום לראות דרכו אפשרות, האדם מתחיל לראות בו את חסרונו. במקום לומר "גם אני יכול ללמוד מזה", הוא אומר "למה אני לא כזה?" במקום שהגדלות של האחר תגדיל את עולמו, היא מקטינה את עצמו. וכאן אולי נמצא אחד ההבדלים החשובים בין השראה לבין השוואה. השראה שואלת: מה אני יכול ללמוד ממנו? השוואה שואלת: מה העובדה שהוא כזה אומרת עליי? זו שאלה אחרת לחלוטין. אם אדם אחר מצליח, ההצלחה שלו יכולה להיות מידע על אפשרויות החיים. אבל ברגע שהיא נעשית פסק דין על הערך שלי, מתחיל מרוץ שאין לו קו סיום. תמיד יהיה מישהו שמרוויח יותר, יודע יותר, נראה טוב יותר, התקדם מהר יותר, בנה בית גדול יותר, חינך ילדים שנראים מבחוץ מוצלחים יותר או הגיע להישגים בגיל צעיר יותר. המשנה במסכת אבות (ד, א) אומרת: "איזהו חכם הלומד מכל אדם". יש כאן אפשרות נפלאה לפגוש את יתרונו של האחר בלי להפוך אותו לאיום. העובדה שיש בו דבר שאין בי אינה מוכרחה להקטין אותי. היא יכולה ללמד אותי. במקום שהפער יהפוך לקנאה משתקת, הוא יכול להפוך לבית מדרש. אבל כדי ללמוד מאדם אחר צריך להפריד בין השאלה מה יש בו לבין השאלה מה אני שווה. וזה לא תמיד פשוט. מפני שכאשר הזהות שלנו תלויה בהיותנו "הטובים", כל אדם טוב מאיתנו הופך לאיום. אם אני רגיל לחשוב על עצמי כאדם החכם בחדר, קשה לי לפגוש אדם חכם ממני. אם הזהות שלי בנויה על הצלחה מקצועית, הצלחתו של חבר יכולה לערער אותי. אם אני מקבל חלק גדול מערכי מכך שילדיי מצליחים, הצלחת ילדיו של מישהו אחר יכולה להרגיש באופן מוזר כאילו היא מפחיתה משהו מילדיי. וכאן אפשר לשאול שאלה קשה מאוד: באילו תחומים קשה לנו באמת לשמוח בהצלחתו של אדם אחר? לא מה אנחנו אומרים. מה אנחנו מרגישים. מישהו מספר בשורה טובה, ואנחנו מחייכים ומברכים אותו מכל הלב. אבל בדרך הביתה עולה בתוכנו משהו. למה אצלו כן? למה הוא כבר הגיע לשם? למה הילד שלו? למה העסק שלו? למה הזוגיות שלהם נראית כך? הרגש הזה אינו הופך אדם לרע. קנאה היא רגש אנושי עתיק מאוד. אבל היא יכולה להיות מורה מצוינת אם במקום להתבייש בה מיד נשאל מה היא מספרת לנו. לפעמים היא אומרת: גם אני רוצה את הדבר הזה. לפעמים היא אומרת: אני מפחד שנשארתי מאחור. לפעמים היא אומרת: בניתי את הערך שלי על כך שאני מצליח יותר ממנו, ועכשיו המבנה הזה מתערער. ולפעמים היא אומרת דבר כואב יותר: הצלחתו של האחר נגעה בחלום שאני כבר כמעט ויתרתי עליו. אולי לכן יש הצלחות של אחרים שאינן מזיזות לנו כלל, ויש הצלחה אחת של אדם מסוים שמצליחה ללוות אותנו ימים. היא נגעה במקום כלשהו. השאלה היא מה נעשה עם המגע הזה. אפשר להפוך אותו למרירות. אפשר להקטין את האחר. אפשר להסביר לעצמנו שההצלחה שלו אינה באמת הצלחה. אפשר לחפש מיד מה לא טוב אצלו כדי להחזיר את האיזון. אבל אפשר גם לשאול: מה בדיוק כאב לי כאן? אולי התשובה תגלה משהו שאנחנו באמת רוצים. ואולי תגלה שאנחנו מודדים את עצמנו באמצעות סרגל שמעולם לא בחרנו. הגמרא במסכת ברכות (דף נח ע"א) אומרת: "שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה". חז"ל מצביעים על שונות עמוקה בין בני אדם. לא רק הפנים שונות, גם הדעות שונות. בני אדם אינם עותקים שנועדו להגיע לאותו מקום באותו קצב ובאותה דרך. ובכל זאת אנחנו בונים לעצמנו לעיתים לוחות זמנים אחידים. בגיל הזה צריך להיות נשוי. בגיל הזה צריך כבר לדעת מה עושים בחיים. בגיל הזה צריך להגיע להכנסה מסוימת. בגיל הזה צריך להיות בעל מעמד. בגיל הזה כבר לא מתחילים מחדש. בגיל הזה כבר לא משנים מקצוע. בגיל הזה הילדים צריכים להיות במקום מסוים. אבל מי כתב את לוח הזמנים הזה? יש כמובן מסגרות טבעיות לחיים. יש גילאים שבהם דברים מסוימים קלים יותר, ויש הזדמנויות שתלויות בזמן. אי אפשר למחוק את המציאות בשם האינדיבידואליות. אבל חלק גדול מן הלחץ אינו מגיע מן המציאות עצמה, אלא מן התחושה שאם החיים שלי אינם מתקדמים בקצב של אנשים אחרים, סימן שמשהו בהם השתבש. וכאן אדם יכול להחמיץ את חייו דווקא מפני שהוא כל הזמן בודק אם הם מתקדמים בקצב הנכון. הוא אינו שואל אם טוב