האם אוכלים ומשקים הנמצאים תחת מיטת קומתיים אסורים באכילה כאשר יש מי שישן רק במיטה העליונה?

האם אוכלים ומשקים הנמצאים תחת מיטת קומתיים אסורים באכילה כאשר יש מי שישן רק במיטה העליונה? בתוך המציאות המודרנית ,שבה אנו מבקשים לנצל כל פינה בבית הקטן ,מיטת הקומתיים הפכה לפתרון טבעי ומתבקש .אולם ,אל מול הפתרון הפרקטי ,ניצבת אמת הלכתית עתיקה ומחייבת .בגמרא במסכת פסחים (דף קיב ע"א) איתא :תנא אוכלין ומשקין תחת המטה אפי' מחופין בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהן…

האם אוכלים ומשקים הנמצאים תחת מיטת קומתיים אסורים באכילה כאשר יש מי שישן רק במיטה העליונה? בתוך המציאות המודרנית ,שבה אנו מבקשים לנצל כל פינה בבית הקטן ,מיטת הקומתיים הפכה לפתרון טבעי ומתבקש .אולם ,אל מול הפתרון הפרקטי ,ניצבת אמת הלכתית עתיקה ומחייבת .בגמרא במסכת פסחים (דף קיב ע"א) איתא :תנא אוכלין ומשקין תחת המטה אפי' מחופין בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהן .המילים הללו ,המהדהדות מבית המדרש ,מציבות סימן שאלה על כל דף ועל כל פינה בבית .אנו שואלים את עצמנו :האם המרחב שבין המיטה התחתונה למיטה העליונה ,או שמא השטח שמתחת למיטה התחתונה בעוד אדם ישן מעל במיטה העליונה ,נכנסים תחת הגדרת האיסור? אנו עומדים מול דברי גדולי הפוסקים – השבות יעקב מזה והחיד"א מזה – ומבקשים להבין מהי ההכרעה שתשמור על גופנו ונפשנו, וכיצד נוכל לישון במנוחה ,מוקפים בברכה ,בלא חשש ממה שמונח מתחתנו. נבוא לעיין במקורות היסוד של סוגייתנו ,אשר מהם ינקו כל הפוסקים את הבנתם בדבר האיסור להניח מאכלים תחת המיטה ,כדי לעמוד על שורש הדברים כפי שנתבארו בדברי התלמוד והראשונים.

הגמרא במסכת פסחים (דף קיב ע"א) קובעת :תנא אוכלין ומשקין תחת המטה אפי' מחופין בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהן .ת"ר לא ישתה אדם מים לא בלילי רביעיות ולא בלילי שבתות ,ואם שתה דמו בראשו ,מפני סכנה .מאי סכנה רוח רעה. רבנו גרשום במסכת בבא בתרא (דף נח ע"א) ביאר :וז"ל לפי שאסור להניח אוכלין ומשקין וכלים אחרים תחת המטה מפני שרוח רעה שורה עליהן .הוא מציב כאן את האיסור כעיקרון הלכתי ברור החל על כל מה ששוכן תחת המיטה. הרשב"ם (בבא בתרא דף נח ע"א ד"ה כל שאין) ציין בפירוש את דברי הגמרא בפסחים הנ"ל, ובכך הוא מחבר את המציאות הביתית הפשוטה למקורות הגמרא העמוקים ,ומלמדנו כי אין מקום לזלזל בהנחת מאכלים במקום מנוחת האדם. הרי"ף במסכת עבודה זרה (דף י ע"ב) ציין :את דברי התלמוד הירושלמי במסכת תרומות (פרק ח הלכה ג) כמקור לדין זה .