אם הקב"ה קרוב עכשיו יותר, למה אנחנו לא מרגישים את זה?

חז"ל מגלים שעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים הם הזמן שעליו נאמר: "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב". אבל אם הקב"ה קרוב עכשיו יותר, מדוע אפשר לעבור את הימים הללו בלי להרגיש שום דבר יוצא דופן? אולי מפני שטעינו בהגדרת הקרבה. קרבה אינה תמיד תחושה, לפעמים היא הזדמנות. יש זמנים שבהם הדלת פתוחה יותר, התשובה מתקבלת יותר והאדם נקרא לא להמתין להתעוררות הגדולה, אלא לעשות צעד אחד אמיתי. אולי השאלה של עשרת ימי תשובה אינה כמה התרגשנו, אלא האם ידענו לזהות שהקב"ה היה קרוב ולא נתנו לרגע הזה לעבור לידנו.

יש רגעים בחיים שבהם מישהו אומר לנו: עכשיו זו ההזדמנות. עכשיו הדלת פתוחה. עכשיו אפשר לדבר. ואנחנו מבינים את המילים, אבל בפנים איננו מרגישים שמשהו השתנה. אותה מציאות, אותם הרגלים, אותו לב, אותם קשיים. לפעמים דווקא הידיעה שהרגע מיוחד מעוררת שאלה קשה יותר: אם הוא באמת מיוחד, מדוע אינני מרגיש אותו?

אולי זו אחת השאלות הגדולות של עשרת ימי תשובה. הנביא ישעיהו אומר: "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" (ישעיהו נה, ו). הפסוק עצמו מפתיע. וכי יש זמן שבו הקב"ה אינו נמצא? וכי יש מרחק שאפשר למדוד בינו לבין האדם? הרי התורה אומרת: "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרבים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו" (דברים ד, ז). אם הוא קרוב "בכל קראנו אליו", מה פירוש "בהיותו קרוב"?

חז"ל עצמם מעמידים את שני הפסוקים זה מול זה. הגמרא שואלת מן הפסוק "דרשו ה' בהמצאו" על הפסוק "בכל קראנו אליו", ומשיבה שיש הבדל בין ציבור ליחיד. הציבור יכול לקרוא אליו בכל עת, ואילו ביחיד יש זמן מיוחד שעליו נאמר "בהמצאו". ומתי הוא? "אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים". הגמרא במסכת ראש השנה (דף יח ע"א).

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, הופך את דברי הגמרא להלכה: "אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר דרשו ה' בהמצאו". רבי משה בן מימון, משנה תורה (הלכות תשובה ב, ו).

צריך לשים לב לניסוח. הרמב"ם אינו אומר שרק בימים האלה אפשר לשוב. להפך, הוא פותח ואומר: "התשובה והצעקה יפה לעולם". אבל יש זמנים שבהם אותה תשובה עצמה מקבלת איכות אחרת: "יפה ביותר ומתקבלת היא מיד".

וכאן מתחילה השאלה שלנו.

אדם קם בבוקר של אחד מעשרת ימי תשובה. הרחוב נראה בדיוק כמו אתמול. העבודה מחכה. הטלפון מצלצל. אותם אנשים מקיפים אותו. אותן מחשבות מלוות אותו. גם בתוך הנפש הוא אינו בהכרח חש פתאום התגלות. ובכל זאת חז"ל אומרים לו: דע לך, אתה נמצא עכשיו בזמן שבו הקב"ה "בהמצאו", בזמן שבו הוא "קרוב".

איך ייתכן שהקב"ה קרוב ואני אינני מרגיש קרוב?

רבי שלמה יצחקי, רש"י, מפרש את המילים "בהמצאו": "קודם גזר דין בעוד שהוא אומר לכם דרשוני". רבי שלמה יצחקי, רש"י (ישעיהו נה, ו). יש כאן נקודה עדינה מאוד. הפסוק אינו מתאר רק את מצבו הרגשי של האדם. הוא מתאר מצב של הזדמנות. יש שעה שבה הקריאה היא "דרשוני". השער פתוח גם אם האדם העומד מולו עדיין אינו מרגיש את עוצמת הפתיחה.

