אם אני באמת מצטער, למה אני שוב עושה את אותו חטא?

עמדתי בעשרת ימי תשובה, התחרטתי באמת והחלטתי בכל לבי שלא אחזור לשם. אבל חלף זמן, ושוב נפלתי בדיוק באותו מקום. האם זה מוכיח שכל התשובה שלי הייתה שקר? האם אדם יכול לרצות באמת להשתנות ובכל זאת להיכשל שוב? מסע אל הפער שבין רצון להרגל, בין נפילה לזהות, ובין הבטחה להשתנות לבין בניית חיים שמאפשרים לשינוי להחזיק מעמד. כי אולי המבחן הגדול של התשובה אינו רק אם נפלתי שוב, אלא מה אני עושה ברגע שבו גיליתי שנפלתי.

יש רגעים בעשרת ימי תשובה שבהם אדם אינו משקר.

הוא יושב עם עצמו, נזכר במה שעשה, וכואב לו באמת. הוא אינו אומר וידוי מן השפה ולחוץ. הוא באמת מתבייש. באמת רוצה להשתנות. באמת אומר לעצמו: אני לא רוצה לחזור לשם יותר.

ואז חולפים החגים.

מגיע יום רגיל.

אותו אדם מעצבן אותו.

אותו פחד חוזר.

אותו פיתוי מופיע.

אותו כעס עולה.

אותו הרגל ישן מתעורר.

והוא נופל שוב.

ואז מגיעה מחשבה כואבת אפילו יותר מן החטא עצמו:

כנראה שכל התשובה שלי הייתה שקר.

כי אילו באמת הצטערתי, איך עשיתי זאת שוב?

אילו באמת החלטתי להשתנות, מדוע חזרתי בדיוק לאותו מקום?

אולי כל הבכי היה רק התרגשות של עשרת ימי תשובה?

אולי לא השתניתי בכלל?

ופה הדברים מסתבכים עוד יותר.

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, מגדיר את התשובה במילים שאינן משאירות הרבה מקום להתחמק: "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד". רבי משה בן מימון, משנה תורה (הלכות תשובה ב, ב).

אבל הרמב"ם אינו עוצר שם.

הוא מוסיף משפט שכמעט מפחיד לקרוא אותו: "ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". רבי משה בן מימון, משנה תורה (הלכות תשובה ב, ב).

יודע תעלומות.

הקב"ה עצמו.

לא החברים שלי.

לא הרב.

אפילו לא אני.

הקב"ה שיודע מה באמת קורה בתוך הלב צריך כביכול להיות העד של התשובה הזאת.

ואז השאלה שלנו נעשית הרבה יותר קשה.

מי יכול לעמוד בדרישה הזאת?

אדם יכול להבטיח מה הוא רוצה עכשיו.

אבל כיצד הוא יכול לדעת מה יעשה בעוד חודש?

מי מבטיח לו שבעוד שנה, כשהוא יהיה עייף, כועס, בודד או חלש, הוא לא ייפול שוב?

ואם אכן נפל שוב, האם התברר למפרע שבאותו יום שבו עשה תשובה הוא שיקר?

כאן צריך לדייק מאוד.

רבי אברהם די בוטון, לחם משנה, עומד על לשונו החריגה של הרמב"ם ושואל כיצד יכול הקב"ה להעיד שאדם לא יחטא בעתיד, והרי הבחירה החופשית עדיין קיימת. הוא מסביר שאין הכוונה שהעתיד כבר נקבע ושוב אין לאדם אפשרות לחטוא, אלא שבשעת התשובה האדם מקבל על עצמו באמת שלא לשוב אל החטא. רבי אברהם די בוטון, לחם משנה (הלכות תשובה ב, ב).

זו הבחנה עצומה.

תשובה אינה נבואה על העתיד.

כאשר אדם אומר היום "לעולם לא אעשה זאת שוב", הוא אינו טוען שהוא יודע את העתיד.

הוא אומר מה הוא בוחר עכשיו ביחס לעתיד.

יש הבדל עצום בין שני המשפטים:

"אני יודע בוודאות שלעולם לא אפול".

לבין:

"אני באמת אינני רוצה לחזור לשם".

המשפט הראשון דורש מאדם לדעת את העתיד.

המשפט השני דורש ממנו להיות אמיתי בהווה.

ופה אפשר להבין משהו חשוב מאוד על עצמנו.

נניח שאדם עמד לפני עשרים שנה תחת החופה ואמר לאשתו שהוא אוהב אותה.

לאחר שנים הנישואין נקלעו למשבר קשה.

האם העובדה שהאהבה נחלשה מוכיחה שביום החופה הוא שיקר?

לא בהכרח.

יכול להיות שבאותו יום הוא אהב באמת.

מה שקרה אחר כך אינו בהכרח מגלה שהעבר היה שקר. לפעמים הוא מגלה שהאדם לא הצליח לשמור בעתיד על דבר שהיה אמיתי בעבר.

וכך גם בתשובה.

אדם יכול לקבל על עצמו באמת לא לכעוס שוב בצורה מסוימת.

חודש אחר כך הוא נכשל.

הכישלון החדש דורש תשובה חדשה.

אבל לא מוכרח מכאן שהחרטה הקודמת הייתה הצגה.

אולי באותו רגע הוא באמת רצה להשתנות.

והוא עדיין לא ידע כמה חזקים ההרגלים הישנים.

כמה עמוק הפחד.

כמה אוטומטית התגובה.

כמה עבודה עוד מחכה לו.

יש הבדל בין רצון שאינו אמיתי לבין רצון אמיתי שעדיין אינו חזק מספיק.

וזה הבדל שאנחנו כמעט לא נותנים לעצמנו.

אנחנו חושבים שאם רציתי באמת, הייתי מצליח מיד.

אבל החיים אינם תמיד עובדים כך.

אפשר לרצות באמת להיות סבלני יותר ועדיין לכעוס.

אפשר לרצות באמת להפסיק לדבר לשון הרע ועדיין להיכשל.

אפשר לרצות באמת להיות אבא אחר ועדיין לגלות שבתוך לחץ חוזר פתאום הקול של אבא שלך.

אפשר לרצות באמת להתפלל אחרת ועדיין למצוא את עצמך שבועיים אחר כך שוב מריץ את המילים.

הנפילה אינה תמיד הוכחה שלא רצית להשתנות. לפעמים היא מגלה כמה עמוק השינוי שאתה מבקש לעשות.

אבל אסור להפוך את המשפט הזה לתירוץ.

כי אפשר לקחת אותו ולומר: מצוין, אז אני אמשיך לחטוא ואספר לעצמי שאני "בתהליך".

הרמב"ם חוסם גם את האפשרות הזאת. הוא אומר שמי שמתוודה אבל אינו גומר בלבו לעזוב את החטא דומה "לטובל ושרץ בידו". רבי משה בן מימון, משנה תורה (הלכות תשובה ב, ג).

כלומר, ברגע התשובה אתה באמת צריך לעזוב.

אי אפשר להחזיק את החטא ביד ולבקש מן הקב"ה לטהר אותך ממנו.

אבל אם השלכת את השרץ באמת, ולאחר זמן נפלת והרמת אותו שוב, זו כבר שאלה אחרת.

הנפילה החדשה דורשת ממך לקום מחדש.

