האם קיימת מציאות שאדם ימות באמצע לימוד תורה?

האם קיימת מציאות שאדם ימות באמצע לימוד תורה? באוהלו של האדם ,בין דפי הספרים המאובקים המפיצים ריח של חכמה עתיקה לבין הכתלים הדוממים שספגו אלפי שעות של עמל והגות ,ניצב האדם בנקודת הקיצון של הקיום .הדממה השוררת בחדר אינה רק היעדר קול ,אלא מצע שקט שבו נשמתו של הלומד מבקשת להתמזג עם האותיות הקדושות .הרוח הקלה המנשבת מבעד לחלון המוגף מניעה את דפי הגמרא ,והאדם…

האם קיימת מציאות שאדם ימות באמצע לימוד תורה? באוהלו של האדם ,בין דפי הספרים המאובקים המפיצים ריח של חכמה עתיקה לבין הכתלים הדוממים שספגו אלפי שעות של עמל והגות ,ניצב האדם בנקודת הקיצון של הקיום .הדממה השוררת בחדר אינה רק היעדר קול ,אלא מצע שקט שבו נשמתו של הלומד מבקשת להתמזג עם האותיות הקדושות .הרוח הקלה המנשבת מבעד לחלון המוגף מניעה את דפי הגמרא ,והאדם ,שקוע בים התלמוד ,אינו חש במחזוריות הטבע שסביבו .ברגעים אלו ,כאשר גבולות הזמן והמקום מיטשטשים ,מתגנבת התהייה המטלטלת :האם המפגש הקדוש עם דברי התורה נמשך גם אל תוך רגעי הפרידה של הנשמה מן הגוף? האם החיבור העמוק למילים הנצחיות יכול להפוך למסך המגן של האדם בדרכו האחרונה ,או שמא המוות ,בבואו בפתאומיות ובדחיפות שאין לה מענה ,קוטע את שרשרת ההגות בבת אחת? האדם עומד על סף התהום ,אך מבטו נעוץ בטקסט ,מחפש את התשובה לשאלה הקיומית: האם ניתן להמשיך וללמוד גם כאשר דלת החיים הולכת ונסגרת ,ומהו המסתורין הטמון באותם רגעים שבהם התורה והמיתה נפגשים באוהל אחד? נבוא לעיין בדברי התורה המהווים יסוד למציאות שבה האדם עוסק בתורה גם בתוך רגעי הכניעה לטבע .בפרשת חוקת נאמר הפסוק המפורסם :זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים (במדבר יט ,יד). רש"י (שם) ביאר :אדם כי ימות באהל ,לפי שנאמר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, מנין לטומאה? תלמוד לומר זאת התורה אדם כי ימות באהל .רבינו ביאר את דרשת חז"ל כי דווקא מתוך לשון זו למדו חכמים שהתורה נחקקת במי שמשים עצמו כמת על התורה, ומכאן ההוראה שגם בשעת מיתה על האדם לדבוק בה. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר :כי אהל זה רמז לבית המדרש ,שבו האדם ממית עצמו על דברי תורה .הוא מבאר כי האדם שקוע בתוך "אהלו" – עולמו הפנימי הרוחני – וגם כשהמוות בא לבקרו ,הוא מוצא אותו דבוק בחיים הנצחיים של התורה. הרמב"ן (שם) ביאר :כי הכתוב מלמדנו שיש "מיתה" מיוחדת בתוך האהל ,שהיא מיתת הגוף מתוך דבקות בתורה .הוא מחדש :שזהו היתרון של תלמיד חכם ,שגם כשהוא עובר מהעולם ,הוא נמצא באוהלה של תורה ,ותורתו עומדת לו כחומת מגן. הספורנו (שם) ביאר :כי האדם המכונה כאן אדם הוא מי שמשתלם בחכמה ,שזהו עיקר המעלה האנושית ,וגם במותו לא יפסק עסק התורה ממנו בלבבו. אונקלוס (שם) תרגם :דא אורייתא גבר ארי ימות במשכנא .הוא מבאר כי התורה נשארת עם האדם בתוך משכנו ,גם ברגעים שבהם הטבע תובע את שלו. אנו נכנסים אל דברי חז"ל ,המגלים לנו את הסוד הכמוס כיצד כוחה של התורה חודר אל תוך רגעי המעבר האחרונים של האדם. בגמרא במסכת שבת (דף פג ע"ב) איתא :אמר רבי יוחנן ,מאי דכתיב זאת התורה אדם כי