רבי מאיר ליבוש, המלבי"ם, מפתח את הפסוק לכיוון חריף עוד יותר. הוא מבאר שהאדם נקרא לחפש את הקב"ה כאשר הוא קרוב ולא להמתין עד שהריחוק יעמיק, ומשלו הוא לאוהב שיצא בכעס ועדיין נמצא בקרבת מקום, שאפשר לקרוא לו לשוב לפני שילך ויתרחק. רבי מאיר ליבוש, מלבי"ם (ישעיהו נה, ו).

זו כבר אינה רק שאלה על עשרת ימי תשובה. זו שאלה על הדרך שבה אנחנו מזהים הזדמנויות בחיים.

יש ילד שעדיין רוצה לדבר איתנו, אבל לא תמיד ירצה.

יש אדם שנפגע ועדיין מוכן לשמוע התנצלות, אבל הלב אינו נשאר פתוח לנצח.

יש הרגל שעדיין אפשר לעצור לפני שהוא נעשה טבע שני.

יש קשר שעוד אפשר להציל לפני שהשתיקה הופכת לשפה הקבועה שלו.

ויש רגעים שבהם הקב"ה, כביכול, אומר לאדם: עכשיו. אל תחכה עד שתרגיש. אל תחכה עד שתהיה אדם אחר. אל תחכה עד שהלב יהיה מוכן לחלוטין. "דרשו ה' בהמצאו".

אולי אחת הטעויות שלנו היא שאנחנו חושבים שקרבה מוכרחה להתחיל בהרגשה. אבל לפעמים המציאות משתנה לפני שהלב מצליח להדביק אותה. לפעמים הדלת כבר פתוחה ואנחנו עדיין עומדים בחוץ ומחכים להרגיש שהיא פתוחה.

עשרת ימי תשובה מלמדים אותנו דבר מטלטל: לא כל הזדמנות גדולה מגיעה עם תחושה גדולה. לפעמים היא מגיעה בשקט, והאחריות שלנו היא לזהות אותה לפני שהיא עוברת.

אבל כאן מתעוררת שאלה עמוקה יותר: אם הקרבה של עשרת ימי תשובה אינה בהכרח הרגשה, מה פירוש בכלל שהקב"ה "קרוב"? הרי הקב"ה אינו גוף, ואין אצלו מרחק במובן שאנחנו מכירים. ממילא ברור שהקרבה שעליה מדברים הנביא וחז"ל אינה עניין של מטרים, אלא של יחס ושל אפשרות להתקרב.

דוד המלך אומר: "קרוב ה' לכל קראיו לכל אשר יקראהו באמת" (תהלים קמה, יח). הפסוק אינו מסתפק ב"לכל קראיו", אלא מוסיף תנאי: "לכל אשר יקראהו באמת". רבי דוד קמחי, הרד"ק, מבאר שהקב"ה קרוב אל הקוראים אליו בלב שלם, ולא אל מי שקריאתו בפיו בלבד ולבו רחוק ממנו. רבי דוד קמחי, פירוש הרד"ק (תהלים קמה, יח).

כאן מתברר דבר חשוב מאוד: אפשר להיות בזמן של קרבה ועדיין להישאר רחוק. עשרת ימי תשובה יוצרים אפשרות מיוחדת, אבל הם אינם מבטלים את בחירתו של האדם. אפשר לעבור מראש השנה ליום הכיפורים, לומר את התוספות שבתפילה, לשמוע דברי התעוררות ולהישאר כמעט באותו מקום, מפני שזמן מסוגל לפתוח דלת, אבל הוא אינו יכול להכריח אותנו לעבור בה.

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, כותב על דרכו של בעל התשובה: "צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כוחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו, ומשנה שמו, כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה". רבי משה בן מימון, משנה תורה (הלכות תשובה ב, ד).

שימו לב כמה פעלים יש בדברי הרמב"ם: צועק, עושה, מתרחק, משנה. התשובה אינה המתנה פסיבית לכך שמשהו יקרה בתוכנו. הקרבה שניתנת מלמעלה מבקשת תנועה מלמטה.

וזה אולי מסביר מדוע אדם יכול לומר: "עברתי את כל עשרת ימי תשובה ולא הרגשתי דבר". ייתכן שחיפשנו את הקרבה במקום הלא נכון. חיכינו לצמרמורת בתפילה, לדמעה, להתעוררות מיוחדת, לרגע שבו פתאום נרגיש אחרים. אבל אולי השאלה אינה רק מה הרגשנו, אלא מה עשינו מפני שידענו שהזמן הזה אחר.