ופה אולי נמצא אחד הדברים החשובים ביותר שאדם צריך לדעת בעשרת ימי תשובה:

הקב"ה אינו דורש ממך להבטיח שאתה יודע מה יהיה איתך בעוד שנה. הוא דורש ממך לא לשקר לגבי מה שאתה רוצה להיות היום.

וזה הופך את השאלה.

במקום לשאול רק:

האם אני בטוח שלעולם לא אפול שוב?

אולי צריך לשאול:

אם החטא עומד עכשיו מולי, האם אני עדיין רוצה אותו, או שאני באמת רוצה לצאת ממנו?

כי לפעמים האדם מפחד לעשות תשובה דווקא מפני שהוא מכיר את עצמו.

הוא אומר: למה שאקבל על עצמי? הרי כבר קיבלתי בעבר ונפלתי.

למה שאבטיח? אולי אכשל שוב.

וכך הפחד להיות צבוע הופך לתירוץ להישאר בדיוק במקום.

אבל רבי משה בן מימון, הרמב"ם, כותב: "וכשם שהאדם חוטא מדעתו וברצונו, כך הוא עושה תשובה מדעתו וברצונו". רבי משה בן מימון, משנה תורה (הלכות תשובה ו, ב).

יש לך בחירה עכשיו.

לא על כל השנה.

לא על כל החיים.

על הרגע הזה.

ואולי זו אחת המלכודות הגדולות שלנו: אנחנו דורשים מן התשובה של היום ערבות על כל הנפילות של מחר, ובגלל שאיננו מסוגלים לתת ערבות כזאת, אנחנו מוותרים גם על הבחירה שאפשר לבחור היום.

אבל הקב"ה אינו שואל אותך עכשיו מה תעשה בכל הניסיונות של שנת תשפ"ז.

הוא שואל שאלה הרבה יותר קרובה:

לאן אתה רוצה ללכת מכאן?

ואם מחר תיפול?

תקום.

ואם בעוד חודש תגלה שהחולשה עמוקה יותר ממה שחשבת?

תעבוד עמוק יותר.

ואם תיפול שוב?

אל תקרא לנפילה הוכחה שאין טעם לקום.

כי אולי אחד הניצחונות הגדולים ביותר של החטא אינו הרגע שבו הוא גורם לך ליפול.

אלא הרגע שבו הוא מצליח לשכנע אותך שהנפילה מוכיחה שאין טעם לנסות להשתנות.

ופה אנחנו מגיעים אל נקודה עמוקה עוד יותר: אולי אנחנו בכלל מודדים תשובה באמצעות המדד הלא נכון.

אנחנו חושבים ששינוי אמיתי נראה כך: אתמול הייתי אדם שכועס, היום עשיתי תשובה, וממחר לעולם לא אכעס.

אתמול דיברתי לשון הרע, היום התחרטתי, ומעתה פי חתום לנצח.

אתמול הייתי חסר סבלנות לילדים, היום החלטתי להשתנות, ומחר בבוקר אני אבא חדש לחלוטין.

וכאשר זה לא קורה, אנחנו מסיקים שהתשובה נכשלה.

אבל חז"ל נותנים לנו מבחן אחר.

רבי שמעון בן לקיש שואל: "היכי דמי בעל תשובה?" ומשיב: "כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה וניצל הימנה". הגמרא במסכת יומא (דף פו ע"ב).

רבי יהודה הנשיא מחדד עוד יותר: "באותה אשה, באותו פרק, באותו מקום". הגמרא במסכת יומא (דף פו ע"ב).

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, מביא זאת להלכה: "איזו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה". רבי משה בן מימון, משנה תורה (הלכות תשובה ב, א).

שימו לב.

המבחן הגדול של התשובה אינו בבית הכנסת.

הוא גם אינו ברגע שבו האדם בוכה.

המבחן מגיע כאשר החיים מחזירים אותו לזירה.

אותו מקום.

אותו ניסיון.

אותה אפשרות.

והפעם הוא בוחר אחרת.

אבל אולי יש כאן דבר עמוק אפילו יותר.

אם צריך להגיע שוב לאותו ניסיון כדי לגלות את התשובה, משמעות הדבר שהתשובה אינה הופכת את האדם ליצור שאין לו עוד יצר.

להפך.

הוא עומד שוב מול האפשרות.

"ואפשר בידו לעשותו".

הוא יכול.

הפיתוי קיים.

הבחירה קיימת.

הוא אינו מלאך.

והפעם הוא בוחר אחרת.

זה הבדל עצום.

אנחנו מחכים לרגע שבו כבר לא נרצה לכעוס.

אולי השינוי מתחיל קודם: אנחנו עדיין רוצים לכעוס, אבל בפעם אחת מצליחים לשתוק.

אנחנו מחכים לרגע שבו לא נרגיש קנאה.

אולי השינוי מתחיל בכך שאנחנו מרגישים אותה ואיננו נותנים לה לנהל את ההתנהגות.

אנחנו מחכים לרגע שבו החולשה תיעלם.

אבל אולי תשובה אינה תמיד היעלמות החולשה. לפעמים היא הופעתה של בחירה במקום שבו פעם הייתה רק תגובה אוטומטית.

אתמול העליבו אותי ומיד החזרתי.

היום העליבו אותי, והייתה שנייה אחת שבה עצרתי.

אולי בסוף בכל זאת עניתי.

אבל הייתה שנייה.

פעם אפילו היא לא הייתה.

אל תזלזל בשנייה הזאת.

יכול להיות שבתוכה מתחיל להיוולד אדם אחר.

רבי ישראל מסלנט לימד שעבודת תיקון המידות היא תהליך עמוק ומתמשך, מפני שההרגלים והכוחות הפנימיים אינם משתנים בהחלטה רגעית בלבד. רבי ישראל מסלנט, אגרת המוסר.

זה חשוב מאוד לעשרת ימי תשובה.

קבלה אמיתית אינה קסם.

היא התחייבות להתחיל לעבוד.

ולכן אם נפלתי שוב, השאלה איננה רק: איך העזתי ליפול?

צריך לשאול גם:

האם נפלתי בדיוק כפי שנפלתי לפני שנה?

האם שמתי לב מוקדם יותר?

האם נאבקתי יותר?

האם עצרתי פעם אחת במקום שבו פעם אפילו לא ניסיתי?

האם ביקשתי סליחה מהר יותר?

האם אני עדיין מצדיק את החטא, או שכבר ברור לי שאני רוצה לצאת ממנו?

אלו אינם תירוצים.

אלו סימנים של כיוון.

כי יש הבדל בין אדם שנופל בזמן שהוא הולך לכיוון אחד לבין אדם שנופל בזמן שהוא הולך לכיוון ההפוך.

שניהם על הרצפה.

אבל הם אינם באותו מסע.

ואולי זו אחת הטעויות האכזריות שאנחנו עושים לעצמנו: אנחנו מצלמים רק את רגע הנפילה ולא את כיוון ההליכה.

אנחנו אומרים:

שוב נפלתי.

והתשובה שואלת:

אבל לאן היית בדרך כשנפלת?

אם אתה עדיין מצדיק את החטא, אינך שם.

אם אינך רוצה לעזוב אותו, אינך שם.

אבל אם אתה באמת נלחם, באמת רוצה להשתנות, באמת קם ומנסה שוב, אל תיתן לנפילה אחת לספר את כל הסיפור.

