סוד עצם הלוז – השער אל הנצח

סוד עצם הלוז – השער אל הנצח המסע אל נשמת האדם מזמן לנו מפגשים עם רזים כמוסים ,השזורים בסיפורי האבות ובמבנה גופו של האדם .כיצד ניתן להסביר את האזכור המסתורי של שם העיר לוז ,רגע לפני שיעקב אבינו מקדש אותה וקורא לה בית אל? התורה ,בדרכה המדויקת ,מגלה לנו כי לא מדובר בציון גיאוגרפי בלבד ,אלא במפתח רוחני לתיקון האדם כולו .המדרש חושף בפנינו את עצם הלוז – אותו חלק…

סוד עצם הלוז – השער אל הנצח המסע אל נשמת האדם מזמן לנו מפגשים עם רזים כמוסים ,השזורים בסיפורי האבות ובמבנה גופו של האדם .כיצד ניתן להסביר את האזכור המסתורי של שם העיר לוז ,רגע לפני שיעקב אבינו מקדש אותה וקורא לה בית אל? התורה ,בדרכה המדויקת ,מגלה לנו כי לא מדובר בציון גיאוגרפי בלבד ,אלא במפתח רוחני לתיקון האדם כולו .המדרש חושף בפנינו את עצם הלוז – אותו חלק זעיר ופלאי בגוף האדם שאינו נכנע לחוקי הכליה והמוות ,ושממנו עתיד הקב"ה לבנות את האדם לתחיית המתים .מהו סוד הישרדותה של עצם זו ,וכיצד היא מתקשרת להתנזרות מתאוות וליכולתו של יעקב אבינו להפוך את הארץ למשכן לשכינה? נצא למסע מחשבתי זה ,נתחקה אחר דברי המדרש והפוסקים ,ונבין כיצד זיכוך הגוף כעצם הלוז הוא השער למדרגת יעקב אבינו ,אשר לא מת ,כי זכה לניצחון על הכליון. אנו מעמיקים את היריעה ומחברים בין סוד עצם הלוז לבין פרשתנו ,פרשת חקת ,המלמדת אותנו את היסוד להשגת הטהרה והניצחון על המוות. בפרשתנו ,פרשת חקת ,כותבת התורה (במדבר יט ,ב) :זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' לאמור דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול .רבנו בחיי בן אשר (במדבר יט ,ב) ביאר :את עומק הקשר בין הפרה לבין התיקון לחטא עץ הדעת .הוא ביאר :כי הפרה האדומה היא התיקון השלם לטומאת המוות שהכניס הנחש לעולם .הוא חידש :כי כשם שהאפר הוא החומר המטהר את האדם מהטומאה הדבוקה בו, כך הוא מהווה את הזיכוך המוחזר לאיברי האדם ,המאפשר לו לשוב אל מצב של שלמות, שבו המוות אינו שולט עליו. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (או"ח ,סימן תרכא ,סעיף א) ביאר :כי הדיון על הטהרה אינו עניין תיאורטי בלבד .בביאור הלכה (שם ,ד"ה מפריש) הוא ביאר: כי אפר פרה אדומה מהווה את הכלי המטהר את האדם מטומאת מת ,והעיסוק בהלכות אלו

הוא כשלעצמו זיכוך לנפש .הוא חידש :כי כמו שעצם הלוז באדם נותרת טהורה ואינה נכנעת למוות כיוון שלא נהנתה מאכילת עץ הדעת ,כך אפר הפרה המטהר מחדש את נפש האדם ומנקה אותה מכתם המוות ,ומשיב אותו למדרגה של נצחיות כעצם הלוז. התורה כותבת בחומש בראשית לגבי יעקב אבינו (כח ,יט)" :ויקרא את שם המקום ההוא בית אל ,ואולם לוז שם העיר לראשונה" .