מדוע בני ישראל לא התאבלו והספידו את מרים?

מדוע בני ישראל לא התאבלו והספידו את מרים? ענן כבד של שתיקה עוטף את קדש .במדבר צין ,בין סלעי הגיר הלבנים לבין שממת החול האינסופית ,השקט חותך את האוויר .שם ,במקום שהתורה מכנה בפשטות אכזרית "שם" ,הגיעה מרים הנביאה אל סוף דרכה .זו שהייתה למשמרת על היאור ,זו ששירה פרצה מפיותיה בים סוף ,זו שחייה היו שזורים בנבואה ובדאגה – מונחת עתה במנוחת עולמים .אך היכן הדמעות?…

מדוע בני ישראל לא התאבלו והספידו את מרים? ענן כבד של שתיקה עוטף את קדש .במדבר צין ,בין סלעי הגיר הלבנים לבין שממת החול האינסופית ,השקט חותך את האוויר .שם ,במקום שהתורה מכנה בפשטות אכזרית "שם" ,הגיעה מרים הנביאה אל סוף דרכה .זו שהייתה למשמרת על היאור ,זו ששירה פרצה מפיותיה בים סוף ,זו שחייה היו שזורים בנבואה ובדאגה – מונחת עתה במנוחת עולמים .אך היכן הדמעות? היכן נהי העדה? פסוקים ספורים ,חמש מילים קצרות בלבד ,מתארים את פטירתה ,בעוד מותו של אהרן אחיה נפרס על פני מחזה מרהיב של שבעה פסוקים ,בלוויית בכי ממושך של שלושים יום על ידי כל בית ישראל .אהרון נאסף אל עמיו בראש הר ההר, תחת כיפת השמיים הפתוחה ,ומרים? מרים מתה כצל חולף ,נטולת טקס ,נטולת הספד. האדמה לא רעדה ,העם לא נעצר .מדוע זכתה הנביאה הגדולה ,אחותם של משה ואהרן, למנוחה כה שקטה ,כה אלמונית ,עד כי נדמה כאילו נשכחה מלב בטרם יבשה האדמה מעל קברה? השאלה הזו צורבת ,תובעת תשובה ,ודורשת מאיתנו לחדור אל מעבר למסך העשן של השתיקה המקראית. על שולחן הלימודים פרוס המקרא ,כשהוא חושף בפנינו את הרגעים שבהם נחתם גורלה של הנביאה .בתוך אותיות הפסוקים הדוממות ,נחבא סודו של ההספד שלא נאמר ,ושל המילים המצומצמות שבחרו לשרטט את קו הגבול האחרון של חייה .אנו צוללים אל תוך דבריהם של גדולי המפרשים ,המנסים לפענח את פשרה של השתיקה המקראית אל מול ההתפרצות הגדולה של הפסוקים במותו של אהרן ,ומגלים כיצד פרשנות פשוטה של לשון התורה טומנת בחובה הדים לעומק הכאב והחוסר שנוצרו באותו רגע היסטורי בקדש. ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צן בחדש הראשון וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותקבר שם (במדבר כ ,א). רש"י (במדבר כ ,א) כתב :ותמת שם מרים -אף מיתתה בכפרה כמותם של בני אהרן ,מה בני אהרן מכפרין אף מרים מכפרת .וביאור דבריו הוא שהסתלקותה של הצדקת אינה רק מאורע טרגי ,אלא פעולה רוחנית עמוקה המגינה על הדור ומכפרת על עוונותיו ,גם אם העם לא השכיל לעמוד על גודל האובדן באותה השעה. רבי אברהם אבן עזרא (במדבר כ ,א) פירש :כי המילה שם באה לציין את המקום המדויק בו נחתמו חייה ,והעובדה שלא פורט מקום בעל שם או תואר מיוחד ,מלמדת על האופן שבו הסתיימה שליחותה בתחנה ארעית בתוך הנדודים ,מבלי שניתן לעם מרווח של זמן להיערך לפרידה כפי שהיה במותו של אהרן. הרמב"ן (במדבר כ ,א) ביאר :כי הכתוב מתמצת את פטירתה של מרים כדי להבליט את הסמיכות המיידית לחיסרון המים ,שהרי מיד לאחר מכן נאמר ולא היה מים לעדה .הוא מסביר כי השתיקה של העם מול מיתתה היא היא המקור לטלטלה שבאה בעקבותיה ,שכן השכחה של פועלה הרוחני היא שהובילה להפסקת הבאר. הרד"ק (במדבר כ ,א) כתב :כי הביטוי ותקבר שם בא ללמד כי לא נערך לה מסע לוויה

