מדוע כשמת רבינו הקדוש גזרו שכל מי שיאמר שרבי מת יידקר בחרב הרי כל אדם מת לבסוף?

מדוע כשמת רבינו הקדוש גזרו שכל מי שיאמר שרבי מת יידקר בחרב הרי כל אדם מת לבסוף? בחדר הסמוך למקום שבו שוכנת נפשו של הנשיא ,באוויר הכבד של הציפייה ,עומדים חכמי הדור .הלבבות דופקים כהדי תופים ,והמתח ניגר על הכתלים כשמן הטוב היורד על הזקן .שם ,בתוך שתיקה המנסרת את החלל ,השמועה על מצבו של רבינו הקדוש – רבי יהודה הנשיא – נעה כלחישה של סופה הממשמשת ובאה .חכמים…

מדוע כשמת רבינו הקדוש גזרו שכל מי שיאמר שרבי מת יידקר בחרב הרי כל אדם מת לבסוף? בחדר הסמוך למקום שבו שוכנת נפשו של הנשיא ,באוויר הכבד של הציפייה ,עומדים חכמי הדור .הלבבות דופקים כהדי תופים ,והמתח ניגר על הכתלים כשמן הטוב היורד על הזקן .שם ,בתוך שתיקה המנסרת את החלל ,השמועה על מצבו של רבינו הקדוש – רבי יהודה הנשיא – נעה כלחישה של סופה הממשמשת ובאה .חכמים ,המכירים את סוד קדושתה של הנשמה הזו ,מתכנסים יחדיו בחרדה עצומה ,והגזירה יוצאת מפיהם כחץ מקשת :כל מי שיעיז לבטא את המילים "נח נפשיה" – שרבי נפטר – דינו דקירה בחרב. האירוע הזה ,שבו המוות פוגש את החיים בנקודת חיכוך כה עזה ,מותיר את הלבבות פעורי פה .הרי מוות הוא חוק הטבע הקדום ביותר ,הוא המציאות שאליה נושא כל בן אנוש את עיניו ,ומדוע כאן ,בבית המדרש של הנשיא ,מוכרזת המלחמה כנגד עצם האמירה? האם יש כאן עיוורון למציאות ,או שמא גילוי של סוד טמיר ונסתר ,השייך למדרגתם של צדיקים שגם במותם אינם עוזבים את הנהגת עמם? השקט בחדר מתעבה ,והשאלה מרחפת בין דפי הש"ס ,תובעת מפתח להבנת המושג "חיים" העולה מן הצדיק ,שגם כאשר דמו קופא, נשמתו עודה בוערת באש לא תכבה.

נבוא לעיין בדברי התורה המהווים יסוד למציאות שבה הצדיק נשאר מחובר וחי בקרב עמו גם כאשר מראהו החיצוני משתנה .בפרשת וזאת הברכה נאמר הפסוק על משה רבנו: וימת שם משה עבד יהוה בארץ מואב על פי יהוה (דברים לד ,ה). רש"י (שם) ביאר :וימת שם משה ,וכי משה מת? והלא כתוב ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה ,וכי תעלה על דעתך שמשה מת? אלא מלמד שהוא קיים .הוא מבאר את הסוד שגם כאשר התורה מעידה על מיתה ,המהות של הצדיק נשארת קיימת ופעילה ,שכן הוא אינו נפרד מבוראו ומעמו. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר :כי אכן משה מת ,אך סודו נשאר נעלם .הוא מבאר כי ישנה מדרגה של צדיקים שבה המיתה היא רק הסתלקות מהגוף הגשמי ,אך השפעתם הרוחנית והחיבור שלהם לעולם נשארים בעוצמה שלא פחתה. הרמב"ן (שם) ביאר :כי משה רבנו קיבל את חייו מה' באופן שגם לאחר המיתה ,הוא נשאר חי בתוך תורתו ובהשפעתו על ישראל .הוא מחדש :שזהו היתרון של מי שכל חייו היו מסורים לקדושה ,שגם במותו הוא לא נפרד מהחיים האמיתיים. הספורנו (שם) ביאר :כי המיתה של הצדיק היא השלמת שלמותו ,ולא אובדן של כוחו .הוא מבאר כי הצדיק הופך להיות כלי שרת להשפעת השפע לעולם גם בדרך רוחנית ,ובכך הוא מוגדר כמי שקיים תמיד. אונקלוס (שם) תרגם :ומית תמן משה עבדא דיי בארעא דמואב על מימרא דיי .