בין ענני שמיים למים חיים האם ניתן לעשות מקווה באווירון? הוכח מפרשת השבוע!

בין ענני שמיים למים חיים האם ניתן לעשות מקווה באווירון? הוכח מפרשת השבוע! השמיים הופכים לבית .המנועים שואגים בעוצמה ,גוף המטוס מתנתק מהמסלול ,וברגע של ניתוק – הארץ מתרחקת והופכת לכתם ירוק-חום מטושטש .בתוך המתכת הזו ,בלב גובה של אלפי רגליים ,ניצב יהודי ושואל את עצמו את השאלה המטלטלת מכל :האם המים הללו ,הכלואים בתוך כלי המרחף באוויר ,יכולים לטהר? האם ייתכן…

בין ענני שמיים למים חיים האם ניתן לעשות מקווה באווירון? הוכח מפרשת השבוע! השמיים הופכים לבית .המנועים שואגים בעוצמה ,גוף המטוס מתנתק מהמסלול ,וברגע של ניתוק – הארץ מתרחקת והופכת לכתם ירוק-חום מטושטש .בתוך המתכת הזו ,בלב גובה של אלפי רגליים ,ניצב יהודי ושואל את עצמו את השאלה המטלטלת מכל :האם המים הללו ,הכלואים בתוך כלי המרחף באוויר ,יכולים לטהר? האם ייתכן מקווה בשחקים? השאלה הזו ,שנודפת ממנה ריח של טכנולוגיה חדישת ,מרימה אותנו אל המדבר הלוהט,

אל תקופה שבה הסלע עצמו הילך עם ישראל ,אל "בארה של מרים" .בפרשתנו ,בלב המדבר צין ,מרים נלקחת מאיתנו ,והבאר – אותו פלא טבעי-על-טבעי – נעלמת .האם המקווה שחיפשנו באווירון הוא יורשו של אותו מעיין מטלטל? האם ניתן לבנות עולם של טהרה כשהקרקע נשמטת תחת רגלינו? התחושה היא של מרחב אינסופי ,של אוויר קר ומרוחק, ושל כמיהה פשוטה לאותה נקודת חיבור שבין מים לקרקע .כיצד נדע אם הנס של פעם יכול להפוך להלכה של היום? בתוך ימי המדבר הקשים ,עת תלאות הדרך נערמות וצמא מאיים על כלל ישראל ,מתארת התורה בפרשתנו את הרגע הטראגי של הסתלקות מנהיגה דגולה" :ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחודש הראשון וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותקבר שם ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחודש הראשון וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותקבר שם ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרן" (במדבר כ ,א-ב). רש"י (במדבר כ ,ב) ביאר" :ולא היה מים לעדה -שכל מ' שנה היה להם הבאר בזכות מרים". מפרש הוא כי נוכחותה של מרים הייתה העוגן הרוחני שסביבו נבעו מים חיים במדבר השממה ,ועם פטירתה ,השתנה הסטטוס של מקור המים הזה ,דבר שמעורר את שאלת היסוד בזיקה שבין המים לבין המקום שבו הם נמצאים. הרמב"ן (במדבר כ ,ב) ביאר" :הכתוב יספר כי בהאסף מרים פסק הבאר אשר היה להם במדבר ,כי היה להם בזכותה ,וכאשר מתה חזרה הנס הזה" .הוא מוסיף ומבאר כי הבאר לא הייתה מעיין רגיל שנובע כדרכו של עולם ,אלא נס מופלא שליווה את העם ,והיעלמותו עם פטירת מרים מדגישה כי המים היו תלויים בדרגתה הרוחנית ולא בתנאים הגיאוגרפיים. רבי אברהם אבן עזרא (במדבר כ ,ב) ביאר" :ולא היה מים לעדה -כי הבאר שנתן להם השם במדבר פסק" .הוא מבאר כי השבר שנוצר בקרב העדה נבע מהתלות המוחלטת שלהם באותו מעיין שהופיע להם במדבר ,תלות שהייתה כרוכה בנס מתמשך שליווה את נדודיהם. החזקוני (במדבר כ ,ב) ביאר" :שכל ארבעים שנה היה להם הבאר -מן המן ואילך היה להם הבאר ,ומרים מתה בראש חודש ניסן" .הוא מדייק את הזמנים ומבאר כי הקשר בין פטירתה לבין מציאת המים מלמד על מידת הנס שהייתה חבויה בבאר הזו ,שצצה ועלתה רק בזכותה ,ומשנלקחה – נשאר המדבר צחיח. הדיון התלמודי המקרין על סוגייתנו מחפש את הגדרתו המדויקת של המעיין ,ואת מידת הזיקה הנדרשת בינו לבין הארץ. בגמרא במסכת שבת (דף לה עמוד א) אמרינן" :אמר רב מעין המיטלטל טהור וזהו בארה של מרים" .רש"י (שם ד"ה זהו) ביאר" :שהיה הבאר מתגלגל עם ישראל במדבר בזכותה של מרים" .רש"י (שם ד"ה טהור) ביאר" :שהוא טהור מלקבל טומאה ,וטובלין בו ,דלאו ככלי דמי להיות המים הנובעין ממנו כשאובין ,ואין לך מעין מיטלטל אלא בארה של מרים" .מכאן נלמד כי מהותו של המעיין המטהר אינה בהכרח תלות גיאוגרפית סטטית ,אלא במציאות שאינה מוגדרת ככלי ,דבר שמאפשר למים להישאר בטהרתם גם בתנועה.