ממלכתי ,אלא נקברה במקום פטירתה ללא שיהוי ,ודבר זה מדגיש את העובדה שהציבור לא היה ערוך להעניק לה את הכבוד האחרון הראוי לנביאה במעמדה. תרגום אונקלוס (במדבר כ ,א) תרגם :ומיתת תמן מרים ואתקברת תמן .הוא מדגיש את פשטות התיאור הארמי ,המשאיר את האירוע במישור העובדתי היבש ,מה שמחדד את תחושת הריקנות והחוסר בהספד מפורש בקרב העם. כלי יקר (במדבר כ ,ב) כתב :שכל הסיבה שאחרי פטירת מרים לא היה מים לעדה היא על צד העונש לפי שלא הספידוה כראוי ,כי במשה ואהרן נאמר ויבכו אותם בני ישראל ,ואצל מרים לא נאמר ויבכו אותה אלא ותמת ותקבר שם ,כי במקום שמתה שם היתה קבורתה לאלתר ונשכחה כמת מלב ולא הרגישו בהעדרה כלל ,על כן נחסרו להם המים כדי שידעו למפרע שהבאר היה בזכות מרים (שם) .הוא מבאר כי השתיקה הציבורית לא הייתה מקרית, אלא נבעה מחוסר הכרה בחשיבותה ,והעונש על כך הגיע בצורה של צמא גשמי ,הממחיש את הצמא הרוחני שנוצר עם הסתלקותה. כאשר אנו מניחים את יריעת הפסוקים בצד ומתקרבים אל דברי חכמינו בבית המדרש, אנו מגלים כי השתיקה המקראית הופכת לקול רועם של עומק וסוד .הגמרות הקדושות אינן מסתפקות בתיאור העובדתי ,אלא חודרות אל תהומות מיתתה של מרים ,ומגלות לנו את שורש חייה וכפרתם של ישראל .בחדרי חדרים של הסוגיות ,אנו מוצאים את המפתח להבנת המסתורין שאופף את אותה הסתלקות ,ואת הקשר החי שבין הסתלקות הצדקת לבין טהרתם של ישראל. בגמרא במסכת מועד קטן (דף כח עמוד א) אמרו :מיתת מרים היכא כתיבא? בבני ישראל וגו' וישב העם בקדש ותמת שם מרים .וכי מה ראו לכתוב מיתת מרים בצד פרשת פרה אדומה? לומר לך :מה פרה אדומה מכפרת ,אף מיתת צדיקים מכפרת .ובביאור הדברים ,הרי שחז"ל מעתיקים את מוקד הדיון ממחסור המים אל המישור של טהרה וכפרה; מיתתה של מרים אינה עוד אירוע שולי בנדודי המדבר ,אלא כוח רוחני המטהר את העדה כולה ,ממש כפרה אדומה המכפרת על טומאת המת ,ובכך רומזים חכמים כי פטירתה היא המשכה של עבודתה בחייה – טהרת עם ישראל. בתלמוד ירושלמי במסכת סוטה (פרק א הלכה ט) ביארו :מנין שהייתה מרים נביאה? שנאמר ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף .היא שעמדה על היאור והמתינה למשה אחינו, היא שזכתה לראות את ישועת ישראל עוד בטרם נולד .דברי הירושלמי באים להאיר את דמותה של מרים כמי שחייה היו שזורים בנבואה ובהשגחה מראשיתם ,ובכך הם מעצימים את התמיהה על כך שסופה נכתב בפשטות כה גדולה ,שהרי דמות כה נעלית ראויה הייתה לכאורה להספד רם ונשגב. רש"י במסכת מועד קטן (דף כח עמוד א) ביאר :דכתיב ותמת שם מרים ,וסמיך ליה ולא היה מים לעדה .שאין מים לעדה אלא בזכותה של מרים ,וכיון שמתה -פסק המים .הוא מחבר את דברי הגמרא אל פשט הפסוקים ומבהיר כי כל עניין הבאר ,שהיה כוח החיים של בני

