אתרוג שהיה מונח תחת המיטה האם אפשר לצאת בו ידי חובה?

אתרוג שהיה מונח תחת המיטה האם אפשר לצאת בו ידי חובה? סוגייתנו נוגעת בנקודת החיכוך המרתקת שבין עולם הטהרה והסכנה לבין עולם המצוות. האתרוג ,אותו פרי עץ הדר המפואר שאנו מהדרים בו במצוות ד' מינים ,נדרש להיות "פרי עץ הדר" – כזה שניתן להפיק ממנו תועלת והנאה .והנה ,השאלה מתעוררת כאשר אותו אתרוג שהה תחת המיטה ,מקום שבו שורה רוח רעה ,דבר ההופך אותו למסוכן…

אתרוג שהיה מונח תחת המיטה האם אפשר לצאת בו ידי חובה? סוגייתנו נוגעת בנקודת החיכוך המרתקת שבין עולם הטהרה והסכנה לבין עולם המצוות. האתרוג ,אותו פרי עץ הדר המפואר שאנו מהדרים בו במצוות ד' מינים ,נדרש להיות "פרי עץ הדר" – כזה שניתן להפיק ממנו תועלת והנאה .והנה ,השאלה מתעוררת כאשר אותו אתרוג שהה תחת המיטה ,מקום שבו שורה רוח רעה ,דבר ההופך אותו למסוכן באכילה. האם המושג "ראוי לאכילה" הנדרש לקיום המצווה הוא הגדרה הלכתית יבשה של חפץ המותר באכילה ,או שמא כל עוד הפרי עצמו תקין ואינו אסור מצד גופו ,הרי הוא עדיין בכלל "פרי" הראוי למצווה? זוהי שאלה המניחה על כף המאזניים את כבוד המצווה מול המציאות הנסתרת של הרוח הרעה .האם המצווה עצמה ,המגינה על האדם ,יכולה להתעלות מעל הנזק הפוטנציאלי ,או שמא "הקריבהו נא לפחתך" מונע מאתנו להשתמש בפרי שאינו תקין בשימוש אנושי בסיסי? בירור זה יוביל אותנו להעמיק בהגדרות של איסור מחמת סכנה מול איסור מחמת חפצא ,ולמשמעות העמוקה של החפץ ככלי לעבודת ה’. נבוא לעיין ביסוד הדין שפרי המצווה צריך להיות ראוי לאכילה ,ונבין את כובד משקלו של תנאי זה כאשר הפרי הופך למסוכן בשל שהייה תחת המיטה. הגמרא במסכת סוכה (דף ל"ה ע"א) ביארה :כי תנאי יסודי בנטילת לולב הוא שהאתרוג יהיה "פרי עץ הדר" ,ודרשו חכמים שיהיה זה פרי הראוי לאכילה .פוסקים רבים למדו מכאן שאסור להשתמש באתרוג של ערלה או של תרומה טמאה ,שכן הם מוגדרים כפרי שאינו עומד להיתר אכילה ,וממילא אין עליהם שם של פרי ראוי למצווה. הבנין עולם באו"ח (סימן ל"ג) ביאר :את היסוד להחמרה באתרוג שהיה תחת המיטה .הוא מבסס את דבריו על דברי הארחות חיים ,המקשה כי אם רוח רעה שורה על הדברים ,הרי שהם אסורים באכילה אף בדיעבד ,בדומה לשום ,בצל וביצה ששהו בלילה .הוא מסיק שאתרוג המונח תחת המיטה איבד את הגדרתו כ"ראוי לאכילה" ,ולכן הוא נפסל מלהיות פרי המצווה ,שכן המצווה דורשת פרי שניתן ליהנות ממנו. השו"ת עין יצחק (או"ח סימן כ"ד) ביאר :את הקושי הגדול שבשימוש באתרוג כזה .הוא מעלה סברה מרחיקת לכת שמאחר שהאתרוג אינו ראוי לאכילה מחמת הסכנה ,הוא אינו נחשב פרי הדר .הוא מביא את הדיון על יין ומים מגולים ומנתח האם סכנה מוגדרת כסיבה להפקעת היתר האכילה .בסופו של דבר ,הוא מנסה להבחין בין איסור עצמי של הפרי לבין איסור הבא מחמת חיצוניות – הרוח הרעה – ושואל האם גם במקרה כזה הפרי נפסל. השפת אמת (בספרו או בהערותיו על סוכה) ביאר :את עומק ההגדרה של "פרי" .לשיטתו ,הדר אינו רק תיאור אסתטי ,אלא הגדרה של פרי שראוי לשולחנו של אדם .ברגע שהפרי נחשב כמסוכן או ככזה שאינו מיועד לאכילה ,הוא חסר את תכונת ההדר ,שהיא תכונת הראויות למצווה .כל דיון על רוח רעה הופך לדיון על חוסר שלמות החפץ במצווה. אנו נכנסים אל נבכי מקורות חז"ל והראשונים העוסקים בשאלת "ראויות הפרי" למצווה, כדי להבין האם "ראוי לאכילה" הוא דין עצמי בפרי או שמא מדובר בהגדרה רחבה יותר.