כי תשובה אמיתית אינה בהכרח חיים שבהם לעולם איננו נופלים.

היא חיים שבהם הנפילה כבר אינה המקום שבו החלטנו להישאר.

ויש כאן עוד מלכודת פנימית שצריך לחשוף, מפני שלפעמים היא מתחפשת דווקא ליראת שמים: אנחנו דורשים מעצמנו שלמות במקום שבו הקב"ה דורש מאיתנו אמת.

אדם אומר לעצמו: אם אינני יכול להבטיח שלעולם לא אכעס שוב, איזו משמעות יש לקבלה שלי שלא לכעוס? אם אינני בטוח שלעולם לא אדבר שוב לשון הרע, אולי עדיף שלא אקבל על עצמי דבר. אם כבר נכשלתי באותה עבירה עשר פעמים, מה הטעם לומר בפעם האחת עשרה שאני רוצה להשתנות?

זה נשמע ישר מאוד.

אבל לפעמים מסתתרת בתוך הישרות הזאת דרך מתוחכמת להימנע מן המאבק.

כי אם התנאי להתחלת הדרך הוא שאדע בוודאות שאגיע לסופה, לעולם לא אצא לדרך.

רבי יונה גירונדי מעמיד את הקבלה לעתיד כאחד מעיקרי התשובה, וכותב שעל השב לקבל בלבו באמת שלא ישוב עוד אל החטא. רבי יונה גירונדי, שערי תשובה (שער ראשון, אות יא).

המילה החשובה כאן היא באמת.

לא לדעת את העתיד.

לא לקבל תעודת אחריות על כל הניסיונות שעוד יבואו.

אלא לא להשאיר בלב פתח מתוכנן לחטא.

יש הבדל עצום בין אדם שאומר: אני רוצה להפסיק, אבל אני מפחד שאפול, לבין אדם שאומר: אני מקבל להפסיק, אבל בעצם כבר החלטתי שבמצב מסוים ארשה לעצמי לחזור.

הראשון מפחד מן החולשה שלו.

השני עדיין מחזיק בחטא.

הפחד שאפול אינו מוכיח שאינני רוצה לקום. לפעמים הוא מוכיח שאני כבר מכיר את עצמי מספיק כדי לדעת שהדרך דורשת עבודה.

ואולי כאן צריך לשנות את אחת השאלות שאנחנו רגילים לשאול בעשרת ימי תשובה.

אנחנו שואלים: מה אני מקבל על עצמי השנה?

אבל לפני השאלה הזאת אולי צריך לשאול: מה אני מוכן לעשות אחרת כאשר אפגוש שוב את אותו רגע שבו אני תמיד נופל?

זו כבר שאלה הרבה יותר מעשית והרבה יותר עמוקה.

אדם יודע שבכל ערב, כשהוא חוזר עייף מן העבודה, הסבלנות שלו לילדים נעלמת. אין די בכך שיקבל בראש השנה "להיות אבא רגוע יותר". הוא צריך להכיר את נקודת השבירה שלו.

אדם יודע שבכל פעם שמישהו מערער על מעמדו הוא מיד נעשה תוקפני. אולי העבודה שלו אינה רק לקבל "לא לכעוס", אלא לגלות מדוע כל ביקורת מרגישה לו כאיום על הערך העצמי שלו.

אדם יודע שהוא נופל שוב ושוב באותו מקום כאשר הוא בודד. אולי התשובה שלו אינה יכולה להסתפק במאבק ברגע הנפילה. היא צריכה לטפל גם בבדידות שמביאה אותו לשם.

לפעמים אנחנו מנסים לעשות תשובה על הפרי ומשאירים את השורש בדיוק כפי שהיה.

ואז אנחנו מופתעים שהפרי צומח שוב.

רבי משה חיים לוצאטו כותב שהאדם צריך לפקח על מעשיו ולחקור את דרכיו, כדי להבחין אם הן מוליכות אותו אל התכלית שהוא מבקש או מרחיקות אותו ממנה. רבי משה חיים לוצאטו, מסילת ישרים (פרק ג).

זו אינה רק בדיקה של מה עשיתי.

זו חקירה של הדרך שמביאה אותי לעשות את מה שאני עושה.

ופה "המסע שלך אל עצמך" נעשה ממשי מאוד.

אולי השאלה אינה רק למה אני שוב עושה את אותו חטא.

אולי צריך לשאול:

מה נשאר בתוכי בדיוק אותו דבר מאז הפעם הקודמת?

אם בכל שנה אני מתחרט על הכעס אבל לעולם אינני בודק את הפחד שמתחתיו, מדוע אני מצפה שהכעס ייעלם?

אם בכל שנה אני מתחרט על הקנאה אבל ממשיך למדוד את הערך שלי לפי הצלחתם של אחרים, מדוע הקנאה לא תחזור?

אם בכל שנה אני מבקש סליחה על המילים שלי אבל אינני לומד לעצור את הצורך לנצח, מה אמור להשתנות?

אולי לפעמים החטא החוזר אינו מוכיח שהתשובה הקודמת הייתה שקר.

הוא מגלה לנו שהתשובה הקודמת עדיין לא הגיעה עמוק מספיק.

וזו אינה סיבה להתייאש.

זו הזמנה לרדת קומה.

בשנה שעברה עבדתי על המעשה.

השנה אולי הגיע הזמן לפגוש את המידה.

בשנה שעברה ניסיתי לעצור את הפה.

השנה אולי צריך להבין מדוע אני זקוק כל כך למילה האחרונה.

בשנה שעברה הבטחתי שלא אעשה.

השנה אני שואל מה בתוכי ממשיך לרצות לעשות.

וזה אולי אחד הדברים הגדולים שעשרת ימי תשובה יכולים לתת לאדם.

לא רק הזדמנות נוספת לומר לקב"ה: נכשלתי.

אלא אומץ לומר לעצמי:

אם אני ממשיך ליפול באותו מקום, אולי המקום הזה מנסה ללמד אותי משהו על עצמי שעדיין לא הסכמתי לראות.

ואז הנפילה החוזרת אינה סוף התשובה.

לפעמים היא המקום שבו התשובה נעשית עמוקה יותר.

לא עוד הבטחה כללית להיות טוב.

לא עוד התרגשות שתיעלם אחרי החגים.

אלא היכרות אמיצה עם המקום שבו אני באמת נאבק.

כי אולי הקב"ה אינו מחכה שאגיע לעשרת ימי תשובה ואציג לפניו אדם מושלם שאינני.

הוא מחכה שאביא לפניו באמת את האדם שאני, כדי להתחיל לבנות את האדם שאני יכול להיות.

ופה אנחנו מגיעים אולי לשאלה הכואבת ביותר: מה קורה כאשר האדם כבר מכיר את השורש, כבר עבד עליו, כבר קיבל על עצמו באמת, ובכל זאת נפל שוב? האם בשלב מסוים צריך לומר לו שהנפילות החוזרות מוכיחות שכל הדיבורים על תהליך וכיוון אינם אלא נחמה יפה?