האם קיימנו שיחה שדחינו?

האם פתחנו ספר בזמן שבדרך כלל היינו פותחים מסך?

האם עצרנו תגובה אחת שכבר עמדה לצאת מן הפה?

האם ביקשנו סליחה?

האם נשארנו עוד רגע בתפילה במקום למהר החוצה?

לא מפני שמעשים כאלה מוכיחים לבדם שהגענו למדרגת תשובה שלמה, אלא מפני שהם נותנים לקרבה מקום ממשי בתוך החיים.

ויש כאן הבחנה חשובה מאוד: לפעמים אנחנו מחכים להרגיש קרובים כדי להתנהג כקרובים, בעוד שהדרך אל תחושת הקרבה יכולה להתחיל דווקא בכך שנתחיל להתנהג אחרת.

גם ביחסים שבין בני אדם אנחנו מכירים את הדבר הזה. שני אנשים התרחקו. שניהם רוצים להתקרב, אבל כל אחד מחכה שהרגש יחזור לפני שיעשה את הצעד הראשון. אלא שלפעמים הרגש אינו חוזר מפני שאיש אינו עושה את הצעד שמאפשר לו לחזור. מישהו צריך להתקשר. מישהו צריך לשבת. מישהו צריך לומר את המשפט הראשון.

כך גם בעבודת ה'. לא כל תפילה מתחילה בהתלהבות. לא כל לימוד מתחיל בחשק. לא כל תשובה מתחילה בדמעות. לפעמים האדם מתחיל מפני שהוא יודע שזה נכון, ורק לאחר שהתחיל משהו בלבו נפתח.

רבי משה חיים לוצאטו מעמיד בתחילת מסילת ישרים את הצורך לעצור ולהתבונן דווקא מפני שהדברים החשובים ביותר עלולים להיעלם בתוך מרוצת החיים. הוא כותב שעל האדם לקבוע לעצמו זמן להתבונן בדרכיו ובמעשיו. רבי משה חיים לוצאטו, מסילת ישרים (פרק ג).

אולי עשרת ימי תשובה הם הזמן שבו העולם הרוחני אומר לאדם: אל תחכה שהחיים יעצרו אותך. עצור אתה.

כי קרבה אינה תמיד דבר שאנחנו מרגישים.

לפעמים קרבה היא הזדמנות שניתנה לנו להגיב אחרת לפני שהרגע חולף.

ואולי משום כך הפסוק אינו אומר "הרגישו את ה' בהמצאו".

הוא אומר: "דרשו ה' בהמצאו".

הקרבה קיימת.

השאלה היא מה נעשה איתה.

ויש כאן שאלה נוספת, אולי אפילו מטרידה יותר: מדוע הקב"ה צריך לתת לנו זמן מיוחד של קרבה? אם אדם באמת רוצה לשוב, מדוע שלא יוכל לעשות זאת באותה מידה בחודש חשוון, באמצע החורף או ביום שלישי רגיל באמצע השנה? ואם התשובה והצעקה, כדברי הרמב"ם, "יפה לעולם", מה בדיוק נוסף בעשרת הימים האלה?

רבי יונה גירונדי כותב על עשרת ימי תשובה: "ומצות עשה מן התורה להעיר אדם את רוחו לחזור בתשובה ביום הכפורים, שנאמר מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו", ובהמשך דבריו הוא מרחיב בחובת התשובה וההתעוררות בימים הסמוכים ליום הכיפורים. רבי יונה גירונדי, שערי תשובה (שער שני, אות יד). אבל רבי יונה מוסיף יסוד רחב יותר: יש זמנים שבהם ההתעוררות לתשובה נדרשת מן האדם בעוצמה מיוחדת, מפני שהזמן עצמו מזמין אותו שלא להמשיך לחיות מתוך הרגל.

כדי להבין זאת אפשר לחזור אל דברי הגמרא: "דרשו ה' בהמצאו... אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים". הגמרא במסכת ראש השנה (דף יח ע"א). חז"ל אינם אומרים רק שבעשרת הימים האדם צריך להתאמץ יותר. הם תולים את ייחודם במילים "בהמצאו" ו"בהיותו קרוב". כלומר, לא רק האדם משתנה בזמן הזה. מבחינת האפשרות שניתנה לו להתקרב, הזמן עצמו נושא איכות אחרת.

