מדוע הקב"ה לא ציווה בפסח מצרים על טהרה מטומאת מת?

מדוע הקב"ה לא ציווה בפסח מצרים על טהרה מטומאת מת? באוהל המועד של ההיסטוריה ,שבו נפרסים יסודות האומה ,אנו ניצבים מול שאלה נוקבת המבקשת לפענח את סדר הדברים האלוקי בצאתנו ממצרים .כאשר בני ישראל מתכוננים לשחיטת קרבן הפסח הראשון ,אנו עדים להקפדה מדוקדקת על פרטים כערל ובן נכר ,אך דומה כי דין טומאת מת נפקד מהציווי .מדוע לא תבע הקדוש ברוך הוא טהרה מוחלטת מטומאת מת…

מדוע הקב"ה לא ציווה בפסח מצרים על טהרה מטומאת מת? באוהל המועד של ההיסטוריה ,שבו נפרסים יסודות האומה ,אנו ניצבים מול שאלה נוקבת המבקשת לפענח את סדר הדברים האלוקי בצאתנו ממצרים .כאשר בני ישראל מתכוננים לשחיטת קרבן הפסח הראשון ,אנו עדים להקפדה מדוקדקת על פרטים כערל ובן נכר ,אך דומה כי דין טומאת מת נפקד מהציווי .מדוע לא תבע הקדוש ברוך הוא טהרה מוחלטת מטומאת מת ,ואף לא הורה למשה רבנו להכין אפר פרה כדי להטהר? האור החיים הקדוש פותח לפנינו צוהר אל עומק הסוד ,ומלמד אותנו כי תורת הטומאה והטהרה היא נחלתה הייחודית של אומה שקיבלה את התורה .השאלה המרתקת כאן אינה רק טכנית-הלכתית, אלא מהותית :מהו הערך המבדיל בין העמים לבין ישראל ,וכיצד רגע מתן התורה משנה את המטען הרוחני של האדם ואת יחסו אל המוות? אנו צוללים אל תוך דברי הפוסקים, ממרן הרמב"ם ועד אחרוני דורנו ,כדי להבין כיצד העובדה שטרם קבלת התורה טרם נגזרה טומאה על ישראל ,היא-היא המפתח להבנת החירות הגדולה שחוו אבותינו באותו ליל נשגב. נבוא לעיין בדברי התורה המהווים את שורש הדיון ,במקום שבו הגדרות הטומאה והטהרה פוגשות את מציאות עם ישראל במדבר ,בפרשת חוקת העוסקת בפרה האדומה ובדיני טומאת מת. האור החיים (במדבר יט ,ב) ביאר את היסוד העמוק :זאת חוקת התורה ,ומבאר כי רק לאחר קבלת התורה חלה על ישראל החובה והיכולת להיטמא ולהיטהר .הוא חידש :כי לפני קבלת התורה ,לא היה על ישראל דין טומאה וטהרה כלל ,וממילא גם לא הייתה מניעה מהם לעסוק בקרבן פסח מצרים .הוא מבאר כי הטומאה אינה מציאות פיזיקלית בלבד ,אלא מציאות רוחנית הנוצרת כתוצאה מהשייכות למערכת המשפטית והרוחנית של התורה. רש"י (שם ,יג) ביאר :כי הנגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים ,והוא מבאר את חומרת הטומאה הנוצרת מן המוות ,המנתקת את האדם מן הקדושה .האור החיים משתמש בדברי רש"י אלו כדי להדגיש כי מציאות זו חלה רק על מי שהוא תחת חוקי התורה ,מה שאין כן במציאות העם קודם מתן תורה. רבי בחיי בן אשר (שם) ביאר :את סוד הטומאה והטהרה כקשור בנשמת האדם ובקשר שלה עם בוראה .הוא מבאר כי המוות מטמא את הגוף כיוון שהנשמה יצאה ממנו ,והטומאה היא היפך החיים והקדושה .הוא מחדש :כי קבלת התורה היא שהעניקה לישראל את רמת הקדושה הגבוהה שדרשה את הטהרה הזו ,ולכן לפני כן ,לא היה צורך בה. אונקלוס (שם) תרגם :דא גזירת אורייתא .הוא מבאר כי הטומאה והטהרה אינן רק עניינים של טבע ,אלא הם גזירה והוראה מאת הקדוש ברוך הוא דרך התורה .התרגום מחזק את דברי האור החיים ,כי ללא התורה ,המושגים הללו אינם חלים על האדם באופן שבו הם חלים על ישראל המצווים בתורה. אנו נכנסים אל דברי חז"ל והראשונים ,המגלים לנו את היסוד העמוק שבו שזורים המושגים של טומאת מת ומעמדם המיוחד של ישראל לפני מתן תורה.