ימות באהל ,דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהן .רש"י (שם) ביאר :שמתוך מדרש זה למדו חכמים שלא ימנע אדם עצמו מדברי תורה אפילו בשעת מיתה .רש"י מבאר כאן את החידוש המרעיש :כשם שהתורה נקנית במסירות נפש בחיים ,כך היא ממשיכה ללוות את האדם עד לרגע שבו הוא יוצא מן העולם ,ואין לו לאדם להניח את לימודו גם כשהכוחות דועכים. בגמרא במסכת שבת (דף ל ע"א) איתא :דוד ביקש לפני הקדוש ברוך הוא להודיעו קץ מיתתו ,ואמרו לו שביום שבת ימות .עוד איתא שם :מאימתי הוא יושב ועוסק בתורה? שכל זמן שיושב ועוסק בתורה אין מלאך המוות רשאי ליטול את נשמתו .תוספות (שם) ביאר :כי אכן כוחה של התורה חזק כל כך ,עד שהוא בולם את פעולת המלאך הממונה על המוות. רבנו מבאר כאן את הדינמיקה שבין הלימוד לבין החיים :התורה אינה רק לימוד עיוני ,אלא היא תריס המגן על האדם מפני הדין ,וכל עוד האדם שקוע בה ,אין למלאך נגישות. בתלמוד ירושלמי במסכת תענית (פרק ד הלכה ב) איתא :על חכמים שמתו תוך כדי לימודם. המפרש שם ביאר :שהיה זה אות של חסד ,שכן נשמתם לא חשה במרירות המיתה מתוך ששקעו בעומק הסוגייה .המפרש מבאר שזו המדרגה הגבוהה ביותר של אדם כי ימות באהל ,שבו המיתה באה כהמשך טבעי ללימוד התורה ,ולא כקטועה וכמפריעה. אנו ניגשים אל דברי הראשונים ,המבקשים לפענח את המסתורין שבהתמדת התורה בעת פרידת הנשמה מן הגוף ,וליישב את המתח בין דבקות הלימוד לבין כוחו של מלאך המוות. הרא"ש במסכת שבת (פרק ב סימן ו) ביאר :את דברי הגמרא שאין מלאך המוות רשאי ליטול את הנשמה כל זמן שעוסק בתורה .הוא מבאר כי אין הכוונה שהלימוד מבטל את המיתה לעולם ,אלא שהוא יוצר הגנה רוחנית שאין למלאך רשות לפרוץ אותה כל עוד האדם נתון בתוך גדר התורה .הוא חידש :כי גם בעת שהאדם מגיע לקיצו ,אם הוא עוסק בתורה ,הוא נמצא במרחב של קדושה שבו המלאך נרתע מלהתערב בתהליך ,ובכך המוות בא בדרך של נשיקה ושלווה. הר"ן במסכת שבת (דף ל עמוד א מדפי הרי"ף) ביאר :את השאלה מדוע דווקא עסק התורה מונע את המיתה .הוא מבאר כי התורה היא עץ חיים ,וכל עוד הנפש דבוקה בחכמה עליונה, היא אינה שייכת למיתה שהיא מציאות גשמית וארצית .הוא מבאר :כי מי שדבוק בהוויה הרוחנית של התורה ,חורג מגדר הטבע ,וממילא מלאך המוות ,שפועלו בטבע ,אינו יכול לקרב את הקץ כל עוד הנפש פועלת בכוח התורה. רבנו ירוחם בספרו תולדות אדם וחווה (נתיב ה חלק ב) ביאר :את העניין של המיתה באוהל, ומעמיק בכך שישנם תלמידי חכמים שזכו שמיתתם תהיה רק סילוק של הנפש מהגוף ללא הפסקה של הלימוד .הוא מחדש :כי ישנה דרגה שבה האדם לא מפסיק את תורתו גם בשעה שהוא מת ,והוא מבאר שזהו רמז למה שדרשו חז"ל "אפילו בשעת מיתה" ,כי במציאות שלהם לא היה כאן חיכוך עם המלאך ,אלא רק מעבר טהור מלימוד מטה ללימוד מעלה. ספר חסידים (סימן תתקכ) ביאר :כי אדם צריך להשתדל ולהיפטר מהעולם בתוך דברי