בגמרא במסכת סוכה (דף ל"ה ע"א) איתא :דתניא פרי עץ הדר ,פרי שיש בו טעם עץ וטעם פרי .מכאן למדו הראשונים את תנאי הראויות לאכילה .רש"י שם ביאר :דבעינן פרי הראוי לאכילה ,ואם אינו ראוי – אינו פרי הדר ,ופסול למצווה .תוספות שם הוסיפו :דאפילו בערלה, שאינה אסורה אלא משום איסור גופו ,הרי היא פסולה ,דבעינן פרי המותר באכילה. בגמרא במסכת פסחים (דף ק"י ע"ב -קי"ב ע"א) איתא :את החששות השונים מפני רוח רעה על אוכלים ומשקים שהיו מגולים תחת המיטה .חכמים החמירו מאוד בסכנה זו ,וקבעו שעל האדם להיזהר ולהתרחק .ראשונים ואחרונים נחלקו האם סכנה זו אוסרת את האכילה לגמרי ,או שמא היא רק הנחיה להתרחקות מדרכי נזק .בירור זה הוא שורש הדיון שלנו: האם אתרוג המונח תחת המיטה נחשב כ"אינו ראוי לאכילה" מדין איסור ,או שמא כדבר שסכנה בו ,אך אינו מאבד את תואר ה"פרי" שלו. במשנה במסכת תרומות (פרק ח' משנה ה') איתא :לגבי יין ומים מגולים ,שאם ידעו שהארס איבד את כוחו ,אין בהם משום גילוי .רבותינו הראשונים ביארו :דסכנה אינה מוחלטת כאיסור ,אלא תלויה במציאות הנזק .מכאן למדו חלק מהאחרונים כי אתרוג שתחת המיטה אינו דומה לאיסור ערלה ,שכן בערלה האיסור הוא מובנה ומוחלט ,ואילו כאן הסכנה תלויה במציאות חיצונית ומשתנה. בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן ת"ל) איתא :דיון בשאלה מהו המדד לראויות לאכילה .הוא מחדש כי כל דבר שדרך בני אדם לאוכלו ,נחשב ראוי ,ורק אם הדבר מוגדר כמאכל בהמה או כמסוכן בצורה שאין דרך לאכלו ,הוא נפסל .השאלה הניצבת לפנינו היא האם חכמים גזרו שאתרוג כזה ייחשב כ"אינו ראוי" בגלל רוח רעה ,או שהם רק אסרו את אכילתו בלי לפסול את מהותו כאתרוג כשר. נבוא לעיין בדברי הפוסקים המרכזיים ,אשר נדרשו לשקלל את הגדרת הראויות לאכילה מול החשש מרוח רעה ,ונבחן את עומק המחלוקת בשאלה האם מציאות של סכנה מפקיעה את שם ה'פרי' מהאתרוג. הבנין עולם (או"ח סימן ל"ג) ביאר :את היסוד להחמרה ,ופסק כי האתרוג פסול .הוא מפרש כי כל איסור אכילה ,גם אם הוא נובע מרוח רעה ,מוציא את הפרי מכלל 'פרי עץ הדר' .לשיטתו, הדין בערלה – שאינה ראויה לאכילה – הוא המודל לכל פרי שיש בו מניעה מלהכניסו אל הפה ,ולכן גם אתרוג תחת המיטה נחשב כמי שחסר את ההדר הנדרש למצווה. העין יצחק (או"ח סימן כ"ד) ביאר :את הסוגייה באריכות תוך ניתוח הראיה מהדין של יין ומים מגולים .הוא מבאר כי בניגוד למה שרצו חלק מן האחרונים לומר ,סכנה היא סיבה המונעת את הגדרת הפרי כ'ראוי לאכילה' .הוא מוכיח זאת מכך שהמזבח מחייב משקה המותר לישראל ,ומסביר כי גם אם הארס בטל ,הרי שכל עוד הוא אסור משום סכנה – הוא חסר את תואר המותר ,ומשכך אינו ראוי למצווה. המרחשת (חלק א או"ח סימן כ') חידש :שיטה להקל ,וסובר כי אתרוג שהיה מונח תחת המיטה כשר בדיעבד .הוא מבאר כי אין דינו של אתרוג תחת המיטה כערלה .בערלה ,האיסור הוא