המפרשים מתבוננים בזיקה שבין שמות אלו. המדרש בבראשית רבה (פרשה כח ,ג) ביאר :כי עצם הלוז שבגוף האדם היא האבר היחיד שאינו נהנה מאכילת עץ הדעת ,ומשום כך היא נותרה מחוץ לגזירת המיתה והכליה שנגזרה על שאר אברי האדם .המדרש פירט את עוצמתה של עצם זו ,שאף שריפה ,כתישה או הכאה בפטיש לא יכלו לה ,והיא עתידה להיות הגרעין שממנו יקים הקב"ה את האדם לתחיית המתים. הבית יוסף (או"ח ,סימן ש) הביא בשם שבולי הלקט (סימן קל) :כי כל איברי האדם נהנו מאכילת עץ הדעת בערב שבת ,ולכן נגזרה עליהם כליה .אך עצם הלוז ,כיוון שאינה ניזונה ממאכלים גשמיים של תאוות עולם הזה ,אלא כוחה ניזון מסעודת מלווה מלכה במוצאי שבת ,נותרה טהורה מכתם החטא ומוגנת מחוקי המוות. האליה רבה (שם ,סק"ג) ביאר :כי סוד עצם הלוז הוא היכולת להתנזר מתענוגי העולם הזה, ובכך לנטרל את השפעת חטא עץ הדעת מהגוף .כאשר יעקב אבינו קורא למקום בית אל במקום השם לוז ,הוא מלמדנו כי על ידי הזיכוך וההתקדשות ,הופך האדם מעיר שהיא בחינת לוז – מקום של התבודדות והתנזרות – למשכן קבוע להשראת השכינה ,שהוא בית אל. יעקב אבינו זכה לראות סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ,וזאת משום שקודם לכן – לראשונה – השיג את בחינת הלוז .הוא זיכך את אבריו עד שהתקדשו כולם באותה הבחינה של עצם הלוז שאינה יודעת טעם מוות ,ובכך הכשיר את עצמו להיות משכן להשראת השכינה, עד שאמרו חז"ל בתענית (דף ה ע"ב) שיעקב אבינו לא מת ,שכן גופו כבר היה כולו בבחינת אותה עצם נצחית. אנו מעמיקים את היריעה ומחברים בין סוד עצם הלוז לבין הדינים הנלמדים בפרשתנו, פרשת חקת ,המלמדים אותנו את הדרך להשגת הטהרה והניצחון על המוות. בפרשתנו ,פרשת חקת ,כותבת התורה (במדבר יט ,ב) :זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' לאמור דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול. רבנו בחיי בן אשר (במדבר יט ,ב) ביאר :את עומק הקשר בין הפרה לבין התיקון לחטא עץ הדעת. הוא ביאר :כי הפרה האדומה היא התיקון השלם לטומאת המוות שהכניס הנחש לעולם .הוא חידש :כי כשם שהאפר הוא החומר המטהר את האדם מהטומאה הדבוקה בו ,כך הוא מהווה את הזיכוך המוחזר לאיברי האדם ,המאפשר לו לשוב אל מצב של שלמות ,שבו המוות אינו שולט עליו ,בדומה לעצם הלוז שאינה נטמאת. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (או"ח ,סימן תרכא ,סעיף א) ביאר: כי העיסוק בהלכות אלו אינו עניין טכני בלבד .בביאור הלכה (שם ,ד"ה מפריש) הוא ביאר :כי אפר פרה אדומה מהווה את הכלי המטהר את האדם מטומאת מת ,והעיסוק בהלכות אלו הוא