חז"ל אינם נותנים לנו רשות להקל ראש בחטא, אבל הם גם אינם נותנים לייאוש להפוך לפסק הדין האחרון. רבי אבהו אומר: "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין". הגמרא במסכת ברכות (דף לד ע"ב). בעל התשובה שעליו מדברים חז"ל אינו אדם שמעולם לא ידע נפילה. כל מעלתו צומחת מתוך העובדה שהוא מכיר את המרחק ובוחר לשוב ממנו.

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, פוסק: "ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה. אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם". רבי משה בן מימון, משנה תורה (הלכות תשובה ז, ד).

צריך לשים לב למילים "ואל ידמה". לפעמים לאחר החטא הראשון הבעיה הייתה המעשה. לאחר התשובה והנפילה החוזרת נוצרת בעיה נוספת: הדמיון שהאדם בונה על עצמו. הוא כבר אינו אומר רק "עשיתי דבר רע". הוא מתחיל לומר: "עכשיו גיליתי מי אני באמת".

וזה מעבר מסוכן מאוד.

כי מעשה אפשר לתקן.

אבל כאשר האדם הופך את המעשה לזהות, הוא מתחיל להאמין שאין את מי לתקן.

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, מתאר בין דרכי התשובה שהשב "משנה שמו, כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים". רבי משה בן מימון, משנה תורה (הלכות תשובה ב, ד).

הרמב"ם אינו מלמד את האדם לברוח מאחריות. אותו אדם חייב לומר בווידוי: אני עשיתי. אבל יחד עם לקיחת האחריות הוא נדרש להאמין בעוד דבר: העובדה שאני עשיתי אינה אומרת שזה כל מה שאני מסוגל להיות.

וזה אולי אחד ההבדלים החשובים ביותר בין חרטה לבין שנאה עצמית.

חרטה אומרת: עשיתי דבר שאינו מתאים לאדם שאני רוצה להיות.

שנאה עצמית אומרת: המעשה הזה גילה שאין בי אדם אחר להיות.

החרטה יכולה להוליד תנועה.

השנאה העצמית מולידה שיתוק.

וכאן היצר מקבל לפעמים ניצחון כפול. בתחילה הוא משכנע את האדם לחטוא, ולאחר שהאדם חטא הוא מחליף צד ומתחיל להטיף לו מוסר. אתמול הוא אמר לו: "זה לא כל כך נורא". היום הוא אומר לו: "זה נורא כל כך שאין לך עוד תקנה".

בשני המקרים התוצאה זהה.

האדם נשאר רחוק.

פעם אחת מפני שלא היה אכפת לו מספיק מן החטא, ופעם שנייה מפני שהוא משוכנע שהחטא גדול מכדי שיוכל לשוב ממנו.

אבל רבי יונה גירונדי כותב שאין לאדם להתייאש מן התשובה גם לאחר שהרבה לפשוע, ומעמיד את עצם האפשרות לשוב כחסד גדול שהקב"ה העניק לברואיו. רבי יונה גירונדי, שערי תשובה (שער ראשון, אות א).

וזה משנה את השאלה שלנו.

אולי השאלה אינה כמה פעמים נפלתי.

אולי השאלה היא כמה פעמים הסכמתי לקום בלי להפוך את הנפילה לזהות שלי.

אין כאן היתר לחטוא שוב.

אין כאן הקלה בדרישות.

להפך. בכל פעם שהאדם מגלה שהדרך שבה ניסה להתמודד לא הספיקה, הוא נדרש להיות חכם יותר, עמוק יותר ואחראי יותר. אולי הוא צריך גדר אחרת. אולי סביבה אחרת. אולי סדר יום אחר. אולי לבקש עזרה. אולי להתרחק הרבה יותר מן המקום שבו הוא תמיד נכשל.

אבל דבר אחד אסור לו לעשות: להשתמש בכישלון כהוכחה שאין עוד טעם בעבודה.

אפשר לדמות זאת לאדם שמטפס על הר.

הוא התקדם מאה מטר והחליק עשרים.

אם הוא מסתכל רק על רגע ההחלקה, הוא אומר: ירדתי.

אבל אם הוא מסתכל על הדרך כולה, הוא מגלה שהוא עדיין שמונים מטר מעל המקום שבו התחיל.

זה אינו אומר שההחלקה אינה חשובה.

היא יכולה להיות מסוכנת מאוד.

היא דורשת ממנו לבדוק מדוע החליק.

אבל היא אינה מוחקת אוטומטית את כל הדרך שכבר טיפס.

כך גם בעבודה הפנימית. אדם שהיה מתפרץ בכל יום וכיום מתפרץ פעם בשבוע עדיין צריך לעבוד על הכעס, אבל אסור לו לומר שלא השתנה דבר. אדם שפעם מעולם לא ביקש סליחה וכיום לאחר נפילה הוא מסוגל לזהות מיד שפגע ולבקש מחילה, עדיין לא הגיע למקום שאליו הוא רוצה להגיע, אבל הוא גם אינו במקום שבו היה.

תשובה אינה רק השאלה אם נפלתי. היא גם השאלה מה השתנה באופן שבו אני נופל, במהירות שבה אני מזהה את הנפילה, ובדרך שבה אני קם ממנה.

ואולי זו אחת המתנות הגדולות של עשרת ימי תשובה.

לא ההבטחה שממחר לא יהיו לנו עוד מאבקים.

אלא האפשרות להפסיק למדוד את עצמנו רק באמצעות הרגעים שבהם הפסדנו בהם.

הקב"ה נתן לנו בחירה מפני שהמאבק אמיתי.

אם לא הייתה אפשרות ליפול, גם הבחירה בטוב לא הייתה בחירה.

ולכן אולי אדם אינו צריך להיבהל מכך שהוא עדיין נמצא במאבק. הוא צריך להיבהל כאשר הוא מפסיק להיאבק.

כל עוד החטא כואב לך, כל עוד אתה מסרב להצדיק אותו, כל עוד אתה מוכן ללמוד מן הנפילה ולבנות דרך טובה יותר לקראת הניסיון הבא, הסיפור עדיין פתוח.

ואולי בפעם הבאה שתיפול באותו מקום, לפני שתאמר לעצמך "ידעתי שלא השתניתי", כדאי לעצור ולשאול שאלה מדויקת יותר:

האם באמת חזרתי בדיוק לאותו מקום, או שאני אדם שנפל שוב תוך כדי שהוא כבר הולך בדרך אחרת?

כי לפעמים שתי נפילות נראות מבחוץ בדיוק אותו דבר, אבל מבחינת המסע הפנימי מפריד ביניהן עולם שלם.

ואולי עכשיו אפשר להגיע אל הנקודה האחרונה, זו שמחזירה אותנו אל האדם שעומד בעשרת ימי תשובה ומפחד להבטיח לקב"ה דבר מפני שהוא כבר מכיר את עצמו. הוא כבר היה כאן בשנה שעברה. גם אז התרגש, גם אז התחרט, גם אז קיבל החלטות, וגם אז היה משוכנע שהפעם זה יהיה אחרת. מה הוא אמור לומר לקב"ה השנה בלי להרגיש שהוא חוזר על מילים שכבר אמר ולא הצליח לקיים?

אולי הוא צריך להתחיל דווקא מן האמת הזאת.

ריבונו של עולם, אני כבר יודע שאני חלש יותר ממה שחשבתי. אני יודע שהחלטה אחת אינה מוחקת הרגל של עשרים שנה. אני יודע שגם אחרי שאחליט באמת יכולים להגיע ימים שבהם אהיה עייף, כועס, פגוע או מבוהל, והאדם הישן שבתוכי ינסה לחזור.