לו בעבודה. הוא שואל אם בגילו כבר היה צריך להיות מנהל. אינו שואל אם הבית מתאים למשפחתו. הוא שואל אם אנשים במעמדו כבר גרים במקום אחר. אינו שואל מי הילד שעומד מולו. הוא שואל היכן הילד ביחס לילדים אחרים. אינו שואל איזו עבודת ה' נכונה לו עכשיו. הוא שואל מדוע אינו במקום שבו נמצא חברו. וכך ההשוואה אינה רק גורמת לקנאה. היא יכולה לגרום לאדם לאבד קשר עם הנתונים של חייו שלו. וזה אולי המקום שבו הפסוק "אתם נצבים היום כלכם" נעשה מעניין במיוחד. כולם ניצבים, אבל התורה טורחת לומר שהם אינם ניצבים מאותה עמדה. "ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם", ובהמשך "מחטב עציך עד שאב מימיך". הברית משותפת, אבל נקודות המוצא שונות. יש כאן אולי עיקרון שחשוב מאוד לנפש: שוויון בערך אינו מחייב זהות במסלול. אדם יכול להיות חלק מאותה ברית בלי להיות ראש שבט. יכול להיות משמעותי בלי להיות ראשון. יכול למלא את תפקידו בלי שהתפקיד יהיה התפקיד של חברו. הקושי מתחיל כאשר האדם אינו רוצה עוד לדעת מה תפקידו, אלא רק מדוע תפקידו אינו נראה כמו של מישהו אחר. וכאן אפשר להגיע לעולם הרוחני, שבו ההשוואה יכולה להיות אפילו מתוחכמת יותר משום שהיא לובשת בגדים של שאיפה. אדם יושב ליד מי שלומד שעות רבות ומרגיש קטן. רואה אדם שמתפלל בהתלהבות ומתחיל לפקפק בתפילתו שלו. פוגש אדם בעל מידות מיוחדות ומרגיש שכל עבודתו אינה שווה. השאלה אינה אם הוא צריך להסתפק במצבו. אולי המפגש באמת נועד לעורר אותו. אבל האם ההתעוררות גורמת לו לרצות ללמוד יותר, או גורמת לו לרצות להיות מישהו אחר? יש הבדל עצום. הראשונה יכולה לבנות. השנייה יכולה לשבור. אדם יכול לומר: ראיתי כמה רחוק אפשר להגיע, ואני רוצה לעשות עוד צעד. ויכול לומר: לעולם לא אהיה כמוהו, אז מה שווה כל מה שאני עושה? אותה דמות גדולה יכולה להוליד שתי תגובות הפוכות. השאלה היא אם האדם משתמש בגדלות של האחר כדי לגלות את האפשרויות שלו, או כדי למחוק את הערך של הדרך שכבר עבר. וכאן כדאי לשאול שאלה שאולי קשה במיוחד לאנשים רציניים: האם השאיפות הגבוהות שלנו תמיד מרימות אותנו, או שלפעמים הן הפכו לכלי מתוחכם שבו אנחנו מכים את עצמנו? אדם קובע לעצמו יעד גבוה. אינו עומד בו. מתאכזב מעצמו. קובע יעד חדש, לפעמים גבוה עוד יותר, כדי לתקן את האכזבה. שוב אינו עומד בו. ועכשיו האכזבה כפולה. אחרי שנים הוא כבר אינו יודע אם היעדים נועדו לקדם אותו או לספק לו עוד ראיות לכך שהוא אינו מספיק. אולי לא כל יעד גבוה הוא יעד נכון. לא משום שצריך לחלום קטן. אלא משום שיעד אמיתי צריך לפגוש אדם אמיתי. את הכוחות שלו. את החיים שלו. את האחריות שלו. את הזמן שלו. את התקופה שבה הוא נמצא. אפשר לדרוש מאדם לצמוח בלי לדרוש ממנו להיות אדם אחר עד מחר בבוקר. לפעמים צמיחה אמיתית נראית קטנה מאוד מבחוץ. אדם שהיה רגיל לכעוס עשר פעמים בשבוע כועס עכשיו שבע. איש אינו מעניק לו פרס. אבל אולי זו עבודה עצומה. אדם שלא היה מסוגל ללמוד בקביעות מתחיל עשרים דקות ביום. ליד מי שלומד שש שעות זה נראה כמעט כלום. אבל אם לפני שנה הוא לא פתח ספר, אולי עשרים הדקות הללו הן מהפכה. אבא שלא ידע להתנצל אומר בפעם הראשונה לילד: טעיתי. זה לא נראה כמו הישג שאפשר להכניס לקורות חיים. אבל ייתכן שבאותו ערב השתנה משהו שיעבור לדור הבא. אדם שהיה רגיל לרצות את כולם אומר פעם אחת "לא" במקום שבו נכון לומר לא. אף אחד לא יודע איזו מלחמה התרחשה בתוכו לפני המילה הזאת. וזו אולי אחת הבעיות הגדולות בהשוואה: אנחנו משווים תוצאות חיצוניות בלי לדעת את המרחק הפנימי שכל אדם עבר. עשרה צעדים של אדם אחד יכולים להיות קלים יותר מצעד אחד של אדם אחר. אנחנו רואים היכן אדם עומד. איננו רואים תמיד מאין הוא הגיע. וכאן עולה שאלה נוספת: אולי במקום לשאול אם אני נמצא במקום שבו נמצא פלוני, נכון יותר לשאול אם אני נמצא היום במקום אחר מן המקום שבו הייתי אתמול? גם השאלה הזאת אינה מושלמת. לא כל יום חייב להביא התקדמות נראית לעין. החיים אינם גרף שעולה ללא הפסקה. יש נסיגות, תקופות של עמידה, משברים