בגופו של הפרי; באתרוג תחת המיטה ,הפרי עצמו כשר ,והבעיה היא חיצונית – הסכנה שבהיזק .לשיטתו ,דבר שראוי מצד עצמו ,אינו יוצא מכלל היתר אכילה רק מפני שחכמים גזרו עליו להתרחק ממנו בשל סכנה. הילקוט הגרשוני (או"ח תרמ"ט) ביאר :את הסוגייה דרך הדין של איסור שדבר אחר גרם לו. הוא טוען כי איסור רוח רעה אינו איסור בגוף הפרי ,ולכן הוא אינו נחשב כמי שאין בו היתר אכילה לעניין המצווה .הוא מבחין בין איסור גופני לבין איסור צדדי ,וקובע כי רק איסור בגוף הפרי פוסל את האתרוג מלהיות 'פרי עץ הדר’. החלקת יעקב (חלק ג סימן ע"ז) ביאר :כי אנו מצטרפים לדעות המקלות .הוא מעלה שלוש סברות :האחת ,בדיעבד אינו אסור; השנייה ,שומר מצווה לא ידע דבר רע; והשלישית, שאיסור הסכנה אינו מפקיע את שם הראויות לאכילה .מתוך שקלול זה ,הוא פוסק כי האתרוג כשר ,וניתן לצאת בו ידי חובה. אנו ניגשים עתה אל הכרעת האחרונים והפוסקים האחרונים ,אשר נדרשו לשקלל את הדעות הסותרות במציאות המעשית ,כדי להורות כיצד לנהוג הלכה למעשה באתרוג כזה. הגאון רבי יצחק יעקב וייס בשו"ת מנחת יצחק (חלק ח סימן נ"ז אות ה') ביאר :כי לאחר עיון בשיטות הפוסקים ,הנטייה היא להקל בדיעבד .הוא מצטרף לשיטת המרחשת והחלקת יעקב ,ומבאר כי כיוון שאיסור רוח רעה אינו בגוף האתרוג אלא השפעה חיצונית ,הרי שזהו פרי הראוי לאכילה ואינו נופל תחת ההגדרה של אתרוג פסול .הוא מדגיש כי במקום שאין אתרוג אחר ,יש להקל ואף לברך עליו. הגאון רבי שמואל אליעזר שטרן בשו"ת שבילי הלכה ביאר :כי על אף שמבחינה הלכתית יבשה ניתן למצוא פתח להקל ,ראוי לכתחילה להחמיר ולהימנע מלהשתמש באתרוג זה אם הדבר אפשרי .הוא מבאר כי הזהירות במצוות דורשת מאיתנו להדר אחר פרי שאין עליו חשש כלל ,שכן כבוד המצווה וטהרתה הם ערך עליון שאינו פחות מן הפלפול ההלכתי. השדה חמד (בחלק הכללים ,מערכת הא') כתב :כי יש מקום לצרף את הסברה ש"שומר מצווה לא ידע דבר רע" .הוא מבאר כי כוחה של מצווה הוא כוח של הגנה ,ועל כן הפרי ,המיועד לקיום המצווה ,נשמר מכל נזק רוחני שעלול היה להיגרם לו על ידי רוח רעה .לשיטתו ,זוהי הוכחה חזקה לכך שהאתרוג נשאר כשר וראוי למצווה בכל מקרה. הגאון רבי יוסף שלום אלישיב (בהערותיו ושיעוריו המובאים בספרים) ביאר :כי השאלה המרכזית היא האם "ראוי לאכילה" מחייב היתר מוחלט או שמא מספיקה ראויות מצד מהות הפרי. הוא נוטה לומר כי כל עוד לא נאסר הפרי מדין איסור הלכתי בגופו ,הרי שאי אפשר לפסול אותו מלהיות פרי הדר ,ודינו כפרי כשר לכל דבר. הגאון רבי אשר וייס בשו"ת מנחת אשר ביאר :כי למרות הנטייה להקל בדיעבד ,יש להבחין בין מצב של 'דיעבד גמור' לבין רצון לכתחילה .הוא מסכם כי ההכרעה ההלכתית המקובלת היא כדעת המקילים ,וזאת משום שרוח רעה אינה מפקיעה את ה'חפצא' של הפרי .עם זאת ,הוא ממליץ לכל אדם המבקש להדר במצוות לנהוג בזהירות ולהימנע מראש מהנחת אתרוג תחת המיטה.