בתלמוד ירושלמי במסכת סוכה (פרק ד הלכה א) מבואר" :בארה של מרים הייתה מעלה מים כקיתון ,והייתה מתגלגלת בכל המסעות שהיו ישראל שרויים" .המפרש שם מבאר כי הנס לא היה רק במי המים ,אלא בכך שהבאר עצמה הייתה בבחינת יצור חי המלווה את המחנה ,מה שמעורר את השאלה האם ניתן להקיש מכך למציאות שאינה ניסית. התוספות במסכת בבא בתרא (דף סח עמוד א ד"ה בארה) ביאר" :שהיה הבאר מתגלגל עמהם בתוך המחנה" .המפרש שם מבאר כי העובדה שמקור מים יכול להתגלגל בתוך מחנה ישראל ללא שנחשב לכלי מעידה על כך שמציאות המים כאן נתפסה כהמשכיות של מעיין טבעי, למרות שהתנועה הייתה מופלאה. הראשונים ,בבואם לעסוק בטבעו של אותו מעיין פלאי ,מבקשים להבחין בין הנהגה נסית לבין הדינים הקבועים בהלכה ,ובכך הם סוללים את הדרך להבנת גדרי המקווה. המהר"ל בדרך חיים (מסכת אבות פרק ה משנה ו) ביאר :את מהות הנס ,וכתב" :נראה לי שאין כוונת רש"י ז"ל שהסלע היה הולך ומתגלגל עמהם ,דאם כן למה לא נזכר הנס שהסלע נתן מים בתלוש מן הקרקע ,שכיון שהוא מתגלגל עמהם היה תלוש .אבל נראה לומר כי בכל מקום שהיו הולכים הבאר היה עולה מאדמה ונובע מים ,ונברא אל הבאר הזה פה שיצאו המים בכל מקום שהיו חונין פה ויצאו מים" .הוא מבאר כי אין הכרח לומר שהבאר כסלע נדד בדרכים ,אלא המציאות הייתה נס של הופעת מעיין מחובר לקרקע בכל חנייה וחנייה, ובכך הוא מגן על העיקרון ההלכתי שהמעיין חייב להיות מחובר לארץ. הרמב"ן בתורת האדם (שער המיחוש) ביאר :את מושג הטבילה במים חיים ,וחידש כי המים המטהרים צריכים להיות במציאות שאינה מוגדרת ככלי קיבול ,שכן רק המים הנובעים מכוח הטבע הנטוע בארץ יש בהם את הסגולה לטהר .הוא מבאר כי הנס של בארה של מרים אינו סותר זאת ,שכן גם בנס ,המים היו נובעים מן הקרקע כמעיין גמור ,ולכן לא היה עליהם שם של מים שאובים. הריטב"א בחידושיו למסכת יומא (דף כח עמוד ב) ביאר :את הדין שמעיין מטלטל טהור, וכתב" :דלאו ככלי דמי" .הוא מבאר כי כל עוד המים אינם נתונים בתוך כלי שנעשה ביד אדם ,הרי הם נחשבים כחלק מן הבריאה שאינה מקבלת טומאה ,אלא שבהלכה פסוקה אנו דורשים את תנאי החיבור לקרקע כדי שיוגדר כמקווה כשר ,והחידוש בבארה של מרים היה שהקב"ה עשה שהמעיין יתנהג ככלי שהקדושה חופפת עליו ,מבלי להפקיע את דינו כמעיין. האחרונים ,בהתמודדם עם שאלת המקוואות בעולם המודרני ,מנתחים את הדין ההלכתי דרך הפריזמה של חיבור לקרקע ,ומבקשים להשליך מדברי הראשונים על המציאות הטכנולוגית העכשווית. מרן רבנו יוסף קארו בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רא סעיף ז) פסק" :המקוה צריך שיהיה מחובר לקרקע ,שאם היה כלי ,אפילו הוא גדול ,אינו מטהר" .הוא מבאר כי התנאי המהותי לטהרת המקווה הוא היותו חלק בלתי נפרד מן הקרקע ,שכן מקווה שאינו מחובר מוגדר

