מה משה היה צריך לומר לסלע כדי להוציא ממנו מים?

מה משה היה צריך לומר לסלע כדי להוציא ממנו מים? הנה המעמד המופלא :עשרות שנים חלפו מאז שהמטה הכה את הצור בחורב ,ומאז זרמו המים במדבר ללא הפסקה ,נאמנים לזכותה של מרים .אך כעת ,כשהבאר יבשה והעם גווע בצמא ,ה' מורה למשה הוראה חדשה ,מעוררת השתאות :ודברתם אל הסלע .לא עוד הכאה ,לא עוד כוח פיזי ,אלא כוחו המזוכך של הדיבור .משה ניצב מול הסלע ,המוכר לו משנות נדודים…

מה משה היה צריך לומר לסלע כדי להוציא ממנו מים? הנה המעמד המופלא :עשרות שנים חלפו מאז שהמטה הכה את הצור בחורב ,ומאז זרמו המים במדבר ללא הפסקה ,נאמנים לזכותה של מרים .אך כעת ,כשהבאר יבשה והעם גווע בצמא ,ה' מורה למשה הוראה חדשה ,מעוררת השתאות :ודברתם אל הסלע .לא עוד הכאה ,לא עוד כוח פיזי ,אלא כוחו המזוכך של הדיבור .משה ניצב מול הסלע ,המוכר לו משנות נדודים ,ונדרש כעת להפעיל עליו עוצמה מסוג אחר לגמרי .השאלה המנקרת בלב אינה רק מה היה עליו לומר ,אלא איזו מהות רוחנית נדרשת כדי שדומם יקשיב למילה אנושית ,ומהו אותו פרק של תורה ,אותו דיבור נשגב ,שיש בו כדי להעיר את כוחות הטבע הרדומים ולהפוך אבן למקור חיים .האם ייתכן שהסלע ,כמשל לעם ישראל ,מחכה למילים של השפעה ,של תורה ושל התעוררות ,ולא רק למכות המבקשות להוציא ממנו תוצאות? במרחבי המדבר הגדול ,שבו העבר וההווה נפגשים סביב הסלע היבש ,מילים הופכות למפתח .הפסוקים בפרשת חקת אינם רק הוראה טכנית ,אלא צוהר לשינוי תודעתי עמוק שנדרש משה להפגין .המפרשים הקדושים ,המבקשים לחדור אל פשר הדיבור הנדרש, חושפים בפנינו את עומק הקשר שבין רמת המודעות של המנהיג לבין היענות הטבע לדברו. הפסוק מורה" :ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו" (במדבר כ ,ח) .רש"י שם ביאר: שהיה להם לדבר אל הסלע ,ולו היו מדברים אליו והיה מוציא מים ,היה קידוש השם גדול, שהרי אומרים מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע מקיים מאמר הקב"ה ,קל וחומר שאנו

שחייבים בכך .הוא מבאר כי מהות הדיבור אינה רק בקשה טכנית למים ,אלא יצירת עובדה מוסרית שתשפיע על העם ,שכן המפגש של הסלע עם דבר ה' הוא מופת של ציות שאין בו בחירה או רצון עצמי. רבי אברהם אבן עזרא (במדבר כ ,ח) פירש :ודברתם -כי השם יתברך ברא את הסלע הזה ולו הכוח להוציא מים ,והדיבור הוא האמצעי שבו הוא מצווה על היסודות לצאת מגדרום. הוא מחדש כי אין צורך בתוכן מילולי מורכב ,אלא בעצם הסמכות של הדיבור המחובר לציווי הבורא ,המפעיל את הטבע בצורה מדויקת ופלאית. הרמב"ן (במדבר כ ,ח) ביאר :כי הדיבור אל הסלע הוא ביטוי לאמונה שהטבע כולו משועבד למאמר ה' השגור בפי צדיקיו .הוא מבאר כי משה היה צריך להוכיח שהסלע הוא בבחינת עבד הנשמע למצוות אדונו ,ולכן הדיבור אינו פנייה אל אבן ,אלא גילוי של מלכות ה' המצויה בכל פרטי הבריאה. הספורנו (במדבר כ ,ח) כתב :ודברתם אל הסלע -כי בהיות הסלע תחת הנהגת ההשגחה ,כל דבר שיאמר לו שליח ה' יתקבל כצו מוחלט שאין עליו עוררין .