אנו ניגשים עתה אל הכרעת גדולי הפוסקים בדורות האחרונים ,אשר נדרשו לשקלל את דברי הקדמונים אל מול המציאות המשתנה ,כדי להכריע בשאלת האתרוג שהונח תחת המיטה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק ט ,או"ח סימן ס"ד) ביאר :את הסוגייה בהרחבה ,ומסיק להלכה כי בדיעבד האתרוג כשר .הוא מבאר כי מאחר והאיסור של רוח רעה הוא רק מדרבנן ,וגם זה שנוי במחלוקת בקרב הפוסקים אם שייך כיום ,הרי שאין בכוחו להפקיע מהפרי את שמו כ"פרי הראוי לאכילה" .הוא מדגיש כי לא מצינו שסכנה כזו תפסול את הפרי לעניין מצווה ,בפרט כאשר מדובר באתרוג שהוא חפצא דמצווה. הגאון רבי בן ציון אבא שאול בשו"ת אור לציון (חלק ד פרק כג) ביאר :כי אומנם לכתחילה ודאי שיש להקפיד שלא להניח אתרוג תחת המיטה ,אך בדיעבד אין להפסיד מצווה שלמה בשל חשש רחוק .הוא מנמק כי הראויות לאכילה שדרשה התורה היא תכונה מהותית בפרי, וסכנת רוח רעה אינה משנה את מהות הפרי ,אלא מהווה גורם חיצוני בלבד שאינו פוגע בכשרות המצווה. הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל בשו"ת אגרות משה (או"ח חלק ג סימן צ"ח) ביאר :כי במקום שיש הפסד גדול של מצווה או היעדר אפשרות להשיג אתרוג אחר ,יש להקל .הוא מוסיף כי מושג ה"ראוי לאכילה" הוא רחב ,וכל זמן שאין איסור בגוף הפרי – כמו ערלה או תרומה שאינה ראויה למאכל אדם – הרי שהפרי נחשב כראוי ,והסכנה אינה מונעת את קיום המצווה. הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א בספרו ילקוט יוסף ביאר :כי על אף שיש המחמירים ברוח רעה גם בימינו ,אין למנוע מיהודי לקיים מצווה בפרי כזה אם אין לו אחר .הוא מביא את דברי ה'שפת אמת' ואחרים ,ומחדש כי כל ספק ברוח רעה אינו מוציא את האתרוג מכלל "הדר" ,ועל כן יש לברך עליו בלב שלם. הגאון רבי אפרים גרינבלט בשו"ת רבבות אפרים (חלק ה סימן רנ"ד) ביאר :כי ישנם צדדים להקל מכוח הכלל של "שומר מצווה לא ידע דבר רע" .הוא מביא הוכחות מראשונים כי מצווה מגינה על האדם מנזקים ,ובפרט כשמדובר באתרוג המיועד לשבח לקב"ה ,הרי שהמצווה עצמה מסלקת את כוחות הטומאה .לשיטתו ,זוהי הנהגה נכונה בנפש להסתמך על כוח המצווה בעתות של ספק הלכתי. אנו ניגשים כעת לתרגום המעשי של הסוגייה למציאות חיינו ,ולבירור הנפקא מינות העולות מן הדיון ההלכתי ,כדי להבין כיצד עלינו לנהוג הלכה למעשה כאשר אנו ניצבים בפני אתרוג ששהה תחת המיטה. הנפקא מינה המרכזית היא האם מותר לברך על אתרוג כזה .הפוסקים שהבאנו מבחינים בין היתר בדיעבד לבין צורת השימוש .הנפקא מינה היא למעשה :כאשר אדם נתקע ללא אתרוג אחר ביום החג ,אין עליו לוותר על קיום המצווה ,שכן ישנם צדדים רבים להקל כפי שהוכרע אצל מרן רבנו עובדיה יוסף והמנחת יצחק .במקרה כזה ,הוא יכול ליטול את האתרוג ולברך עליו בלב שלם .עם זאת ,כאשר ישנה אפשרות להשיג אתרוג אחר ,ודאי שנכון להשתמש באתרוג שאין עליו כל חשש ,כדי להדר במצווה בדרך המהודרת ביותר.