תורה ,שכן זהו התיקון הגדול ביותר לנשמה .הוא מבאר :כי מי שמסיים את ימיו מתוך העמקה בסוגיה ,הרי זה כאילו הקריב קורבן ,שכן ביטל את רצונו וגופו לטובת רצון הבורא. הוא מחדש :כי דברי התורה נשארים חקוקים בנפשו של אדם גם אחרי מותו ,והם המלווים אותו במסעו בעולמות העליונים. אנו מעמיקים בדברי האחרונים ,אשר נדרשו ליישב את הסתירה בין עסק התורה המגן לבין גזירת המיתה ,ומבררים את טיב העבודה הנדרשת מן האדם ברגעיו האחרונים. הפנים יפות (במדבר פרק יט פסוק יד) ביאר :את השאלה המנקרת ,כיצד ייתכן שהתורה מגנה מפני מלאך המוות ,בעוד אנו מצווים לעסוק בה גם בשעת מיתה .הוא מבאר כי ישנה מדרגה של תלמידי חכמים אמיתיים ,אשר נשמתם יוצאת בנשיקה ואין למלאך המוות שליטה עליהם ,ועבורם הלימוד הוא המשך טבעי של חייהם הנצחיים ,ולכן אין כאן סתירה; הלימוד מגן עליהם מהפרעה ,אך הוא אינו מונע את המעבר לעולם האמת ,שהוא בעצמו שיא של לימוד. הגאון רבי יונתן אייבשיץ בספרו יערות דבש (חלק א דרוש א) ביאר :את העומק שבעסק התורה כחיץ בפני מלאך המוות .הוא מבאר כי המיתה היא תוצאה של הפירוד שבין הנפש לגוף ,וכל זמן שהאדם שקוע בתורה ,הוא דבוק במקור החיים שאין בו פירוד .הוא מחדש: כי גם כאשר הגוף נחלש ואינו יכול להמשיך ,הכוח הרוחני של הלימוד פועל בנפש ומעדן אותה ,כך שהמלאך אינו מוצא אחיזה בנפש שכולה אחוזת קודש ,והיא נפרדת מהגוף ברצון ובערגה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (סימן רלד סעיף א) ביאר: את חשיבות הלימוד לפני הפטירה .הוא מבאר כי יש להשתדל ולהתמיד בלימוד עד כמה שאפשר ,כי זהו הרגע הקובע את כיוון הנשמה בכניסתה לעולם העליון .הוא מחדש :כי אפילו אם האדם חש חולשה גדולה ,המאמץ הקטן שנותר לו ללמוד מילה אחת או פסוק אחד ,נחשב כהתגברות על הטבע ,וזהו הכוח המלווה אותו בדרכו בבית דין של מעלה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט יו"ד סימן כד) ביאר :את היחס שבין חובת עסק התורה לבין דאגות המיתה .הוא מבאר כי עיקר ההגנה היא ה"דבקות", ואדם המסיים את ימיו מתוך שקיעות בתורה ,זוכה שמוות אינו מוות עבורו ,אלא עלייה לדרגה גבוהה יותר .הוא מבאר :כי אמנם מלאך המוות יכול לבוא בשעת הפסקה ,אך מי שרגיל ללמוד ,גם שתיקתו מתוך רצון ללמוד נחשבת לו כעסק התורה ,והוא מוגן מכוח ההרגל והקדושה שרכש. אנו ניגשים עתה אל דברי גדולי דורנו ,המאירים את סוגיית הלימוד בשעת הפטירה באור של אמונה ובטחון ,תוך הבנת המציאות הנפשית של האדם העומד על סף הנצח. הגאון רבי יוסף שלום אלישיב (בהערותיו על מסכת שבת) ביאר :את כוחה של התורה כמעניקה חסינות לנפש .הוא מבאר כי אין מדובר בכוח מאגי המונע את המיתה פיזית ,אלא בזיכוך רוחני שגורם לכך שהמוות אינו בא כפגיעה חיצונית ,אלא כהשלמה של תהליך .הוא מחדש:

כי כאשר האדם מסיים את חייו בתוך לימוד ,הוא אינו פוגש את המוות כאימת המלאך, אלא כהזמנה לעולם שכולו תורה ,ובכך הוא מנטרל את כוחו של המלאך המבקש להפחיד. מו"ר הגר"א וייס בשיעוריו על ענייני תורה ותפילה ביאר :את המציאות של "מיתה באהל". הוא מבאר כי האהל אינו רק מבנה ,אלא המסגרת הרוחנית שהאדם בונה לעצמו לאורך שנותיו .הוא מחדש :כי האדם שקנה לעצמו את הלימוד כמרכז חייו ,אינו נזקק למאמץ מיוחד בשעת מיתתו כדי ללמוד; הלימוד מבעבע בקרבו וממלא את תודעתו גם כשקולו נדם ,וזוהי המציאות האמיתית שבה אדם נפטר בתוך התורה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף ביאר :את ההוראה למעשה לאדם החולה השוכב על ערש דווי .הוא מבאר כי יש לעודד את החולה להמשיך בעיסוק בתורה ,אפילו בדרך של שמיעה או הרהור ,שכן הדבר מטהר את נשמתו ומכין אותה לכניסה לעולם הבא. הוא מבאר :כי הידיעה שהאדם מסיים את ימיו מתוך עסקי תורה מעניקה לנפטר ולמשפחתו נחמה עצומה ,שכן זהו האות לכך שזכה לעבור את סף החיים מתוך דבקות בבורא עולם. הגאון רבי אברהם שפירא (בשיחותיו) ביאר :כי ה"אהל" המוזכר בתורה הוא המקום שבו האדם מתייחד עם קונו .הוא מבאר כי מציאות של אדם שנפטר תוך כדי לימוד היא מציאות של קידוש השם ,שבה האדם מעיד על עצמו עד רגעו האחרון כי הוא עבד ה' .הוא מחדש: כי גם אם האדם נחלש ואינו יכול לדבר ,הלב הפועם בגעגועים לתורה נחשב כעסק התורה, והקב"ה מקבל זאת כעלייה למזבח. אנו ניגשים כעת לתרגום המעשי של הסוגייה למציאות חיינו ,ולבירור הנפקא מינות העולות מן הדיון ההלכתי ,כדי להבין כיצד עלינו לנהוג הלכה למעשה בבואנו להתמודד עם הידיעה שסוף האדם להסתלק מן העולם ,וכיצד ניתן לממש את רעיון הלימוד עד הרגע האחרון. נפקא מינה מעשית ראשונה היא הדרכת החולה השוכב על ערש דווי .המסקנה ההלכתית העולה היא שאין להניח לחולה להיכנס למערבולת של ייאוש או ריקנות .הנפקא מינה היא שעלינו לסייע לו לעסוק בתורה בדרכים האפשריות לו – אם על ידי קריאת משניות לידו, השמעת שיעורי תורה ,או אף הרהור בדברי תורה .ההלכה מלמדת אותנו כי כל רגע שבו התודעה של האדם מופנית כלפי התורה ,הוא רגע שבו הוא מוגן ב"אהל" ,ובכך אנו מקיימים את רצון חכמים שלא למנוע את האדם מעסק התורה גם בשעת פרידתו. נפקא מינה נוספת עולה בניהול הזמן של האדם הבריא .הסוגייה מלמדת אותנו כי עלינו להרגיל את עצמנו לעסוק בתורה מתוך כוונה של קבע ,כך שגם אם יבוא רגע של חולשה, הלימוד לא יהיה זר לנו .הנפקא מינה היא יצירת "סדר" מחייב שאינו נשבר גם בנסיבות של קושי או עייפות .אדם שמרגיל את עצמו ללמוד בנסיבות מאתגרות ,בונה לעצמו הרגל נפשי שיהיה נוכח גם ברגעי קיצון .זוהי עבודה על תודעה – לא להמתין לשעת חירום כדי ללמוד ,אלא להפוך את הלימוד למציאות שבה אנו חיים באופן קבוע. נפקא מינה שלישית נוגעת לאופן שבו אנו מלווים את הנפטרים .עלינו להבין כי הדאגה