וימים שבהם עצם ההחזקה היא הישג. אבל לפחות זה סרגל שיש בו קשר לחיים של האדם עצמו. כי אולי אחד העוולות הגדולים שאנחנו עושים לעצמנו הוא למדוד מסע אחד באמצעות המפה של מסע אחר. ואז אנחנו יכולים להתקדם מאוד ולחשוב שאנחנו מאחור. להשיג דברים משמעותיים ולהרגיש שלא עשינו מספיק. לבנות חיים טובים ולחוות אותם כגרסה פחות מוצלחת של חיים של מישהו אחר. אבל גם כאן צריך להיזהר מן הקצה השני. קל מאוד להפוך את המשפט "לכל אחד הדרך שלו" לתירוץ. אדם יכול להשתמש בייחודיות שלו כדי לא לקבל ביקורת, לא ללמוד מאחרים ולא להתמודד עם פערים אמיתיים. "זו הדרך שלי" יכול להיות משפט עמוק. ויכול להיות מחבוא. "אני מקבל את עצמי" יכול להיות יסוד של בריאות. ויכול להיות דרך מכובדת לומר שאינני רוצה להשתנות. "אני לא משווה את עצמי לאחרים" יכול לשחרר מקנאה. ויכול גם למנוע מאדם לראות שאחרים מצליחים בתחום שבו הוא עצמו מזניח דבר חשוב. ולכן הקבלה העצמית שאנחנו מחפשים אינה נוחות. היא אמת. אמת שאינה צריכה להקטין את האדם ואינה צריכה להחמיא לו. אמת שמסוגלת לומר באותו משפט: זה מי שאני עכשיו, ויש דברים שאני חייב לשנות. בלי שנאה. בלי הכחשה. בלי הצגה. בלי להעתיק את החיים של מישהו אחר. אולי זו אחת העמדות הקשות ביותר שאדם יכול להגיע אליהן: לעמוד מול עצמו בלי לברוח אל האדם שהיה רוצה להיות, ובלי להשתמש באדם שהוא עכשיו כתירוץ להישאר בדיוק כפי שהוא. פשוט לעמוד. ואולי לכן המילה הראשונה של הפרשה מדויקת כל כך. "אתם נצבים". לפני שמתקדמים. לפני שמשתנים. לפני שבוחרים. יש רגע שבו צריך להיות מסוגלים לעמוד במקום שבו אנחנו באמת נמצאים. כי אי אפשר להתחיל מסע מנקודה שאנחנו מסרבים להודות שאנחנו עומדים בה. אבל אם עצם העמידה במקום שבו אנחנו באמת נמצאים היא תחילתו של המסע, צריך לשאול מה בדיוק מונע מאדם לעמוד שם. לפעמים זו אינה שנאה עצמית פשוטה, אלא הפער שבין המציאות לבין הזהות הציבורית שבנה במשך שנים. אדם נעשה עבור סביבתו "המצליח", "החזק", "הרגוע", "זה שתמיד מסתדר", "זה שיודע", "זה שאפשר לסמוך עליו", וככל שהדמות הזאת מתבססת כך קשה לו יותר להודות במקומות שאינם מתאימים לה. הוא כבר לא רק חי. הוא גם מתחזק דמות. יש כוח גדול מאוד לדמויות שאנחנו יוצרים סביב עצמנו, משום שהן מעניקות יציבות. אנשים יודעים למה לצפות מאיתנו, וגם אנחנו יודעים מה מצופה מאיתנו. אבל עם הזמן הדמות עלולה להיות צרה מן האדם שחי בתוכה. מי שתמיד נתפס כחזק מתקשה לומר שהוא נשבר. מי שתמיד היה "הילד הטוב" מתקשה להציב גבול. מי שתמיד היה "האחראי" מתקשה להודות שאין לו כוח. מי שתמיד היה "החכם" מתקשה לומר שאינו יודע. מי שתמיד היה "הרוחני" מתקשה לדבר על ספקות, ומי שתמיד היה "המצליח" מתקשה להודות שאולי המסלול כבר אינו נכון לו. וכאן עולה שאלה לא נעימה: כמה מן החיים אנחנו ממשיכים לנהל לא מפני שזה מה שנכון לנו, אלא מפני שכבר לימדנו את כולם שזה מי שאנחנו? לפעמים הפחד לשנות אינו רק פחד מן העתיד. הוא פחד לאבד את הרציפות של הסיפור. אם אדם שחי עשרים שנה כדמות מסוימת מתחיל לומר דברים אחרים, הסביבה יכולה לשאול: מה קרה לך? למה השתנית? אולי פעם היית יותר טוב. לפעמים אפילו שאלה תמימה כזאת מספיקה כדי להחזיר אדם למסלול הישן. הקושי גדול עוד יותר כאשר הדמות שבנינו היא דמות טובה. קל יותר להיפרד מתדמית שלילית. קשה הרבה יותר להיפרד ממעלה שהפכה לכלא. אדם נדיב באמת יכול להרגיש שאסור לו לומר לא, משום שאז הוא כבר לא יהיה "הנדיב". אדם אחראי באמת עלול להמשיך לקחת על עצמו הכול גם כאשר הוא נשחק, משום שאם יבקש מאחרים לשאת חלק מן העומס הוא ירגיש שאיבד משהו מזהותו. אדם מסור למשפחתו יכול לוותר שוב ושוב על צרכים לגיטימיים, מפני שהוא רגיל להיות זה שמסתדר. וכאן צריך לשאול: האם מעלה שאי אפשר להפסיק לרגע להשתמש בה עדיין מעלה, או שכבר הפכה לחובה פנימית שהאדם אינו חופשי ביחס אליה? נדיבות אמיתית כוללת גם יכולת לומר לא כאשר הנתינה אינה נכונה. אחריות אמיתית אינה בהכרח לקחת הכול. ענווה אמיתית אינה למחוק את