כיצד ראוי להתפלל לרפואת תינוק שנקרא בשם עשו, והאם נכון להמשיך להשתמש בשם זה או שיש להחליפו?

כיצד ראוי להתפלל לרפואת תינוק שנקרא בשם עשו, והאם נכון להמשיך להשתמש בשם זה או שיש להחליפו? בחדר הלבן והסטרילי של בית החולים ,האורות מהבהבים בשקט מתוח ,וריח החיטוי עומד באוויר כחומה בצורה המפרידה בין עולמנו לבין עולם של חסד עליון .שתי נשמות צעירות הגיחו אל העולם בפרשת תולדות ,יצחק ורבקה עמדו נרגשים וקראו להם בשמות המהדהדים מקדמת דנא :יעקב ועשו .אך עתה…

כיצד ראוי להתפלל לרפואת תינוק שנקרא בשם עשו, והאם נכון להמשיך להשתמש בשם זה או שיש להחליפו? בחדר הלבן והסטרילי של בית החולים ,האורות מהבהבים בשקט מתוח ,וריח החיטוי עומד באוויר כחומה בצורה המפרידה בין עולמנו לבין עולם של חסד עליון .שתי נשמות צעירות הגיחו אל העולם בפרשת תולדות ,יצחק ורבקה עמדו נרגשים וקראו להם בשמות המהדהדים מקדמת דנא :יעקב ועשו .אך עתה ,כשהדממה בבית החולים נקטעת רק על ידי צפצופי המוניטורים הקצובים ,עומד מתנדב בעזר מציון ומביט בתינוק הקטן המאושפז, נאבק על כל נשימה ,על כל גרם של חיים .השם עשו ,הטעון במטען ההיסטורי הכבד ביותר של האומה ,מרחף מעל העריסה כענן סערה .השאלה אינה מניחה לאיש :כיצד ניגשים לפני אדון כל ,ומתחננים על נפשו של רך שזה עתה נולד ,כששמו מעורר תהודה של חורבן ורשע? האם השם הוא גזר דין? האם מותר להזכיר בתפילה שם שכה עומד בניגוד לכל הקדושה שאנו מבקשים להמשיך על הילד? המציאות דוחקת ,והלב שואל – האם יש לנקות את השם הזה ,להחליפו ,או שמא כוחה של תפילת אם יכול לפרוץ את כל מחסומי השמות ולהמשיך רפואה שלמה ,ללא קשר לצליל המצמרר המלווה את התינוק? נפשנו כמהה להבין את הקשר העמוק בין השם עשו לבין שורש הדין והעימות בפרשתנו. כאשר משה רבנו מבקש מהמלך האדומי רשות לעבור בארצו ,הוא פונה אליו בדברים רכים ובתחנונים ,אך נתקל בחומת ברזל של סירוב .הפסוקים מציבים בפנינו מראה לעוצמת האטימות שמייצג השם עשו ,אטימות שמתנגשת עם קדושת הדיבור של משה ,ומזמינים אותנו לבחון כיצד השם הזה נטבע בתודעת ישראל כסימן לאותה מניעה וקושי" .ויאמר אליו אדום לא תעבר בי פן בחרב אצא לקראתך" (במדבר כ ,יח). רש"י בפירושו על התורה (במדבר כ ,יח) ביאר :כי אדום ,הוא עשו ,משיב למשה בסירוב תקיף .הוא מבאר כי עשו משתמש בכוחו הפיזי ובאיומו בחרב כדי למנוע ממשה את המעבר ,ובכך הוא ממשיך את דרכו הקמאית כמי שסומך על כוחו ועל חרבו ,בניגוד לדרך הדיבור שביקש משה. רבי אברהם אבן עזרא בפירושו על התורה (במדבר כ ,יח) ביאר :כי אדום חשש מכוחו של משה ,ולכן בחר להשיב לו בדחייה מוחלטת .הוא מבאר כי השם אדום מייצג את אותו אדם שנקרא עשו ,והסירוב שלו למשה הוא ביטוי להמשך העוינות המוטבעת בו מאז הלידה, כפי שראינו בשמו שניתן לו בשל מראהו. הרמב"ן בפירושו על התורה (במדבר כ ,יח) ביאר :כי אדום פחד מהעם הגדול המלווה את משה ,ולכן נקט בדרך של כוח ואיום .הוא מבאר כי השם אדום הוא כינוי לעשו ,ומבטא את טבעו האדמוני והאלים ,שעומד בסתירה לצורת ההנהגה השקטה והדיבורית של משה. הספורנו בפירושו על התורה (במדבר כ ,יח) ביאר :כי עשו סירב לתת לישראל לעבור מפני שחשש מהשפעתם הרוחנית ,והעדיף להתבצר מאחורי חומות כוחו .הוא מבאר כי אדום הוא אותו עשו שנולד כמי שמוכן לכוח ,ולכן תגובתו למשה היא אלימה ,כמי שאינו מאמין בכוחו של הדיבור.