הרוחנית הגדולה ביותר צריכה להיות סביב הלימוד .הנפקא מינה היא שאין להרבות בדברים בטלים סביב מי שנמצא במצב של סכנה ,אלא להשתדל להנעים את זמנו בדברי תורה ,שכן זהו ה"אהל" האמיתי שמגן עליו .ההבנה המעשית היא שכל דקה של שקיעות בתורה היא דקה של יצירת חומת מגן ,והפוסקים מלמדים אותנו כי אין עלינו להירתע מן המציאות ,אלא למלא אותה בתוכן קדוש המזכך את הרגעים האחרונים והופך אותם לרגעים של התעלות. כשאנו מבקשים לצלול אל עומק הרעיון של "מיתה באהל" ,אנו נדרשים לבחון את שאלת היחס שבין זמן לבין נצח .האוהל אינו רק מבנה גשמי ,אלא הוא מייצג את גבולות עולמו של האדם ,את ה"אהל" בו הוא משכן את מחשבותיו ,את שאיפותיו ואת נשמתו .המושג "מיתה" בהקשר זה אינו מסמן את סוף הקיום ,אלא את המעבר שבין תודעת הזמן המוגבלת לבין הנצח של התורה .עומק הרעיון טמון בכך שהתורה היא המצע היחיד שאינו מכיר בקו הסיום של המוות ,ולכן מי שבוחר "למות באהל" ,בוחר להעביר את מרכז הכובד של הווייתו מן הגוף המתכלה אל המילה הנצחית. בירור העומק מלמדנו כי הסתירה לכאורה בין ההגנה שהתורה מעניקה מפני מלאך המוות לבין החובה ללמוד בשעת מיתה ,מתיישבת מתוך הבנה שהגנה זו אינה נועדה למנוע את המיתה ,אלא להפוך את אופייה .כאשר אדם לומד ,הוא מבצע תנועה של התעלות מעל חוקי הטבע ,שכן התורה היא בחינת "עץ חיים למחזיקים בה" .לכן ,כשהאדם עוסק בתורה בשעת פטירתו ,הוא אינו מנסה להילחם במיתה ,אלא הוא מנטרל את כוחה השלילי של הפרידה ,והופך אותה לחיבור עמוק יותר .המוות מאבד את עוקצו משום שהאדם אינו "נלקח" מהעולם ,אלא הוא "ממשיך" ללמוד ,רק במסגרת אחרת. הרעיון העמוק ביותר שעולה כאן הוא שהתורה היא כלי שרת בידי האדם לקבוע את צורת סיומו .אדם שבונה את חייו סביב דברי התורה ,אינו נתון לחסדיו של מלאך המוות, אלא הוא מוביל את עצמו אל פתח העולם הבא .במובן הזה ,האוהל הוא הבית שבו האדם מתכונן לאורך כל חייו לרגע הזה ,ובכך הוא הופך את המיתה מאירוע מקרי ומפחיד ,לשיאו של תהליך הלימוד .זוהי הזמנה להבין שהחיים אינם קו ישר שמסתיים בנקודה ,אלא מעגל שבו נקודת הסיום היא גם נקודת ההתחלה של לימוד במדרגה נעלה יותר. בחיבור אל נבכי הנפש ,מתגלה כי השאלה על הלימוד בשעת הפטירה נוגעת בחרדה האנושית העמוקה ביותר – הפחד מן האין ומן הניתוק .הנפש ,החשה בטבעה את ניצוץ הנצח הטמון בה ,נאבקת ברעיון שהגוף יחדל והחשיבה תיפסק .האמונה מלמדת אותנו כי הלימוד בשעת המיתה הוא ההצהרה העליונה של האדם :אינני חומר הנכנע לזמן ,כי אם נשמה הדבקה בבורא דרך דברי תורתו .החיבור לנפש כאן הוא עצום ,שכן דווקא ברגעים שבהם האדם חש את חולשת הבשר ,הוא בוחר להיאחז ברוח ,ובכך הוא מנצח את המגבלה הפיזית ומעניק לנפשו יציבות שאינה תלויה במצב הגופני. במישור האמוני ,ההכרה כי התורה היא תריס המגן מפני מלאך המוות מבטאת את האמון המוחלט בכוחו של הדיבור הקדוש .אדם המבקש ללמוד בשעת מיתתו מפגין ענווה גדולה;