אבל הידיעה הזאת אינה הופכת את ההחלטה שלי לשקר.

אולי היא הופכת אותה השנה לאמיתית יותר.

בשנה שעברה חשבתי שתשובה פירושה להבטיח שלא אפול. השנה אני מבין שתשובה פירושה גם לבנות דרך שתעזור לי לעמוד כאשר יגיע המקום שבו אני רגיל ליפול. בשנה שעברה סמכתי על ההתלהבות. השנה אני מכיר יותר את ההרגל. בשנה שעברה אמרתי מה אני רוצה להפסיק לעשות. השנה אני כבר מסוגל לשאול מה בתוכי גורם לי לעשות זאת.

זו אינה נסיגה.

זו התבגרות.

רבי יוסף אלבו מבאר בספר העיקרים (מאמר רביעי, פרק כה) שעיקר התשובה קשור ביכולת הבחירה שניתנה לאדם, ומתוך כך באפשרות לשנות את דרכו ולא להיות מוכרח להמשיך במסלול שבו הלך עד עכשיו.

אולי זה הדבר שאנחנו מתקשים להאמין בו לאחר שנפלנו פעמים רבות.

אנחנו מתחילים להפוך את ההרגל לגורל.

אני כזה.

ככה אני מגיב.

אני תמיד חוזר לזה.

כבר ניסיתי הכול.

אבל צריך לשים לב למילה המסוכנת ביותר במשפטים האלה: "אני". לא "אני עושה". לא "אני נופל". אלא "אני כזה". ברגע שההתנהגות נעשית זהות, הבחירה נעשית כמעט בלתי אפשרית. כי אם הכעס הוא מי שאני, מדוע שאנסה להיפרד ממנו? אם העצלות היא אני, מי בדיוק אמור להילחם בה? אם החטא הוא הזהות שלי, כל ניסיון להשתנות מרגיש כמו ניסיון להיות מישהו אחר.

אבל התורה אומרת לאדם דבר אחר.

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ה, א): "רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו".

שימו לב ללשון: "להטות עצמו".

יש לאדם עבר. יש לו אופי. יש הרגלים. יש חולשות. יש בית שבו גדל. יש פגיעות שספג. יש דברים שכבר נעשו אצלו כמעט אוטומטיים. הרמב"ם אינו מכחיש שום דבר מזה.

ובכל זאת הוא אומר שיש לאדם אפשרות להטות.

אולי לא להפוך ברגע אחד לאדם אחר, אבל להטות. עוד בחירה. עוד עצירה. עוד פעם אחת שבה אינני מגיב כפי שתמיד הגבתי. עוד בקשת סליחה שמגיעה חמש דקות מוקדם יותר. עוד ערב אחד שבו אני מניח את הטלפון ומקשיב לילד. עוד ויכוח אחד שבו אינני חייב לומר את המשפט האחרון. עוד ניסיון אחד שבו אני מצליח לעבור ליד המקום שבו תמיד נפלתי ולהמשיך ללכת.

לפעמים אנחנו מחכים למהפכה גדולה כל כך, עד שאיננו מבחינים בהטיה הקטנה שבה המהפכה כבר התחילה.

ואולי משום כך עשרת ימי תשובה אינם רק ימים שבהם הקב"ה מבקש מאיתנו דין וחשבון על מי שהיינו.

הם ימים שבהם אנחנו נשאלים מי אנחנו עדיין מוכנים להיות.

העבר אומר: כבר ניסית.

ההרגל אומר: אתה מכיר את עצמך.

הנפילה אומרת: הרי חזרת אלי שוב.

והתשובה אומרת: נכון. אבל עדיין לא סיימתי לבחור.

אולי אפול שוב. אבל אם אפול, לא אקרא לנפילה בית. אולי אכעס שוב. אבל לא אשתמש בכעס כהוכחה שכך אני מוכרח לחיות. אולי אגלה שהשורש עמוק יותר ממה שחשבתי. אז אעבוד עמוק יותר.

ואולי השנה לא אהפוך לאדם שאין לו חולשות. אבל אני יכול להפוך לאדם שמכיר אותן טוב יותר, בונה מולן דרך חכמה יותר ומפסיק לתת להן להחליט עבורו מי הוא.

ופה אפשר לחזור אל השאלה שבה פתחנו:

אם אני באמת מצטער, למה אני שוב עושה את אותו חטא?

אולי מפני שחרטה אמיתית היא התחלה של שינוי, לא תמיד סופו. אולי מפני שרצון אמיתי אינו מבטל ברגע אחד שנים של הרגל. אולי מפני שיש מקומות שבהם הקב"ה אינו מבקש ממני רק להפסיק מעשה, אלא לגלות את השורש שמוליד אותו ולבנות בתוכי משהו חדש.

והעובדה שנפלתי שוב אינה מוכיחה בהכרח שהתשובה הייתה שקר.

היא מחייבת אותי לשאול האם אני מוכן לעשות עכשיו תשובה עמוקה יותר.

כי בסופו של דבר, אולי המדד הגדול ביותר אינו כמה פעמים בחיים נפלתי לאותו מקום, אלא האם בכל פעם שנפלתי נתתי למקום הזה שם של בית, או ששוב קמתי והמשכתי ללכת.

ובעשרת ימי תשובה אולי הקב"ה אינו מבקש מאיתנו להציג לפניו אדם שמעולם לא נפל.

הוא מבקש דבר קשה ואמיתי הרבה יותר:

לא לתת לשום נפילה להפוך להגדרה האחרונה שלנו על עצמנו.

ויש עוד נקודה אחת שבלעדיה התמונה אינה שלמה. עד עכשיו דיברנו על האדם שנופל שוב ושוב ועל הסכנה שיסיק מכך שכל תשובתו הייתה שקר. אבל יש גם סכנה הפוכה: שאדם יתרגל כל כך למחזור של חטא, חרטה, תשובה ושוב חטא, עד שהתשובה עצמה תהפוך לחלק מן ההרגל.

אדם כועס, מתחרט ומבקש סליחה. הוא באמת מצטער. כעבור שבוע הוא שוב כועס, ושוב מבקש סליחה. לאט לאט אפילו החרטה נעשית צפויה. האדם כבר יודע כיצד ירגיש לאחר החטא, מה יאמר, ממי יבקש סליחה ואפילו כמה זמן ייקח לו לחזור לשגרה. ואז צריך לשאול שאלה לא נעימה: האם אני באמת עושה תשובה, או שפשוט בניתי לעצמי מעגל שבו אפילו התשובה מאפשרת לי להמשיך לחיות עם החטא?

רבי יהודה הנשיא אומר במשנה במסכת יומא (פרק ח, משנה ט): "האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה".

חז"ל אינם מדברים כאן על אדם שעשה תשובה אמיתית ולאחר זמן נפל מחדש. הם מדברים על מצב חמור הרבה יותר, שבו האדם מכניס מראש את התשובה אל תוך החשבון של החטא. הוא מרשה לעצמו לחטוא מפני שכבר הכין לעצמו את פתח היציאה: אחר כך אחזור בתשובה.