ישראל במדבר ,היה תלוי ועומד על צדקותה של מרים ,ועם הסתלקותה ,המציאות הטבעית של העדה השתנתה מן הקצה אל הקצה ,מה שמסביר מדוע פטירתה לא הייתה רק אירוע משפחתי אלא קריסה של תשתית הקיום הלאומי. מול דפי הגמרא המאירים את סודה של הנביאה ,ניצבו רבותינו הראשונים וביקשו לפענח את התעלומה :כיצד ייתכן שדמות כה מרכזית ,שעליה נאמר כי הבאר נמשכה בזכותה, זכתה לתיאור כה מצומצם ושקט? בכתביהם אנו מוצאים את ניסיון ההעמקה בדקויות הלשון ,המבקשים להבין את היחס בין גודל הנשמה לבין האופן שבו היא נאספת אל בוראה, ואת התהודה העמוקה שהותירה הסתלקותה בחלל המדבר. רבינו משה בן נחמן (במדבר כ ,א) כתב :כי מיתתה של מרים הנביאה הייתה בהסתר ,לפי שלא רצה הקב"ה להרבות בהספדים מפני כבודו של משה רבנו ,שהרי מרים נצטרעה בלשון הרע שדברה בו ,ואף על פי שנתרפאה וזכתה לכפרה ,מיתתה הוסמכה לפרשת פרה להורות על כפרתה הגמורה ,אך בכל זאת נותרה המיתה בצניעות רבה ,מבלי שהעם יחווה את השבר כפי שחווה במיתת אהרן ,מחשש שמא יתעורר ערעור על כבודו של משה אם ירבו בהספד. רבינו בחיי בן אשר (במדבר כ ,א) ביאר :כי המילים ותקבר שם ,באו ללמד על גודל מעלתה של מרים ,שנקברה בטהרה גמורה ללא מגע יד אדם ,כדרך שמצינו במשה רבנו ,אלא שהדבר נעשה בצורה כה נשגבה ,עד שהעם לא הרגיש בהתרחשות האירוע .הוא מוסיף כי היעדר ההספד הציבורי אינו מלמד על זלזול ,אלא על העובדה שנשמתה הייתה כה עדינה ורוחנית ,עד כי הסתלקותה מהעולם הפיזי לא השאירה רושם חומרי של אבל ,אלא חלל רוחני שבא לידי ביטוי בהפסקת הבאר. רבי יעקב בעל הטורים (במדבר כ ,א) חידש :כי העובדה שמרים מתה בראש חודש ניסן ,כפי שמשתמע מהכתוב ,היא המפתח לכל העניין .ביום זה היו ישראל טרודים בהכנות למשכן ובטהרתם ,וייתכן כי הטרדה הציבורית הגדולה היא שמנעה מהם להתפנות כראוי לאבלות, והדבר מלמד על כך שלעיתים גדולי ישראל נאספים אל עמם בעת שהדור טרוד בעבודת ה' ,מבלי שיזכו למלוא תשומת הלב הראויה להם במישור הציבורי. רבי יצחק אברבנאל (במדבר כ ,א) ביאר :כי אילו היו בני ישראל יודעים שזכות הבאר תלויה במרים ,בוודאי היו מספידים אותה בבכי רב .הוא מסביר כי השתיקה המקראית באה לשקף את חוסר מודעותו של העם; הם לא הבינו את הקשר בין קיומה של מרים לבין השפע המים, ולכן מיתתה נראתה להם כאירוע פרטי שאינו מחייב הספד לאומי ,עד שחשו בצמא וגילו את גודל האובדן לאחר מעשה. כאשר אנו מעיינים בכתבי האחרונים ,אנו פוגשים מבט חודר המנסה למשש את הדינמיקה שבין המנהיג לבין העם ,בנקודת המפגש שבין הסתלקות הצדיק לבין חובת ההכרה של הכלל .האחרונים אינם מסתפקים בתיאור המקראי ,אלא מבקשים להבין את המנגנון האנושי והרוחני שעמד מאחורי חסרון ההספד ,תוך שהם מנתחים את המשמעות של היעדר אבל ציבורי אל מול הלקח המר המשתמע ממנו עבור הדורות כולם.