נפקא מינה נוספת עוסקת בשאלת ה"הפסד הממוני" .אדם שקנה אתרוג מהודר ויקר וגילה שהוא שהה תחת המיטה ,אינו מחויב להשליכו מיד .הידיעה כי ישנם פוסקים גדולים הסומכים על כך שהפרי נשאר בסטטוס של "ראוי לאכילה" מונעת הפסד ממוני ורוחני מיותר .התובנה היא שהתורה לא באה להכשיל את האדם במצוותיו ,וכאשר ישנו ספק הלכתי בדבר שאינו איסור גמור בגוף הפרי ,הרי שההלכה מוצאת את הדרך לאפשר את המצווה. נפקא מינה שלישית היא שאלת החינוך וההדרכה בבית .אף על פי שאנו פוסקים להקל בדיעבד ,ההוראה לציבור צריכה להיות ברורה :יש להקפיד מאוד שלא להניח אתרוג ,או כל אוכל ומשקה ,תחת המיטה .ההקפדה הזו אינה רק משום החשש הטכני ,אלא כדי להנחיל לדורות את המודעות לכך שקדושת החפצים אינה רק בשימושם במצווה ,אלא גם בשמירה עליהם ביומיום .הפער בין היתר בדיעבד לבין הנהגה לכתחילה הוא המקום שבו מתעצבת היראת שמיים של האדם ,כשהוא מבין שיש כאן אמת הלכתית מצד אחד ,ואחריות מוסרית מצד שני. כעת נעמיק אל הרובד הרעיוני ,כדי להבין את השורש העמוק של המתח שבין 'חפצא דמצווה' לבין הסטטוס של 'פרי הראוי לאכילה' .העומק טמון בשאלה האם הקדושה של המצווה היא איכות חיצונית המולבשת על חפץ מסוים ,או שהיא נובעת מהיותו של החפץ חלק מהמציאות האנושית התקינה. בירור העומק מלמדנו כי האתרוג הוא ביטוי לחיבור שבין עץ פרי לבין הדר אנושי .כאשר אנו קובעים שפרי הראוי למצווה חייב להיות ראוי לאכילה ,אנו בעצם אומרים שהקדושה הישראלית אינה מנותקת מהטבע ,אלא צומחת מתוכו .הטבע הוא ה'כלי' שבו שורה הקדושה .לכן ,כאשר מופיע גורם של 'סכנה' – כמו רוח רעה תחת המיטה – הוא אינו פוגע רק באכילה הפיזית ,אלא הוא מהווה פגיעה ב'טבעיות' של הפרי .השאלה המרתקת היא האם המצווה ,שהיא עצמה כוח עליון וקדוש ,יכולה 'לרפא' או 'להתעלות' מעל פגיעה זו. הסוברים שהאתרוג כשר ,מבינים שקדושת המצווה היא כוח חזק ומזכך שאין כוחו של ספק-סכנה חיצוני יכול לבטלו .האתרוג הוא 'פרי עץ הדר' לא רק בגלל המראה שלו ,אלא בגלל הברית שנכרתה עליו בין הקב"ה לכנסת ישראל .ברגע שהפרי נבחר למצווה ,הוא עובר שינוי מעמדי .הרוח הרעה ,כוח טבעי של היזק ,מתבטלת מול העוצמה של רצון ה' שנתגלם בפרי המצווה .זהו עומק הרעיון :המצווה היא המגדירה את הפרי ,והיא הקובעת את רמת ראויותו ,ולא תנאים חיצוניים כאלו ואחרים. עם זאת ,אלו המחמירים מלמדים אותנו שיעור בענווה :עלינו להגיש לפני הבורא רק את מה שהוא 'שלם' מכל צד .גם אם בדיעבד המצווה תקיפה ,השאיפה לכתחילה היא לקרבה מתוך שלמות .הקב"ה אינו זקוק למצוותינו ,אך אנו זקוקים להרגיש שהעולם שלנו ,על כל מרכיביו הפיזיים ,מתאים וראוי להופיע לפניו .הדיון על האתרוג הוא בעצם דיון על הרצון שלנו להגיש משהו שאין בו 'שום דופי' – לא פיזי ולא רוחני – ובכך לבטא את אהבתנו העצומה למצווה. בחיבורנו אל נבכי הנפש ,אנו מגלים כי ההתלבטות סביב האתרוג שהונח תחת המיטה