יש הבדל עצום בין אדם שאומר: אני באמת רוצה שלא ליפול, אבל אני מפחד שאכשל, לבין אדם שאומר: אני יכול להרשות לעצמי ליפול, הרי אחר כך אשוב. מבחוץ ייתכן ששניהם ייכשלו בסופו של דבר, אבל מבפנים אלה שני עולמות שונים לחלוטין. הראשון נאבק בחטא. השני כבר הפך את התשובה לשותפה של החטא.

וזה מחייב אותנו לשאול בעשרת ימי תשובה שאלה חדה יותר מאשר "האם אני מצטער?". השאלה היא: מה אני משנה במציאות כדי שהפעם הבאה תהיה שונה?

אם אני יודע שבכל פעם שאני מגיע למצב מסוים אני נופל, האם שיניתי משהו בדרך שבה אני מגיע אליו? אם אני יודע שהטלפון הוא המקום שבו אני מאבד שעות, האם עשיתי משהו עם הטלפון? אם אני יודע שעייפות הופכת אותי לאדם שפוגע בבית, האם שיניתי משהו בסדר היום שלי? אם אני יודע שאדם מסוים מוציא ממני צד שאינני רוצה לראות, האם בניתי דרך אחרת להתמודד עם המפגש איתו?

ואם אני יודע שאני תמיד נופל באותה שעה, באותו מקום ובאותה חולשה, צריך לשאול בכנות: מה השתנה השנה חוץ מן העובדה ששוב הצטערתי?

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ב, ד): "מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו, ומשנה שמו, כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה".

יש כאן יסוד גדול מאוד. הרמב"ם אינו מסתפק ברגש, בחרטה ואפילו לא בבכי. הוא דורש שהשינוי הפנימי יתחיל לקבל צורה בתוך החיים עצמם: "ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו".

תשובה אמיתית מתחילה להופיע גם במרחקים שאני יוצר, בהרגלים שאני משנה ובמצבים שאליהם אני מפסיק להכניס את עצמי. לא מפני שאין לי אמונה בכוח הרצון שלי, אלא דווקא מפני שאני מכיר את עצמי מספיק כדי לדעת שלא נכון להעמיד את כוח הרצון במבחן מיותר פעם אחר פעם.

אולי אדם אומר לקב"ה בכל שנה: ריבונו של עולם, תן לי כוח לעמוד בניסיון. אבל לפעמים הוא צריך לשאול את עצמו שאלה אחרת: למה אני ממשיך להכניס את עצמי לאותו ניסיון בדיוק, באותה צורה, ומצפה שהפעם הכול יסתיים אחרת?

לא כל עבודת ה' היא להיות גיבור ברגע האחרון. לפעמים עבודת ה' היא להיות חכם שעה קודם. לא להגיע אל רגע הניסיון כאשר אני כבר מותש. לא להיכנס לוויכוח שאני יודע כיצד הוא מסתיים. לא לפתוח דלת שאני יודע כמה קשה לי אחר כך לסגור. לא להשאיר את עצמי שוב באותה מציאות שבה כבר למדתי על בשרי כמה אני פגיע.

שלמה המלך אומר בספר משלי (ד, יד-טו): "בארח רשעים אל תבא ואל תאשר בדרך רעים. פרעהו אל תעבר בו שטה מעליו ועבור". הפסוק אינו אומר רק כיצד להתמודד עם הרע לאחר שכבר נכנסנו לתוכו. הוא מלמד שיש מצבים שבהם החכמה הגדולה היא מלכתחילה לא להיכנס אל הדרך.

לפעמים אנחנו רוצים להוכיח לעצמנו שאנחנו חזקים מספיק לעמוד ליד התהום ולא ליפול. אבל ייתכן שיש בגרות רוחנית גדולה הרבה יותר בהחלטה להפסיק לבדוק בכל פעם מחדש כמה קרוב לתהום אנחנו מסוגלים ללכת.

וזה מחזיר אותנו אל השאלה שבה פתחנו, אבל עכשיו מזווית אחרת לגמרי: אם אני באמת מצטער, למה אני שוב עושה את אותו חטא?

לפעמים התשובה היא שהרצון שלי באמת השתנה, אבל החיים שבניתי סביב הרצון עדיין לא השתנו.

אני רוצה להיות אדם אחר, אבל משאיר את אותם הרגלים, את אותה סביבה, את אותן שעות מסוכנות, את אותם תירוצים ואת אותם מצבים שמביאים אותי שוב ושוב בדיוק אל אותה נקודה. ואז אני מצפה מרגע אחד של התעוררות בעשרת ימי תשובה לנצח לבדו מערכת שלמה שבניתי במשך שנים.

אולי אנחנו דורשים מכוח הרצון לעשות לבדו עבודה שאמורה להיעשות גם באמצעות חכמה, תכנון והרגלים חדשים.

רצון הוא התחלה. כדי שהוא יחזיק מעמד, צריך לבנות לו בית.

אם אני רוצה להתפלל אחרת, אולי אני צריך לשאול כיצד אני מגיע לתפילה. אם אני רוצה להיות נוכח יותר בבית, אולי אני צריך להחליט היכן נמצא הטלפון בשעות שבהן הילדים זקוקים לי. אם אני רוצה לכעוס פחות, אולי אני צריך ללמוד לזהות את הדקות שקודמות להתפרצות ולא להסתפק בחרטה שמגיעה אחריה.

אם אני באמת רוצה להשתנות, אולי השאלה איננה רק מה אני מקבל על עצמי, אלא גם איזו מציאות אני בונה שתיתן לקבלה הזאת סיכוי להחזיק מעמד כאשר ההתעוררות של עשרת ימי תשובה כבר תחלוף.

ופה אולי נמצא מבחן פשוט ועמוק לתשובה שלנו. לא רק האם התרגשנו יותר השנה, לא רק האם בכינו יותר ולא רק האם אמרנו וידוי בכוונה גדולה יותר, אלא האם יש דבר ממשי אחד בחיים שיהיה אחרת בגלל מה שהבנו.

כי תשובה שמתרחשת בלב יכולה להיות התחלה אמיתית מאוד, אבל בסופו של דבר היא צריכה לרדת גם אל החיים. אל הבית, אל היומן, אל הטלפון, אל הכסף, אל היחסים, אל המקומות שאליהם אנחנו הולכים, אל הדברים שאנחנו מפסיקים לעשות ואל הגבולות שאנחנו מתחילים להציב.

אם שום דבר במבנה החיים שלי אינו משתנה, קשה לצפות שרק האדם שבתוך המבנה ישתנה לאורך זמן.

וזו אינה הקטנה של כוח התשובה. להפך. זו אמונה עמוקה בכך שתשובה אינה אמורה להישאר רגע נשגב שמתרחש בין האדם לבין עצמו ונעלם כאשר חוזרים לשגרה.

תשובה אמורה להתחיל בלב, אבל לאט לאט היא צריכה לקבל כתובת בעולם.

אולי כיסא אחר בבית.

אולי שעה אחרת בסדר היום.

אולי גבול שלא היה קודם.

אולי שיחה שדחיתי במשך חודשים.

אולי הרגל קטן שאני משנה.

אולי מקום שאני מפסיק להגיע אליו.

אולי החלטה אחת שאיש מלבדי לא יראה, אבל היא תשנה את הרגע שבו אפגוש שוב את הניסיון הישן.