הכלי יקר בפירושו על התורה (במדבר כ ,יח) ביאר :כי אדום משיב למשה בחרב משום שזו דרכו מאז שנולד ,כפי שניתן לראות בשמו עשו המורה על גמר ומוכנות לאלימות .הוא מבאר כי הסירוב למשה הוא החמצה של הזדמנות לשלום ,הנובעת מהטבע האדום והאלים שאפיין את עשו עוד מימי צאתו מבטן רבקה. נפתחו שערי הגמרא ,ואנו ניצבים בבית המדרש מול הסוגיות הקדושות הדנות בערכו של שם ובכוחו של אדם להטביע חותם על צאצאיו .הדיון אינו טכני ,אלא נוגע בשורשי הנפש, במקום שבו השם הופך לצינור של השפעה ,ומתוך כך נבחנת השאלה האם מותר להשתמש בשמות שזכרם מעורר קושי או דין. בגמרא במסכת יומא (דף לח ע"ב) ביאר :מאי ושם רשעים יירקב ,אמר רבי אלעזר רקביבות תעלה בשמותם דלא מסקינן בשמייהו .הגמרא מלמדת אותנו כי קיים יחס ברור ומחמיר כלפי הנצחת שמותם של רשעים ,שכן השם הוא כלי קיבול לאנרגיה של בעליו ,ואנו מצווים להרחיק מפינו ומלבנו כל מה שקשור לזיכרם של מי שפעלו נגד רצון ה’. בגמרא במסכת מגילה (דף י ע"ב) ביאר :תוספות בדבריהם ד"ה רבה ,כי אין לקרוא בשמו של עפרון משום שהיה רשע ,והם מקפידים על הגהת הנוסח בדברי האמוראים כדי להימנע מלהזכיר שם זה בפינו .הדברים מעמיקים ומלמדים כי גם כאשר השם נאמר בהקשר של תלמיד חכם ,אם הוא נושא בתוכו זיכרון של רשע ,יש להתרחק ממנו ולהחליפו כדי שלא יתערב חולין בקודש. בתלמוד ירושלמי במסכת יומא (פרק ג הלכה ח) ביאר :בעניין ההקפדה על השמות ,כי השם של האדם הוא הדיוקן של נשמתו .הירושלמי מרחיב את היריעה ומציב את שאלת השם כחלק בלתי נפרד מההתנהלות היהודית הקדושה ,שבה אנו מבקשים שהשמות שאנו קוראים בהם יהיו קשורים לאנשים שעמלו בדרכי ה' ולא לאלו שסללו דרכים של מרידה. נכנסנו אל היכל הראשונים ,המבקשים להציב סייגים והרחקות סביב השימוש בשמות, מתוך הבנה כי השם הוא כלי רוחני המשפיע על גורלו של האדם .הם צוללים אל השאלה האם מדובר באיסור גמור או בהדרכה של חסידות ,ומהו המקור לזהירות המופלגת שבה נהגו חכמינו בדורות הקודמים. המהרש"א בחידושי אגדות על מסכת יומא (דף כח ע"ב בד"ה הוא) ביאר :כי ברשעים ,גם שם העצם שלהם נרקב .הוא חידש שהדברים נפסקו להלכה כאיסור של ממש ולא רק כמדת חסידות ,כפי שמשתמע מההקפדה היתרה שהפגינו חכמי התלמוד כלפי כל זיכרון של שם רשע ,שכן השם מהווה חלק ממהותו של הרשע ואין לשתפו בחיינו. רבי שלמה לוריא בספרו ים של שלמה (מסכת חולין ,פרק יא ,סימן ז) ביאר :כי הזהירות מלקרוא בשמות רשעים נובעת מהרצון להבדיל את ישראל ממעשיהם של אלו שמרדו בבורא .הוא מבאר כי השם מהווה זיכרון חי ,וכשם שאדם מזכיר את שם הרשע ,הוא עלול להידבק במידותיו ,ולכן חכמים עשו גדר שאין להשתמש בשמות שסימלו כפיות טובה או רשעות גלויה.