משקפת את המאבק התמידי של האדם לשמור על טהרת כוונותיו בתוך מציאות מורכבת. הנפש מבקשת להגיש לה' את המובחר והנקי ביותר ,והחשש שמא הונח הפרי במקום שאינו ראוי מעורר בנו תחושה של חוסר שלמות .החיבור לאמונה מתבטא כאן ביכולת לשחרר את החרדה הפנימית :כאשר אנו פוסקים להקל בדיעבד ,אנו לא רק מכריעים הלכתית, אלא מחזקים בלבנו את האמונה שהקב"ה חפץ במצוותינו גם כשהן מוגשות מתוך מציאות שאינה אידיאלית. הנפש מוצאת מנוחה כשאנו מבינים שיראת שמיים אינה צריכה להיות חרדתית ומשתקת. האדם המאמין יודע שקדושת המצווה פועלת במקומות שבהם הוא אינו יכול לשלוט. כשאנו נוטלים את האתרוג ,אנו מבטאים את האמונה שהקשר שלנו עם בורא עולם הוא חזק ומהותי ,ואינו נמדד רק בסטטוס החיצוני של הפרי .אדרבה ,דווקא במצבים שבהם האדם חש חוסר שלמות ,הוא נדרש להעמיק את הקשר האישי שלו עם הקדוש ברוך הוא, מתוך ביטחון שה' מקבל את רצונו הטוב ואת מאמציו לקיים את המצווה בשלמות ,גם כשנדרשת הכרעה מורכבת. במבט עמוק יותר ,ההתלבטות הזו מלמדת אותנו על החירות הרוחנית שבידינו .כשאדם מבין שגם בתוך ספקות ומציאויות מטרידות ,עדיין יש לו את הדרך והכוח לבחור במצווה, הוא מתמלא בביטחון פנימי .זוהי ענווה מסוג מיוחד :מצד אחד ,אנו נזהרים מאוד לכתחילה כדי להדר במצווה ,ומצד שני ,איננו נותנים לספקות להרחיק אותנו מהמצווה כאשר אנו נמצאים כבר בתוכה .זהו איזון עדין בין הקפדה יתרה על המעשה לבין אמונה גדולה בטובו של הקב"ה ,המעריך את המאמץ ואת הרצון האמיתי של הנפש להידבק בו בכל מצב ובכל מקום. המצפן הפנימי שלנו מורה לנו כי הדרך שבה אנו ניגשים למצוות היא המראה של עולמנו הרוחני .כאשר אנו מתלבטים על אתרוג שהיה תחת המיטה ,המצפן המוסרי דורש מאיתנו לזהות את הפער שבין החיפוש אחר היתר הלכתי לבין השאיפה להדר .יושרה מוסרית אינה רק הליכה בדרך המלך ההלכתית ,אלא רגישות לכבודם של חפצי קדושה .אדם שמוצא את עצמו מניח פרי כה מהודר במקום שאינו ראוי ,נדרש לשאול את עצמו מהי העמדה הנפשית שהובילה לכך .האם זו הייתה חוסר תשומת לב גרידא ,או שמא זלזול סמוי בערכם של דברים המיועדים לקודש? המצפן הפנימי אינו מאפשר לנו להתחבא מאחורי 'דיעבד' מבלי להפיק לקח מוסרי על חשיבות הטיפוח וההקפדה בדרכנו לפני ה’. מעבר לכך ,המצפן שלנו מכוון אותנו להבין כי מוסר יהודי אמיתי מבקש את השלמות. בעוד שהפוסקים מורים שניתן לצאת ידי חובה בדיעבד ,הרי שהאדם השואף למצוינות רוחנית יראה בזה תמרור אזהרה לשינוי סדר העדיפויות בביתו .האחריות שלנו אינה מסתכמת בקיום המצווה במינימום הנדרש ,אלא ביצירת סביבה שבה הקדושה מורגשת בכל רגע .אם המצפן הפנימי שלנו מכוון אותנו להדר במצווה ,הוא ידחוף אותנו למנוע כל אפשרות של ספק מראש ,שכן אהבת ה' מתבטאת ברצון להעניק לו את המיטב ,ללא צל של חשש או פגם.