כי בסופו של דבר, תשובה אינה רק הרגע שבו האדם אומר לקב"ה מי הוא רוצה להיות.

תשובה היא גם הרגע שבו הוא מתחיל לבנות חיים שבהם לאדם הזה תהיה אפשרות אמיתית להתקיים.

ואולי עכשיו אפשר לסגור את המעגל ולחזור אל האדם שממנו התחלנו. הוא עומד בעשרת ימי תשובה, מצטער באמת, אבל מפחד לומר שוב: "אני לא אעשה את זה יותר". הוא כבר אמר את המשפט הזה בעבר. הוא כבר האמין בו. והוא כבר ראה את עצמו נופל אחר כך.

אולי השנה הוא אינו צריך להבטיח הבטחות גדולות יותר. אולי הוא צריך לעשות תשובה מדויקת יותר.

לא לומר רק: אני לא אכעס.

אלא לשאול: באיזה רגע הכעס שלי מתחיל, ומה אני עושה רגע לפני שהוא משתלט עלי?

לא לומר רק: אני אהיה אדם סבלני יותר.

אלא לשאול: מה גורם לי לאבד סבלנות, ומה אני יכול לשנות בחיים כדי לא להגיע שוב ושוב לאותה נקודת שבירה?

לא לומר רק: השנה אתפלל אחרת.

אלא לשאול: מה אני עושה בחמש הדקות שלפני התפילה כדי שאוכל בכלל להגיע אליה אחרת?

אולי אחת הטעויות שלנו היא שאנחנו מקבלים קבלות על התוצאה, במקום לבנות שינוי במקום שמוליד אותה.

אנחנו רוצים פחות כעס, אבל איננו נוגעים בעייפות, בעלבון ובצורך בשליטה שמדליקים אותו.

אנחנו רוצים פחות קנאה, אבל ממשיכים למדוד את עצמנו לפי הישגיהם של אחרים.

אנחנו רוצים פחות בזבוז זמן, אבל משאירים בכיס מכשיר שנבנה כדי למשוך את תשומת הלב שלנו בכל רגע פנוי.

אנחנו רוצים להיות קרובים יותר לילדים, אבל איננו משנים אפילו חצי שעה אחת בסדר היום.

ואז מגיעה הנפילה, ואנחנו אומרים: "אין לי כוח רצון".

אולי לפעמים הבעיה אינה שחסר לנו כוח רצון.

אולי אנחנו דורשים מכוח הרצון לנצח לבדו מערכת חיים שלמה שעובדת נגדו.

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, כותב במשנה תורה (הלכות דעות א, ז): "וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו? יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות תמיד, עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיה בהם טורח עליו, ויקבעו הדעות בנפשו".

יש כאן עיקרון עצום בעבודת האדם.

האדם אינו משתנה רק מפני שהבין.

הוא משתנה גם מפני שהוא מתרגל.

המעשה החוזר בונה את האדם.

וממילא גם התשובה צריכה להיכנס אל המקום הזה.

אם במשך שנים בניתי הרגל בכיוון אחד, אין הכרח שרגע אחד של התעוררות ימחק מיד את כל מה שנבנה. אבל אני יכול להתחיל לבנות הרגל בכיוון ההפוך.

פעם אחת.

ואחר כך עוד פעם.

ועוד פעם.

עד שמה שהיה בתחילה מאבק נעשה לאט לאט דרך.

וזה אולי משנה את הדרך שבה אנחנו מסתכלים על הנפילה החוזרת.

אדם אומר: שוב נכשלתי, סימן שלא השתניתי.

אבל אולי צריך לשאול שאלה אחרת: איזה הרגל אני מחזק בכל פעם שאני קם?

מפני שגם לקום הוא הרגל.

גם לבקש סליחה מהר יותר הוא הרגל.

גם לעצור לפני תגובה הוא הרגל.

גם לומר לעצמי "אני לא חייב לענות עכשיו" הוא הרגל.

גם לזהות את השקר שאני מספר לעצמי רגע לפני החטא הוא הרגל.

ואולי בשנה הראשונה אני מצליח פעם אחת מתוך עשר.

אחר כך פעמיים.

אחר כך חמש.

עד שיום אחד אני מגלה שהמקום שבו פעם הייתי נופל כמעט בלי לבחור נעשה מקום שבו יש לי מרחב.

ובתוך המרחב הזה חוזרת אלי הבחירה.

זה אולי אחד הדברים העמוקים ביותר בתשובה.

התשובה אינה מבטיחה לנו שלא יהיה עוד מאבק.

היא מחזירה לנו את האפשרות להיאבק.

היא מוציאה אותנו מן המשפט: "ככה אני", ומחזירה אותנו אל המשפט: "כך התרגלתי, ולכן אפשר להתחיל להתרגל אחרת".

וזה הבדל עצום.

כי "ככה אני" הוא גזר דין.

"כך התרגלתי" הוא תיאור מצב.

ומצב אפשר לשנות.

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ה, ב): "כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כילי או שוע, וכן שאר כל הדעות".

הרמב"ם אינו אומר שכל אדם יגיע בפועל למדרגתו של משה רבנו. הוא מעמיד כאן את האחריות העקרונית של האדם על הכיוון שבו הוא בונה את עצמו. האדם אינו רשאי להפוך את מידותיו לגזירת גורל ולומר שאין בידו להשתנות.

וזה אולי הדבר שאנחנו צריכים לקחת מעשרת ימי תשובה אל היום שאחריהם.

לא הבטחה שנהיה מושלמים.

לא אשליה שמעתה לא ניפול.

אלא החלטה שאנחנו מפסיקים לקרוא להרגלים שלנו זהות.

אני לא "אדם עצבני".

אני אדם שהתרגל להגיב בכעס, ואני צריך ללמוד תגובה אחרת.

אני לא "אדם קנאי".

יש בי קנאה, ואני צריך להבין מה מזין אותה.

אני לא "אדם שלא מסוגל להתמיד".

נכשלתי פעמים רבות בהתמדה, ועכשיו אני צריך לבנות דרך שמתאימה לאדם שאני באמת.

כי ברגע שאני מפסיק לומר "זה אני", נפתחת שוב האפשרות לשאול:

אז מי אני רוצה להיות?

ואולי זו אחת המתנות הגדולות ביותר של התשובה.

היא אינה רק נותנת לאדם אפשרות לקבל סליחה על מה שעשה.

היא מחזירה לו משהו שאולי אבד לו אחרי שנים של נפילות:

את הזכות להאמין שהוא עדיין יכול להיות אדם אחר ממה שההרגלים שלו לימדו אותו לחשוב שהוא.

ואז, אם אחרי עשרת ימי תשובה תגיע שוב אותה נפילה, היא עדיין תכאב.

היא עדיין תחייב תשובה.

אבל היא כבר לא תהיה הוכחה שהכול היה שקר.

היא תהיה שאלה.

מה לא בניתי נכון?

מה לא הבנתי על עצמי?

איפה אני צריך עוד גבול?

איזה הרגל עדיין חזק ממני?

ומה אני עושה עכשיו?

כי אולי בסופו של דבר ההבדל בין אדם שנשאר באותו מקום לבין בעל תשובה אינו שלבעל התשובה אין יותר נפילות.