רבי יצחק אבוהב בספרו מנורת המאור (חלק ג ,כלל ב ,חלק ג) ביאר :כי חובה על כל יהודי לשקול היטב את השמות שבהם הוא בוחר לקרוא לילדיו .הוא מבאר כי השם הוא תפילה ומאווה ,וכאשר אנו בוחרים בשם של אדם שהלך בדרכי הרשע ,אנו בעקיפין מחברים את התינוק למידותיו ,ועל כן יש להשתדל תמיד בשמות של צדיקים שדרכיהם מאירות ומחזקות את האמונה. אנו מעמיקים אל תוך עולמם של האחרונים ,המבקשים לפלס נתיב בהלכה המורכבת של קריאת שמות ,תוך שהם בוחנים את גבולות האיסור ואת כוחה של המציאות המשתנה .הם מביאים את הסוגיה אל שולחן הפוסקים ,ומבררים האם יש מקום להקל כאשר השם ניתן מתוך כוונות טהורות ,או שמא המציאות ההיסטורית של השם מחייבת אותנו להתרחק ממנו בכל מחיר. המחבר של ספר בשמים ראש (סימן קצ) ביאר :את הסוגיה בנוגע לשם ישמעאל ,וכתב כי אין אנו צריכים להידרש לדברי המדרש על התשובה שעשה ,דכל ששמותיהם נאים ומעשיהם כעורים ,השם ניתן מעצמו לקרות .אך הוא חידש כי בשם כעור ,או שאין לו הוראה נעימה ,מתוך שנתלבש בה רשע סימנה מילתא ,כלומר ,שהשם עצמו הופך לסימן לרוע הטמון בו ולכן יש להימנע ממנו. רבי אפרים זלמן מרגליות בספרו יוסף אומץ (סימן יא) ביאר :את הקושי הגדול שבקריאת שמות רשעים ,ותירץ את דברי הבשמים ראש בכך שבעינן שהשם יהיה בעל הוראה נעימה כפי שיש בשם ישמעאל .הוא הבחין כי עשו ,אף על גב דיש לפותרו לטובה כפי שניתן לפרש נעשה ונגמר לטובה ,או כפי שנאמר במדרש רבה על הפסוק עשו עושה רצון עושיו ,עדיין יש לו פתרון רע של אשווא שבראתי ,ולכן העיקר הוא שאין לקרות על שמו בשום אופן. החפץ חיים בחיבורו על הלכות לשון הרע ורכילות ,בספרו חפץ חיים (הלכות רכילות ,כלל ח) ,ביאר :את החומרה בהזכרת שמות של אנשים שנודעו לרעה ,שכן הדבר נחשב להעלאת זיכרון רע ופגיעה בכבוד הבריות ובקדושת הדיבור .הוא מבאר כי הפוסקים נדרשו להלכות אלו כדי לשמור על האדם מלהידבק במידות רעות ,והזהיר כי הדיוק בשמות הוא חלק בלתי נפרד מחינוך הבית היהודי ליראת שמים וטהרת המעשה. ניצבים אנו בבית המדרש של דורנו ,מול ההכרעות החדות של גדולי הפוסקים שהתמודדו עם שאלות החיים המורכבות ביותר .מתוך כובד הראש והאחריות העצומה על נפש התינוק, הם מנתחים את הסוגיה מכל צדדיה ומבקשים למצוא את הנתיב הבטוח ,תוך שהם נדרשים לשאלות של זהות ,שם ,ותפילה ,ומכריעים בהלכה מתוך רגישות ללב ההורים ומחויבות לדרך ישראל סבא. הראשל"צ רבנו הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק י ,יורה דעה סימן יג) ביאר :את היחס הראוי לשמות שניתנו בתמימות ,וכתב כי אף על פי שאין לקרוא בשמות רשעים ,כאשר השם כבר ניתן אין מקום לזלזל בתינוק או בערכו .הוא ביאר כי האחריות המרכזית היא לשמור על