הצרכים. מסירות אמיתית אינה להיעלם. אולי אחת הדרכים לזהות שהזהות נעשתה נוקשה מדי היא לבדוק מה קורה כאשר אנחנו מתנהגים הפוך מן התפקיד הרגיל שלנו. האם אדם שאינו מבקש בדרך כלל מסוגל לבקש בלי לחוש בושה? האם מי שתמיד נותן מסוגל לקבל? האם מי שתמיד מחזיק את כולם מסוגל להניח למישהו אחר להחזיק אותו? האם מי שתמיד יודע מסוגל לומר "אין לי מושג"? אם פעולה פשוטה כזאת מרגישה כאילו הזהות כולה עומדת להתפרק, ייתכן שהדמות כבר גדולה מדי. ואז מתברר שהשאלה "מי אני?" מורכבת יותר מכפי שנדמה. האדם אינו רק אוסף התכונות שהתרגל להציג. הוא גם האפשרות לנוע בין תפקידים בלי לאבד את עצמו. אב יכול להיות חזק וגם פגיע. מנהיג יכול לדעת וגם לשאול. אדם רוחני יכול להיות מלא אמונה ולפגוש גם ימים של יובש. אדם מסור יכול לתת הרבה ועדיין להציב גבול. ככל שהזהות מסוגלת להכיל יותר מורכבות, כך האדם פחות זקוק להגן עליה בכל מחיר. אולי כאן "כל איש ישראל" מקבל עומק נוסף. קודם כל איש, ורק אחר כך כל התפקידים שהוא נושא. לא ראש, לא שוטר, לא זקן ולא חוטב עצים ממצים את האדם. לכל אחד תפקיד, אבל התפקיד אינו כל מהותו. וכאשר האדם מחליף את עצמו בתפקיד שלו, כל שינוי בתפקיד יכול להרגיש כמו איום על עצם קיומו. הדבר בולט מאוד בעולם העבודה. אדם שואל "מי אני?" ועונה בשם התפקיד. מנהל, רופא, איש עסקים, מחנך, מרצה, יזם. אין בכך כל רע. מקצוע יכול להיות שליחות וחלק עמוק בזהות. אבל מה קורה כאשר העבודה משתנה? מה קורה כאשר אדם פורש, מפוטר, עובר לתפקיד אחר או כבר אינו מקבל מן המקצוע את אותה הכרה? אם כל הזהות הייתה תלויה בתפקיד, שינוי מקצועי יכול להרגיש כמו מחיקה של האדם. זו אולי אחת הסיבות שיש אנשים שממשיכים לעבוד גם לאחר שכבר אינם זקוקים לכך מבחינה כלכלית וגם לא נהנים מן העבודה. לא מפני שאין להם שום עניין אחר, אלא מפני שהעבודה עונה על השאלה מי הם. בלעדיה מתעוררת שאלה מפחידה הרבה יותר: אם אני כבר לא התפקיד שלי, מי נשאר? אותו דבר יכול להתרחש בהורות. הורה יכול לבנות את כל זהותו סביב הילדים. במשך שנים הוא נדרש, מחזיק, מסיע, מארגן, דואג. ואז הילדים גדלים. פתאום הם אינם צריכים אותו באותה צורה. אם אין לזהות שלו עוד שכבות, העצמאות של הילדים עלולה להרגיש לא רק כשינוי טבעי אלא כמעט כנטישה. הוא לא איבד רק תפקיד. הוא איבד מקור מרכזי לתחושת הערך. וכאן אפשר לשאול שאלה קשה מאוד: האם אנחנו רוצים שאנשים שאנחנו אוהבים יגדלו, גם כאשר הגדילה שלהם תגרום לכך שהם יצטרכו אותנו פחות? הורה רוצה שילדו יהיה עצמאי. אבל האם הוא מוכן למחיר הרגשי של העצמאות הזאת? מנהל אומר שהוא רוצה לפתח אנשים, אבל האם הוא באמת שמח כאשר אחד מהם נעשה עצמאי ואינו זקוק עוד להכוונה? לפעמים אנחנו אומרים שאנחנו רוצים שאחרים יצמחו, אבל בתוך הצמיחה שלהם אנחנו עלולים לאבד תפקיד שאנחנו עצמנו זקוקים לו. גם כאן אין תשובה אחת. הצורך להיות נחוץ הוא אנושי וטבעי. אין פסול בכך שאדם נהנה מכך שהוא משמעותי לאחרים. הבעיה מתחילה כאשר האחר חייב להישאר תלוי כדי שאני אוכל להמשיך להרגיש בעל ערך. וזו אולי שאלה לא נוחה במיוחד ביחסים: האם יש מישהו בחיים שלי שאני עוזר לו באופן שמחזק אותו, או באופן ששומר אותו תלוי בי? לפעמים שתי התנועות נראות מבחוץ זהות. בשתיהן האדם נותן, מסייע, דואג. ההבדל נחשף כאשר האחר מתחיל להסתדר לבד. האם אני שמח, או מרגיש מיותר? הדבר נוגע גם לעולם הרוחני. אדם יכול לבנות זהות של "אדם רציני", "אדם של תורה", "אדם עובד ה'", וממילא כל נפילה קטנה מאיימת לא רק על המעשה אלא על הזהות כולה. הוא אינו אומר "היום לא למדתי כפי שרציתי", אלא "מה זה אומר עליי?". אינו אומר "התפילה היום הייתה חלשה", אלא "אולי אני בכלל לא מי שחשבתי". כאשר כל מעשה נושא את משקל כל הזהות, עבודה רוחנית נעשית כבדה מאוד. אולי חלק מן החירות הרוחנית הוא להפסיק לדרוש מכל יום להוכיח מי אנחנו. אדם יכול להיות מחויב לתורה גם ביום שבו קשה לו ללמוד. יכול להיות אדם מאמין גם כאשר הוא מתמודד עם שאלה. יכול להיות עובד על מידותיו גם כאשר