מרן הרמב"ם בהלכות טומאת מת (פרק א הלכה יג) פסק בבירור :העכו"ם אינו נעשה טמא מת ,אלא עכו"ם שנגע במת או נשאו או האהיל עליו ,הרי הוא כמי שלא נגע .הוא מבאר כי ללא מצוות התורה ,אין הטומאה חלה על האדם בדומה לבהמה שאינה מקבלת טומאה. המפרשים שם ביארו כי הרמב"ם יורד לעומק ההגדרה ש'טומאת מת' היא גזירת הכתוב החלה רק על בני ברית ,וכל עוד לא נצטוו ישראל במערכת זו ,לא היה עליהם דין טומאה. בתוספות במסכת נידה (דף ע עמוד ב) מובא דיון על טומאת עכו"ם באהל קודם מתן תורה. המפרש שם ביאר :כי אכן ישנה הבנה שקודם מתן תורה הייתה טומאה מסוימת ,אך האור החיים מעמיד את הדברים באופן מדויק – מדובר על מקרה שבו אדם נוגע במי שמת ,אך כאשר מדובר על ישראל לפני קבלת התורה ,הם נמצאים במצב של 'גר שנתגייר' ,שאינו טמא בטומאה שקדמה לגיורו .הוא מחדש :כי מעמד ישראל במצרים היה כמעמד מי שמתחיל את דרכו באמונה ובברית ,ולכן לא חלה עליהם הטומאה הקודמת. בספר מגדים חדשים ,המיישב את הקושיות על דברי האור החיים ,ביאר :כי יש להבחין היטב בין מציאות של גוי החי ונוגע במת לבין גוי שמת בעצמו .הוא מבאר כי העובדה שבני ישראל במצרים לא היו טמאים נובעת מהיותם בבחינת יצירה חדשה של עם שזה עתה נולד ,ביום ארבעה עשר בניסן ,בבחינת גר שנתגייר ,וכפי שמצינו בהלכה שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואינו טמא בטומאות עבר. אנו מעמיקים אל דברי הראשונים והאחרונים ,המבקשים לפשר בין מציאות טומאת העמים לבין העובדה המופלאה שעם ישראל בצאתו ממצרים נותר טהור ,למרות המגע עם המתים סביבם. המהרש"א בחידושי אגדות (מסכת יבמות דף מז עמוד א) ביאר :את היסוד שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ,ומרחיב אותו גם על מעמד ישראל במצרים .הוא חידש :כי ביום י"ד בניסן, כאשר ישראל התחייבו בקרבן פסח ,הם עברו תהליך של גיור לאומי ,שבו נמחו כל חטאיהם וכל טומאותיהם הקודמות .הוא מבאר כי לכן לא היה צורך בהזיית אפר פרה ,שכן הם היו במצב של התחלה חדשה ,ללא כל מטען של טומאת עבר. הגאון רבי יוסף ענגיל בספרו אתוון דאורייתא ,ביאר :את סוגיית טומאת נכרי בדרך עמוקה .הוא מבאר כי התורה יצרה מערכת טומאה שאינה פועלת באופן טבעי ,אלא על פי צו אלוקי המופנה אל בני ברית .הוא מחדש :כי גם אילו היינו אומרים שיש טומאה בטבע, הרי שהקדוש ברוך הוא בחר לטהר את ישראל באופן מיוחד בפסח מצרים ,כדי שיוכלו לגשת אל העבודה המקודשת של הקרבן בטהרה גמורה. הכהן הגדול מאחיו בספרו חפץ חיים על התורה ,ביאר :את עניין הקפדת הקב"ה על דין ערל ודין בן נכר .הוא מבאר כי אלו דינים המגדירים את השייכות לעם ישראל ,בעוד טומאת מת היא תוצאה של המציאות של ישראל כעוסקים בתורה .הוא מבאר :כי מכיוון שטרם נתנה התורה ,לא היתה המערכת הזו קיימת ,וממילא לא היה על מה להקפיד .הוא מחדש: כי הבחירה האלוקית להשמיט את דין הטומאה מפסח מצרים היא עדות לכך שהתורה היא המקור לטומאה ולטהרה כאחד.