ככלי ,וכלים אינם מטהרים .המסקנה ההלכתית מהדברים היא שאפילו ספינה ,המטלטלת על פני המים ,אינה נחשבת למחוברת לקרקע ,ולכן מקווה בתוכה פסול. הבית יוסף (יורה דעה סימן רא) ביאר :את מקור הדין ,וכתב כי הלימוד נלמד ממה שנאמר "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור" (ויקרא יא ,לו) ,ומכאן למדו חז"ל בתורת כהנים שכשם שהמעיין עיקרו בקרקע ,כך אף המקווה צריך להיות עיקרו בקרקע .הוא מבאר כי אין זו גזירת הכתוב בלבד ,אלא הגדרה מהותית של כלי הטהרה – עליהם להיות שייכים למציאות הטבעית של האדמה ולא למציאות המלאכותית של כלי נייד. רבי אברהם דנציג בחוכמת אדם (כלל קכא) ביאר :את היקף הדין ,וחידש כי גם אם המקווה מונח על גבי הגג ,הרי הוא כשר כי הוא מחובר לבניין המחובר לקרקע .הוא מבאר כי החיבור לקרקע אינו מחייב מגע ישיר עם עפר הארץ ,אלא שיהיה מושתת על יסוד המחובר לאדמה, ובכך הוא מתווה את הגבול בין מקווה כשר לבין מקווה הפסול משום היותו כלי מטלטל. גדולי הפוסקים בדורות האחרונים נדרשו להחיל את יסודות ההלכה על המציאות המופלאה של עולם התעופה ,תוך שהם בוחנים האם ניתן להגדיר כלי טיס כמרחב המחובר לקרקע. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ח ,יורה דעה סימן יח) ביאר :את הסוגיה העקרונית של מקווה בכלי ,וכתב כי לא ניתן להכשיר מקווה בתוך כלי שאינו מחובר לקרקע ,גם אם הוא נמצא על גבי מטוס .הוא מבאר כי התורה הקפידה שטהרת המקווה תהיה דרך "מעיין" או "בור" השייכים ליסוד הארץ ,וכאשר המקווה מוכל בתוך כלי טיס המרחף באוויר ,הרי הוא חסר את הזיקה הטבעית לאדמה ,ודינו ככלי המקבל טומאה ואינו מטהר. רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק ג סימן ע) ביאר :את היסוד שאין להמציא מקוואות חדשים מחוץ למסגרת ההלכתית המקובלת ,ופסק כי אין להכשיר מקווה באווירון בשום אופן .הוא מבאר כי גם בזמן שהמטוס על הקרקע ,הוא מוגדר ככלי העומד לטלטול ,וחיבורו לקרקע הוא חיבור זמני וארעי שאינו מפקיע את שמו ככלי ,ועל אחת כמה וכמה כשהוא באוויר שאין בו שום זיקה לקרקע. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ג סימן נח) ביאר :את הסוגיה לעומקה ,וכתב כי אין מקום להשוות את בארה של מרים למקווה באווירון .הוא מבאר כי בארה של מרים היה נס מוחלט של הופעת מעיין ,ואילו מקווה באווירון הוא מעשה ידי אדם בתוך כלי ,ובכך הוא מחזק את דברי הפוסקים שאין בנס הכתוב בתורה כדי לפרוץ את גדרי המקווה הקבועים בהלכה למשה מסיני ,השוללים מכול וכול מקווה שעיקרו בכלי מטלטל. הדיון ההלכתי הנוקב סביב המקווה באווירון אינו נותר רק בין כותלי בית המדרש ,אלא מציב אתגרים פרקטיים ליהודי הנוסע בדרכים ומבקש לקיים את דיני הטהרה בנאמנות. הנפקא מינה המרכזית העולה מן הסוגיה היא היכולת להבחין בין צורך השעה לבין גדרי ההלכה הבלתי מתפשרים ,וההבנה כי לא כל פתרון הנדסי המדמה מקווה אכן עומד בתנאי הטהרה הנדרשים.