ובירושלמי שם נאמר :א"ר אמי צריכין למיחוש למה דברייתא חששין אסור דלא למיתן בר נש פריטין גו פומא ותבשילא תותי ערסא פיתא תחות שיחיא מיצא סכינא גו פוגלא סכינא גו אתרוגא. הראב"ד בהלכות רוצח ושמירת הנפש (פרק יב הלכה ה) הורה :אף הוא על בסיס הירושלמי שזהו איסור מוחלט ,והדברים הללו משמשים כעמוד האש המורה את הדרך לכל המכריעים אחריהם בשאלה מה דינם של מאכלים המונחים תחת המיטה. אנו באים לעמוד על פסק ההלכה של מרן ועל הדיון המרכזי בין גדולי הפוסקים בשאלה האם איסור זה קיים גם בדיעבד ,בבואנו לבחון את דברי השבות יעקב מול השגותיו של רבנו החיד"א. מרן בשולחן ערוך (יורה דעה סימן קטז סעיף ה) פסק :ולא יתן תבשיל ולא משקים תחת המטה, מפני שרוח רעה שורה עליהם .פסק זה מהווה את נקודת המוצא לכל דיוני האחרונים ,כשהם מנסים לברר האם חומרת האיסור היא רק לכתחילה או שמא גם בדיעבד. השבות יעקב (חלק ב סימן קה) ביאר :בנדון אוכלים ומשקים שנותן תחת המיטה אם אסורים בדיעבד ונראה לו פשוט דאין כאן חשש איסור בדיעבד ,רק דבכל אלו מבואר בש"ס ופוסקים דהוא רק אזהרה לכתחילה וכמשמעות בעל העיטור .כדי להוכיח את דבריו ,הביא ראיה מהסוגייה בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נח ע"א) על מיטת עם הארץ שדרכו להניח אוכלים תחתיה ,ותמה על כך שחכמים לא חששו לאכילת החבר אצל עם הארץ ,ומכאן הוכיח דבדיעבד אין קפידא כלל ,ולא הוזכר בשום פוסק איסור בדיעבד בעניינים אלו. רבנו החיד"א בשיורי ברכה (יורה דעה סימן קטז סק"י) ביאר :דחייה נחרצת לדברי השבות יעקב ,וטען שהראיות אינן ראיות כלל .החיד"א הביא ראיה הפוכה מהגמרא בפסחים ומהסוגייה בפרק כל היד (בבא מציעא דף צז ע"א) לגבי שום קלוף שעבר עליו הלילה ,שם מבואר דמשום רוח רעה אסורים בדיעבד .לשיטת החיד"א ,הסכנה המדוברת היא מוחשית וקיימת ,ואין לומר כלל שדין זה אינו אלא אזהרה לכתחילה. בנוסף ,רבנו החיד"א דחה את הראיה מהעיטור (לגבי שוחט בקנה) וביאר :דלי ההדיוט אין

הנדון דומה לראיה ,דהתם הרוח רעה שורה על הקנה ,ולכן לכתחילה לא ישחוט בו ובדיעבד שרי ,אבל הכא הרוח רעה שורה על האוכל ,ולכן י"ל דאף בדיעבד אסור .כמו כן ,דחה את הראיה מהסוגייה בבבא בתרא ,באומרו שהראיה שהביא הרב שבות יעקב אינה ראיה כלל, כמבואר למעיין. לאחר שראינו את עיקר המחלוקת בין השבות יעקב לבין רבנו החיד"א ,נבקש להרחיב את היריעה ולבחון את דעותיהם של פוסקים נוספים אשר הכריעו במחלוקת זו ,ונטו ברובם לאסור את המאכלים שנמצאו תחת המיטה גם בדיעבד. בשו"ת לב ים (בתחילת סימן טו) ביאר :את דחיית הראיה שהביא השבות יעקב מדברי הגמרא במסכת בבא בתרא לגבי עם הארץ ,ופסק להלכה לאסור גם בדיעבד .