רבי שלמה אפרים מלונטשיץ בספר כלי יקר (במדבר כ ,ב) ביאר :כי הקב"ה הוליך את העם בדרכי הנהגה שנועדו להבהיר להם את ערכה האמיתי של מרים .הוא מדגיש כי לו היו מספידים אותה כראוי מתוך הכרה במעלתה ,הרי שהבאר לא הייתה פוסקת ,שכן ההספד עצמו הוא ביטוי להכרה בזכותו של הצדיק ,וברגע שהעם החמיץ את רגע הפרידה ולא השכיל להעניק לה כבוד ,התבטלה הזכות ונסתתמו המעיינות. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בחפץ חיים בספרו שמירת הלשון (שער הזכירה, פרק יג) ביאר :כי השתיקה סביב מיתת מרים אינה מקרית ,שכן היא קשורה לחטאה בלשון הרע ,שגם לאחר כפרתו נותר רושם שעיכב את הציבור מלהתייחס אליה כאל נביאה שדרכה מנהיגים את ישראל .הוא מחדד כי המיתה מתוך הסתר מעידה על הצורך של הצדיק לזכך את עצמו עד תום ,וכי העם לא הגיע לדרגה שבה הם יכולים להבחין בין פגם שחלף לבין קדושה נצחית. רבי יוסף חיים מבגדאד בעל הבן איש חי בספרו אדרת אליהו (במדבר כ ,א) כתב :כי מרים זכתה להיקבר ביום ראש חודש ,יום שבו כוח הדין נמתק ,כדי להמשיך על עם ישראל השפעה של רחמים לאחר פטירתה .הוא מסביר כי חסרון ההספד לא היה חסרון בהערכה, אלא העלם של ההשגחה כדי שיתגלה כוחה הרוחני של מרים דווקא מתוך החלל שנוצר, בבחינת יתרון האור מתוך החושך. האדמו"ר מליבוביץ' רבי מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש בספרו ליקוטי שיחות (כרך יח ,פרשת חקת) ביאר :כי אצל אהרן הכתוב מדגיש את כבודו משום שהיה כהן ומנהיג גלוי ,בעוד שמרים פעלה בעוז רוחה במקומות הנסתרים ,בבחינת אישה חכמה הבונה את ביתה בסתר .הוא מוסיף כי חסרון ההספד הציבורי מלמדנו שגודל מעלתה היה למעלה מהשגת העם ,עד שלא יכלו לתת ביטוי לאבלם במילים ,והשתיקה הייתה הביטוי הנעלה ביותר לקדושתה. במעלה הדרך ,בבית המדרש הגדול של דורנו ,עומדים גדולי המורים ומנסים לזקק את התחושה המעיקה המלווה את היעדר ההספד למרים .בחיבורם של הדורות האחרונים, אנו מוצאים קריאה דקה אל הנפש ,השואלת על היחס שבין מנהיגות הפועלת בגלוי לבין זו שסוללת נתיבים בלבבות בסתר ,ועל המחיר הכבד של חוסר רגישות ציבורית כלפי מי שבנתה את יסודות האומה בנשימה אחת עם כל יהודי. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו שו"ת הראש"ל (חלק ב ,סימן ד) ביאר :כי הלקח המר מהעובדה שלא הספידו את מרים הוא אזהרה לדורות על כפיות טובה כלפי מי שפועל למען הכלל .לדבריו ,אנו למדים מן הפרשה שחובה על הציבור להיות ערים ורגישים לפועלם של גדולי הדור וצדקניות הדור ,ואסור להמתין עד לאחר הסתלקותם כדי להכיר בערכם ,שכן אי הכרת הטובה הזו היא שגרמה להפסקת זכות הבאר שליוותה את ישראל. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת חקת ,סימן כז) ביאר :כי אצל אהרן הכהן מודגש הבכי של כל העדה משום שהיה "אוהב שלום ורודף שלום" ,תכונה שדרשה ממנו מעורבות