כבודו של הנולד ולהתפלל לרפואתו ,שכן התינוק אינו נושא באחריות על שם שניתן לו על ידי הוריו ,והתפילה עליו היא חובה קדושה שאין להקל בה ראש.

מו"ר הגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד (מסכת בבא מציעא ,דף קה ע"א) ביאר :את המעשה המצמרר באותו תינוק ששמו עשו ,וכתב כי מצד הסברה היה מקום לומר שאיסור שם רשעים יירקב נאמר רק על מי שנתן שם זה לזכרו של הרשע ,אך הוא דחה זאת ממה שכתבו התוספות במסכת מגילה (דף י ע"ב) שגרסו לשנות את השם עפרון כדי שלא להזכירו ,ומכאן שגם אם לא נתכוון לשם הרשע ,יש להימנע מלהשתמש בשם.

הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות ברכות ,הקדמה) ביאר :כי כוחו של הדיבור בברכה ובתפילה הוא המפתח להפיכת הבלתי אפשרי לאפשרי ,ועל כן אם ההורים אינם מוכנים להחליף את השם ,יש לשנות את דרך התפילה כדי שלא להזכיר את השם הבעייתי .הוא הציע להזכיר רק את שם האמא עם בנה הנולד לה ,או שהרב המקומי יוסיף שם הגון לתינוק ללא ידיעת ההורים ,כדי שיהיה שם כשר וקדוש שאפשר להתפלל עליו בלב שקט ובביטחון גמור.

אנו יורדים אל קרקע המציאות ,אל החדר שבו שוכב התינוק ,ומבקשים לתרגם את הסוגיה ההלכתית המורכבת לכדי פתרונות חיים מעשיים .המעבר מן התיאוריה אל המעשה דורש מאיתנו עדינות נפשית ,הבנה בנפש ההורים ,ובעיקר – נחישות להציל את הנולד ללא פשרות .הנפקא מינות כאן הן המדריכות אותנו כיצד לנווט בתוך סערת הרגשות ולהבטיח ששער השמים לא יהיה נעול חלילה.

נפקא מינה ראשונה היא השאלה האם הורים שקראו בשם כזה לתינוקם חייבים להחליף את שמו באופן רשמי .המסקנה ההלכתית העולה היא כי למרות האיסור להשתמש בשם של אדם רשע ,בראש ובראשונה יש להמליץ להורים להחליף את השם לשם של אדם צדיק ,שכן השם מהווה כלי המכיל את השפע הרוחני של הילד ,ובשם של צדיק טמון כוח של הגנה וברכה.

נפקא מינה שנייה נוגעת למקרה שבו ההורים מסרבים בתוקף להחליף את השם ,מתוך רגש או שיקולים אישיים .כאן אנו למדים את הדין כי אין להניח לתינוק ללא תפילה ,שכן הוא יהודי לכל דבר ונתחייבנו בהצלתו וברפואתו .במצב כזה ,עלינו למצוא דרכים עוקפות להזכרת השם בתפילה ,כדי שלא נצטרך להגות בפינו את השם הבעייתי ,ובכך אנו מנטרלים את החשש מהזכרת שם רשע בתפילה המיועדת לרפואה.