הוא פירש כי הדיבור היה אמור להיות מופנה אל הסלע כמי ששומע ומבין את רצון הבורא ,ובכך להראות לעם כי גם הדומם הוא חלק ממערכת הבריאה המצפה לדבר ה’. בתרגום יונתן בן עוזיאל (במדבר כ ,ח) תרגם :ותמללון עם כיפא -התרגום מדגיש את הפעולה של דיבור ישיר ,מה שמרמז על כך שהדיבור צריך להיות מתוך התקשרות אמיתית בין המדבר לבין מה שנמצא מולו ,כאילו מדובר בישות המגיבה לקולו של הנביא. בבית המדרש של חכמי התלמוד ,הדיבור אינו נתפס כפעולה טכנית גרידא ,אלא כביטוי לחיוניות הרוחנית שבאדם .הגמרא מלמדת אותנו כי כוחו של צדיק טמון ביכולתו להשפיע על המציאות המוחשית באמצעות מילים המחוברות למקור החיים .הדיונים סביב יכולתו של משה להשפיע על הסלע פותחים בפנינו הבנה עמוקה על היחס שבין האדם לטבע, וכיצד מילה אחת של אמת יכולה לשנות את סדרי בראשית. במסכת חגיגה (דף יב ע"א) אמרו :בדורות הראשונים היו דברים שנבראו במאמר ,ועל ידי מאמר היו קיימים .חכמים מלמדים כי העולם נברא בדיבור ,ולפיכך הדיבור הוא הכלי המקורי שדרכו נשמרת ומתפתחת הבריאה .מכאן נובע כי אדם שדרגתו הרוחנית גבוהה, יכול לחזור אל נקודת הראשית הזו ולהפעיל את כוחות הטבע באמצעות הדיבור. במסכת ברכות (דף לב ע"ב) ביארו :גדול כוחן של צדיקים שמבטלין גזירות ומשנין סדרי עולם בדיבורם .הגמרא מדגישה כי הדיבור של הצדיק אינו פנייה אל המציאות ,אלא ביטוי של רצון ה' שמתגלה דרך פיו .כשהצדיק מדבר ,הוא לא רק פונה אל העצמים שסביבו ,אלא מעורר את השורש הרוחני שלהם להיענות לקול המצווה. בגמרא במסכת סנהדרין (דף קא ע"א) מפרשים :שכל המדבר דבר ה' בעולם ,הוא בבחינת צינור המזרים חיים .חכמים מסבירים כי השפעת הדיבור על סביבה דוממת תלויה במידת

הביטול של הדובר כלפי האמת האלוהית .ככל שהאדם מחובר יותר למקור החיים ,כך דבריו אינם נשארים בגדר צליל בלבד ,אלא הופכים למציאות שמשנה את פני השטח. רש"י במסכת מועד קטן (דף כח ע"א) ביאר :כי הדיבור אל הסלע נועד להוכיח שהכל תלוי ברצון ה' ,וברגע שהאדם מבטא את הרצון הזה ,אין צורך בכוח פיזי .הוא מלמד שהדיבור הוא כלי הביטוי העליון של הנשמה ,וכאשר הנשמה מאירה את העולם במילים של קודש, אפילו הדומם מכיר בריבונות של יוצרו. הראשונים ,כדרכם בקודש ,צוללים אל תוך השאלה המרתקת :מהו אותו דיבור בעל כוח אלוהי שהיה אמור להפעיל את הסלע? הם מחדדים כי לא מדובר בבקשה רגילה ,אלא בהתגלות של רצון עליון הפועל דרך פיו של משה .הם מפרקים את המושג הזה לדרגות של אמונה ,חיבור פנימי והכרת ריבונות הבורא על הטבע ,ומסבירים כיצד המילה הופכת לחומר. רבינו בחיי בן אשר (במדבר כ ,ח) ביאר :כי הדיבור אל הסלע הוא הכרה בכך שהדומם הוא בעל נפש שורשית המצפה להוראת השם .הוא מבאר כי משה היה צריך לומר לסלע דברים שיהיה בהם כדי לעורר את הכוח האלוהי הטמון בו ,שכן הסלע שמע את ציווי הבורא מששת ימי בראשית ,והדיבור של משה הוא החותם המעורר את הקיום הזה לפעולה. רבינו יוסף בכור שור (במדבר כ ,ח) חידש :כי הדיבור אל הסלע היה צריך להיות בבחינת ציווי תקיף ,כפי שמצווים על עבד לעשות את מלאכתו .הוא פירש כי משה נדרש להפגין סמכות מוחלטת שאין בה ספק ,וברגע שהדיבור מלא בהכרה שכל הבריאה כפופה למילת הנביא, המים מוכרחים לצאת ,שכן הטבע אינו יכול לעמוד בפני גילוי הרצון האלוהי המדויק. רבינו עובדיה ספורנו (במדבר כ ,ח) ביאר :שדיבור אל הסלע משמעו היה לגלות לכולם שסלע זה אינו אבן סתם ,אלא כלי שרת ביד ה' .