אישית עם כל אחד ואחד מישראל ,ולכן החיסרון מוחשי לכל נפש .לעומתו ,מרים פעלה ברוח ובמסירות נסתרת ,ובכך היא מייצגת את אותם דמויות מופת שפעולתם נבלעת במרקם החיים של הכלל ,עד שנדמה שאין הם זקוקים להספד חיצוני ,כי השפעתם חקוקה בעצם קיומו של הדור ,גם אם הדור עצמו לא השכיל לבטא זאת בדמעות. הגאון רבי אברהם אליעזר זאב בספרו בירורי מסורות (חלק ב ,סימן יא) ביאר :כי ההבדל בין מיתת אהרן למיתת מרים נעוץ במיקומם של הדברים .אהרן נפטר בראש ההר ,במקום גלוי לעין כל ,כחלק מתהליך פרידה שנועד להטמיע בעם את ערכי הכהונה .מרים ,לעומת זאת ,נפטרה בתוך הוויית המדבר ,בתוך השגרה של הנדודים ,מה שמלמדנו כי ישנן קדושות שאינן זקוקות לטקסים פורמליים כדי להשאיר חותם ,אלא הן מלוות את האדם בדרכו, והעובדה שלא הספידוה היא עדות לכך שהיא כבר הייתה חלק אינטגרלי מנשמת האומה, עד שהסתלקותה נחוותה כשבר פנימי שקט ולא כאירוע חיצוני. המסע בנבכי הסוגיה מוביל אותנו מן העיון בכתובים אל החיים עצמם ,אל רגעי האמת שבהם אנו נדרשים לבחון את יחסנו אל האנשים הנמצאים סביבנו ,ובפרט אל אלו הפועלים בענווה ונסתרות .הסתלקותה של מרים ללא הספד אינה רק סיפור עתיק ,אלא היא מהווה אבן בוחן למחויבותנו להכיר בטובו של האחר ולהוקיר את פועלו בעודו חי ,בטרם ייפתח חלל שלא ניתן למלאו. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספריו ביאר :כי הנפקא מינה המעשית לכל אדם ואדם היא הצורך להשתחרר מן העיוורון המונע מאיתנו לראות את החסד והטוב של הזולת .כאשר אנו חיים את שגרת יומנו ,אנו נוטים לקבל כמובן מאליו את עבודתם של אנשי החינוך ,מנהיגי הקהילה ,ובני משפחתנו המסורים .הלקח מפטירת מרים הוא שעל האדם מוטלת החובה לפתח רגישות ולא להמתין לרגע המשבר או לאובדן כדי לבטא הערכה ,שכן החוסר בהכרת הטובה עלול לגרום לאובדן הברכה והשפע בחיים האישיים והקהילתיים. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת חקת ,סימן כז) ביאר :כי בהנהגה הציבורית והתורנית עולה כאן יסוד עמוק של אחריות .מנהיגים ודמויות מופת ,ובמיוחד אלו שעושים מלאכתם נאמנה מאחורי הקלעים ,ראויים ליחס של כבוד והערכה ,לא רק כדי להנעים להם את חייהם ,אלא כדי לתחזק את החיבור הרוחני של הקהילה אליהם .היעדר ההספד למרים מורה לנו כי קהילה שאינה יודעת להוקיר את פועלם של מנהיגיה ,הרי שהיא מנתקת את צינור ההשפעה שלהם מעליה ,ועל כן בכל מקום שבו ישנה עשייה ברוכה ,חייב הציבור ליזום ביטויים של הוקרה והכרת הטוב. הגאון רבי מנשה קליין בשו"ת משנה הלכות (חלק יב ,סימן קסג) ביאר :כי ההשלכה המעשית לעניין כבוד המת ואבלות ,היא שחובה עלינו ללמוד להבחין בין דרכי האבל השונות לפי מעלת האדם ופועלו ,אך בראש ובראשונה חובה עלינו להישמר מביזוי כבודם של צדיקים. גם אם הסתלקותם של אנשים מסוימים נראית שקטה או חסרת תהודה ציבורית ,חובתנו לנהוג בהם כבוד בלווייתם ובהספדם ,כדי שלא להיכשל בחסרון הכרה שעלול להוביל לענישה על הפסקת השפע והברכה בקהילה.