נפקא מינה שלישית היא הפרקטיקה של תפילה בשם חלופי .על פי מה שראינו במקורות, ניתן להזכיר בתפילה את שם האם בלבד ,כגון פלונית בת פלונית ובנה הנולד לה ,מבלי להזכיר את השם הפרטי של הילד ,ובכך התפילה עולה בטהרה .בנוסף ,ישנה עצה מעשית לשינוי השם על ידי רב מקומי המעניק לילד שם הגון ,פעולה שהיא בעלת כוח רוחני עמוק

להטות את המזל ולפתוח את צינורות החיים והרפואה ללא ידיעת ההורים ,כדי לשמור על השלום בבית. בעומק הסוגיה ניצבת התובנה כי השם איננו הגדרה טכנית או תווית חיצונית ,אלא מהות פנימית המגדירה את הצינור דרכו יזרום השפע האלוקי אל הנשמה .ההתנגשות בין השם עשו לבין קדושת החיים בבית החולים אינה רק עניין של נוחות או של מסורת ,אלא היא משקפת את המאבק שבין הכוח המנסה לעצור את השפע – המיוצג בדמותו של אדום בפרשתנו – לבין היכולת להמשיך ברכה וחיים. המהרש"א בחידושי אגדות (שם) ביאר :כי השם של האדם הוא בבחינת לבוש לנשמה, וכאשר אדם נקרא בשם של רשע ,הוא כביכול עוטה על עצמו כסות שאינה תואמת את טהרת נשמתו .העומק הרעיוני כאן הוא ההבנה שהשם מעורר מציאות ,וכאשר אנו מבקשים רפואה ,עלינו לוודא שהכלי שבו אנו אוחזים – הוא השם – אינו חסום או טעון בזיכרונות של קטרוג. רבי שלמה וולבה בספרו עלי שור (חלק א ,עמוד קכא) ביאר :כי המאבק על השם הוא מאבק על הזהות .כאשר הורה בוחר שם לילדו ,הוא קובע לאיזה עולם הוא שייך ,ולאיזה שורש הוא מתחבר .הרעיון העמוק הוא שהשם מהווה מעין מצפן פנימי ,וכאשר המצפן מכוון לשורש של רשעות ,הוא עלול להוביל את האדם לנתיבים שאינם נתיבי חיים ,ומכאן נובעת החובה המוסרית והרוחנית להעניק לילד שם המחובר למקור של קדושה. הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (שם) ביאר :את כוחה של התשובה והשינוי. הוא מחדש כי גם במקום שבו נפל פגם בשם ,האדם אינו כבול לנצח לטעותו .העומק הרעיוני בשינוי השם הוא היכולת של האדם – או של ההורים עבור בנם – לחתוך את חבל הטבור שקשר אותם למציאות שלילית ולהיוולד מחדש לשם חדש ,שם המאפשר לנשמה לנשום באוויר פסגות של אמונה וביטחון בה’. במרחב שבין שם לבין מהות ,אנו פוגשים את נפש האדם בכמיהתה להגנה ולחסות. התפיסה המחשבתית מורה לנו כי השם הוא המקום שבו הנפש פוגשת את העולם ,והבחירה בו אינה צעד טכני בלבד ,אלא מעשה של אמונה הבונה את ביטחונו של האדם בעצמו ובקשר שלו עם בוראו .הנפש מבקשת עוגן ,שם שנושא עמו בשורה של טוב ,של אור ושל המשכיות של צדיקים ,שכן כל שם של צדיק הוא זיכרון חי של דרך חיים הנטועה בלב. רבנו ירוחם ליבוביץ בספרו דעת תורה (פרשת תולדות) ביאר :כי כוחו של השם טמון בהשתייכות שהוא יוצר .כאשר הילד נקרא בשם של אדם ישר ותמים ,הנפש שואבת כוחות מאותה מסורת רוחנית ,והשם הופך למגן טבעי מפני רוחות רעות .המחשבה הזו מלמדת אותנו כי הנפש אינה רק תוצר של גנטיקה ,אלא של הדהוד רוחני ,ושם ראוי הוא הכלי שדרכו זורם הביטחון העצמי והאמונה של הילד בדרכו בעולם. רבי אליהו דסלר בספרו מכתב מאליהו (חלק א ,עמוד רכה) ביאר :כי השם הוא כביטוי