הוא מבאר כי כל המהלך היה על פי המאמר העליון ,והצדיק נשאר עבד ה' גם בתוך תהליך המעבר הזה. אנו נכנסים אל דברי חז"ל ,המגלים לנו את הסוד הכמוס כיצד הצדיק נשאר נוכח ומשפיע בעולם ,גם לאחר שנפטר. בגמרא במסכת כתובות (דף קד ע"א) איתא :ההוא יומא דנח נפשיה דרבי ,גזרו רבנן תעניתא ובעו רחמי ואמרו כל מאן דאמר נח נפשיה דרבי יידקר בחרב .הגמרא מתארת כאן מציאות שבה החכמים סירבו להכיר במותו של רבי כניתוק ,ומתוך כך גזרו עונש על המבשר. רש"י (שם) ביאר :שחכמים רצו להמשיך ולהתפלל על רבי שיתרפא מחוליו ,והיו סבורים שהתפילה יכולה להועיל כל עוד הם אוחזים בחזקת חיים .רש"י מבאר כאן את החידוש: הצדיק במדרגתו אינו נמדד כמת רגיל ,ותפילת החכמים מבטאת את הקשר הבלתי מנותק שהם חשים כלפיו. בגמרא במסכת ברכות (דף יז ע"א) איתא :שסוף אדם למות ,וכי יש מי שחי ולא יראה מוות? הגמרא מעלה את שאלת המציאות הקיומית של כל אדם .תוספות (שם) ביאר :כי אכן כל אדם כפוף לחוק המיתה ,אך לגבי צדיקים ,המיתה אינה סוף אלא שינוי צורה .רבנו מבאר כאן את הדינמיקה :החכמים לא רצו להתעלם מהמציאות ,אלא ביקשו להגדיר מחדש את משמעות המילה מיתה לגבי אדם כרבי.

בתלמוד ירושלמי במסכת כלאים (פרק ט הלכה ג) איתא :על הצדיקים שגם לאחר מותם הם נקראים חיים .המפרש שם ביאר :שהיה זה אות של חיבור נצחי ,שכן תורתו ומעשיו של הצדיק ממשיכים לחיות בתוך הדור ,ואינם נגדעים .המפרש מבאר שזו המדרגה הגבוהה ביותר של צדיק ,שבו המיתה באה כשלב של עליה לדרגה שבה הוא מגן על העולם יותר מאשר בחייו ,ולא כהפסקה של השפעתו. אנו ניגשים אל דברי הראשונים ,המבקשים לפענח את היסוד ההלכתי וההשקפתי מאחורי גזירת חכמים שלא לומר שרבי מת ,וליישב את המתח בין חוק הטבע לבין כוחו של הצדיק. השיטה מקובצת במסכת כתובות (דף קד ע"א) ביאר :את טעם הגזירה ,שחכמים רצו להמשיך ולהתפלל לרפואת רבי ,ואילו היו מכריזים שמת ,הרי שהיו פוסקים מלהתפלל עליו ,שהרי על המת לא מתפללים שיחיה בדרך נס .הוא מבאר כי התפילה בכוחה להטות את הדין ולשנות את הטבע ,וחכמים בחכמתם חשו כי עדיין יש פתח של תקווה שרבי ישוב לאיתנו ,ועל כן אסרו לבשר בשורה שתקטע את חוט התפילה הדק הזה .הוא חידש: כי תפילתם של חכמים על הצדיק אינה בגדר תפילת שווא ,שכן כוחו של הצדיק גדול כל כך שייתכן כי בכוח התפילה יחזור לפעול בתוך גופו. רבי יהונתן אייבשיץ בספרו יערות דבש (דרוש יב) ביאר :כי נפש הצדיק אינה מתנתקת מהעולם ומהגוף באופן מוחלט כפי שקורה בשאר בני אדם .הוא מבאר כי בגלל הקשר העצום שבין הצדיק לדורו ,נפשו נשארת צמודה אל הגוף כדי להמשיך ולהנהיג את ישראל, וזהו סוד בואו של רבי לביתו בלילות שבת .הוא מבאר :כי הגזירה שלא לומר שמת נועדה להדגיש לעולם כי הצדיק אינו נמצא במציאות של מיתה רגילה ,אלא הוא נשאר חי וקיים בקרבנו ,וכל מי שמגדיר אותו כמת טועה בהבנת המציאות הרוחנית העליונה. החתם סופר בדרשותיו (חלק ב עמוד שפד) ביאר :את הפסוק המלמד כי תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא .הוא מבאר כי המיתה היא רק מעבר מפעולה אחת לפעולה גדולה יותר ,שכן הצדיק ממשיך להשפיע תורה ודעת דרך תלמידיו שזוכרים את תורתו וממשיכים את דרכו .הוא מחדש :כי האמירה שרבי מת היא פגיעה בכוחו של הצדיק לעורר רחמים בעולם העליון ,והיא כעין דקירה של חרב המנתקת את הקשר שבין התלמידים לרבם. התפארת שלמה (במבוא) ביאר :כי צדיקים במותם נקראים חיים במובן שהם מגינים על העולם בעוצמה רבה יותר מאשר בחייהם .הוא מבאר :כי מי שאומר שרבי מת ,בעצם טוען שרבי הפסיק להגן על הדור כפי שעשה בחייו ,וזוהי החרפה הגדולה ביותר שיכולה להיות כלפי דמותו של הצדיק שכל מהותו היא נתינה והגנה. אנו מעמיקים בדברי האחרונים ,אשר בחנו את המהות העמוקה של הנהגת הצדיק לאחר פטירתו ,ואת המשמעות של השמירה על הקשר החי מולו. הגאון רבי יצחק בלאזר בספרו פרי ישראל (על מסכת כתובות) ביאר :את העומק שבדברי

השיטה מקובצת ,כיצד תפילה יכולה לפעול לאחר הפטירה .הוא מבאר כי הצדיק ,שכל חייו היו בטלים לרצון ה' ,מגיע למדרגה שבה הפירוד מהגוף הוא חיצוני בלבד ,וגופו הוא כלי הממתין לביטוי של נשמתו .לכן ,תפילת החכמים הייתה מכוונת להחזיר את הגילוי השלם של הנשמה אל תוך הכלים הגשמיים ,וזוהי תפילה שהיא כולה בירור והעצמה של מציאות הצדיק. רבי יוסף חיים מבגדאד בספרו בן יהוידע (על מסכת כתובות דף קד ע"א) ביאר :את הטעם שחכמים גזרו שלא לומר שרבי מת ,על פי הסוד .הוא מבאר כי נשמתו של רבי הייתה בבחינת אור גדול המאיר לכל הדור ,וכאשר הציבור מכריז על מיתה ,הם עלולים ליצור חלל רוחני שימנע מהאור הזה להמשיך ולהאיר .הוא מבאר :כי הגזירה נועדה להרגיל את הציבור לחיות בתודעה שהצדיק נמצא עמם ,וכאשר התודעה נשמרת ,האור נמשך והשפעת הצדיק אינה נפסקת. הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק בספרו עין איה (על מסכת ברכות) ביאר :את העניין של תלמידי חכמים שאין להם מנוחה .הוא מבאר כי המנוחה היא מושג המיוחס למציאות שבה האדם מסיים את תפקידו ,אך הצדיק שכל מהותו היא קידום העולם אל עבר השלמות ,אינו יכול לנוח כל עוד העולם זקוק לתיקון .הוא מחדש :כי האמירה שרבי מת היא הבעת רצון למנוחה מדומה ,בעוד שהצדיק במותו הופך להיות מנוע רוחני המניע את הדורות הבאים, וזוהי הדינמיקה של חיים נצחיים. הגאון רבי יצחק זילברשטיין בספריו על הש"ס ביאר :את השאלה המוסרית – האם מותר לאדם להתפלל על מת שיחיה .הוא מבאר כי אמנם ככלל אין להתפלל על העבר ,אך הצדיק נחשב כחלק אינטגרלי מכלל ישראל ,ותפילה על הצדיק היא תפילה על כלל ישראל. הוא מבאר :כי השמירה על זכרו של הצדיק כחי היא מצווה של הוקרה והתקשרות ,והיא המאפשרת את המשך הצינורות שהצדיק פתח בחייו ,כך שהתפילה היא פעולה של קישור הדור אל מקור החיות שלו. אנו ניגשים עתה אל דברי גדולי דורנו ,המאירים את סוגיית ההתקשרות לצדיק במבט של אמונה פשוטה וחיבור עמוק ,תוך הבנה שהגבול בין חיים למות הוא דק מן הדק כשמדובר באדם שכולו תורה. הגאון רבי יוסף שלום אלישיב ביאר :את המושג כי צדיקים במיתתם קרויים חיים לא כסיסמה ,אלא כמציאות הלכתית והשקפתית המגדירה את היחס של הדור לרבם .