הוא הסביר שהעובדה שלא חששו לאכילת החבר אצל עם הארץ נובעת מכך שלא הוכח שהאוכלים היו מונחים תחת המיטה ממש ,וכי בהלכה אנו אומרים חזקה זו בכמה מקומות – כאן נמצא וכאן הייתה, ולכן אין כאן הוכחה להקל. בשו"ת בנין עולם (אורח חיים סימן לג סעיף קטז) הכריע :אף הוא כשיטת האוסרים ,וכך נקט גם רבנו הגאון עבאללה סומך בשו"ת זבחי צדק (חלק ב יורה דעה סימן קטז אות כח) ,שקבע בבירור כי העיקר להלכה לאסור אף בדיעבד ,ושלא כדעת השבות יעקב. רבנו הגרי"ש נתנזון בהסכמתו לספר שמירת הנפש ביאר :את דעתו הנוטה לאסור ,וכן הדברי יציב (יורה דעה סימן לא סעיף ז) הכריע לאסור אפילו בדיעבד .הדברי יציב הוסיף וחיזק את דבריו בכך שציין כי כך החמירו גדולי הדורות ,בהם בעל הדברי חיים מצאנז והשדי חמד ,ועל כן העיקר הוא שאין להקל בדבר שיש בו חשש סכנה כזה. היפה ללב (כפי שהוזכר בפוסקים) ביאר :כי גם לדעת מי שמקל וסובר שבימינו אין כוחה של הרוח הרעה גדול כל כך ,הרי שבחששות של סכנה כעין אלה אין להקל ראש ,שכן הסכנה שמא חלה רוח רעה על המאכל נשארת בעינה. אנו ניגשים כעת אל הדיון המורכב בנוגע להגדרת המושג תחת המיטה ,ואל השאלה האם ניתן למצוא קרקע הלכתית להקל כאשר מדובר בתנאים שונים מאשר הנחת המאכל על גבי קרקע עפר ממש ,כפי שנדון בדברי הפוסקים בעקבות המזמור לדוד. בספר פסקי תשובה ביאר :ודווקא תחת המטה ולא בין כר לכסת או תחת המזרון או בכיסיו של האדם או במטה ע"ג מטה בדברים שתחת המטה העליונה ע"ג המטה התחתונה וכדומה .מקורו בדברי הדרכי תשובה (סימן קטז ס"ק לז) ,המביא את ספר מזמור לדוד להרב מהרד"ף ,אשר כתב :דבר ברור שאין בכלל זה מה שנוהגין להניח התבשיל בין כר לכסת כדי לשמור חומו וכדומה דלא מקרי תחת המטה אלא בקרקע שמתחתיה ממש. הספר יפה ללב (חלק ג יורה דעה סימן זה אות ו) ביאר :על פי המזמור לדוד ,כי דהוא הדין דאין ליתן אוכלין ומשקין תחת השלחן כדרך שלחן הלועזים שמונחים ע"ג הקרקע בקרקע שתחתיו ממש ,והיינו כשהוא ע"ג קרקע ממש ,אבל אם הוא מרוצף באבנים או בקורות אין לחוש דאין רוח רעה שורה אלא בדבר שעומד ע"ג הקרקע ממש שהוא אדמת עפר .לפיכך

הוא מסיק כי טוב ליזהר כשמוציאים הקדירות מן התנורים שלא להניחם ע"ג הקרקע ממש, אלא כשהוא על הרצפה של אבנים או ע"ג עצים ולוח שיש דבר מפסיק ביניהם. אולם ,בספר דרכי תשובה ביאר :כי אכן אלו הם דבריו ,אך מתוך עיון בדברי המזמור לדוד עצמו ,ניכר כי הדיון סב סביב השאלה מה מוגדר כ"תחת המטה" .