האחרונים עומדים על כך שכל הדיון הזה מלמדנו שקדושת ישראל היא מהותית ,וכל דיני הטומאה הם רק לבוש חיצוני שנועד לרומם את האדם .כאשר עם ישראל עמד בתחילת דרכו ,הוא היה מוגן מכוח עצם בחירתו האלוקית ,ללא צורך במערכת הטהרה החיצונית שנדרשה לאחר מתן תורה. אנו מעמיקים בדברי האחרונים והפוסקים ,המנתחים את המציאות המיוחדת של עם ישראל בליל הפסח במצרים ,ומבררים את הקשר שבין הדינים הנצחיים לבין רגעי ההתהוות של האומה. הגאון רבי אברהם בורנשטיין בספרו אבני נזר (יו"ד ,סימן תקג) ביאר :כי הדיון על טומאת מת אצל ישראל לפני מתן תורה נוגע בשורש מהותם .הוא מבאר כי אין מדובר רק בביטול דין הלכתי ,אלא בהבנה שישראל הם בבחינת מציאות שונה .הוא מחדש :כי כאשר התורה אומרת שהעכו"ם אינו מטמא בטומאת מת ,הכוונה היא שהמערכת הזו שייכת רק לעולם שבו קיימת ברירה של קדושה ,ועם ישראל ,בטרם מתן תורה ,היה מוגן מכוח הקדושה הכללית של אבות העולם ,מה שמנע מהטומאה לחדור לתוכם. הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ בשיעוריו על מסכת יבמות ,ביאר :את היסוד שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי באופן יסודי .הוא מבאר :כי לא מדובר בשינוי מצב בלבד ,אלא בניתוק מוחלט מהעבר .הוא מחדש :כי בליל הפסח במצרים ,עם ישראל נולד מחדש ,ולידה זו היא שהעניקה להם את הטהרה .הוא מבאר כי גם אם נגעו במת קודם לכן ,הרי שברגע שהפכו לעם ה' בערב הפסח ,התבטלה כל טומאתם הקודמת מאליה ,ולכן לא היה צורך באפר פרה. רבי שלמה יוסף זווין בספרו לאור ההלכה ,ביאר :כי השאלה על אפר פרה היא שאלה על הנהגת העולם .הוא מבאר :כי הקדוש ברוך הוא בחר להנהיג את עם ישראל בהנהגה של ניסים גלויים בצאתם ממצרים ,ולכן הטהרה לא היתה תלויה במעשים טכניים ,אלא בקרבת ה' המיוחדת שהייתה שם .הוא מחדש :כי כל דיני הטומאה שניתנו לאחר מכן במדבר הם הדרך שבה התורה מתחילה לנהל את החיים באופן טבעי ,אך בעת ההתהוות ,הנס עמד מעל הטבע. הפוסקים מדגישים כי המציאות של פסח מצרים הייתה מציאות של שעה ,ודווקא בגלל היותה כזו ,לא חלו עליה כל חוקי התורה שניתנו לאחר מכן .זוהי ההבנה שעם ישראל בצאתו ממצרים היה מוקף בחסד אלוקי מופלא ,שאיפשר לו להיכנס לעבודת הפסח כשהוא נקי מכל רבב ,ללא צורך במערכות הטהרה שנוצרו מאוחר יותר בעולם התורה. אנו ניגשים אל דברי גדולי הדורות המנתחים את שאלת האור החיים ומעמדם של ישראל בפסח מצרים ,תוך בירור היסודות ההלכתיים המדויקים המובאים בספרי האחרונים. הגאון רבי יוסף ענגיל בספרו אתוון דאורייתא (כלל יא) ,ביאר :כי שאלת האור החיים נשענת על היסוד שטומאת מת היא דין המיוחד לבני ברית לאחר מתן תורה .הוא מבאר כי מה שהקשה האור החיים מדוע לא ציווה הקב"ה על טומאת מת במצרים ,נענה בכך שהגדרת 'מת' שייכת למערכת משפטית שטרם הוחלה על ישראל .הוא מחדש :כי גם אילו היינו מחילים את הדין ,הרי שמציאותם של ישראל במצרים כגרים שנתגיירו הפקיעה מהם