הוא מבאר כי רבינו הקדוש לא היה אדם פרטי ,אלא ראשם של ישראל ,וממילא כל עוד הדור הולך לאורו ,הרי הוא כחי ממש בתוך החיים של כל אחד ואחד .הוא מחדש :כי הגזירה שלא לבשר על מותו הייתה כדי למנוע מהדור את תחושת היתמות המשתקת ,שכן יתמות רוחנית היא האויב הגדול ביותר של צמיחת תלמיד החכם. הגאון רבי אברהם שפירא ביאר :כי החרב שבה דוקרים את מי שאומר שנפטר רבי ,היא

חרב של אמת .הוא מבאר כי האמת של הצדיק היא נצחית ,ומי שמנסה להגביל את הצדיק לגבולות הזמן והמקום ,מכחיש את האמת הזו .הוא מבאר :כי הגזירה נועדה להבהיר כי המציאות של הצדיק היא מעל לטבע ,וכי גם כשנדמה שהחומר מסיים את תפקידו ,הרוח הגדולה ממשיכה להנהיג ,להגן ולעורר רחמים בשמים בעבור כלל ישראל. מו"ר הגר"א וייס ביאר :את עומק השאלה של חכמים מדוע הם נלחמים במציאות הגשמית. הוא מבאר כי חכמים ידעו שברגע שבו האדם מכריז על מיתה ,הוא משחרר את האחיזה שלו ברוחניות של הנפטר .הוא מבאר :כי הדקירה בחרב למי שאומר נח נפשיה אינה עונש גשמי ,אלא ביטוי לכך שהמבשר הזה מחדיר מוות לתוך החיים של הציבור .הוא מחדש: כי תפקיד התלמיד הוא להמשיך את החיות של הרב ,ומי שממהר להכריז על מיתה ,הוא בעצם מוותר על ההמשכיות הזו. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף ביאר :את היחס שבין כבוד החכם לבין המציאות .הוא מבאר כי כבודו של רבינו הקדוש חייב את הסובבים אותו לנהוג בו כאילו הוא עודנו עמם ,וזהו גם הלקח לכל דור .הוא מבאר :כי הידיעה שרבי בא לביתו בכל ליל שבת מוכיחה שהקשר לא נקטע ,וכי התלמידים צריכים לנהוג בכל חכם כמי שנוכח ומשפיע .הוא מחדש :כי דברי חז"ל כאן הם הוראה לדורות על חובת ההתקשרות לרבותינו ,גם כאשר הם אינם נראים לעין. אנו ניגשים כעת לתרגום המעשי של הסוגייה למציאות חיינו ,ולבירור הנפקא מינות העולות מן הדיון ההלכתי וההשקפתי ,כדי להבין כיצד עלינו לנהוג הלכה למעשה בבואנו להתייחס לדמויות של גדולי ישראל ולמושג ה"חיות" של הצדיק לאחר פטירתו. נפקא מינה מעשית ראשונה היא חובת הכבוד וההתייחסות לחכם לאחר פטירתו .המסקנה ההלכתית העולה היא שאין לנהוג בחכם כבאדם רגיל שהסתלק מהעולם .הנפקא מינה היא שעלינו להמשיך ולדון בדברי תורתו כחיים ,כנוכחים ,וכאלו שיש בהם כוח הכרעה .כאשר אנו ניגשים לספר של רב שנפטר ,עלינו לזכור כי דבריו אינם ארכיון עתיק ,אלא דיאלוג חי. ההלכה והמנהג מורים לנו כי ההתייחסות לחכם כ"חי" אינה רק רגש ,אלא מחויבות מעשית להמשכת המורשת והנהגתה בחיי היומיום שלנו. נפקא מינה נוספת עולה בניהול רגעי הציפייה והמשבר סביב גדולי הדור .הסוגייה מלמדת אותנו כי גם בשעה שנדמה שהקשר הפיזי נקטע ,עלינו להיאחז בצינור החיות שהצדיק הותיר אחריו .הנפקא מינה היא שאין להרפות מהתפילה ומהבקשה שהצדיק ימשיך להגן ולהשפיע ,שכן זהו לא דמיון ,אלא עובדה רוחנית המוכרת על ידי חכמים .זוהי עבודה על תודעה – לא לקבל את הניתוק כגזירת גורל ,אלא להמשיך את הקשר בכלים רוחניים ,כפי שעשו חכמים שסירבו להשלים עם הבשורה המרה. נפקא מינה שלישית נוגעת לאופן שבו אנו מעבירים את המורשת לדורות הבאים .עלינו להבין כי העברת תורה אינה רק העברת מידע ,אלא העברת חיות .הנפקא מינה היא שעלינו לחנך את בנינו לראות ברבותינו דמויות חיות שניתן לדבוק בהן .ההבנה המעשית היא