רבי יהודה ליווא בן בצלאל, המהר"ל מפראג, מבאר שעשרת הימים שמראש השנה ועד יום הכיפורים הם יחידה מיוחדת של התקרבות אל הקב"ה, כאשר ראש השנה ויום הכיפורים עומדים כקצוות של המהלך והימים שביניהם שייכים לתהליך התשובה. רבי יהודה ליווא בן בצלאל, נתיבות עולם, נתיב התשובה (פרק ב). כאן אנחנו כבר פוגשים תפיסה עמוקה: יש זמנים שאינם רק המקום שבו העבודה מתרחשת, אלא חלק מן העבודה עצמה.

אנחנו מכירים את הדבר הזה גם בחיים. יש שיחה שאפשר לקיים כמעט בכל זמן, אבל יש רגע שבו האדם שמולנו פתוח במיוחד. יש החלטה שאפשר לקבל תמיד, אבל לפעמים מתרחש אירוע שמערער את השגרה ופתאום אנחנו רואים דברים שבמשך שנים הצלחנו לא לראות. יש חלונות שבהם שינוי נעשה אפשרי יותר, לא מפני שהאמת השתנתה, אלא מפני שאנחנו מסוגלים לפגוש אותה אחרת.

אולי החכמה אינה רק לדעת מה נכון לעשות, אלא לדעת לזהות מתי נפתח הזמן שבו אפשר באמת לעשות אותו.

אדם יכול לדעת שנים שהוא צריך לתקן קשר מסוים, אבל פתאום מתרחש משהו שמרכך את שני הצדדים. אם הוא חכם, הוא אינו אומר: אם ההזדמנות קיימת היום, היא בוודאי תהיה כאן גם בעוד חודש. הוא מבין שיש חלונות שאינם נשארים פתוחים לנצח. לא משום שאי אפשר יהיה לתקן אחר כך, אלא מפני שהרגע המסוים הזה נושא אפשרות שלא בטוח שתחזור באותה צורה.

וזה מעניק למילים "בהיותו קרוב" משמעות מעשית מאוד. עשרת ימי תשובה אינם באים לומר לנו שאחרי יום הכיפורים הקב"ה חלילה מתרחק ואינו מקבל שבים. הרמב"ם הרי הקדים במפורש שהתשובה יפה לעולם. הם אומרים דבר אחר: אם ניתנה לך עכשיו שעה שבה הדרך פתוחה במיוחד, אל תשתמש בעובדה שתוכל לשוב גם מחר כתירוץ לכך שלא תשוב היום.

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, מתאר את חומרת הדחייה כאשר הוא מונה בין הדברים המעכבים את התשובה את מי שאומר "אחטא ואשוב", מפני שהאדם הופך את עצם אפשרות התשובה לכלי שמאפשר לו להמשיך בחטא. רבי משה בן מימון, משנה תורה (הלכות תשובה ד, א). זו תופעה אנושית עמוקה הרבה מעבר לניסוח ההלכתי המסוים: לפעמים דווקא הידיעה שהדלת תישאר פתוחה גורמת לנו לא לעבור בה.

מחר אתקשר.

בשבוע הבא אתחיל.

אחרי החגים אטפל בזה.

כשיהיה לי יותר זמן אשב עם הילד.

כשאהיה רגוע יותר אדבר איתה.

כשארגיש מוכן יותר אתחיל להשתנות.

וכך אפשר להחמיץ לא מפני שהדלת הייתה סגורה, אלא דווקא מפני שהיינו בטוחים שהיא תישאר פתוחה.

אולי אחת המתנות הגדולות של עשרת ימי תשובה היא שהם מלמדים אותנו שיש ערך לא רק לאמת, אלא גם לעיתוי.

יש דברים שנכון לעשות.

ויש רגע שבו נכון לעשות אותם.

והפסוק אינו אומר רק "דרשו ה'".

הוא מוסיף שתי מילים שמכניסות דחיפות לתוך הקריאה כולה: "בהמצאו".

לא מפני שמחר אין הקב"ה.

אלא מפני שהיום ניתנה לנו הזדמנות שאסור לנו להתייחס אליה כאילו היא מובנת מאליה.