הוא אינו מבקש לעצמו נס של הישארות גופנית ,אלא מבקש להישאר מחובר למקור החיים. זהו רגע של שחרור החרדה – כשהאדם מבין שהמוות הוא רק החלפת אכסניה ,הוא אינו נלחם בשינוי ,אלא מנווט את מעברו מתוך בטחון .הבטחון הזה משרה רוגע פנימי שאינו מאפשר לפחד לחדור ,והאמונה הופכת את הפרידה לחוויה של דבקות ולא לחוויה של כליה. הנהגה של אמונה ביום-יום צומחת מתוך תובנה זו :אם אדם יכול ללמוד בשעת מיתתו, הרי שבכל רגע שבו הוא חווה חולשה ,קושי ,או ייאוש בחיים ,יש בידו את הכלי הזה – הלימוד .לא צריך לחכות לסוף החיים כדי לגלות את כוחה של התורה .בכל פעם שהאדם פותח ספר כשהוא עייף ,כואב או מוטרד ,הוא מתרגל את המעבר הזה מהפיזי לרוחני. הלימוד הוא אימון מתמיד בבחירת החיים ,בבחירת הנצח על פני הזמני .כך הופכת הנפש למקום שבו השכינה שורה ,והאדם הופך את חייו – ואת סופו – למסע של תורה מתמשכת, שאינה נקטעת אלא מתעלה. המצפן הפנימי שלנו מורה לנו כי השאיפה לסיים את החיים מתוך עסק התורה אינה עניין שולי או טכני ,אלא היא תמצית היושרה של האדם המאמין .המוסר היהודי דורש מאיתנו להבין כי לאורך כל ימינו אנו בונים את הבית שבו ננפח את נשמתנו ,ואת איכות החומרים שמהם אנו יוצקים את האוהל שלנו .מי שחי חיים של אמת ,שבהם התורה היא האמת היחידה המנחה את צעדיו ,אינו זקוק להכנות מיוחדות ברגע האחרון ,שכן חייו כולם הם הקדמה אחת ארוכה ללימוד הנצחי .המצפן המוסרי כאן הוא הכנות הפנימית – האם אנו חיים את התורה מתוך עומק ופנימיות ,או שאנו רק נותנים לה מקום חיצוני בלוח הזמנים שלנו? המצפן הזה מכוון אותנו להבין כי האחריות המוסרית שלנו כלפי עצמנו וכלפי סובבינו היא ליצור סביבה שמעודדת קדושה .אדם המבקש להיות ישר עם עצמו מבין שאין זה מוסרי להותיר את הנשמה ללא הגנה ברגעיה הקריטיים ביותר .לכן ,המצפן המורה לנו על חינוך עצמי דורש מאיתנו לא רק לצבור ידע ,אלא לפתח רגישות למה שקורה בנשמתנו. כאשר אנו מתרגלים להעמיד את דברי התורה בראש סדר העדיפויות ,אנו מפתחים מצפן שאינו נשבר ברוחות המציאות המשתנות ,מצפן המצביע תמיד על כיוון של נצחיות וטהרה, גם כשהתנאים מסביב אינם נראים כאידיאליים. יתרה מכך ,המוסר הפנימי מלמד אותנו להימנע מקפידאות יתרה ומחרדות שמקורן באגו ולא ביראת שמים .אדם שעוסק בתורה מתוך פחד מהמוות ,משנה את מהות הלימוד מביטוי של אהבה לביטוי של בריחה .המוסר האמיתי הוא ללמוד מתוך אהבה ,מתוך רצון להידבק בבורא ולא מתוך רצון לשרוד את מלאך המוות .כשהלימוד הופך למעשה של מסירות טהורה ,המצפן הפנימי שקט ורגוע .הוא מורה לנו כי אין זה משנה היכן נסיים את ימינו או כיצד ,כל עוד הלב שלנו היה מכוון אל התורה .זוהי השלמות המוסרית – הידיעה שסוף הדרך הוא רק עוד תחנה בתוך מסע של נאמנות מוחלטת לאמת העליונה. מתוך המסע שעברנו בנבכי הסוגייה ,אנו אוספים אל מפתחות חיינו תובנות מעשיות