הוא מבאר כי משה היה צריך להסביר לעם את מהות הנס ,ובתוך כך הדיבור עצמו היה גורם למים לפרוץ ,שכן המילים של משה היו הופכות את הסלע מסטטי לדינמי בגלל ההתבטלות שלו לקול השם. רבי יעקב בעל הטורים (במדבר כ ,ח) פירש :שכל דבר שנברא במאמר ה' ,ניתן להחזירו למצבו הראשוני על ידי מאמר של צדיק .הוא מבאר כי הדיבור הוא החוט המקשר את הנברא לבוראו ,וכאשר משה היה פונה אל הסלע ,הוא היה מחזיר אותו לנקודת ההתחלה של היצירה ,ושם ,מתוך אותה נקודה ,המים היו נובעים מאליהם בלי צורך במגע יד. בעיונם של האחרונים ,הדיבור אל הסלע הופך להיות המבחן האולטימטיבי של המנהיג בדרכו להוביל את העם אל מדרגת האמונה שמעבר לטבע .הם מנתחים את הפער שבין השפעת המים לבין המילים ,ומחדדים כי הדיבור אינו פעולה חיצונית ,אלא יציקת תוכן רוחני אל תוך המציאות .הדיון עובר לבירור מהות המילה שביכולתה להניע את גלגלי הטבע ,ומסביר כיצד הדיבור המדויק מביא לידי ביטוי את סוד החיים. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים (על התורה ,פרשת חקת) ביאר: כי הדיבור היה אמור להיות מתוך רעד של יראת שמיים ,כמי שעומד לפני מלך ומבקש

ממנו להטות את הטבע .הוא מבאר כי כוח הדיבור תלוי בטהרת הפה של הדובר ,שכן מילים שיוצאות מלב טהור ומפה שאינו יודע לשון הרע ,הן מילים בעלות עוצמה יצירתית שיכולות להפוך דומם למקור חיים. רבי יצחק בלזר בספרו פרי ישראל (פרשת חקת) ביאר :כי משה היה צריך לומר לסלע דברי תורה ,שכן התורה היא הכוח המניע של העולם .הוא מחדש כי על ידי אמירת פרק תורה או דברי אמת ,משה היה מחבר את הסלע לשורש האמונה ,וזה היה מפעיל את הכוח האלוהי שבו .ההסבר הוא שהסלע אינו מגיב למילים אנושיות ,אלא להשתקפות של דברי התורה שנאמרים בביטול גמור מול בורא העולם. הגאון רבי אברהם אליעזר זאב בספרו בירורי מסורות (חלק ב ,סימן כ) ביאר :כי הדיבור אל הסלע היה מבחן של התמסרות למטרה ,ללא רצון אישי להפגין כוח .הוא מבאר כי משה היה צריך לבטא בדיבורו את הרצון האלוקי בלבד ,ולהניח בצד את תחושת המנהיגות המבקשת פתרון מיידי .הנקודה המרכזית היא שהדיבור המדויק ,שאין בו שום תערובת של "אני" או כעס ,הוא הדיבור שיכול להוציא מים מן הסלע באופן מושלם. רבי יוסף חיים מבגדאד בספרו אדרת אליהו (במדבר כ ,ח) ביאר :כי על משה היה לומר לסלע את השם המפורש או דברי קדושה שמרעידים את אמות הסיפים של העולם .הוא מבאר כי הסלע מחכה למילה שתזכיר לו את מעמד הר סיני ,וברגע שמשה היה משמיע את המילה המחוברת לקדושה הזו ,הסלע היה נפתח מאליו ,שכן אין דבר העומד בפני התגלות שכינה בתוך הבריאה. גדולי הדורות האחרונים רואים בדיבור של משה אל הסלע שיעור נצחי ביכולת של האדם להשפיע על המציאות ללא שימוש בכוח פיזי ,אלא באמצעות התעלות רוחנית .הם בוחנים את המילים שנדרשו להיאמר ואת עוצמתן כמפתח להבנת תפקיד המנהיג והשפעתו על סביבתו. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק י ,יורה דעה ,סימן כז) ביאר :כי הדיבור אל הסלע נועד לחנך את בני ישראל כי הדיבור הוא הכלי המקודש ביותר ,וכאשר אדם מוציא מילים מהפה בקדושה ובטהרה ,הוא בורא מציאות חדשה .