אבל עדיין נשארת השאלה האישית ביותר: מה עושה אדם שקורא את כל הדברים האלה, מבין שעשרת ימי תשובה הם זמן של קרבה, ובכל זאת אינו מרגיש שום התעוררות? הוא אינו אדיש. הוא אפילו רוצה להתעורר. אבל המילים אינן מזעזעות אותו כפי שהיה רוצה, התפילה אינה מרימה אותו, והלב נשאר כמעט במקום שבו היה. האם עצם העובדה שאיננו מרגישים פירושה שהחמצנו את הקרבה?

דווקא כאן חשוב להיזהר מטעות. התורה אינה מודדת את כל עבודת האדם לפי עוצמת החוויה הרגשית שלו. הרגש חשוב, הלב חשוב, הכוונה חשובה מאוד, אבל עבודת ה' אינה מתחילה ונגמרת בשאלה כמה התרגשנו. שלמה המלך אומר: "מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים" (משלי ד, כג), ומאידך התורה מצווה שוב ושוב על מעשים ממשיים. האדם עובד את הקב"ה בלבו, בדעתו, בדיבורו ובמעשיו.

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, כאשר הוא מגדיר את התשובה, אינו מגדיר אותה באמצעות תחושת התעלות: "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד... וכן יתנחם על שעבר... וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו". רבי משה בן מימון, משנה תורה (הלכות תשובה ב, ב). יש כאן לב, מחשבה, חרטה, החלטה ודיבור. התשובה עמוקה מאוד, אבל היא אינה תלויה בכך שהאדם יחווה רגע דרמטי.

רבי יונה גירונדי מדגיש יסוד נוסף כאשר הוא עוסק באדם שקיבל עליו באמת לעזוב את דרכו הרעה. הוא כותב: "ברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול" כאשר קיבל עליו באמת לשמוע ולעשות. רבי יונה גירונדי, שערי תשובה (שער שני, אות י). אין פירוש הדברים שכל תהליך תיקון האישיות מסתיים ברגע. ודאי שלא. אבל יש רגע שבו הכיוון משתנה, ולרגע הזה יש ערך עצום גם לפני שכל הרגש וכל ההרגלים השתנו בעקבותיו.

זה יכול להיות חידוש גדול עבור אדם שמרגיש "יבש" בעשרת ימי תשובה. אולי אינך צריך לייצר בכוח רגש שאין בך כרגע. אולי אתה צריך להיות אמיתי עם הרגש שיש, ומתוכו לבחור צעד אחד אמיתי.

אם התפילה אינה מרגשת אותך, אולי אפשר לבחור ברכה אחת ולהתפלל אותה לאט יותר.

אם אינך מרגיש מהפכה ביחס לאדם שפגעת בו, אולי אפשר בכל זאת להתקשר ולבקש סליחה.

אם אינך מרגיש פתאום אהבת תורה עצומה, אפשר לקבוע זמן אחד שבו הספר יהיה פתוח.

אם אינך מרגיש שהפכת לאדם אחר, אפשר לבחור מצב אחד שבו תגיב אחרת.

לא כדי להסתפק בקטן לנצח, אלא מפני שלפעמים המעשה הקטן והאמיתי עדיף על הרגש הגדול שאנחנו מנסים לייצר בכוח.

רבי ישראל מסלנט העמיד פעמים רבות את עבודת המוסר על המעבר מן הידיעה אל ההשפעה על הלב ועל המעשה, מתוך ההכרה שאדם יכול לדעת אמת בשכלו ועדיין לחיות כאילו אינו יודע אותה. רבי יצחק בלאזר מביא מתורת רבו רבי ישראל מסלנט את ההבחנה שבין הידיעה השכלית לבין פעולתה על האדם. רבי יצחק בלאזר, אור ישראל (איגרת המוסר).

זו אולי בדיוק החוויה של רבים בעשרת ימי תשובה. אנחנו יודעים שהימים גדולים. יודעים שאנחנו עומדים בין ראש השנה ליום הכיפורים. יודעים שצריך להשתנות. הבעיה אינה תמיד מחסור בידיעה. המרחק נמצא בין מה שאנחנו יודעים לבין המקום שאליו הידיעה מצליחה להגיע בתוכנו.

והמרחק הזה אינו סיבה להתייאש. הוא עצמו מקום העבודה.