שכל דור חייב להרגיש שהוא קשור לרבותיו קשר אישי ,ושהפטירה היא רק שינוי אכסניה. הפוסקים מלמדים אותנו כי מי שמנתק את הקשר עם הרב לאחר פטירתו ,מאבד את הנקודה המרכזית של השייכות לעם ישראל ,ולכן העיסוק בתורתם והליכה בדרכיהם הם המעשים הממשיכים את חיותם בפועל. כאשר אנו מבקשים לצלול אל עומק הרעיון של נצחיות הצדיק ,אנו נדרשים לבחון את המושג "חיים" במובנו הפנימי ביותר .האם חיים מוגדרים על ידי דופק ופעילות ביולוגית, או שמא הגדרה זו שייכת לעולם החומרי בלבד? עומק הרעיון טמון בכך שהצדיק ,שביטל את רצונותיו הפרטיים אל מול רצון הבורא ,הופך להיות כלי שדרכו זורם רצון ה' לעולם. מכיוון שרצון ה' אינו כפוף למגבלות הזמן והמקום ,הרי שהכלי המחובר אליו זוכה אף הוא לנצחיות .המיתה במובן זה אינה קץ הקיום ,אלא התפשטות מוגבלויות הגוף המפריעות לאור הצדיק להשפיע בטהרה מוחלטת. בירור העומק מלמדנו כי סירובם של חכמים לבשר על פטירתו של רבי לא היה בבחינת הכחשת המציאות ,אלא קביעת מציאות חדשה בתודעה .חכמים הכירו בכך שרבי אינו רק אדם ,אלא הוא מהווה את הצינור שדרכו התורה זורמת לדור כולו .לו היו מכריזים על מותו כסוף ,היו יוצרים ניתוק נפשי שהיה מחליש את דבקות הדור בתורה .העומק כאן הוא שהמיתה היא רגע מבחן למקושרים לצדיק :האם הם מסוגלים להמשיך את הקשר גם כשאין קשר עין? האם הם מבינים שההנהגה הרוחנית של הצדיק רק הופכת לעמוקה ומופשטת יותר משהייתה קודם לכן? הרעיון העמוק ביותר שעולה כאן הוא שהצדיק הוא גשר חי בין שמים לארץ .כשהצדיק נמצא בעלמא דקשוט ,הוא פועל משם בעוצמה רבה יותר ,שכן הוא משוחרר מטרדות הגוף ופנוי כולו לעמידה לפני ה' .חכמים ידעו שרבי ממשיך לבוא לביתו ,ממשיך להשגיח וממשיך ללמוד ,ולכן הדקירה בחרב הייתה מופנית כלפי אותה גישה שטחית המזהה חיים עם גשמיות בלבד .זוהי הזמנה עבורנו להבין כי הדמות הרוחנית של רבותינו אינה תלויה במציאותם הפיזית ,אלא בהתקשרות שלנו אליהם .ככל שנשכיל לראות את הצדיק כחי ונוכח ,כך נזכה לאורו המלווה אותנו בכל צעדינו. בחיבור אל נבכי הנפש ,מתגלה כי השאלה על פטירת הצדיק וסירוב חכמים להכיר בה נוגעת בצורך הבסיסי ביותר של האדם לחוש יציבות מול אינסוף הניתוקים שמזמנים החיים .הנפש האנושית זקוקה לעוגן ,לדמות המהווה מגדלור של אמת וחיות .כאשר הצדיק מסתלק ,חשה הנפש סכנה של יתמות ופחד מהפקרות רוחנית .חכמינו ידעו כי דווקא ברגעים אלו ,האמונה אינה צריכה להצטמצם אלא להתרחב .החיבור לנפש מתבטא בכך שחכמים דחו את הגדרת המיתה כניתוק ,ובמקומה הציבו את הידיעה כי הקשר הפנימי הוא שקובע את המציאות ,ולא המראה החיצוני. במישור האמוני ,ההכרה כי צדיקים במיתתם קרויים חיים היא ביטוי לאמונה שהקדושה אינה בת-חלוף .אדם המאמין בכך ,משוחרר מהחרדה שאוחזת במי שמזהה חיים רק עם