נכשל. הזהות אינה פטור מן העבודה, אבל היא גם אינה צריכה להיבנות ולהתרסק בכל אירוע. וכאן אפשר להבין מדוע השוואה לאחרים כל כך מסוכנת לזהות. אם אדם אינו בטוח מי הוא, הוא בודק את עצמו באמצעות הסביבה. האם אני מספיק מוצלח? תלוי מי בחדר. מספיק חכם? תלוי ליד מי. מספיק עשיר? תלוי בשכונה. מספיק רוחני? תלוי בבית המדרש. כך תחושת הערך יכולה להשתנות בלי שמשהו באדם עצמו השתנה. אדם נכנס לחדר אחד ומרגיש מוצלח מאוד. נכנס לחדר אחר ומרגיש קטן. אותה משכורת, אותו ידע, אותו בית, אותו אדם. רק הקהל השתנה. האם יכול להיות מדד פנימי יותר שאינו נע בכל פעם שהסביבה מתחלפת? זו אינה קריאה להתעלם מן החברה. האדם זקוק למשוב, דמויות לחיקוי וסטנדרטים. אדם שמודד הכול רק מתוכו יכול לפתח עיוורון משלו. השאלה היא האם הסביבה נותנת מידע או נותנת זהות. מידע אפשר לשקול. זהות שנמסרה לחלוטין לאחרים הופכת את האדם תלוי בכל מבט. וכאן עולה שאלה שחבל לענות עליה מהר: אילו אנשים שאנחנו מעריכים מאוד היו אומרים לנו מחר שהמסלול שבחרנו אינו מרשים בעיניהם, האם עדיין היינו מאמינים שהוא נכון? אילו אדם שאנחנו רוצים מאוד להרשים לא היה יודע לעולם על ההישג שלנו, האם עדיין היינו רוצים אותו? אילו שום איש לא היה מוחא כפיים, מה היה נשאר מן השאיפות? לא כל רצון בהכרה פסול. האדם זקוק להכרה, ומחמאה יכולה לתת כוח. אבל אולי כדאי לדעת איזה חלק מן הבחירה היה נשאר גם בלי הקהל. זה חשוב במיוחד בעולם שבו אפשר להפוך כמעט כל רגע לחומר להצגה. לא מפני שכל שיתוף הוא הצגה. בני אדם משתפים שמחה, יצירה ועשייה בצדק. אבל האפשרות לשתף יוצרת לפעמים שאלה חדשה: האם אני עושה את הדבר כדי לחוות אותו, או שגם בזמן שאני חווה אני כבר חושב כיצד הוא ייראה לאחרים? אדם נוסע למקום יפה ובתוך שניות מחפש זווית צילום. אוכל ארוחה מיוחדת ומצלם אותה לפני שטעם. מקבל הישג וכבר חושב כיצד להציג אותו. לפעמים השיתוף מוסיף שמחה. אבל ייתכן גם מצב שבו האדם נעשה צופה בחייו במקום להיות מי שחי אותם. וכאן יכולה להישאל שאלה מטלטלת: האם יש חוויות שהיינו נהנים מהן פחות אילו ידענו שאיש לא יידע עליהן? אם כן, מה בדיוק אנחנו נהנים ממנו, מן החוויה עצמה או מן הדמות שהחוויה מאפשרת לנו להציג? אין צורך להשיב בבושה. בני אדם רוצים שיראו אותם. זה טבעי. אבל הידיעה יכולה לעזור להבחין בין רצון אנושי בהכרה לבין חיים שכל ערכם תלוי בצפייה של אחרים. ומכאן אפשר לחזור אל האדם הדמיוני שחשבנו שהיינו אמורים להיות. לפעמים הדמות הזאת כלל אינה נוצרה מתוכנו. היא עשויה להיות פסיפס של ציפיות. קצת מאבא, קצת מאמא, קצת מחבר מצליח, קצת מתרבות, קצת ממורה, קצת מרשתות, קצת מן האדם שחשבנו שצריך להרשים. בסוף אנחנו עומדים מול דמות שאף אדם ממשי אינו יכול להיות, ומרגישים אשמים שאיננו מצליחים להפוך אליה. אולי לכן כדאי לשאול: ממה מורכב האדם שאני חושב שהייתי אמור להיות? אילו קולות נמצאים בתוכו? מי אמר שהוא צריך להרוויח כך? מי אמר שהוא צריך להיראות כך? מי אמר שבגיל הזה אסור לו להתחיל מחדש? מי אמר שהוא חייב להיות תמיד חזק? מי אמר שאבא טוב לעולם אינו מתעייף? מי אמר שאדם רציני לעולם אינו מבולבל? יכול להיות שחלק מן הקולות הללו ראויים וצריך להקשיב להם. יש ערכים שאיננו ממציאים לפי נוחות. אבל אולי לצד הערכים נמצאות גם דרישות שאיש מעולם לא בחן. וכאן אולי מתחיל בירור עמוק בין ערך לבין ציפייה. ערך אומר: חשוב לי להיות אב נוכח. ציפייה אומרת: אב טוב לעולם אינו טועה. ערך אומר: חשוב לי להצליח בעבודתי. ציפייה אומרת: אם בגיל הזה עדיין אינני בתפקיד מסוים, נכשלתי. ערך אומר: אני רוצה לגדול בתורה. ציפייה אומרת: אם אינני לומד כמו אדם אחר, עבודתי חסרת ערך. ערך יכול לכוון דרך. ציפייה בלתי אפשרית יכולה להפוך כל דרך לכישלון. ואולי אדם אינו צריך לוותר על הסטנדרטים שלו. הוא צריך לברר אילו מהם באמת סטנדרטים ואילו מהם פנטזיות. זה הבדל גדול. פנטזיה אינה דורשת לשלם מחיר. האבא הדמיוני תמיד סבלני כי אין לו לילה ללא שינה. האדם המקצועי הדמיוני תמיד