רבי משה חיים לוצאטו כותב שהאדם זקוק להתבוננות קבועה מפני שטרדת העולם גורמת לכך שגם אמיתות הידועות לו אינן משפיעות בפועל על חייו. רבי משה חיים לוצאטו, מסילת ישרים (פרק ג). לפעמים איננו זקוקים לאמת חדשה. אנחנו זקוקים לזמן שבו אמת ישנה תקבל סוף סוף את תשומת הלב הראויה לה.

אולי משום כך ניתנו לנו עשרה ימים ולא רגע אחד.

לא כולנו מתעוררים בראש השנה.

לא כולנו מרגישים ביום הראשון.

לפעמים אדם זקוק לעוד תפילה, לעוד מחשבה, לעוד שיחה, לעוד רגע של שקט. הקרבה אינה מבחן שבו מי שלא התרגש מיד נכשל. היא הזמנה שחוזרת ונמשכת במשך הימים הללו.

ואולי הדבר החשוב ביותר הוא להפסיק לבדוק את עצמנו בכל רגע: האם אני כבר מרגיש? האם אני כבר מתעורר? האם אני כבר אחר?

לפעמים אדם שעומד מול דלת פתוחה עסוק כל כך בבדיקת הרגשות שלו, עד שהוא שוכח פשוט להיכנס.

"דרשו ה' בהמצאו" אינו דורש מאיתנו להוכיח שאנחנו מרגישים את הקרבה. הוא מבקש מאיתנו לעשות את הצעד שלנו לקראתה.

ואולי אחרי הצעד הראשון נגלה דבר מפתיע: הקרבה שחיכינו להרגיש לא הייתה אמורה להיות רק תחילתה של הדרך. לפעמים היא גם תוצאה שלה.

ואולי עכשיו אפשר לחזור אל השאלה שבה פתחנו ולענות עליה אחרת. אם הקב"ה קרוב עכשיו יותר, למה אנחנו לא מרגישים את זה? אולי מפני שהנחנו שקרבה חייבת להיות תחושה, בעוד שחז"ל מלמדים אותנו קודם כול על מציאות של הזדמנות. הקב"ה "בהמצאו", התשובה "יפה ביותר", והקריאה אל האדם היא לא להמתין עד שהלב יספר לו שהרגע הגיע, אלא לזהות שהרגע כבר כאן.

יש לכך משמעות עמוקה במיוחד בעשרת ימי תשובה. אנחנו נמצאים בין שני ימים גדולים, ראש השנה ויום הכיפורים, ובקלות אפשר להפוך את הימים שביניהם למסדרון. ראש השנה הסתיים, יום הכיפורים עדיין לא הגיע, ובינתיים חוזרים לעבודה, לסידורים ולחיים. אבל חז"ל אומרים לנו שה"באמצע" הזה אינו זמן המתנה. דווקא הימים שנראים כמו הדרך בין שני מועדים הם עצמם זמן שאסור לעבור דרכו בלי לשים לב.

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, אינו מסתפק בדין התשובה של היחיד. מיד לאחר שהוא מביא את מעלת עשרת ימי תשובה הוא כותב: "יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל. לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים". רבי משה בן מימון, משנה תורה (הלכות תשובה ב, ז). סדר הדברים מדויק: תחילה עשרת הימים שבהם התשובה יפה ביותר, ורק לאחר מכן יום הכיפורים שהוא קץ מחילה וסליחה. כלומר, יום הכיפורים אינו אמור לפגוש אותנו כאילו לא התרחש דבר בימים שלפניו.

אבל את יום הכיפורים עצמו נשאיר במקומו. כרגע השאלה היא מה אנחנו עושים עם הימים שעד אליו.

הנביא הושע קורא: "שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך. קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" (הושע יד, ב-ג). יש כאן תנועה שהאדם נדרש לעשות. לא נאמר לו רק שהקב"ה קרוב, אלא "שובה", "קחו", "ושובו". הקרבה האלוקית אינה מבטלת את הצעד האנושי, אלא מאפשרת אותו ומזמינה אותו.

רבי דוד קמחי, הרד"ק, מבאר שהקריאה "קחו עמכם דברים" היא לבוא בדברי וידוי ולשוב אל ה', ולא להסתפק במחשבה בלבד. רבי דוד קמחי, פירוש הרד"ק (הושע יד, ג). שוב אנחנו פוגשים אותו יסוד: הרגע הגדול צריך לקבל ביטוי ממשי.