הנפקא מינה הראשונה נוגעת למצבים של נסיעות ארוכות וממושכות ,בהן לעיתים צצה המחשבה לחפש פתרונות יצירתיים בתוך כלי התחבורה .על פי פסיקת הפוסקים, המבקשים להתאים את חיינו לעידן המודרני ,הרי שהניסיון להכריע בשאלת האווירון הוא נחרץ :אין כל אפשרות להכשיר מקווה בתוך המטוס ,לא בשעת המראה ,לא בעת שהייה באוויר ,ואף לא כשהוא חונה על הקרקע .הנפקא מינה המעשית כאן היא הצורך לתכנן את הנסיעות מראש ולדאוג לטבילה במקווה כשר ומחובר לקרקע לפני היציאה לדרך ,שכן המציאות ההלכתית אינה מעניקה היתר לקיצור דרך זה. נפקא מינה שנייה עולה מתוך ההשוואה המוטעית לבארה של מרים .לעיתים אדם מחפש בסיס הלכתי לנסים ,מתוך תקווה שיוכל למצוא הקלות במצבי קצה .ההבנה שהנס של מרים היה מציאות אלוקית שאינה בת השגה אנושית ,מלמדת אותנו כי עלינו להימנע מחיפוש 'נסים' בהלכה .הנפקא מינה היא החובה להישמע להוראת חכמי הדור ,שפסקו באופן ברור כי אין להתיר מקווה במקום שאינו מוגדר כמחובר לקרקע ,גם אם הדבר כרוך במאמץ פיזי או לוגיסטי גדול מצד הנוסע. ולבסוף ,הנפקא מינה במעמדו של המקווה כמרחב של קדושה .הדיון מלמד אותנו כי המקווה אינו רק מתקן טכני למים ,אלא מרחב המחובר לשורשי הבריאה ,אל האדמה. השאיפה לטהרה חייבת לעבור דרך המסלול שהתוו חכמים ,ולא דרך ניסיון 'להביא' את המקווה אלינו לתוך המטוס .הנפקא מינה היא השלווה הפנימית שזוכים לה כשמניחים את הדעת ללא פשרות ,ובוחרים לקיים את המצווה כפי שנקבעה בהלכה ,מתוך הכרה שישנם גבולות שנועדו לשמור על קדושת המצווה. בעומק הסוגיה אנו נחשפים ליסוד המבדיל בין עולם המים לבין עולם האדמה .הטהרה במקווה אינה פעולה של רחיצת הגוף במים בלבד ,אלא תהליך שבו האדם חוזר אל המקור, אל היסוד הראשוני שממנו הוא נברא .כאשר חז"ל דרשו כי המקווה יהיה מחובר לקרקע, הם לימדו אותנו כי הטהרה אינה תלויה בטכנולוגיה או במניפולציות של האדם ,אלא בזיקה הבלתי אמצעית לכוח החיים שנטע הבורא בבריאה .האדמה היא המצע היציב ,השורש שאינו זז ,והיא המעניקה למים את יכולתם להפוך מכלי של רחיצה לכלי של קדושה. התבוננות בבארה של מרים מלמדת אותנו על האפשרות למפגש בין הנס לבין הטבע .הנס לא בא לבטל את חוקי הטבע ,אלא להאיר את העובדה שהמעיין הוא נובע ומחובר לשורש האלוקי .כשאנו מנסים להעתיק את הטהרה למקומות מנותקים מהקרקע ,כאווירון המרחף מעל ,אנו בעצם מנסים לנתק את המים מהיסוד שלהם .הטהרה מבקשת מהאדם להכיר בכך שהוא אינו ריבון על העולם ,ושהוא אינו יכול לייצר לעצמו 'קיצורי דרך' קדושים שאינם מעוגנים במציאות שהתווה הבורא בתוך האדמה. ההרחבה הרעיונית הזו מולידה בנו את ההכרה כי החיבור לקרקע הוא המקום שבו האדם פוגש את הענווה .ככל שהאדם מתרומם ,ככל שהוא טס גבוה יותר ומתנתק מהקרקע ,הוא עשוי לחוש כמי ששולט בטבע .ההלכה דורשת ממנו לרדת אל הארץ ,לטבול בתוך מים שנטועים באדמה ,כדי להזכיר לו את מקורו ואת מגבלותיו .המיתה על התורה שדיברנו