זיכוך לנפש .הוא חידש :כי כשם שעצם הלוז באדם נותרת טהורה ואינה נכנעת למוות כיוון שלא נהנתה מאכילת עץ הדעת ,כך אפר הפרה המטהר מחדש את נפש האדם ומנקה אותה מכתם המוות ,ומשיב אותו למדרגה של נצחיות כעצם הלוז. כעת נחבר זאת למקורות העוסקים בעצם הלוז עצמה .המדרש בבראשית רבה (פרשה כח ,ג) ביאר :כי בגוף האדם קיימת עצם מיוחדת ששמה לוז ,שאינה נמחה במים ,אינה נשרפת באש, ואינה נשברת בפטיש .המדרש ביאר :כי הטעם לכך שהיא היחידה שאינה כלה ,משום שכל איברי האדם נהנו מאכילת עץ הדעת ,מלבד עצם זו. הבית יוסף (או"ח ,סימן ש) הביא בשם שבולי הלקט (סימן קל) :כי כיוון שעצם הלוז לא נהנתה מאכילת עץ הדעת ,היא נותרה מחוץ לגזירת המיתה .האליה רבה (שם ,סק"ג) ביאר :כי סוד זה הוא היסוד להתנזרות מתאוות העולם הזה ,המאפשר לאדם להגיע לזיכוך איבריו. כאשר אנו מחברים את המקורות יחדיו ,מתגלה התמונה המלאה :יעקב אבינו ,בבואו אל העיר לוז ,לא בחר בשם זה במקרה .הוא הבין כי המקום הזה הוא סמל לזיכוך הגוף ולהתנזרות מכל אשר גרם לכליה .הוא הבין כי כדי להפוך את הארץ לבית אל ,עליו להפוך את גופו ואת איבריו לבחינת עצם הלוז – גוף שאינו נטמא ,גוף שאינו כלה ,גוף שמחובר למקור החיים המזוכך .פרשת חקת ,העוסקת בפרה אדומה ,מעניקה לנו את הכלים המעשיים להגיע למדרגה זו על ידי טהרה מתמדת ,המוחקת את אחיזת המוות מן האדם ומכינה אותו להיות שותף בבניית בית אל העולמי. נמשיך בבירור דברי גדולי הדורות ,הסוללים לנו את הדרך להבנת מהות הזיכוך המביא את האדם להידמות לעצם הלוז – אותה נקודת נצח שאינה שולטת בה יד המוות. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שו"ת שבט הלוי (חלק ט ,סימן רז) ,ביאר :כי הזיכוך של האדם משפיע לא רק על נשמתו אלא גם על הגוף הגשמי .הוא ביאר :כי אדם שמתקדש בטהרה, גופו הופך למשכן ראוי להשראת השכינה ,וכל תנועה שלו הופכת לקיום מצווה .הוא חידש: כי במקום שבו אדם מקדש את עצמו ,שם הוא הופך את לוז הפרטית שלו לבית אל ,ומתוך כך הוא זוכה להמשכיות שאינה פוסקת ,שכן כל פעולה שנעשתה מתוך זיכוך היא פעולה שאין בה כליה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט ,אורח חיים ,סימן כח) ,ביאר :את כוחה של הנשמה היהודית להתעלות מעל מגבלות הגוף באמצעות לימוד התורה .הוא ביאר: כי הזיכוך אינו פעולה חיצונית של התנזרות בלבד ,אלא הוא תולדה של דבקות בלימוד תורה לשמה ,המעלה את האדם למדרגה שבה הגוף הופך לכלי להשראת שכינה .הוא חידש :כי כאשר האדם מטהר את מחשבתו ואת רצונותיו ,הוא מגיע לאותה בחינה של עצם הלוז ,שבה נשמתו אינה נפגעת מן החומר והטומאה ,אלא היא מקרינה את אור הטהרה לכל סביבתה. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א ,סימן מ) ,ביאר :את הסוד שבתחיית המתים מתוך עצם הלוז .הוא ביאר :כי עצם זו היא שורש הנשמה שנותר ללא פגע מהחטא ,ומשום כך היא המקור היחיד שממנו יכולה להצמיח הקב"ה את גוף האדם מחדש .הוא חידש :כי הדרך