חומר .האמונה הזו מעניקה לנפש מנוחה עמוקה; היא מבינה שאין אובדן של האור ,אלא רק מעבר למצב צבירה שבו האור הופך למופשט ונצחי .זהו רגע של שחרור החרדה – כשהאדם מבין שהצדיק נמצא עמו תמיד ,בתוך לימוד התורה ובתוך תפילתו ,הוא חש ביטחון שאינו תלוי בנסיבות גשמיות .האמונה הופכת את הפרידה לחוויה של התעלות והמשכיות ,ולא לחוויה של אובדן. הנהגה של אמונה ביום-יום צומחת מתוך תובנה זו :בכל עת שאנו זקוקים להדרכה, לחיזוק או לישועה ,אנו יכולים לפנות אל דמותו של הצדיק כאילו הוא חי עמנו ממש .זה אינו דמיון שווא ,אלא מציאות רוחנית שאותה תרגלו חכמים .אדם המתרגל התקשרות לרבותיו גם לאחר פטירתם ,בונה בתוך נפשו היכל שבו השכינה שורה תמיד .בכל פעם שאנו פותחים ספר או מבקשים עצה מדרכו של צדיק ,אנו פוגשים אותו שוב ,חי ונושם בתוך תורתנו .כך הופכת הנפש למקום שבו העבר אינו נשכח ,אלא הופך לכוח חי המניע אותנו קדימה ,למסע של קדושה שאינו נקטע לעולם. המצפן הפנימי שלנו מורה לנו כי האופן שבו אנו מתייחסים לרבותינו לאחר פטירתם הוא המבחן האמיתי למידת הפנימיות שלנו .המוסר היהודי תובע מאיתנו שלא להסתפק בהערצה חיצונית ,אלא לפתח יחס של חיות והמשכיות .מי שחי ביושרה ,מבין כי הפטירה היא רק הסרת המסך החיצוני ,והאחריות המוסרית שלנו היא להמשיך להחזיק באותה אמת שהצדיק הוריש לנו .המצפן המוסרי כאן הוא הכנות הפנימית – האם אנו באמת מרגישים את החכם נוכח בחיינו ,או שמא זכרו הפך עבורנו לזיכרון היסטורי בלבד ,נטול השפעה מעשית? המצפן הזה מכוון אותנו להבין כי האחריות המוסרית שלנו היא לשמר את הבהירות הרוחנית גם כשהרוחות סוערות .אדם המבקש להיות ישר עם עצמו מבין שאין זה מוסרי להותיר את הנשמה ללא מורה דרך בגלל שינויי זמן ומקום .לכן ,המצפן המורה לנו על חינוך עצמי דורש מאיתנו לטפח את הקשר הזה בעקביות ,דרך לימוד מעמיק בדרכי הצדיק. כאשר אנו מתרגלים להעמיד את תורת רבותינו בראש סדר העדיפויות שלנו ,אנו מפתחים מצפן שאינו נשבר גם כשהדמויות שהובילו אותנו אינן נראות לעין ,מצפן המצביע תמיד על כיוון של אמת וקדושה. יתרה מכך ,המוסר הפנימי מלמד אותנו להימנע מקפידאות יתרה ומחיפוש אחר מנוחה מדומה .אדם שמחפש להספיד ולסגור פרק בחייו ,לעיתים עושה זאת מתוך רצון להשתחרר מהתביעה הרוחנית שהצדיק הציב בפניו .המוסר האמיתי הוא להישאר בתביעה מתמדת, ללמוד מתוך רצון להידבק בדרך הצדיק ולא מתוך רצון להתרחק מהאחריות .כשהקשר הופך למעשה של מסירות טהורה ,המצפן הפנימי שקט ורגוע .הוא מורה לנו כי החכם חי בנו ככל שאנו חיים בדרכו .זוהי השלמות המוסרית – הידיעה שסוף הדרך הפיזי הוא תחילתו של מסע נצחי של נאמנות לדרך שסללו לנו רבותינו. מתוך המסע שעברנו בנבכי הסוגייה ,אנו אוספים אל מפתחות חיינו תובנות מעשיות המנחות אותנו בהליכותינו ביום-יום .ראשית ,ההבנה כי הקשר עם גדולי התורה אינו תלוי