עם זאת ,יש להעיר כי בתוספת מעשה רב (אות כה) מובא מעשה עם הגר"ז מוולז'ין ,שמוכח ממנו שהגר"א אסר אף מאכלים שהישן נגע בהם מצידו ,ולא רק תחתיו ממש. כמו כן ,בשו"ת עין יצחק (אורח חיים סימן כד) ביאר :בשם מדרש איכה רבה ,שמוכח לדעתו שאין חילוק בין תחת הכר לבין תחת המיטה .מש"כ העין יצחק שם לחלק בין אוכלים חיים למבושלים ,נדחה בדברי השדי חמד (מערכת ל ,כלל קמא אות לא ,ד"ה ובעין יצחק) ובשו"ת לב ים, אשר שללו הבחנה זו. אנו באים כעת אל הניתוח הביקורתי של החילוקים שראינו ,ובודקים האם אכן ניתן לבנות על כך יסוד מוצק להיתר ,או שמא דברי הפוסקים שביקשו להבחין בין סוגי קרקע אינם עומדים בפני העיון המדוקדק במקורות ההלכה. בבואנו לבחון את דברי היפה ללב ,נראה כי יש להסתפק רבות אם כוונתו להקל ,דהיינו שאם המאכל מונח על רצפה מרוצפת אין חשש רוח רעה ,או שמא כוונתו להחמיר ,כלומר שכל מאכל המונח על קרקע (אפילו מתחת לשולחן ,מקום שאין בו איש ישן) טעון זהירות .עובדה היא שהיפה ללב מחמיר גם באוכלים תחת שולחנות של גויים ,ובכל מה שמוצא מהתנור לקרקע ,מה שמעיד על גישה מחמירה וזהירה מאוד ולא על ניסיון למצוא היתרים. מעבר לכך ,הרי בפשטות הגמרא ובשולחן ערוך האיסור נזכר בסתם ,מבלי שחילקו כלל בין רצפת עפר לבין רצפת אבנים .גם אם נניח שבימי הגמרא היו הבתים עשויים עפר ,הרי שבימי הראשונים והשולחן ערוך כבר היו מצויים בתים מרוצפים ,כפי שמבאר מרן בשולחן ערוך (אורח חיים סימן שלז סעיף ב) ובהלכה שם בשם התרומה והריב"ש .אילו היה מקום לחלק בין קרקע לרצפה מרוצפת ,היה הדבר ראוי להזכיר ולהיכתב בפירוש ,ומכיוון שלא מצאנו זאת ,נראה שגם ברצפות אבנים קיים האיסור. חשוב לציין את דברי חידושי תורת חיים על מסכת בבא בתרא (דף נח ע"א) ,אשר ביאר את טעם האיסור משום שהשינה היא אחד משישים במיתה ,ובשעת השינה שורה רוח מסאבא על האדם .לפי דבריו ,כאשר אדם מאהיל על האוכל ,הרי זה כעין דין "אהל המת" ושורה עליהם רוח טומאה .בדין טומאת אהל אין כל נפקא מינה אם הרצפה מרוצפת באבנים או עשויה מעפר ,ולכן לשיטתו של התורת חיים ,אין כל אפשרות לחלק בין סוגי הקרקעות, והאיסור נותר בעינו בכל מקרה שבו אדם מאהיל על המאכל. אנו ניגשים עתה אל הדיון המעשי בסוגיית מיטת קומתיים ,וההשוואה הנלמדת ממנה לדיני עריסת התינוק ,כפי שהעלו גדולי הפוסקים בבואם להכריע במציאות המורכבת של ימינו. בספר שו"ת לבושי מרדכי (מהדורא תנינא ,יורה דעה ,סימן יט ,סעיף ג) ביאר :את הדין לגבי עריסת