להזמין את התחייה הזו כבר בעולם הזה היא על ידי התחברות לנקודה הפנימית הזו – לחיפוש האמת והטהרה בכל מעשה ומעשה .אדם המבקש לשמור על עצם הלוז שבו ,הוא אדם שבוחר בחיים של אמת ,נקיים מכל פנייה ומכל תאווה שקרית. אנו מתבוננים כעת בדמותו של יעקב אבינו ,אשר סלל עבורנו את הדרך אל הזיכוך ,וממנו אנו למדים כיצד ניתן להפוך את האדם למקדש מעט ,בבחינת אותה עצם לוז שאינה יודעת כלייה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות ברכות ,פרק א) ,ביאר :כי הקשר בין אדם לבוראו מתהדק דרך פעולות הזיכוך של ברכות וקדושה .הוא ביאר :כי כשם שיעקב אבינו זכה להפוך את המקום לוז לבית אל על ידי תפילה והתבודדות ,כך גם כל אדם המקדיש את זמנו לעבודת ה' ולזיכוך מחשבותיו ,בונה בתוכו את בחינת עצם הלוז ,שהיא המקום שבו הנשמה פוגשת את בוראה ללא מחיצות .הוא חידש :כי הזיכוך הממשי מתחיל בפרטים הקטנים של החיים ,שבהם האדם מוכיח כי רצונותיו מכוונים כלפי מעלה ולא אל תאוות העולם. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים (על התורה ,פרשת ויצא) ,ביאר :את דרכו של יעקב אבינו בהתמודדות עם לבן ועם קשיי העולם ,כמודל לזיכוך פנימי .הוא ביאר: כי יעקב אבינו חי בתוך מציאות מורכבת של הסתר פנים ,אך גופו ונשמתו נותרו טהורים כעצם הלוז ,שלא נכנעה ללחצים ולתאוות שסבבו אותו .הוא חידש :כי הדרך של יעקב אבינו היא בבחינת עמידה איתנה על עקרונות האמת ,תוך הבנה שכל רגע של דבקות הוא רגע שבו אנו בונים את נצחיותנו הרוחנית. התבוננות בדרכיו של יעקב אבינו מגלה לנו כי הזיכוך לא היה פעולה חד פעמית אלא אורח חיים .הוא ידע כי הדרך להפוך את הלוז לבית אל עוברת דרך שלוש תפילות ביום ,דרך שימת לב לכל מעשה ומעשה ,ודרך עקביות במידות טובות .בכל פעם שיעקב עמד בניסיון ,הוא חיזק את אותה נקודה פנימית שאינה נמחה ,עד שגופו הפך למציאות שאין בה מוות .אבותינו לימדו אותנו כי הזיכוך הוא תהליך של בנייה ,שבו אנו מוסיפים עוד לבנה ועוד לבנה בהיכל הפנימי שלנו ,עד שאנו זוכים להיות במצב שבו השכינה שרויה עלינו תמיד ,בבחינת בית אל. אנו עוברים כעת אל היישום המעשי של הדברים ,כיצד אנו לוקחים את סוד עצם הלוז – הזיכוך הפנימי והנצחיות – והופכים אותו לדרך חיים יומיומית בעבודת השם. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו שמירת הלשון (שער התבונה ,פרק ו) ,ביאר: את כוח הדיבור ככלי המזכך את איברי האדם .הוא ביאר :כי אדם השומר את פיו מלשון הרע מטהר את ליבו ואת איבריו ,ובכך הוא בונה בקרבו את בחינת עצם הלוז שאינה נטמאת .הוא חידש :כי הדיבור הטהור הוא הגורם המרכזי למניעת חדירת טומאת העולם לתוך הנפש, והוא הדרך המעשית ביותר להפוך את הגוף למשכן שכינה ,בדומה ליעקב אבינו שהפך את לוז לבית אל. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות השכמת הבוקר) ,ביאר :את מעלת נטילת הידיים כפעולה של זיכוך יומיומי .הוא ביאר :כי על ידי נטילת הידיים אנו מסלקים את האחיזה של הטומאה שדבקה בנו בשינה ,ומחדשים את טהרתנו .הוא חידש :כי הפעולה