מצליח כי אין לו שוק משתנה, טעויות ואנשים מורכבים. בן הזוג הדמיוני תמיד יודע מה לומר כי הוא קיים רק בתוך הראש. הגרסה הדמיונית של עצמנו תמיד בוחרת נכון משום שאנחנו כותבים אותה בדיעבד. אדם ממשי צריך לחיות בלי היתרון הזה. אולי לכן כל השוואה לדמות דמיונית צריכה להתחיל בהוספת המחירים שהסרנו ממנה. אילו בחרתי במסלול המקצועי האחר, מה הייתי מפסיד? אילו הקדשתי יותר שעות לקריירה, מה לא היה מקבל אותן? אילו הייתי האבא המושלם שאני מדמיין, מה היה קורה ליתר תחומי חיי? פתאום החיים החלופיים נעשים פחות מושלמים. וזה אינו תירוץ לא ללמוד מן העבר. לפעמים באמת אפשר היה לבחור טוב יותר. אבל אם כבר מביטים לאחור, ראוי להביט על כל התמונה ולא רק על היתרונות של הדרך שלא נבחרה ועל החסרונות של הדרך שנבחרה. אחרת אנחנו מנהלים משפט שבו רק צד אחד רשאי להציג ראיות. וכאן אולי אפשר להגיע לנקודה עמוקה במיוחד: יש הבדל בין להתאבל על אפשרות שלא התממשה לבין להפוך אותה למקום שבו אנחנו חיים. אדם רשאי לכאוב חלום שלא קרה. יש אובדנים שאינם אנשים או חפצים, אלא חיים שחשבנו שיהיו לנו ולא היו. הכאב הזה אמיתי. אבל אם האדם נשאר שנים בתוך החיים החלופיים, הוא עלול לאבד גם את החיים שכן ניתנו לו. אפשר לומר: רציתי דבר אחר, וזה עדיין כואב. ובאותה נשימה לומר: אלה החיים שיש לי, ומהם אני רוצה לבנות. שני המשפטים אינם סותרים. אולי זו בגרות. לא למחוק את החלום. לא להעמיד פנים שאין צער. אבל גם לא לתת לחיים שלא קרו להיות השופט היחיד של החיים שכן קרו. וכאן "אתם נצבים היום" מקבל שוב כוח מיוחד. "היום" אינו היום שהיה אמור להיות. הוא היום שיש. עם כל מה שחסר בו. עם כל מה שיש בו. עם כל מה שאי אפשר עוד לשנות. ועם כל מה שעוד אפשר. האדם אינו נדרש לעמוד לפני הקב"ה בתור הגרסה שהייתה אמורה להיווצר אילו כל החלטותיו היו מושלמות. הוא ניצב היום. השאלה היא מה הוא עושה מן המקום שבו הוא באמת עומד. אבל גם לאחר שאדם מסכים לעמוד בתוך החיים שיש לו, נשארת שאלה עמוקה מאוד: האם קבלה של החיים כפי שהם אינה עלולה להפוך בסופו של דבר להשלמה עם בינוניות? הרי אפשר לקחת כמעט כל רעיון שדיברנו עליו ולהשתמש בו כדי להימנע מעבודה. אני לא משווה את עצמי לאחרים, זו הדרך שלי, זה הקצב שלי, אני מקבל את עצמי, לכל אדם הכוחות שלו. כל המשפטים הללו יכולים להיות אמיתיים, אבל כולם יכולים גם להפוך לשפה יפה שמסתירה דבר פשוט הרבה יותר: אינני רוצה להתמודד עם מה שאני יודע שאני צריך לשנות. וזה בדיוק המקום שבו צריך להבחין בין קבלה לבין ויתור. קבלה אומרת: אני מוכן לראות את המציאות בלי לשקר לעצמי. ויתור אומר: מפני שזו המציאות, אין סיבה לדרוש ממנה להשתנות. הקבלה פוגשת את האדם במקום שבו הוא נמצא כדי שיוכל לצאת ממנו. הוויתור הופך את המקום שבו הוא נמצא לכתובת קבועה. אפשר לקבל את העובדה שאני כועס מהר בלי לומר שכך אשאר. אפשר לקבל את העובדה שהקריירה שלי אינה במקום שרציתי בלי להחליט שכבר מאוחר לשנות דבר. אפשר לקבל את העובדה שעשיתי טעויות כהורה בלי לומר שאין דרך לתקן את הקשר. אפשר לקבל את העובדה שאני רחוק מן המקום הרוחני שרציתי להגיע אליו בלי להפוך את המרחק להיתר להישאר רחוק. אולי אפילו להפך. רק כאשר אדם מפסיק להשקיע את רוב כוחו בהכחשת המציאות, נשאר לו כוח לשנות אותה. כל עוד אדם עסוק בלהוכיח לעצמו שהוא אינו כועס, הוא אינו יכול באמת לעבוד על הכעס. כל עוד הוא עסוק בלהסביר מדוע כולם אשמים במצבו, קשה לו לבדוק מה נמצא בידיו. כל עוד הוא עסוק בלהציג שהכול בסדר בזוגיות, אין מקום לדבר על מה שאינו בסדר. כל עוד הוא מוכרח להיראות מצליח, קשה לו להודות שהמסלול המקצועי כבר אינו מתאים לו. לפעמים המשפט "זה המקום שבו אני נמצא" דורש הרבה יותר אומץ מן המשפט "הכול בסדר". מפני שלא הכול בסדר. ולא הכול צריך להיות בסדר כדי שאדם יוכל לעמוד. זו אולי נקודה חשובה במיוחד לקראת הימים הנוראים. תשובה אינה יכולה להתחיל מאדם דמיוני. היא מתחילה מן האדם שעומד כאן עכשיו. אדם אינו יכול לעשות תשובה על העבירות שהיה עושה