אלא שהוא מפסיק להשתמש בנפילות כדי להסביר מדוע אין טעם להמשיך ללכת.

ופה אולי צריך להגיע אל נקודת הסיום, מפני שאחרי כל מה שאמרנו אפשר לגלות שהשאלה "אם אני באמת מצטער, למה אני שוב עושה את אותו חטא?" מסתירה בתוכה הנחה שלא בטוח שהיא נכונה.

אנחנו מניחים שאם התשובה הייתה אמיתית, החטא היה צריך להיעלם.

אבל אולי תשובה אמיתית אינה נמדדת רק בשאלה אם החטא נעלם. היא נמדדת גם בשאלה מה קורה בינינו לבין החטא כאשר הוא חוזר ומופיע.

פעם עשיתי אותו בלי לחשוב.

היום אני כבר נאבק.

פעם הצדיקתי אותו.

היום אני יודע שהוא אינו מתאים למקום שאליו אני רוצה להגיע.

פעם לאחר שנפלתי המשכתי כרגיל.

היום הנפילה כואבת לי ואני מנסה להבין מה הביא אותי אליה.

פעם אמרתי: "ככה אני".

היום אני אומר: "זה עדיין חזק ממני לפעמים, אבל אני לא מוכן שזה יהיה מי שאני".

המעשה אולי נראה מבחוץ דומה.

אבל האדם כבר אינו עומד באותו מקום.

וזה אינו היתר להסתפק בכך. בעל תשובה אינו אמור להתנחם בכך שהוא "בתהליך" ולהמשיך לחטוא. להפך, אם הוא מגלה שהחטא חוזר, מוטלת עליו אחריות גדולה יותר להבין מדוע הוא חוזר ומה עליו לשנות.

אבל הוא גם אינו רשאי להפוך כל נפילה להוכחה שכל הדרך הייתה שקר.

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ז, ז): "כמה מעולה מעלת התשובה, אמש היה זה מובדל מה' אלהי ישראל... והיום הוא מודבק בשכינה".

יש כאן מילה שצריך לעצור עליה:

"היום".

התשובה מתרחשת היום.

היא אינה מבטיחה לנו בעלות על מחר.

מחר תהיה שוב בחירה.

ומחרתיים שוב.

ובעוד חודש שוב.

אולי משום כך התשובה אינה אירוע חד פעמי שבו אדם סוגר אחת ולתמיד את החשבון עם מי שהיה. היא דרך שבה הוא נדרש לבחור שוב ושוב מי הוא מבקש להיות.

וזה יכול לשנות לגמרי את עשרת ימי תשובה.

במקום לעמוד לפני הקב"ה ולהבטיח לו הבטחות שאנחנו בעצמנו מפחדים מהן, אפשר לעמוד לפניו באמת.

לומר:

ריבונו של עולם, אני אינני יודע אם לעולם לא אפול.

אבל אני יודע דבר אחד.

אני כבר לא רוצה לחיות בשלום עם המקום שבו אני נופל.

אני רוצה להבין אותו.

אני רוצה להתרחק ממנו.

אני רוצה לבנות הרגלים אחרים.

אני רוצה לזהות את הרגע שקודם לנפילה.

אני רוצה ללמוד מן הפעמים שבהן נכשלתי.

ואם אפול שוב, אינני רוצה להשתמש בנפילה כדי להצדיק את הפעם הבאה.

אולי זו קבלה לעתיד הרבה יותר עמוקה מאשר הבטחה דרמטית שנאמרת מתוך סערת הרגע.

לא הבטחה שאני יודע את העתיד.

אלא אמת לגבי הכיוון שאני בוחר בו עכשיו.

רבי יונה גירונדי כותב בשערי תשובה (שער ראשון, אות יא): "יעזוב דרכו הרע ויגמור בכל לבבו כי לא יוסיף לשוב בדרך הזה עוד".

"בכל לבבו".

לא מן השפה ולחוץ.

לא מפני שעכשיו עשרת ימי תשובה וצריך לקבל משהו.

לא קבלה שכבר בשעת אמירתה אני משאיר לעצמי דלת אחורית.

אלא רצון אמיתי: אני רוצה לצאת מכאן.

ואם לאחר מכן אפול, אצטרך לשוב שוב.

אבל הנפילה העתידית אינה נותנת לי רשות לזייף את הרצון שיש בי היום.

ופה נמצא אולי אחד הפרדוקסים היפים של התשובה.

כדי לעשות תשובה אמיתית אינני צריך לדעת שלעולם לא אפול. אני צריך לדעת שלעולם אינני רוצה להפוך את הנפילה לבית.

יש הבדל בין מי שנופל בדרך לבין מי שבחר לגור במקום שבו נפל.

אדם יכול להיות רחוק מאוד ועדיין ללכת הביתה.

ואדם יכול להיות קרוב מאוד וכבר להפסיק ללכת.

אולי לכן השאלה הגדולה בעשרת ימי תשובה אינה רק כמה רחוק אני נמצא.

השאלה היא:

לאיזה כיוון אני פונה?

כי אדם יכול להגיע לעשרת ימי תשובה עם רשימה ארוכה של כישלונות, עם קבלות שכבר נשברו ועם הבטחות שכבר לא נעים לו לחזור עליהן, ובכל זאת ברגע אחד אמיתי להפנות את פניו לכיוון אחר.

לא לפתור הכול.

לא לתקן ביום אחד עשרים שנות הרגל.

אבל להסתובב.

ומשם להתחיל ללכת.

ואם ייפול בדרך, לקום.

ואם יגלה שהדרך שבנה אינה עובדת, לבנות אותה חכם יותר.

ואם יגלה שהחטא עמוק יותר ממה שחשב, לא להתייאש אלא לרדת עמוק יותר.

כי אולי העובדה שנפלתי שוב אינה השאלה המכריעה. השאלה המכריעה היא מה אני עושה ברגע שבו גיליתי שנפלתי.

האם אני אומר: ידעתי, זה אני.

או שאני אומר:

זה קרה שוב.

אני אחראי לכך.

אני צריך להבין מדוע.

אני צריך לעשות תשובה.

אבל אני מסרב לתת לנפילה הזאת להחליט מי אהיה מחר.

ואולי זו התשובה לשאלה שבה פתחנו.

אם אני באמת מצטער, למה אני שוב עושה את אותו חטא?

מפני שאדם יכול לרצות באמת ועדיין להיות באמצע הדרך.

מפני שהרגלים אינם נעלמים ברגע שבו הלב משתנה.

מפני שלפעמים התשובה הראשונה משנה את הרצון, והתשובות שאחריה צריכות לשנות גם את ההרגלים, את המידות ואת החיים שסביבם.

אבל יש שאלה אחת חשובה אפילו יותר:

אחרי שעשיתי שוב את אותו חטא, האם אני עדיין מוכן לעשות שוב תשובה?

כי אולי הניצחון האחרון של החטא אינו לגרום לנו ליפול פעם נוספת.

הניצחון האחרון שלו הוא לגרום לנו להאמין שמכיוון שנפלנו שוב, כבר אין בשביל מה לקום.

ועשרת ימי תשובה באים לומר לאדם בדיוק את ההפך:

כל עוד אתה מסוגל לבחור מחדש, שום נפילה אינה חייבת להיות המילה האחרונה בסיפור שלך.