הפשוטה הזו היא תזכורת מתמדת לכך שהאדם הוא יציר כפיו של הקב"ה ,המבקש לשמור על הלוז שבקרבו טהור ומוכן לעבודת ה' .נטילה זו היא השער שדרכו אנו מתחילים את היום מתוך זיכוך וקדושה. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (על התורה ,פרשת ויצא) ,ביאר :כי עבודת ה' של האדם המודרני צריכה להיות מבוססת על יציבות של אמת .הוא ביאר :כי כפי שעצם הלוז עומדת איתנה מול כל פטיש וסדן ,כך גם עבודתנו צריכה להיות מושתתת על דבקות בהלכה ובמידות טובות ,גם כאשר העולם החיצון מנסה לערער אותנו .הוא חידש :כי הדרך לזכות בנצחיות היא על ידי התחברות קבועה ללימוד התורה ,המהווה את המזון הרוחני המזכך את הגוף ומגן עליו מכל השפעה שלילית. התובנה המעשית העולה מכל אלו היא ברורה :הזיכוך אינו דורש פרישה מהעולם ,אלא נתינת משמעות קדושה לכל רגע ולכל פעולה .כאשר אנו מקפידים על שמירת הפה ,על טהרת הידיים ,ועל קביעות בעיתים לתורה ,אנו הופכים את גופנו למבצר של קדושה .בכל יום ויום אנו בונים את ה'לוז' הפנימי שלנו ,ומתוך כך אנו הופכים להיות אותם 'בתי אל' מהלכים ,שבהם השכינה שרויה ונוכחת בכל עת. אנו ניגשים כעת אל הלב הפועם של עבודת הזיכוך – התפילה .אם הלוז היא נקודת הנצח שאינה נכנעת למוות ,הרי שהתפילה היא הצינור שדרכו אנו מזינים את הנקודה הזו ומחברים אותה אל מקור החיים. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (או"ח ,סימן צח ,סעיף א) ,ביאר: את חשיבות הכוונה בתפילה ככלי להשראת השכינה .הוא ביאר :כי אדם המתפלל ביראה ובאהבה ,מרומם את כל איבריו למדרגה של התעלות ,ובכך הוא מונע מהם להפוך לכלי קיבול לטומאה .הוא חידש :כי בתפילה אנו ממשיכים אל תוך הלוז שבקרבנו את החיות האלוקית, ובכך אנו הופכים את גופנו למשכן חי ותוסס המנוגד לכל בחינה של מוות או כליה. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שו"ת שבט הלוי (חלק ו ,סימן כב) ,ביאר :את עוצמתה של התפילה במקום הקדוש ,כפי שחווה יעקב אבינו בבית אל .הוא ביאר :כי כאשר האדם מניח את כל צרכיו הגשמיים בצד ופונה אל ה' בתפילה ,הוא מבצע פעולה של זיכוך עמוק .הוא חידש :כי בכל מילה בתפילה ,האדם שובר עוד מחיצה המבדילה בינו לבין קונו ,ובכך הוא מחזק את בחינת הלוז שבו ,שהרי התפילה היא כנגד המיתה והיא מחייה את הנפש בכל יום מחדש. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות תפילה ,פרק א) ,ביאר :כי התפילה היא הדרך המעשית להפוך את האדם למקדש .הוא ביאר :כי בעת שהאדם עומד לפני ה' בתפילה, הוא מבטל את תאוות הגוף ומעלה אותם לקדושה .הוא חידש :כי אדם המתמיד בתפילה ,גופו מתקדש בקדושת המקום שבו הוא מתפלל ,עד שגם כאשר הוא יוצא מהתפילה ,הוא ממשיך לשאת עמו את האור הזה ,המגן עליו ומשמר את טהרת הלוז שבקרבו. העומק הפנימי של התפילה מתגלה לנו כאן כמרכיב חיוני בתהליך הזיכוך .התפילה אינה רק בקשת צרכים ,אלא היא תהליך של טיהור שבו אנו מנקים את גופנו מהשפעות חטא עץ