בעומק הסוגיה ניצב המתח שבין התגלות הנהגת ה' בעולם לבין הדרך שבה בני אדם תופסים את המציאות סביבם .המדבר ,על מרחביו האינסופיים ,משמש תפאורה לחיים של תלות מוחלטת בבורא ,כאשר דמויות המופת הן הצינור שדרכו זורם השפע אל העם. כאשר צינור זה נסתם ,לא בגלל היעדר שפע מצד ה' ,אלא בגלל היעדר יכולת הקיבול של העם ,נוצר רעב וצמא שאין להם מזור .עומק העניין טמון בהבנה כי ההספד והאבל אינם רק מחווה של כבוד למת ,אלא כלי קיבול פנימי שדרכו העם מפנים את נוכחותו הרוחנית של הצדיק שנסתלק ,ובהיעדרו – מתנתק הקשר המקשר בין עולם העליון לעולם התחתון. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו שמירת הלשון (שער הזכירה ,פרק יג) ביאר :כי הנשמה של הצדיק אינה נעלמת מן העולם ,אלא נאספת אל מקום גבוה יותר, ומכאן ואילך ההשפעה שלה היא פנימית ונסתרת .הקושי של עם ישראל בהספד מרים לא היה איבוד זיכרון חיצוני בלבד ,אלא חוסר בשלות רוחנית להכיל את האופן שבו מרים ממשיכה להשפיע לאחר מיתתה .הרעיון העמוק הוא שהצדיק דורש מאיתנו לפתח כלים של ראייה פנימית ,שכן ככל שהאדם מתעלה ברוחניותו ,כך הופכת נוכחותו בעולם לדקה ורוחנית יותר ,ופחות תלויה בצורה חומרית גלויה. רבי שלמה אפרים מלונטשיץ בספרו כלי יקר (במדבר כ ,ב) ביאר :כי ההספד הראוי למרים לא היה צריך להסתכם בבכי על עברה ,אלא בהכרה בכך שהיא עמוד האש המלווה את הקהילה גם לאחר מותה .עומק הרעיון הוא כי חוסר ההספד חשף פגם בסיסי בחיבור של העם למידותיה של מרים ,שכן האבל הוא שעת כושר שבה האדם משיל מעליו את חומריותו ומתחבר למהות הנשמתית של הנפטר .כשהעם בחר להמשיך בשגרת יומו ללא עצירה ,הם הוכיחו כי לא הפנימו את העובדה שהבאר אינה מים בלבד ,אלא זכות קיומית שנובעת מן הנשמה הדבקה בבורא. הגאון רבי מנשה קליין בשו"ת משנה הלכות (חלק יב ,סימן קסג) ביאר :כי התופעה של צדיקים שנסתלקים ללא הספד ראוי היא תזכורת מתמדת לכך שהעולם אינו מנוהל על פי רצונם של בני האדם ,אלא על פי חשבונות שמים עמוקים .העומק הטמון בכך הוא שהקב"ה לעיתים מעלים את מעלת הצדיק כדי לבחון את אמונתו של הדור ,האם הם מסוגלים לראות את השפע גם כשהצינור גלוי פחות ,או שמא הם זקוקים לאותות גלויים כדי להכיר בערכה של נשמה גדולה שחיה בקרבם. השתיקה המלווה את מיתתה של מרים הנביאה מהדהדת בתוך נבכי נפשו של כל אדם. אנו נוטים למדוד את גודל האובדן על פי עוצמת הרעש ,על פי היקף הטקס ועל פי כמות הדמעות שנשפכות בחוצות .אך מבט עומק אל תוך ההסתלקות השקטה של מרים מלמד אותנו כי ישנם סוגי אובדן שאינם נמדדים בכלים חיצוניים ,אלא בחלל הפעור בתוך הוויית החיים .החיבור לנפש דורש מאיתנו להבין כי לעיתים ,האנשים המשמעותיים ביותר בחיינו – אלו שנושאים את הבאר הרוחנית עבורנו – הם דווקא אלו שפעולתם שקטה ,נטולת יחסי ציבור ,ושנוכחותם מורגשת בעיקר בטוב המובן מאליו שהם מעניקים לנו. רבי יוסף יאבץ בספרו אור החיים (פרשת חקת) ביאר :כי הלב האנושי נוטה להתרגל לטוב