אולי לכן השאלה המעשית של עשרת ימי תשובה אינה צריכה להיות: "האם הרגשתי השנה יותר מבשנה שעברה?" זו שאלה שקשה אפילו למדוד. השאלה יכולה להיות פשוטה הרבה יותר: איזו תנועה אחת עשיתי השנה מפני שהבנתי שאני נמצא בימים שבהם הקב"ה קרוב?

לא עשר קבלות.

לא מהפכה שלמה.

לא הבטחה להיות אדם אחר עד יום הכיפורים.

דבר אחד אמיתי.

אולי אדם אחד שאני צריך לפייס.

אולי חובה אחת שאני דוחה.

אולי זמן אחד של תפילה שאני רוצה להציל מן המרוץ.

אולי קביעות אחת בתורה.

אולי מידה אחת שאני רוצה לזהות ברגע שבו היא מתחילה לנהל אותי.

קרבה גדולה אינה מחייבת תמיד מעשה גדול. היא מחייבת שהקרבה לא תעבור בלי להשאיר שום עקבה.

וכאן נמצא אולי אחד המבחנים העמוקים ביותר של הימים האלה. בעוד כמה שבועות כבר לא יהיו עשרת ימי תשובה. התפילות יחזרו לנוסחן הרגיל, האווירה תתחלף והחיים ימשיכו. השאלה אינה אם נצליח לשמר את תחושת הימים הללו במשך שנה שלמה. כנראה שלא. השאלה היא אם משהו מהם יישאר בתוך החיים לאחר שהם יחלפו.

רבי משה חיים לוצאטו כותב על הזהירות שהאדם צריך להיות "מפקח על מעשיו ודרכיו", כדי שלא ילך במהלך הרגלו בלי לשקול את דרכו. רבי משה חיים לוצאטו, מסילת ישרים (פרק ב). אולי זה בדיוק אחד הדברים שעשרת ימי תשובה מבקשים לשבור: את ההנחה שהחיים חייבים להמשיך בדיוק באותו מסלול רק מפני שזה המסלול שבו הלכנו אתמול.

כי לפעמים המרחק הגדול ביותר אינו בין האדם לבין הקב"ה.

הוא בין האדם לבין הרגע שבו הקב"ה כבר קורא לו.

אנחנו מחכים לסימן נוסף.

לעוד התעוררות.

לעוד שנה.

אבל ישעיהו הנביא אינו אומר שהזמן הזה יישאר לעולם. הוא אומר: "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" (ישעיהו נה, ו).

יש במילים הללו גם נחמה וגם תביעה.

הנחמה היא שהקב"ה קרוב.

התביעה היא שלא נסתפק בידיעה הזאת.

מפני שהטרגדיה הגדולה ביותר של קרבה אינה שהקב"ה היה רחוק. היא שהדלת הייתה פתוחה, ואנחנו המשכנו לחכות לרגע שבו נרגיש שמותר לנו להיכנס.

ואולי השנה אפשר לעשות דבר פשוט יותר.

לא לחכות.

להיכנס.

ואם כך, אולי אפשר לסיים דווקא במקום שקט יותר. לא בשאלה כמה התרגשנו בעשרת ימי תשובה, ולא בשאלה אם הצלחנו בתוך ימים ספורים להפוך לאנשים אחרים, אלא בשאלה פשוטה בהרבה: האם ענינו לקריאה? האם היה רגע אחד שבו הידיעה שהקב"ה קרוב גרמה לנו להתקרב אפילו צעד אחד?

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, מסיים את תיאור מעלת התשובה בדברים שאולי נותנים לקרבה הזאת את משמעותה העמוקה ביותר: "כמה מעולה מעלת התשובה. אמש היה זה מובדל מה' אלהי ישראל... צועק ואינו נענה... והיום הוא מודבק בשכינה... צועק ונענה מיד". רבי משה בן מימון, משנה תורה (הלכות תשובה ז, ז).

שימו לב למעבר שהרמב"ם מתאר. הוא אינו מדבר רק על מחיקת חטא. הוא מדבר על מערכת יחסים שהשתנתה. אתמול היה ריחוק, והיום יש דבקות. אתמול הקריאה לא נענתה, והיום "צועק ונענה מיד". התשובה אינה רק טיפול בעבר. היא בונה מחדש את האפשרות של קרבה בהווה.