אילו היה אדם אחר, ולא על המידות שהיו לו אילו נולד עם אופי אחר. הוא יכול לעבוד רק עם החומר שממנו חייו עשויים. רבי משה בן מימון, הרמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה (פרק ב הלכה ב), מגדיר את התשובה: "ומה היא התשובה, הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד". התשובה מתחילה במעשה ממשי שהאדם מכיר בו ועוזב אותו. לא במלחמה מופשטת נגד האדם שהוא חושב שהיה צריך להיות, אלא בפגישה מדויקת עם הדבר שדורש תיקון עכשיו. יש בכך משהו כמעט הפוך מן הדרך שבה אנשים רבים מבקרים את עצמם. הביקורת העצמית נוטה להיות כללית מאוד: אני עצלן, אני כישלון, אני אבא לא טוב, אין לי משמעת, אני אדם לא מספיק רוחני. אבל משפטים כלליים כאלה כמעט אינם אומרים לאדם מה לעשות מחר בבוקר. מה פירוש "אני עצלן"? באיזה מקום? מתי? איזו פעולה אני דוחה? מה פירוש "אני אבא לא טוב"? איזו התנהגות פוגעת בילד? איזו שיחה חסרה? מה אני עושה כאשר הוא מדבר? מה פירוש "אין לי משמעת"? באיזה תחום? מה קבעתי לעצמי ולא עשיתי? אולי ככל שהביקורת נעשית מדויקת יותר, היא נעשית פחות אכזרית ויותר שימושית. "אני כישלון" אינו מאפשר תיקון. "אני דוחה כבר שלושה חודשים שיחה שאני צריך לקיים" מאפשר. "אני אבא גרוע" אינו מצביע על דרך. "אני נוטה להסתכל בטלפון בזמן שהילד מספר לי משהו" כבר מצביע על פעולה. "אני אדם לא רוחני" הוא פסק דין. "אני כבר חודשיים כמעט לא מקדיש זמן ללימוד שקבעתי לעצמי" הוא נתון שאפשר לעבוד איתו. אולי אחת הסיבות שאנחנו מעדיפים לפעמים ביקורת כללית היא שבאופן מוזר היא פוטרת אותנו מפעולה. אם כל האישיות פגומה, מה כבר אפשר לעשות היום? אבל אם הבעיה היא התנהגות מסוימת, פתאום האחריות קרובה מאוד. וכאן עולה שאלה חדה: האם יכול להיות שלפעמים קל לנו יותר לשנוא את עצמנו מאשר לשנות הרגל אחד? השנאה מרגישה עמוקה. השינוי נראה קטן. אפשר לשבת ערב שלם ולחשוב כמה אנחנו מאוכזבים מעצמנו, ולהרגיש שעברנו תהליך נפשי משמעותי. אבל למחרת צריך לקום עשרים דקות מוקדם יותר, להניח את הטלפון בצד, להתנצל, לפתוח ספר, לבצע את השיחה או לומר לא במקום שבו התרגלנו לומר כן. ופתאום מתברר שהדרמה הגדולה הייתה קלה יותר מן המעשה הקטן. יש אנשים שיודעים להצטער מצוין. הם פחות יודעים להשתנות. והפער הזה ראוי לבדיקה. מפני שחרטה יכולה להיות יקרה מאוד כאשר היא מולידה תנועה, אבל היא יכולה גם להפוך למעגל סגור. אדם נכשל, מתאכזב מעצמו, כועס על עצמו, מבטיח שהכול ישתנה, מחזיק מעמד זמן קצר, נכשל שוב, ועכשיו האכזבה גדולה יותר. בכל סיבוב הוא מוסיף עוד ראיה לתיק נגד עצמו. אחרי שנים הוא כבר אינו מתמודד רק עם ההרגל. הוא מתמודד עם הזהות שנבנתה סביב הכישלונות. "אני תמיד מתחיל ולא מסיים". "אני כבר מכיר את עצמי". "ניסיתי אלף פעמים". "זה פשוט מי שאני". והמשפט "אני מכיר את עצמי" יכול להיות אחד המשפטים המסוכנים ביותר כאשר הוא סוגר את העתיד באמצעות העבר. האם אנחנו באמת מכירים את עצמנו, או שאנחנו מכירים היטב את הדפוסים שחזרנו עליהם? אלה אינם אותו דבר. אדם יכול לדעת כיצד התנהג עשרים שנה ועדיין לא לדעת כיצד יתנהג אם ישנה תנאי אחד, הרגל אחד, סביבה אחת או החלטה אחת. לפעמים היכרות עצמית היא חכמה. ולפעמים היא נבואה שמגשימה את עצמה. האדם אומר שהוא אינו מתמיד, ולכן אינו בונה לעצמו מסגרת שתאפשר התמדה. כשהוא שוב אינו מתמיד הוא אומר: ידעתי. הוא אומר שאינו מסוגל להציב גבולות, ולכן נכנס מראש למצבים שבהם הוא מוותר. כשהוא שוב מוותר הוא אומר: כזה אני. הוא אומר שאינו טוב בקשרים, ולכן בכל פעם שמישהו מתקרב הוא נסוג. כשהקשר מסתיים הוא מקבל עוד הוכחה. וכך האדם משתמש בעבר כדי לייצר עתיד שיאשר את העבר. אולי לכן קבלה עצמית אמיתית אינה לומר "אני יודע מי אני". לפעמים היא דווקא להסכים לומר: אני יודע מי הייתי עד עכשיו, אבל אינני יודע עדיין את כל מה שאני יכול להיות. זה משפט הרבה יותר צנוע. הוא אינו מבטיח שהכול אפשרי. יש גבולות. יש אופי. יש כישרונות שלא קיבלנו. יש נסיבות שאי אפשר לשנות. יש