הדעת ומשיבים את איברינו למצב של שלימות .בכל פעם שאנו אומרים 'אמן' מתוך כוונה, אנו בונים את ה'לוז' הפנימי שלנו ומכינים את עצמנו להיות משכן קבע להשראת השכינה. זוהי הדרך שבה אנו הופכים את חיינו למסע מתמשך של התעלות ,שבו המוות נדחק מפני החיים הנצחיים של התורה והתפילה. אנו מתבוננים כעת בתפקיד המכריע של הזיכרון וההמשכיות בבניית הנצחיות הרוחנית של האדם .אם סוד עצם הלוז הוא היכולת לשרוד את פגעי הזמן והכליה ,הרי שהזיכרון היהודי הוא הכלי שבאמצעותו אנו שומרים על הגחלת הזו מול אתגרי הדורות. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים (על התורה ,פרשת בא) ,ביאר: את חשיבות הנחלת זיכרון הקדושה לדורות הבאים .הוא ביאר :כי הנצחיות של עם ישראל אינה נמדדת רק בקיום הגופני ,אלא בכוחו של הזיכרון לשמר את טהרת המעשים והמידות. הוא חידש :כי אדם שמשקיע בחינוך ובשימור הערכים הרוחניים בתוך ביתו ,זורע זרעים של נצחיות שאינם נכנעים לזמן ,ובכך הוא מקיים את בחינת הלוז שבו ומעביר אותה הלאה לדורות הבאים ,כמסורת שלא תכלה לעולם. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (על התורה ,פרשת שמות) ,ביאר :את הכוח הטמון בזיכרון ההיסטורי שלנו כעם .הוא ביאר :כי אנו כעם נושאים בקרבנו את הזיכרון של רגעי התגלות ה' ,וזיכרון זה הוא המגן שלנו מפני הטמיעה והשכחה .הוא חידש :כי בכל פעם שאנו מזכירים את העבר ומחברים אותו להווה ,אנו מעוררים את עצם הלוז הקולקטיבית שלנו ,ומוכיחים לעולם כי יש בנו משהו שאינו בר כליה ,משהו ששואב את כוחו מהנצח ולא מהחלוף. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק י ,יורה דעה ,סימן נה) ,ביאר :כי מנהגי ישראל ושמירת המסורת הם הביטוי המוחשי לזיכרון המזכך .הוא ביאר :כי בכל מנהג שנהגנו מדורי דורות ,טמונה נקודה של קדושה שאינה משתנה ,והקפדה עליהם היא הדרך לשמור על הלוז האישי והמשפחתי טהור ומוגן .הוא חידש :כי הזיכרון אינו רק חזרה על העבר ,אלא פעולה חיה של יצירת עתיד מקודש ,שבו המעשים שלנו היום מהווים את הבסיס לנצחיותם של צאצאינו. התובנה העולה מכאן היא שהנצחיות שלנו אינה מבודדת .היא נבנית מתוך חיבור לשלשלת הדורות ומתוך שמירה על המסורת המזככת אותנו .כאשר אנו זוכרים את מטרתנו בעולם – להיות משכן לשכינה – הזיכרון הופך לכוח דוחף שאינו נותן לנו לשקוע בתאוות חולפות. הזיכרון הוא האש התמידית שאינה מכלה את הלוז אלא רק מטהרת אותה ,והוא המבטיח שגם לאחר שנות דור ,אור הקדושה שביקשנו לפתח ימשיך להאיר בעולם. אנו מתייצבים כעת מול התביעה המוסרית הנובעת מהכרת הנצח הטמון בנו .משעה שאנו מבינים כי בקרבנו גנוזה בחינת הלוז ,הנקודה שאינה נכנעת למוות ולטומאה ,הרי שחיינו מקבלים משמעות אחרת לחלוטין .האחריות המוסרית שלנו אינה עוד להילחם רק על הישרדות ,אלא על הטהרה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים (על התורה ,פרשת משפטים),