וזה אולי מסביר מדוע עשרת ימי תשובה אינם רק ימים שבהם אנחנו עסוקים בחטאים. אילו כל מטרת התשובה הייתה לסגור חשבונות ישנים, היינו נשארים כל הזמן עם הפנים לאחור. אבל הנביא אומר: "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב". המוקד אינו רק הדבר שממנו אנחנו שבים, אלא אל מי אנחנו שבים.

זה הבדל עצום.

אפשר להיות עסוקים מאוד בעצמנו גם כאשר אנחנו עושים חשבון נפש. כמה נכשלתי, כמה השתניתי, כמה התקדמתי, כמה הרגשתי. אבל תשובה במובנה העמוק אינה רק פרויקט של שיפור עצמי. היא תנועה של האדם אל הקב"ה.

רבי יונה גירונדי פותח את שערי תשובה בקריאה: "מן הטובות אשר היטיב השם יתברך עם ברואיו, כי הכין להם הדרך לעלות מתוך פחת מעשיהם ולנוס מפח פשעיהם". רבי יונה גירונדי, שערי תשובה (שער ראשון, אות א). רבי יונה אינו מתאר את התשובה כעונש נוסף שהוטל על החוטא, אלא כאחת מטובותיו של הקב"ה עם ברואיו. יש דרך לצאת. יש לאן לחזור.

המילים הללו משנות את האווירה כולה. עשרת ימי תשובה אינם רק ימים שבהם הקב"ה בודק אותנו. הם ימים שבהם הקב"ה מאפשר לנו למצוא מחדש את הדרך אליו.

אולי משום כך השאלה "למה אני לא מרגיש?" צריכה לפעמים להתחלף בשאלה אחרת: האם אני מוכן לקרוא?

לא חייבים לדעת מראש מה נרגיש אחרי הקריאה.

לא חייבים להגיע עם לב מושלם.

אפשר לבוא עם ספקות.

עם עייפות.

עם נפילות.

עם תפילה שאינה תמיד מצליחה להתרומם.

עם קבלה שכבר קיבלנו בעבר ולא החזקנו בה.

ועדיין לקרוא.

כי הפסוק אינו אומר: קראוהו לאחר שתהיו ראויים.

הוא אומר: "קראוהו בהיותו קרוב".

ואולי כאן נמצא החידוש הגדול ביותר של הימים הללו. אנחנו רגילים לחשוב שכדי להתקרב לקב"ה צריך קודם להיות אנשים אחרים. קודם לתקן, קודם להשתנות, קודם להצליח, ורק אחר כך לבוא.

אבל התשובה פועלת בכיוון הפוך.

אנחנו באים כדי להשתנות.

אנחנו קוראים כדי להתקרב.

אנחנו מתחילים את הדרך דווקא מהמקום שבו אנחנו נמצאים.

הקרבה אינה הפרס שמקבל האדם בסוף התשובה. הקרבה היא גם האפשרות שמאפשרת לו להתחיל אותה.

ולכן אולי אין צורך לחפש בעשרת ימי תשובה רגע דרמטי שבו השמים ייפתחו. ייתכן שהשמים כבר פתוחים, והעבודה שלנו צנועה הרבה יותר: להפסיק לעמוד מתחתיהם עם הראש למטה.

להרים אותו.

לקרוא.

לעשות צעד.

ולזכור שהמילים "בהיותו קרוב" אינן רק תיאור של הקב"ה.

הן תיאור של ההזדמנות שלנו.

השנה אולי לא נרגיש בכל רגע שהקב"ה קרוב.

אבל אם נצא מן הימים האלה עם תפילה אחת אמיתית יותר, עם קשר אחד שתיקנו, עם דבר אחד שהפסקנו לדחות ועם החלטה אחת שקיבלה צורה של מעשה, אולי נגלה שלא תמיד צריך להרגיש את הקרבה כדי לדעת שהיא הייתה כאן.

לפעמים ההוכחה שהקב"ה היה קרוב אינה במה שהרגשנו בזמן שהוא היה קרוב, אלא באדם שנהיינו מפני שלא נתנו לקרבה הזאת לעבור לידנו.