כל טומאה קודמת ,בדומה להלכה המפורסמת שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ,ואין עליו טומאות שהיו קודם לכן. הגאון רבי אברהם בורנשטיין בספרו אבני נזר (יו"ד ,סימן תקג) ,ביאר :את סוגיית טומאת עכו"ם והאם שייך בה דין טומאת מת .הוא מבאר כי דברי הרמב"ם שציינת (הלכות טומאת מת, פרק א ,הלכה יג) הם המקור לכך שטומאת מת אינה חלה על עכו"ם כפי שהיא חלה על ישראל, וכי ישראל לפני מתן תורה היו במעמד שבו הדינים הללו טרם נגזרו עליהם .הוא מבאר: כי היעדר הציווי על אפר פרה אינו חוסר ,אלא עדות לכך שהמערכת ההלכתית הנדרשת לטהרה לא הייתה קיימת אז כלל ,שכן טומאת מת היא חוקה המיוחדת לתורה. הגאון רבי שלמה יוסף זווין בספרו לאור ההלכה (פרק על הלכות טומאה וטהרה) ,ביאר :כי ישנם שני אופנים להבין מדוע לא נצטוו ישראל על טומאת מת בפסח מצרים .הוא מבאר כי האופן האחד הוא שטרם ניתנה התורה לא היו ישראל בני ברית לעניין טומאות ,והאופן השני הוא שכוחו של הנס ביציאת מצרים היה כה גדול עד שהוא יצר מציאות של טהרה טבעית .הוא מחדש :כי דברי האור החיים מדגישים שהקפדת ה' הייתה רק על מה שהיה מוגדר כחלק מהתשתית לברית ,דהיינו מילה ,בעוד הטומאה והטהרה הן המבנה שנבנה רק לאחר מתן תורה. ספר הדרש והעיון על התורה (לרבי שלמה יוסף זווין) ,ביאר :כי השאלה המרכזית היא מדוע נבחר דווקא אפר פרה כפתרון לטומאת מת ,והוא מבאר כי טומאת מת היא הניתוק המוחלט מן החיים ,ולכן רק אפר פרה ,המייצג את התחייה והטהרה הקיצונית ,יכול להעביר אותה. הוא מבאר כי לפני קבלת התורה ,הקשר של ישראל לה' היה קשר של חיים ישירים ,ללא הזדקקות למערכות תיקון חיצוניות ,ולכן לא היה צורך בהזיה. אנו ניגשים כעת לתרגום המעשי של הסוגיה למציאות חיינו ,ולבירור הנפקא מינות העולות מן הדיון ההלכתי וההשקפתי ,כדי להבין כיצד עלינו להתייחס למתנת הזמן ולאופן שבו אנו מנהלים את שנות חיינו בראי הקדושה. נפקא מינה מעשית ראשונה היא חובת הניצול של כל רגע בחיים .המסקנה ההלכתית וההשקפתית העולה מן הדיון היא שאין לאדם רשות להתייאש משנותיו או לראותן כמיותרות ,כל עוד נשמה באפו .הנפקא מינה היא שגם אם אדם מרגיש זקנה או חולשה, עליו לחפש את הדרך שבה הוא יכול עדיין לתרום לעולם ,בין אם בתפילה ,בלימוד תורה כפי כוחו ,או במילה טובה לזולת .החיים הם פיקדון ,ומי שמחשיב את ימיו ככאלו שאין בהם חפץ ,מועל באותו פיקדון. נפקא מינה נוספת עולה בהבנת מושג ההשלמה .הסוגיה מלמדת אותנו כי ההבדל בין חיים של נוול לחיים של ברכה תלוי בתודעת התפקיד .הנפקא מינה היא שעל כל אדם לשאול את עצמו לא רק כמה שנים אחיה ,אלא מהו התפקיד שעוד לא השלמתי .כאשר אדם מציב לעצמו מטרות רוחניות ,גם השנים המאוחרות הופכות למשמעותיות .המסקנה היא שהזמן שניתן לנו הוא אמצעי להשלמת המצוות ,וברגע שאנו בתודעת שליחות ,שום יום אינו מיותר.