תינוק ,ושאל אם יש לחלק בין מיטה של גדולים למיטת תינוק .תוך שימוש ביסודותיו של התורת חיים שהזכרנו ,הוא מלמדנו כי בטומאת אהל אין חילוק בין מבוגר לתינוק ,ומתוך כך הוא דוחה את ההבחנות המקלות ומחמיר .דברים אלו מהווים בסיס מוצק למסקנה שגם במיטות המודרניות שונות ,העיקרון הרוחני נותר ללא שינוי. בספר שו"ת תשורת ש"י (מהדורא תנינא ,סימן קטז) ביאר :את הדין באוכלים שתחת מיטת גויים ,ותלה זאת בשאלה האם יש טומאת אהל בגוי .מתוך דבריו אנו למדים שוב את ההקבלה לדיני טומאה וטהרה ,המלמדת כי כל עוד האדם מאהיל על המקום ,אין החילוקים הטכניים משנים את מהות הדין. מו"ר הגר"נ קרליץ בספרו חוט שני (ענייני סכנה ,עמוד פא) ציין :את שאלת המיטה במיטת קומתיים תחת אדם שישן למעלה ,והשאיר זאת בצריך עיון .ספק זה של גדול הדור מלמדנו שאין הדברים פשוטים להקל ,ויש לנהוג בהם כובד ראש. בספר עלי שיח (עמוד רכב) ביאר :בשם מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי זצ"ל שראוי וטוב להיזהר בזה .דברים אלו מתווספים לשורת הפוסקים המחמירים לכתחילה ,מתוך הבנה שהזהירות בשמירת הנפש קודמת לכל נוחות מציאותית. לאחר שעמדנו על חומרת הדברים והצורך בזהירות ,אנו ניגשים כעת אל הכרעותיהם של גדולי ההוראה בדורנו ,אשר ביקשו למצוא נתיב להבנת המציאות של מיטת קומתיים, תוך הקפדה על גדרי ההלכה. בספר מבית לוי (יורה דעה עמוד קלח) ביאר :בשם מו"ר הגר"ש וואזנר זצ"ל ,כי אם הניח אוכלין תחת המיטה התחתונה וישן על גבי המיטה העליונה ,הרי שאין זה נחשב "תחת המיטה" של הישן ,ולכן במקרה כזה מותר הדבר לגמרי .זוהי נקודת מבט הלכתית המבחינה בין הקומות ומצמצמת את תחולת האיסור רק למקום שבו ישנה "האלהה" ישירה של הישן מעל המאכלים. מנגד ,הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף זיע"א בשו"ת הליכות עולם (חלק ז עמוד רט) ביאר: את עמדתו כי אף על פי שיש מקום להבין את המורכבות במיטת קומתיים ,מכל מקום כל זה נאמר לכתחילה ,אך בדיעבד מותר הדבר ,ואפילו בהפסד מועט .הוא מוסיף ומחדש כי בפרט כאשר מדובר במיטה של ילד מתחת לגיל בר מצווה ,או במיטה של גוי או מחלל שבת בפרהסיה ,ההקלות רבות יותר ,שכן בנסיבות אלו אין האיסור חל באותה עוצמה הלכתית. ובספרו שו"ת יביע אומר (חלק א ,יורה דעה סימן י) ביאר :בהרחבה את יסודות הדין ,ומתוך דבריו עולה כי יש להבחין בין מצבים שונים של מציאות המיטות .מרן רבנו עובדיה יוסף זיע"א ,כדרכו ,מבקש לקרב את ההלכה אל המציאות העכשווית מבלי לפרוץ את גדרי חז"ל, תוך שהוא מאזן בין החומרה של "רוח רעה" לבין היכולת להקל במקומות שבהם הספק או המציאות משתנים. לאחר שפרסנו את היריעה הרחבה של דברי הפוסקים ,מראשונים ועד אחרוני האחרונים, הגיעה העת לסכם את המסקנות המעשיות העולות מסוגיה זו ,כדי שנוכל להורות את הדרך הנכונה למי שמבקש לנהוג על פי ההלכה בבית פנימה.