עליה קודם ,מיתת האגו ,מוצאת כאן ביטוי מוחשי :לא האדם מחליט איפה תהיה הטהרה, אלא הוא מתבטל בפני המערכת האלוקית הקבועה ,שבה המקווה הוא מקום של דבקות במקור ,מקום של יציבות מול אי-הוודאות של המרחב. כשאנו מבקשים לחבר את התובנות הללו אל נבכי הנפש ,אנו מגלים כי השאיפה לטהרה בתוך מרוץ החיים המודרני ,על כל תעופתו וחידושיו הטכנולוגיים ,אינה אלא ניסיון מתמיד של הנפש למצוא עוגן .הנפש שלנו משוועת לטהרה ,אך היא חווה את המציאות כמרחב מנותק ,מרחב שבו אנו מרגישים לעיתים כמרחפים באווירון ,רחוקים מן הקרקע היציבה של האמת הפשוטה .הניסיון לבנות מקווה בתוך אווירון הוא משל לנפש המבקשת לקדש את עצמה בתוך המרוץ המהיר ,בלי לעצור ,בלי להשתרש ,בלי להתחבר מחדש אל האדמה. אך הטהרה האמיתית ,כפי שמלמדת אותנו ההלכה ,דורשת מאיתנו ירידה אל הקרקע, דורשת מאיתנו את העצירה ,את הנחיתה אל תוך הפשטות של היסוד. ההנהגה האישית העולה מתוך כך היא הנהגה של השתרשות .כשאדם מבין שהטהרה תלויה בחיבור לקרקע ,הוא לומד להעריך את החשיבות של יציבות רוחנית בתוך חייו. הוא מבין שאינו יכול לדלג מעל המציאות ,ואינו יכול לצפות לטהרה מתוך ניתוק .האמונה בטהרה הופכת להיות האמונה ביכולת שלנו לשוב אל המקור ,להניח את תחושת השליטה וההישגיות ,ולחזור להיות כמי שנברא מן האדמה .זוהי הזמנה להשתחרר מהצורך בפתרונות מהירים ,בטכנולוגיה המבטיחה נוחות ,ולהבין כי הנפש זקוקה למגע חי עם השורשים ,עם יסודות הקדושה שנמסרו לנו מדור לדור. החיבור לאמונה מתבטא בכך שהיהודי יודע שגם בשיא המרוץ ,בשיא הטיסה ,הוא נדרש לזכור את הקרקע .המקווה הופך להיות המצפן המזכיר לו שלא הכל הוא כוח וטכנולוגיה. ישנם גבולות שנועדו להגן על הקדושה ,ישנם תנאים שנועדו לחבר אותנו אל הנסתר שבהוויה .ההסכמה לוותר על הנוחות האישית ,על היכולת לטבול 'בכל מקום ובכל עת', ולהתאמץ להגיע אל המקווה המחובר לקרקע ,היא היא גילוי הטהרה בנפש .היא מבטאת את הכניעה העמוקה לפני רצונו של בורא העולם ,שקבע כי הטהרה נמצאת דווקא בחיבור אל האדמה ,אל המקום שבו האדם פוגש את עצמו באמת ,ללא רעשי הרקע של העולם. במסע החיים ,המבקש מאיתנו להמריא אל על ולהישגיות בלתי פוסקת ,ניצב המקווה כמעצור מוסרי המזכיר לנו את הענווה .המיתה על המקווה ,במובן של ויתור על הרצון האישי להקלה ולנוחות טכנולוגית ,היא ביטוי ליושרה פנימית .כאשר אדם בוחר להכפיף את מציאותו למערכת ההלכתית הקבועה ,גם כשהיא דורשת ממנו מאמץ פיזי של ירידה אל הקרקע ,הוא בונה בקרבו קומה מוסרית של קבלת עול .השאלה אינה רק הלכתית-טכנית, אלא שאלה של תפיסת עולם :האם אני הוא זה המכתיב את חוקי הטהרה שלי ,או שאני כפוף למציאות שנטע בורא עולם בעולמו? המוסר הישיבתי מחדד כאן את מושג האחריות .אדם המבקש לטהר את נשמתו אינו יכול להסתפק בחיקויים של קדושה .הוא נדרש להבחין בין האמת הפנימית לבין הנוחות המדומיינת .היכולת להכיר בכך שגם במציאות של טיסה ,של גובה ושל מרחקים ,עלינו