לרצון הפנימי ביותר של ההורים והסביבה כלפי הנולד .במחשבה זו ,השם אינו רק צליל חיצוני ,אלא תמצית של תפילה הנלחשת לתוך נשמתו של התינוק .כאשר השם הוא שם של רשע ,הוא עלול ליצור קונפליקט פנימי בנפש ,תחושת זרות שמקשה על הנפש להתחבר למקורה הקדוש ,ולכן העניקה לילד שם המזוהה עם אמת וחסד היא פעולה של שחרור הנפש מכבלים שאינם שייכים לה. החזון איש בספרו אמונה וביטחון (פרק ג) ביאר :כי האמונה היא היכולת לראות מעבר למציאות החיצונית ולהתחבר לשורש הנשמה .בהיבט המחשבתי ,התינוק הוא עולם ומלואו של פוטנציאל שטרם התגלה ,והשם הוא הדלת שדרכה העולם פונה אליו .כאשר אנו בוחרים שם של צדיק ,אנו מצהירים על האמון המלא שלנו בטוב המוחלט ,ומזמינים את כוחות הנפש של אותו צדיק להמשיך על הילד ,ובכך אנו בונים חומה של ביטחון סביב הנפש הרכה. המצפן הפנימי של האדם נבנה מתוך רגישות לפרטים הקטנים ביותר ,מתוך הבנה שכל מילה וכל שם הם בעלי משקל בבריאה .הדיון המוסרי סביב השם עשו אינו מבקש לעסוק בגנותו של אדם זה או אחר ,אלא לחדד בלבנו את הכרה בחשיבות הטהרה של הכלים שבהם אנו משתמשים כדי להעביר חיים ,ברכה וקדושה .האחריות המוסרית המוטלת על כתפינו היא להקפיד על הליכותינו ולברור את שמותינו מתוך כוונה טהורה ,שכן המצפן הפנימי מכוון תמיד אל עבר המקורות המאירים את הדרך. הסבא מנובהרדוק בספרו מדרגת האדם (חלק ב ,פרק א) ביאר :כי רגישותו של האדם לקדושת השמות היא עדות ליראת השמים שלו .הוא מדגיש כי אדם המבקש ללכת בדרך האמת חייב להיות ערני לכל השפעה סביבתית ,ובפרט לשמות שהם המהות של הנפש, שכן הרגישות הזו היא המצפן שמונע מאיתנו לסטות מדרך הישר ולדבוק במעשים שאינם תואמים את קדושת נשמתנו. רבי חיים פרידלנדר בספרו שפתי חיים (מועדים ,חלק ב) ביאר :כי טהרת הלב באה לידי ביטוי בבחירות שלנו ,גם באלו שנראות שוליות .המוסר הפנימי מלמד אותנו כי אין עניין פעוט בעבודת ה' ,וכל צעד שאנו עושים – בין אם מדובר בבחירת שם לילד ובין אם מדובר בדרך שבה אנו פונים בתפילה – צריך להיעשות מתוך מחשבה תחילה על קידוש השם וטהרת המעשה ,כדי שכל פעולה שלנו תהיה מחוברת למקור החיים. הסבא מסלבודקא בספרו אור הצפון (חלק א ,עמוד רמ) ביאר :כי גדלותו של האדם נמדדת ביכולת שלו להבדיל בין טוב לרע ,בין אור לחושך ,גם כאשר הדברים נראים כרוכים זה בזה .המצפן המוסרי שלנו הוא היכולת לזהות את הקושי הטמון בשמות שאינם ראויים, ולהעדיף את הדרך המאירה והברורה של הצדיקים ,שכן הבחירה הזו היא שמרוממת את האדם ובונה את אישיותו כדמות המחוברת לבורא עולם. מתוך הסוגיה שלפנינו ,אנו לוקחים עמנו תובנות יקרות לחיים :השם שאנו נושאים אינו רק אמצעי זיהוי ,אלא כלי קיבול לברכה וצינור להשפעות רוחניות .ההקפדה על שמות