ההכרעה לכתחילה ברורה וחד משמעית :אין לאכול או להניח אוכלים ומשקים תחת מיטת קומתיים כאשר יש מי שישן במיטה העליונה ,ובוודאי שאין להניחם תחת המיטה התחתונה אם אדם ישן עליה .החשש מרוח רעה ,כפי שביארו גדולי הדור כהגר"ח קניבסקי והדברי יציב ,מחייב אותנו לנהוג בזהירות מרבית ולמנוע מראש כל מקום שבו עלולה לחול השפעה שלילית על המאכלים המקיימים את נפש האדם. בבואנו לדון במצב של בדיעבד ,הרי שהדברים משתנים מעט .כפי שפסק הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף זיע"א ,אם כבר קרה הדבר והונחו מאכלים מתחת למיטה ,אין חובה להחמיר לאסור אותם באכילה ,ומותר לאוכלם ,שכן גם בהפסד מועט יש מקום להקל .גישה זו משתלבת עם דעתו של השבות יעקב ,שראה באזהרות חז"ל הדרכה לכתחילה ולא איסור גמור בדיעבד ,אם כי רוב הפוסקים הסתייגו מראיותיו וקבעו כי לכתחילה אין לסמוך על כך. למעשה ,השילוב בין החומרה לכתחילה להקלה בדיעבד בונה את דרך המלך של הבית היהודי .ההקפדה על אי-הנחת אוכל תחת המיטה אינה רק עניין של רוח רעה ,אלא ביטוי של יראת שמיים והכרה בקדושת הבית .כאשר אנו מונעים את המאכלים מלהיות תחת השפעת השינה ,אנו מראים כי המזון שלנו מיועד לחיים ,לבריאות ולעבודת ה' ,ולא למקומות של התכנסות וביטול .זהו האיזון העדין בין הרצינות ההלכתית לבין היכולת להכיל את מציאות החיים המורכבת. כשאנו מבקשים לנסח מצפן פנימי עבור הנהגות הבית ,אנו נדרשים לברר מהו המוסר העומד בבסיס העיסוק בחפצי היום-יום ,ובפרט בשאלת המיטה והמזון .המוסר הישיבתי מלמדנו כי המצפן הפנימי של האדם אינו נמדד רק בהכרעות הרות גורל ,אלא דווקא בדקדוק בפרטים הקטנים של החיים .האם אני מחשיב את סביבת חיי כראויה לקדושה? האם אני מכבד את החיות שבי ואת המזון המקיים אותי? התשובה המוסרית הטמונה בהלכות אלו היא שהאחריות שלנו כלפי בריאותנו וכלפי טהרת מזוננו היא חלק בלתי נפרד מעבודת ה' השלמה. המצפן הפנימי הנבנה כאן הוא כזה המבחין בין הנהגה של הפקרות לבין הנהגה של אחריות .אדם שבוחר להישמר ולהקפיד על המקום שבו הוא מניח את מזונו ,בונה בתוכו מצפן של מודעות :הוא אינו מניח לדברים לקרות מעצמם ,אלא מפעיל מחשבה ושיקול דעת בכל צעד .מוסר זה אינו מטיף לחרדה ,אלא להיפך – הוא מבטא את הכבוד הגדול ביותר שניתן לתת לנפש האדם ,שהיא צלם אלוהים ,והיא זקוקה לסביבה שאינה מערערת את שלוותה ואת טהרתה .זוהי דרך של ענווה ,שכן אדם הלומד להקפיד על הנהגות אלו, עושה זאת מתוך ידיעה שהוא פועל בתוך עולם שיש בו סדר פנימי ורוחני ,והקב"ה מנהיג אותו בכל פרט. מעבר לכך ,המצפן הזה מנחה אותנו בכל תחומי החיים :היכולת להבדיל בין המקום שבו אדם מתכנס בתוך עצמו לבין המקום שבו הוא פועל וניזון .במקום להשקיע בנוחות רגעית שעלולה להוביל לזלזול בערך המזון ובגוף ,אנו לומדים להשקיע בתשומת לב .מוסר זה בונה בנו אישיות שאינה נסחפת אחרי עומס החיים והחיפזון ,אלא כזו ששואלת את עצמה בכל רגע :האם אני מנהל את ביתי ואת חיי בכבוד הראוי? זוהי הדרך שבה אנו הופכים את