להישאר מחוברים ליסודות ,היא תמצית המוסר .אדם שמוותר על 'מקווה באווירון' מתוך הבנה שהלכה אינה מופקרת לרצון האדם ,מוכיח לעצמו שהוא מסוגל להמיר את רצונו האישי ברצון ה' ,ובכך הוא הופך את עצמו לכלי הראוי לקבלת טהרה אמתית. מכאן צומח מצפן פנימי המכוון אותנו להערכה מחודשת של גבולות .המוסר דורש מאיתנו לחיות בתוך המציאות הטבעית ,לא לנסות לעקוף אותה באמצעות פתרונות מלאכותיים המנוגדים לשורש הקדושה .השקט הנפשי שמושג מתוך הציות לדין אינו פשרה ,אלא ניצחון של הנשמה על האגו .כשאנו מבינים שהטבילה בקרקע היא הדרך שבה הטבע כולו מתקדש ,אנו לומדים לכבד את סדרי הבריאה ומוצאים נחמה גדולה בידיעה שאין אנו צריכים להמציא את עצמנו מחדש ,אלא רק להתחבר אל המקור הנצחי שניתן לנו בסיני. מתוך מסענו המרתק בין שמיים לארץ ,אנו יוצאים עם אמת פשוטה ועמוקה לחיי היומיום. ראשית ,הידיעה כי הקדושה אינה מותאמת לנוחות שלנו ,אלא אנו מתאימים את חיינו לקדושה; לעולם לא נחפש פתרונות מהירים המנתקים אותנו מהיסוד ,גם כשאנו בשיא הטיסה של מרוץ החיים .שנית ,הענווה שבקבלה :לא כל אתגר דורש פתרון טכנולוגי יצירתי, לעיתים הגדולה האמיתית היא דווקא בעצירה ,בנחיתה אל קרקע המציאות ובעמידה על כך שהשורשים שלנו – אלו שנטע בורא עולם בבריאה – הם אלו המעניקים לנו את החיות והטהרה .ולבסוף ,השקט הפנימי המושג מתוך ההבנה כי הטבילה אינה פעולה חיצונית של מים ,אלא מסירות נפש להיות חלק ממערכת של נצח שאינה משתנה לעולם.

עיקר העניין: עיקר העניין המזדכך מתוך סוגייתנו הוא ההבנה כי הטהרה אינה מניפולציה טכנית, אלא מפגש חי בין נשמת האדם לבין שורשי הקיום .אנו חיים בעולם המקדש את התנועה ,את הטיסה ואת השחרור מכבלי המקום והזמן ,אך דווקא במקום הזה מלמדת אותנו התורה שיעור בנאמנות לקרקע .הנס של בארה של מרים ,המלווה את העם בדרכים ,אינו הזמנה לפרוץ גדרות ולבנות מקוואות בשחקים ,אלא דווקא להפך :הוא ההוכחה לכך שגם כשהקדושה מופיעה באופן פלאי ,היא תמיד מבקשת את החיבור המקורי לאדמה .כאשר אנו מנסים להעתיק את הקדושה למרחבים של אווירון ,אנו עלולים למצוא את עצמנו עם הרבה מים ,אך ללא המעיין המטהר .הסוד הגדול של היהודי הנודד הוא היכולת לשאת את הקרקע איתו לא בתוך המטוס, אלא בתוך הלב ,בנאמנות מוחלטת להלכה היציבה שאינה מתעופפת עם הרוח. בנתיבי חיינו ,בין המראה לנחיתה ,זוהי קריאה לא להתפתות לקסם שבטכנולוגיה, אלא לשוב ולהכות שורש בקרקע האמת ,לדעת שהחיים האמיתיים אינם נמצאים במרחבי האוויר הבלתי מוגבלים ,אלא במקום הקטן והצנוע שבו המים פוגשים את האדמה ,ושם ,ורק שם ,מתרחשת הטהרה השלמה.