דלתות שנסגרו. יש מחירים שלא נכון לשלם. אבל בין "אני יכול להיות כל דבר" לבין "אני כבר יודע בדיוק מי אני ולעולם לא אשתנה" קיים מרחב עצום שבו מתרחשים החיים. ובתוך המרחב הזה האדם יכול להפתיע את עצמו. לא בהכרח במהפכות. לפעמים אדם שהיה בטוח שאינו מסוגל לשתוק בזמן מריבה מגלה שפעם אחת הוא מסוגל. אדם שהיה בטוח שאינו יודע לדבר על רגשות מצליח לומר משפט אחד אמיתי. אדם שהיה בטוח שאינו יכול להתמיד מחזיק קביעות קטנה במשך חודש. אדם שהיה בטוח שאינו מסוגל לבקש סליחה עושה זאת פעם אחת. אולי לא נולדה עדיין אישיות חדשה. אבל נולד סדק בסיפור הישן. והסדק הזה חשוב. מפני שברגע שיש חריג אחד, המשפט "אני תמיד כזה" כבר אינו מדויק. וכאן אולי נמצאת דרך עמוקה לחבר בין קבלה לצמיחה. האדם אינו צריך להמתין עד שיהיה אדם אחר כדי לעשות מעשה אחר. לפעמים הוא עושה מעשה אחר, ומתוך המעשים מתחיל להיווצר אדם אחר. רבי משה בן מימון, הרמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות (פרק א הלכה ז), מלמד שהאדם קונה את המידות באמצעות חזרה על המעשים השייכים להן. השינוי אינו חייב להתחיל בתחושה פנימית מושלמת. ההתנהגות יכולה להיות חלק מן הדרך שבה הנפש עצמה משתנה. וזה חשוב מפני שאנחנו נוטים לעיתים לחכות לזהות לפני הפעולה. כשאהיה אדם מסודר, אתחיל לנהל את הזמן. כשאהיה בטוח בעצמי, אדבר. כשאהיה רגוע יותר, אפסיק להגיב מיד. כשאהיה מחובר יותר לתורה, אקבע זמן ללימוד. אבל אולי הסדר הפוך. אולי אדם נעשה מסודר מתוך פעולות קטנות של סדר. נעשה אמיץ מתוך פעולות שנעשו כאשר עדיין פחד. נעשה לומד מתוך ישיבות קטנות ליד הספר גם בימים שלא הרגיש "מחובר". נעשה אדם שמסוגל להציב גבול מתוך כמה פעמים שבהן אמר משפט שהיה קשה לו לומר. אם כך, האדם שאנחנו רוצים להיות אינו בהכרח מישהו שמחכה לנו בקצה הדרך. ייתכן שהוא נבנה מן הדרך עצמה. וכאן חוזרת השאלה שבה פתחנו, אבל בצורה אחרת לגמרי: האם אפשר לחיות חיים שלמים כשאנחנו מנסים להיות מישהו אחר? אולי הבעיה אינה בעצם הרצון להיות אחרים מכפי שאנחנו היום. בלי הרצון הזה לא הייתה צמיחה. הבעיה מתחילה כאשר "האדם האחר" הוא אדם זר. אדם שנבנה מציפיות של אחרים. מהשוואות. מתדמית. מפחד לאכזב. מלוח זמנים שאיש לא בדק. מחיים חלופיים שלא שילמו שום מחיר. אולי המטרה אינה להפוך לאדם אחר. אולי המטרה היא לאפשר לאדם שכבר נמצא כאן להתפתח אל האפשרויות האמיתיות שלו. וזה הבדל עצום. כי כאשר אדם מנסה להיות מישהו אחר, כל צעד מזכיר לו שהוא עדיין לא שם. אבל כאשר הוא מנסה להיות גרסה אמיתית יותר של עצמו, גם צעד קטן יכול להיות בעל משמעות. וכאן אפשר לשאול שאלה שאולי ראויה להישאר פתוחה: אם הייתי מפסיק לרגע לשאול מי הייתי אמור להיות, מה הייתי מגלה על האדם שכבר נמצא כאן? מה הוא באמת רוצה? ממה הוא באמת מפחד? אילו כוחות יש בו שמעולם לא קיבלו מקום משום שלא התאימו לדמות שבנה? אילו חלומות שלו ואילו חלומות הושתלו בו? אילו חסרונות דורשים תיקון, ואילו דברים שהוא מכנה חסרונות הם פשוט הבדלים בינו לבין אדם אחר? אילו חלקים בעצמו הוא מסתיר מפני שהם אינם מתאימים לתפקיד שהוא ממלא? ומה היה קורה אילו היה מפסיק לנהל את חייו כמשפט נגד עצמו ומתחיל לנהל אותם כעבודה? אולי זה ההבדל בין אדם שעומד לפני עצמו כנאשם לבין אדם שעומד לפני הקדוש ברוך הוא כאדם שנקרא לתיקון. הראשון עסוק בשאלה אם הוא מספיק טוב. השני עסוק בשאלה מה מוטל עליו עכשיו. והשאלה השנייה יכולה להיות הרבה יותר תובענית. אבל היא גם הרבה יותר חיה. מפני שהיא אינה דורשת מן האדם למחוק את עברו, להכחיש את חסרונותיו או להעמיד פנים שאין פערים. היא דורשת ממנו דבר קשה יותר. לעמוד במקום שבו הוא נמצא. לראות אותו בלי מסכות. לא להפוך אותו לבית כלא. ומשם להתחיל ללכת.
המאמר שקראתם הוא טעימה מתוך „המסע שלך אל עצמך”
סדרה של מאמרים שנוגעת בשאלות, בקונפליקטים וברגעים שאנשים פוגשים בתוך החיים עצמם.
אם הדברים נגעו בכם ורוצים להמשיך עמוק יותר, אפשר להזמין את הספר ולהמשיך את המסע.
להזמנת הספר עד הבית ←