המקיף אותו ,עד שהוא מפסיק להבחין במקורו .העדר האבל על מרים הוא מראה לנטייה האנושית לשכוח את השורש בזמן שהענפים ממשיכים לצמוח .החיבור לאמונה בהקשר זה הוא ההבנה כי גם כאשר נדמה שהבאר ממשיכה לנבוע מעצמה ,עלינו לעצור ולהתבונן מי הוא זה המזרים את החיים אל תוך חיינו ,ולהוקיר את אותה נשמה שפועלת עבורנו מאחורי הפרגוד ,גם אם היא אינה זוכה לתשואות המונים. רבי אליהו דסלר בספרו מכתב מאליהו (חלק א ,עמוד קעב) ביאר :כי האדם נבחן ביכולתו לזהות את החסד הנסתר .מרים הנביאה היא דמות המופת של החסד שאינו מחפש תמורה או פרסום ,והאבל שלא הובע עליה הוא הזמנה לכל אחד מאיתנו להתבונן בנפשו פנימה ולשאול :האם אני מסוגל להעריך את החסד הנסתר שאני מקבל בחיי? האם אני יודע להודות לאלו שעושים עבורי את עבודת הקודש מבלי שאהיה מודע לה כלל? ההנהגה הנכונה היא לפתח עין טובה ,היודעת לזהות את הקדושה גם במקומות שבהם היא לא מלווה ברעש ובצלצולים. השל"ה הקדוש בספרו שני לוחות הברית (מסכת פסחים ,דרוש א) ביאר :כי הקדושה נשמרת בצניעות ,והיעדר ההספד למרים מלמד שהיא עלתה למדרגה כה גבוהה ,עד כי הסתלקותה הייתה איחוד מוחלט עם מקורה הרוחני ,מה שאינו מותיר מקום לאבל חיצוני רגיל .החיבור לאמונה הוא בהכרה שישנן נשמות שפועלות בעולם בעוצמה כזו ,שפטירתן אינה הופכת לזיכרון רחוק ,אלא לחלק בלתי נפרד מאותה אנרגיה רוחנית שממשיכה להחיות אותנו ,וכל עוד אנו מחוברים לערכים שהנחילו לנו ,הרי שהם לא באמת הסתלקו. כשאנו מתבוננים במצפן הפנימי שלנו מול דמותה של מרים הנביאה ,אנו ניצבים בפני שאלת הערנות המוסרית .המדבר שבו הלכו בני ישראל אינו רק מרחב גיאוגרפי ,אלא הוא משל למסע החיים האנושי ,שבו אנו מוקפים באנשים המזרים בנו חיים ,מעודדים את רוחנו ושומרים על גחלת האמונה ,אך אנו לעיתים מניחים להם לפעול בתוך שתיקה ,כמעט נעלמים מן העין .המוסר הטמון בפרשת מרים אינו תובע מאיתנו רק להספיד ,אלא לפתח רגישות אקטיבית המזהה את הטוב בעודו מופיע ,ולא להמתין לחסרון כדי להכיר במעלה. הספורנו בפירושו (במדבר כ ,א) ביאר :כי הלקח המוסרי העמוק ביותר הוא הימנעות מן הכפיות הטובה שהובילה את העם לאבל השקט .הוא מדגיש כי האדם הראוי לשמו הוא זה שאינו רואה את פעולתו של הזולת כעובדה מוגמרת או כדבר המובן מאליו ,אלא כאחריות הדדית המחייבת תגובה של הוקרה .המצפן הפנימי מורה לנו כי בכל פעם שאנו חשים בטוב או בשפע המגיע אלינו מידי אדם אחר ,עלינו לעצור ולהוקיר את המקור ,שכן התעלמות זו אינה רק טעות חברתית ,אלא פגם מוסרי המנתק את האדם מן ההכרה באלוקות המפעמת דרך מעשי הבריות. רבי יצחק בלזר בספרו פרי ישראל (על התורה ,פרשת חקת) ביאר :כי חוסר ההספד למרים מציב בפנינו מראה מוסרית חדה לגבי האופן שבו אנו תופסים סמכות וגדולה .לעיתים אנו מעניקים כבוד חיצוני למנהיגים דומיננטיים ,אך מחמיצים את העומק המוסרי של דמויות הפועלות בדרך של ענווה וצניעות .המוסר דורש מאיתנו לפתח כלים של אבחנה רוחנית,