ביאר :את גודל האחריות של האדם המכיר בערך נשמתו .הוא ביאר :כי אדם היודע שחלק בו אינו כלה ,אינו יכול להרשות לעצמו להטמא בדברים של מה בכך ,שכן הטומאה היא פגיעה בנצחיות שלו .הוא חידש :כי האחריות המוסרית מתחילה במחשבה – לזכור תמיד מהיכן הוא בא ולאן הוא הולך ,ולשמור על כבוד הבריות ככבוד המקום ,שכן בכל אדם קיימת אותה נקודה נצחית. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שו"ת שבט הלוי (חלק ה ,סימן קכט) ,ביאר :כי הזיכוך המוסרי הוא המגן הטוב ביותר של האדם .הוא ביאר :כי החטא אינו רק הפרה של ציווי ,אלא הוא מחליש את החיבור שלנו אל עצם הלוז ,אל אותה נקודת אמת שאינה נטמאת .הוא חידש: כי האחריות המוסרית היא להחזיר את הגוף והנשמה למצב של שלמות ,וזה מושג על ידי תשובה ועל ידי הליכה בדרך של פשרה ומידות טובות ,שמקדשות את החיים ומסירות מהם את האחיזה של הכליה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות קידוש השם) ,ביאר :את חובת האדם להיות דוגמה חיה לטהרה בעולם המשתנה .הוא ביאר :כי בכל מעשה מוסרי שאדם עושה, הוא מקדש את שם ה' ,ומבטא בחיים את האמונה בתחיית המתים ובנצחיות הנשמה .הוא חידש :כי האחריות המוסרית שלנו אינה רק כלפי פנים ,אלא כלפי חוץ – להראות שהנצחיות היהודית אינה מושג תיאורטי ,אלא דרך חיים המבטאת את הניצחון על החולף. האחריות המוסרית הנגזרת מהכרת הנצח שבתוכנו היא תביעה לחיות חיים של אמת .אם אנו נושאים בתוכנו משהו נצחי ,עלינו להתייחס לחיים שלנו כאל פיקדון קדוש .אין אנו רשאים לבזבז את זמננו על הבלים ,אלא עלינו לשאוף להוציא מהכוח אל הפועל את אותו אור גנוז שחנן אותנו בו הבורא .הלוז הפנימי שלנו דורש מאיתנו עקביות ,יושרה וטהרה ,והאחריות הזו היא שהופכת את קיומנו הארצי למסע רוחני שאינו נגמר ,אלא רק הולך ומתעלה לקראת השראת השכינה השלמה. אנו נושאים עינינו אל העתיד ,אל אותה הבטחה נשגבת של תחיית המתים ,שהיא התגלמותו המוחשית של סוד עצם הלוז .אם בעולם הזה הזיכוך הוא תהליך פנימי ,הרי שלעתיד לבוא הוא יהיה המציאות המוחלטת ,שבה המוות יבלע לנצח. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (או"ח ,סימן תרכא ,בביאור הלכה), ביאר :כי אפר הפרה הוא רמז לטהרה המוחלטת שתופיע לעתיד לבוא .הוא ביאר :כי כשם שהאפר מזכך מטומאת מוות ,כך הוא מבשר על התקופה שבה יתבטל המוות מן העולם ,וכל איברי האדם יחזרו למצבם המקורי ,בדומה לעצם הלוז שלא נטמאה .הוא חידש :כי הציפייה לישועה היא היא הנותנת כוח לאדם להתמיד בזיכוך גופו ונפשו כבר כעת ,מתוך ידיעה שכל פעולה טהורה היא הכנה לקראת הגילוי הגדול. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (על התורה ,פרשת ויצא) ,ביאר :כי תחיית המתים מתוך עצם הלוז אינה נס חיצוני בלבד ,אלא התגלות הכוח האלוהי החבוי בתוך החומר .הוא ביאר: כי כפי שבורא עולם שתל באדם נקודה שאינה נכנעת למוות ,כך הוא צופן בכל היסטוריה