הוא מחדש כי משה היה צריך להוכיח כי הדיבור האנושי ,כאשר הוא מחובר לרצון הבורא ,יכול לפעול את כל מה שפעולות פיזיות עושות ,ובכך ללמד את העם שיראת שמיים אינה זקוקה לכוח המכה אלא לדיוק בפה. מו"ר הגר"ש וואזנר בספרו שו"ת שבט הלוי (חלק ט ,סימן רמד) ביאר :כי הדיבור אל הסלע היה צריך לכלול דברי תוכחה וחיזוק לבני ישראל ,כדי שהם יחזרו בתשובה ,ועל ידי התשובה של העם – הסלע היה נותן את מימיו .הוא מחדש כי הסלע היה בבחינת ראי לעם ישראל, וכאשר משה דיבר אל העם והם התעוררו ,ממילא הסלע התעורר ,שהרי המציאות החיצונית היא השתקפות של המצב הרוחני הפנימי של בני ישראל.

הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו מאור ישראל (פרשת חקת) ביאר :כי משה היה צריך לומר לסלע את השבח להקדוש ברוך הוא על חסדיו ,ובתוך דברי השבח היו נפתחים מעיינות המים .הוא מבאר כי אין צורך בבקשה ישירה מהסלע ,אלא עצם העיסוק בשבח הבורא משנה את המציאות הטבעית ,שכן המילים של השבח הן הממשיכות את השפע האלוהי אל תוך העולם החומרי ,והן אלו שפותחות כל סגור. האדמו"ר ה"בית ישראל" מגור בספרו בית ישראל (פרשת חקת) ביאר :כי משה היה צריך לדבר אל הסלע כאל תלמיד ,בדרך של לימוד והדרכה .הוא מחדש כי התביעה הייתה שמשה ידבר אל הסלע כפי שרב מדבר אל תלמידו כדי להוציא ממנו את כוחותיו הטמונים, שכן לכל נברא יש כוחות נסתרים שרק הדיבור הנכון יכול לחשוף ולהוציא אל הפועל ,ומשה היה אמור להיות המורה המגלה את הפוטנציאל שבטבע. הלקח הגלום בציווי לדבר אל הסלע מניח על שולחננו תובנות מוחשיות לאופן שבו אנו מנהלים אינטראקציות ,מחנכים את סביבתנו ופועלים מול אתגרים הנראים כאבני נגף. ההבנה שהדיבור מחליף את הכוח אינה תיאוריה ,אלא כלי עבודה יומיומי. הרב דסלר בספרו מכתב מאליהו (חלק א ,עמוד רנו) ביאר :כי הנפקא מינה המעשית לכל אדם היא לפתח סבלנות בדיבור .בחינוך ילדים או בהנהגת קהילה ,הנטייה הטבעית היא להפעיל לחץ כדי להשיג תוצאות מהירות .הלימוד מהציווי ודברתם אל הסלע הוא שכאשר אדם משתמש בדיבור מיושב ,נקי מכעס ורווי באמונה ,הוא מסוגל לחולל שינויים עמוקים יותר בנפש האחר ובמציאות סביבו מאשר באמצעות נקיטת סמכות שרירותית. החפץ חיים בספרו שמירת הלשון (שער הזכירה ,פרק יג) ביאר :כי הנפקא מינה היא השליטה המוחלטת על איכות המילים היוצאות מן הפה .כפי שהסלע לא הוציא מים בגלל עצם הדיבור ,אלא בגלל האיכות הרוחנית שהייתה טמונה במילים של נביא ה' ,כך כל אדם שרוצה להשפיע על המציאות נדרש לוודא שדיבורו נקי ,אמת ושקול .השלכה זו מחייבת אותנו לבחון את המילים שלנו לא כרעש רקע ,אלא ככוח יצירתי שמעצב את המציאות המשפחתית והקהילתית שלנו. רבי יצחק הוטנר בספרו פחד יצחק (מאמרי שבועות ,מאמר ח) ביאר :כי הנפקא מינה נוגעת ליכולת של האדם להשפיע על המציאות המקובעת בחייו .במקום לנסות לשבור את המחסומים – הסלעים – בעבודה פיזית מפרכת ,עלינו ללמוד את שפת הדיבור המתאימה. האדם נדרש לפתח אינטליגנציה רגשית ורוחנית כדי לדעת אילו מילים "פותחות" את הלבבות הקשים סביבו ,מתוך הכרה שיש מילים שיש בכוחן להמיס התנגדויות ששום כוח פיזי לא יצליח להכניע. העומק הטמון בציווי לדבר אל הסלע מציב את האדם מול השאלה מהי היכולת האמיתית שלו להשפיע על חוקי הטבע והמציאות .המעבר מהכאה לדיבור אינו שינוי טכני בלבד, אלא תפנית תפיסתית שבה המציאות הופכת להיות בת שיח לרוח האדם.