נפקא מינה שלישית נוגעת ליחס של החברה והסביבה כלפי הזקנים .עלינו להבין כי המבט שלנו על זקני הדור אינו יכול להיות מבט של רחמים על זמן מבוזבז ,אלא מבט של הערכה למי שהשלים את מלאכתו ועדיין מאיר בחוכמתו .הנפקא מינה היא שעלינו להעניק לזקנים את המקום להמשיך ולהשפיע ,מתוך הבנה שגם השעות שנדמות כחיצוניות לעשייה הם זמן של קדושה .הדיון מלמד אותנו שעיקר החיים הוא הקשר לרצון ה' ,וכל עוד הקשר הזה קיים ,החיים הם תמיד לטובה ,כפי שמבטיח הפסוק והותירך ה' לטובה. כאשר אנו מעמיקים אל שורש הרעיון הטמון ביסוד האור החיים ,אנו מגלים כי הקדושה אינה מציאות מקרית ,אלא מהות הנוצרת מתוך הברית שכרת ה' עם עמו .עומק הרעיון טמון בהבנה שהתורה אינה רק אוסף של ציוויים ,אלא היא הכוח המעניק משמעות למציאות הגשמית ומחיל עליה דיני קדושה וטומאה .ללא התורה ,העולם מתנהל במסלולו הטבעי, אך ברגע שהתורה ניתנת ,כל מציאותו של האדם משתנה – הוא הופך למי שנושא באחריות לקדושת עולמו .פסח מצרים היה רגע של התהוות ,שבו התחילו ישראל להיפרד מן העולם הישן ולהיכנס תחת כנפי השכינה ,ודווקא משום כך לא חלו עליהם עדיין דיני הטומאה המאוחרים ,שכן הם טרם נקראו לכהן בתפקידם כעובדי ה' בתוך המערכת ההלכתית המלאה. בירור העומק מלמדנו כי הטומאה ,ובמיוחד טומאת מת ,היא ביטוי להסתר פנים שנוצר עם המוות ,והטהרה היא הפעולה שמחזירה את האדם אל האור .העובדה שבני ישראל לא נזקקו לאפר פרה בפסח מצרים ,מלמדת אותנו כי ברגעים של התעלות וקרבה מיוחדת לקב"ה ,האדם נמצא במצב של חיים שאינם מושפעים מן המוות .ככל שהנשמה דבקה בבורא ,כך כוחו של המוות מתבטל ,והאדם נעשה למקור של טהרה שאינה צריכה תיקון חיצוני .זוהי ההזמנה עבורנו להבין כי ככל שנתחבר יותר לעומק התורה ולנצחיותה ,כך נחוש פחות את השחיקה של העולם הזה ,שכן התורה היא המגן האמיתי מפני כל כוחות הניתוק. הרעיון העמוק ביותר שעולה כאן הוא שהבחירה האלוקית בעם ישראל היא שמעניקה להם את מעמדם המיוחד .כפי שביאר הדרש והעיון ,הקשר של ישראל לה' הוא קשר של חיים ישירים ,מה שמאפשר להם להתעלות מעל המגבלות הטבעיות של העולם .השאיפה הגבוהה ביותר היא להגיע למצב שבו כל מעשינו נעשים מתוך חיבור עמוק לרצון ה' ,עד כדי כך שהמציאות החיצונית ,גם כשהיא מלאה בטומאה ,אינה מצליחה לחדור אל פנימיותנו. זוהי התודעה שמלווה את בן התורה – הידיעה שהקדושה היא הבית האמיתי ,וכל השאר הוא רק מעטפת הממתינה להתקדש. בחיבור אל נבכי הנפש ,אנו מגלים כי השאלה על היעדר טומאת מת בפסח מצרים היא שיקוף של השאיפה האנושית למצוא את המקום הטהור והנקי מכל רבב של מוות וכיליון .הנפש האנושית ,הצמאה לחיים נצחיים ,נרתעת באופן טבעי מן המגע עם המוות ומן התחושה שהוא מותיר בעקבותיו .החיבור לנפש מתבטא בהבנה שעם ישראל בצאתו ממצרים זכה לחוויה מכוננת שבה הוא הופך מעם של עבדים לאומה של בני חורין ,וממילא נשמתו מתנקה מכל השפעה זרה ומטמאת .הידיעה כי הקדוש ברוך הוא בחר בנו והעניק