ובכל מעשה טוב את הזרע של הנצח .הוא חידש :כי אדם שחי מתוך הכרה זו ,אינו רואה במוות סוף אלא תהליך של מעבר למדרגה שבה הלוז הפנימי שלו מתפשט ומאיר על כל הווייתו ,עד שכולו הופך להיות כלי לאורו של משיח. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ו ,יורה דעה ,סימן כו) ,ביאר :כי התקווה לתחייה היא יסוד אמונתנו המרומם את האדם מעל קשיי הזמן .הוא ביאר :כי הידיעה שעתיד הקב"ה להקים את המתים מעצם הלוז ,מעניקה לאדם את הכוח להמשיך ולדבוק במצוות גם בעיתות של הסתר פנים .הוא חידש :כי התקווה הזו היא שמחזיקה אותנו כעם ,שכן היא מבטיחה שכל מה שעשינו וכל מה שסבלנו למען הקדושה ,לא הלך לאיבוד ,אלא נשמר בנקודה הנצחית שבנו ,שתקום ותפרח בבוא היום. התקווה לעתיד לבוא מתגלה כאן לא רק כנחמה ,אלא ככוח מניע .הציפייה לתחייה היא שמעניקה משמעות לכל רגע של זיכוך וטהרה .אנו יודעים כי גופנו אינו חומר מתכלה ,אלא פוטנציאל לחיים נצחיים .בבוא היום ,כאשר יתגלה אורו של משיח ,תתגלה הלוז שבנו במלוא עוזה ,וכל מה שזיכך אדם בימי חייו – במחשבה ,בדיבור ובמעשה – יקום לתחייה ויאיר באור השכינה הנצחי. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :הזיכוך אינו אמור להישאר בגדר רעיון תיאורטי בלבד ,אלא הוא מחייב אותנו למהפך מעשי בכל רגע .כשאנו זוכרים כי בקרבנו גנוזה בחינת הלוז – אותה נקודת נצח שאינה נכנעת למוות ולטומאה – הרי שכל בחירה שלנו מקבלת משקל של נצח .התובנה המעשית היא שכל פעולה של טהרה ,כל דיבור של אמת ,וכל תפילה מתוך כוונה ,הם המזון שבאמצעותו אנו מזינים את הנקודה הזו ומגנים עליה מפני שחיקת החול .עלינו לראות את גופנו לא ככלי חומרי גרידא ,אלא כפיקדון יקר שאנו נדרשים לשמור על טהרתו ,מתוך ידיעה שכל קדושה שאנו יוצקים לתוכו היום ,היא הלבנה שתבנה את תחייתנו לעתיד לבוא.

עיקר העניין: הוא הגילוי כי סוד עצם הלוז וסוד פרה אדומה הם צדדים שונים של מהות אחת: הניצחון על חטא עץ הדעת .עצם הלוז היא הנקודה הפנימית שנותרה חסינה מהחטא בראשית הדרך ,ואפר הפרה הוא הכוח המטהר המאפשר לנו לשוב אל אותה חסינות ולמחוק את עקבות הטומאה והמוות .יעקב אבינו בהפיכת לוז לבית אל ,לא שינה רק את שם המקום ,אלא את מהות המציאות – הוא הפך את הגוף למשכן שכינה .כשאנו משלבים את הטהרה היומיומית בפרשת חקת עם החתירה המתמדת לנצחיות המיוצגת בעצם הלוז שבבראשית ,אנו בונים את ה'לוז' הפנימי שלנו .בכך אנו הופכים מנפשות שנכנעות לטבע של כליה ,לבני חורין המבשרים את הנצח ,ומכינים את עצמנו להיות כלים חיים לאורו של משיח ,שבו יתגלה כי המוות נבלע לנצח.