רבי יוסף אלבו בספרו ספר העיקרים (מאמר ד ,פרק יט) ביאר :כי הדיבור אל הסלע הוא ביטוי לכך שהעולם כולו נברא ומתוחזק על ידי מאמר פיו של הקב"ה ,ועל כן הנבראים המוחשיים משועבדים לכל דיבור שיוצא מפי מי שדבוק במקור הבריאה .הוא מבאר כי משה היה צריך להוכיח שהאדם יכול לחזור אל נקודת הראשית שבה המילה היא החומר, וכי השפעת הרוח על החומר אינה חריגה מהטבע אלא היא היא חוק הטבע העליון ,כשהוא מופעל על ידי אדם זך. רבי חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים (שער א ,פרק ב) ביאר :כי עומק הרעיון הוא בכך שהסלע והאדם ניצבים באותה היררכיה של כפיפות לדבר ה' .הוא מבאר כי כשהאדם מגיע למדרגה שבה אין בו כל רצון עצמי שאינו בטל לרצון הבורא ,הסביבה הדוממת והחי צריכים להישמע לו ,שכן הוא הופך להיות ביטוי ישיר של ההנהגה האלוהית בעולם .הדיבור אל הסלע הוא גילוי שהמחיצה בין הרוח לחומר היא אשליה ,וכי הדיבור הקדוש הוא הגשר המוחק אותה. המהר"ל מפראג בספרו גבורות ה' (פרק מז) ביאר :כי הציווי לדבר אל הסלע נועד לגלות את כוחו של המנהיג להנהיג את הדור לא בדרך של כפייה ,אלא בדרך של הסברה והשפעה. הוא מבאר כי הסלע מייצג את הלבבות הקשים של העם ,והדיבור של משה היה אמור להיות כזה שיחדור אל לבם ויגרום להם להוציא מים חיים של אמונה מתוך עצמם ,ובכך היה משה מוכיח כי מנהיגות אמיתית היא כזו שגורמת לעם לפעול מתוך הבנה ורצון פנימי ולא מתוך פחד או הרתעה. הדיבור אל הסלע מהדהד בנפש האדם כקריאה לבירור פנימי על הדרך שבה אנו מבקשים לחולל שינוי בעולמנו הפנימי ובסביבתנו הקרובה .החיים מזמנים לנו רגעים שבהם אנו מרגישים תקועים ,קשים כאבן ,והפיתוי להשתמש בכוח הוא עצום .החיבור לנפש מלמד אותנו שכל פריצת דרך משמעותית מתחילה בתיקון הדיבור הפנימי ובשימוש במילים של קדושה. רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו צדקת הצדיק (אות כו) ביאר :כי הדיבור אל הסלע הוא ביטוי ליכולת של האדם להשפיע על המציאות המוחשית שלו דרך בירור המחשבות והמילים שלו .הוא מחדש כי כפי שהסלע מוציא מים על ידי דיבור ,כך הלב האנושי ,שגם הוא יכול להיות קשה כאבן ,נפתח ומזיל דמעות של תשובה וחיים על ידי דיבורים של התעוררות וקדושה .האדם צריך להבין כי הכוח לפתוח את מעיינות החיים שבו טמון ביכולתו לדבר אל עצמו דברי אמת. רבי שלמה וולבה בספרו עלי שור (חלק א ,עמוד קכא) ביאר :כי הדיבור אל הסלע מלמד על חשיבות הדיבור המכבד והמכיל .כאשר אדם פונה אל זולתו או אל הבעיות שלו ,עליו לעשות זאת מתוך הכרה שיש לכל דבר קיום וערך .החיבור לנפש הוא בהבנה שכאשר אנו משתמשים במילים של חיבור והבנה במקום במילים של תוקפנות ,אנו מאפשרים לאדם שמולנו – או לחלקים הקשים שבנו – לבטא את הכוחות הטובים והחבויים שבהם.