לנו את התורה ,מעניקה לנפש תחושת ביטחון פנימי – היא מבינה שאין אנו חסרי הגנה מול כוחות הטומאה ,אלא מוגנים תחת כנפי השכינה. במישור האמוני ,ההכרה כי הקדוש ברוך הוא מוביל את ההיסטוריה מתוך השגחה פרטית ומדויקת ,מסירה מעלינו את החרדה מפני המציאות החיצונית .אדם המאמין באמונה שלמה, מבין שכשם שבני ישראל נשמרו בטהרתם במצרים בכוח הקשר המיוחד לה' ,כך גם כיום ,מי שדבק בתורה ובמצוות ,זוכה להגנה רוחנית שאין המוות והטומאה יכולים לה כנגדה .האמונה הזו מעניקה לנפש יציבות – היא מבינה שאין כאן מקריות או הפקרות ,אלא סדר אלוקי השומר על טהרת ישראל בכל עת .זהו רגע של שחרור החרדה ,כשהאדם מבין שהטהרה אינה תלויה רק במעשים טכניים ,אלא בראש ובראשונה בהתקשרות הפנימית לבורא. הנהגה של אמונה ביום-יום צומחת מתוך תובנה זו :בכל עת שאנו מרגישים את השפעות העולם החיצוני המנסות להחדיר בנו עצבות או ניתוק ,עלינו לשוב ולחבר את תודעתנו למעמד הר סיני ,שבו הפכנו לעם ה' הטהור .במקום לפחד מהקשיים ומחולשות העולם, נשאל כיצד אנו יכולים להוסיף עוד אור וטהרה במעשינו .אדם המתרגל ראיית חיים כזאת, בונה בתוך נפשו היכל של קדושה וטהרה ששום כוח חיצוני אינו יכול לערער .כך הופכת הנפש למקום שבו העתיד אינו מפחיד ,אלא מזמין ,שכן בכל יום אנו מחדשים את בריתנו עם התורה והמצוות ,והנשמה ממשיכה לצעוד בבטחה אל עבר הנצח. המצפן הפנימי שלנו מורה לנו כי האחריות המוסרית של האדם אינה מתמצית בהקפדה על הדין היבש ,אלא בשאיפה מתמדת אל הטהרה הפנימית ,המהווה את התשתית לקשר עם הבורא .המוסר היהודי תובע מאיתנו שלא להסתפק בסטטוס חיצוני של טהרה ,אלא לחתור אל הרמה שבה הנשמה כולה מחוברת אל ה' באופן כזה שהטומאה אינה מוצאת בה אחיזה. המצפן המוסרי כאן הוא הכנות הפנימית – האם אנו חיים מתוך תודעה של שייכות אלוקית ששומרת עלינו מלהתלכלך בבוץ של העולם הזה ,או שאנו נגררים אחרי הנסיבות המשתנות? אדם המבקש להיות ישר עם עצמו מבין שאין זה מוסרי להותיר את הנשמה במצב של ניתוק, שכן השאיפה לטהרה היא הביטוי המזוקק ביותר לרצון הפנימי של האדם להידבק בבורא. המצפן הזה מכוון אותנו להבנה כי הזכות לחיות בטהרה היא אחריות משותפת של כל חלקי העם .כפי שראינו במצרים ,שם עם ישראל כולו התעלה יחד אל עבר החירות והטהרה ,כך גם כיום אנו נושאים באחריות מוסרית להקרין את הטהרה הזו החוצה .אדם המנצל את כוחו הרוחני כדי להישאר טהור במציאות מורכבת ,הופך למצפן עבור הסובבים אותו ,ומראה להם כיצד ניתן לחיות חיים של קדושה גם בתוך עולם רועש ומטמא .זהו מוסר של דוגמה אישית – אנו פועלים למען הכלל מתוך הכרה כי כולנו בני ברית ,וטהרתנו משפיעה על המציאות כולה. יתרה מכך ,המוסר הפנימי מלמד אותנו להבחין בין עיקר לטפל בעבודת ה' .לעיתים אנו עלולים להיתפס למערכות הלכתיות מורכבות ולשכוח את המהות הפשוטה – הקשר הישיר והחי עם הקדוש ברוך הוא ,כפי שהיה בפסח מצרים .המוסר האמיתי הוא לשמר את הפשטות הזו ,את אהבת ה' הטהורה שאינה נתונה לשינויים ולתנודות .כאשר אנו מתייחסים