רבי דוב יפה בספרו עטרת שלמה (פרשת חקת) ביאר :כי הדיבור אל הסלע הוא תרגול של שליטה על הכעס .הוא מבאר כי משה נדרש להפגין את היכולת לפעול מתוך רגיעה מוחלטת ,שכן רק כשאדם אינו כועס ,הדיבור שלו יכול להיות כלי המשפיע על המציאות. הנפש צריכה לשאוף למדרגה שבה הדיבור אינו תוצר של דחף רגעי ,אלא החלטה מושכלת ומדודה ,ורק אז הוא הופך לכוח בעל עוצמה שביכולתו לשנות את הטבע. המצפן הפנימי שלנו ,בעומדנו מול פרשת הסלע ,מציב דרישה מוסרית גבוהה :האם הדיבור שלנו משקף את האמת המוחלטת ,או שהוא תוצר של לחץ סביבתי וצרכים מיידיים? המוסר כאן אינו מסתכם בשליטה עצמית ,אלא בשאלה מהו המקור ממנו אנו שואבים את סמכותנו לדבר אל העולם .עלינו לבחון את עצמנו :האם המילים שלנו פותחות שערים של חיים ,או שהן נותרות כצלילים ריקים שאינם מחוללים שום שינוי בלב המציאות? רבי ירוחם ליבוביץ בספרו דעת תורה (פרשת חקת) ביאר :כי האחריות המוסרית של האדם אינה רק במעשיו ,אלא בראש ובראשונה באותיות המרכיבות את דיבורו .הוא מלמד כי אדם שאינו מדייק במילותיו ,ומניח למילים של כעס או של סתם לצאת מפיו ,מאבד את ה"קול" שביכולתו להשפיע על המציאות .המצפן הפנימי מורה לנו שכל מילה שיוצאת מפינו צריכה לעבור דרך פילטר של אמת ,שכן רק דיבור מזוכך הוא זה שנושא בחובו את כוח היצירה. החזון איש בספרו אמונה וביטחון (פרק ב) ביאר :כי המוסר של המנהיג הוא היכולת להאמין בכוחה של התפילה ושל הדיבור יותר מאשר בכוח הזרוע .הוא מבאר כי הניסיון של משה היה להאמין שדיבור פשוט ,ללא צורך בהוכחות פיזיות ,הוא הדרך הנכונה להנהגת העם. המצפן שלנו הוא להבין כי האמונה המעשית באה לידי ביטוי במקומות שבהם אנו מוותרים על ה"אגרוף" ובוחרים בנתיב המילה ,ובכך אנו מקדשים את האמצעים כחלק מהתכלית המוסרית של חיינו. רבי שלמה פישר (פרשת חקת) ביאר :כי המצפן הפנימי שלנו מכוון אותנו להבין שכל נברא הוא בבחינת סלע שמחכה לדיבור שיחיה אותו .מוסר המנהיגות כאן הוא האחריות להעיר את הטוב הטמון בכל פינה בעולם ובכל אדם .כאשר אנו בוחרים לדבר דברי חיזוק ,אמת ואהבה ,אנו פותחים מעיינות של חסד ,וזהו תפקידו המוסרי של האדם בעולם – להיות הצינור שבאמצעותו דבר ה' מחייה את כל מה שנראה כדומם או כחסום. כשאנו יוצאים מהעיון בפרשת מי מריבה אל מרחבי החיים האישיים ,אנו נושאים עמנו תובנה מזככת :היכולת להוציא מים מתוך סלע אינה נחלתם של בעלי כוח גס ,אלא נחלתם של בעלי דיבור מזוכך .התובנה המעשית לכל אחד מאיתנו היא להשקיע בבניית "אוצר המילים" הרוחני שלנו .עלינו להבין כי המילים שאנו בוחרים להוציא מפינו הן לא רק אמצעי תקשורת ,אלא כלים בעלי כוח להחיות נשמות ,לפתוח לבבות ולשנות את המציאות סביבנו .הדיוק במילה ,ההימנעות מכוחנות והבחירה המודעת בדיבור של אמת ואמונה הם המפתחות המאפשרים לנו להפוך את האתגרים הקשים ביותר למקורות של השפעה, ברכה וחיים.