האם לאבל תוך שבעה יש נשמה יתירה בשבת?

האבל בתוך ימי אבלו זוכה לאותו אור מופלא המכונה "נשמה יתירה"? השבת ,בבואה אלינו, מביאה עמה אורות שאינם מן העולם הזה .היא משרה שלווה על כל נפש חיה ,מרחיבה את הלבבות ומשיבה רוח חיים אל הגופים העייפים .אך מה קורה בבית שבו האבל עוטף את הנפש ,במקום שבו השקט והכאב שולטים בכיפה? האם נשמתו של האבל ,השרויה בעצבות הפרידה ,מסוגלת לקלוט את אותה תוספת קדושה ,או שמא…

האם לאבל תוך שבעה יש נשמה יתירה בשבת? על פרשת הדרכים שבין אבלות ושמחה ,בין רגעי העצב המלווים את האדם בשבעת ימי אבלו לבין קדושת השבת העוטפת את העולם ,ניצבת שאלה עמוקה ומסעירה :האם

האבל בתוך ימי אבלו זוכה לאותו אור מופלא המכונה "נשמה יתירה"? השבת ,בבואה אלינו, מביאה עמה אורות שאינם מן העולם הזה .היא משרה שלווה על כל נפש חיה ,מרחיבה את הלבבות ומשיבה רוח חיים אל הגופים העייפים .אך מה קורה בבית שבו האבל עוטף את הנפש ,במקום שבו השקט והכאב שולטים בכיפה? האם נשמתו של האבל ,השרויה בעצבות הפרידה ,מסוגלת לקלוט את אותה תוספת קדושה ,או שמא החשיכה הפרטית שבלב חוצצת בפני אורו של יום המנוחה? האם ייתכן כי נשמה יתירה היא מתנה הניתנת רק ללב הפנוי משממון ומצער ,או שמא קדושת השבת בכוחה לבקוע גם את חומות האבל הכבדות ביותר ולהעניק מנוחה לנפש ,גם כאשר היא שרויה בתוך ימי השבעה? התבוננות בפרשת השבוע חושפת בפנינו את המאבק הפנימי של הנפש אל מול המציאות, מאבק המדגיש את החיוניות שבמושג הנשמה היתירה .כשאנו בוחנים את תלונת העם ,אנו נוגעים בנקודה המכרעת של הקשר בין מצב הנפש לבין היכולת לחוות את השפע האלוקי, ומשם הדרך אל בירור השבת והשפעתה על האבל קצרה ומאירה .נאמר בפרשת חקת: "וידבר העם באלוהים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" (במדבר כא ,ה). רש"י (במדבר כא ,ה) ביאר :כי הלחם הקלוקל הוא המן ,וטענת העם הייתה על עצם המעבר מהמציאות הטבעית למציאות שבה הנפש תלויה בלחם השמימי .הוא ביאר כי כאשר הנפש קצה בטוב האלוקי ,היא מאבדת את היכולת לחוש את היתרון שבחיים ,ומתוך כך אנו למדים שכשם שהנפש קצה בהיעדר עונג ,כך השבת מעניקה לנפש עונג המונע את הקציצה הזו. רבי אברהם אבן עזרא (במדבר כא ,ה) ביאר :כי הקציצה היא לשון מיאוס וקוצר רוח, דבר המורה על מצב של דחק פנימי .הוא ביאר כי בשבת ,על ידי הנשמה היתירה ,האדם משתחרר מאותה קציצה של ימי המעשה ,שכן השבת היא הזמן שבו הנפש מתרחבת ואינה מרגישה שוב את אותו קוצר רוח. הרמב"ן (במדבר כא ,ה) ביאר :כי תלונה זו באה מתוך צער הנפש ,שכן כאשר הנפש שרויה בצער ,היא אינה מסוגלת להעריך את החסד שניתן לה .הוא ביאר כי השבת ,שבה ניתנת הנשמה היתירה ,נועדה בדיוק כדי להוציא את הנפש מאותו מצב של קציצה ,ולהכניס אותה למרחב של מנוחה שבו הלב פתוח לרווחה. החזקוני (שם) ביאר :כי הנפש קצה בגלל תחושת המדבר והחסרון ,דבר המעיד על כך שחסרון בנפש מביא לקריסת הכלים להכיל שפע .הוא ביאר (שם) כי הנשמה היתירה של שבת היא הכלי המאפשר לאדם ,גם במצבי דוחק ,לא להרגיש קציצה ,שכן היא ממלאת את החלל הריק בנפש בעונג ושמחה. הספורנו (שם) ביאר :כי העם לא הבין את מעלת המן שניתן להם מן השמים ,ומתוך תאוותם לדברים חומריים מצאו עצמם במיאוס .הוא ביאר כי השבת ,המאירה בנשמה יתירה ,מכוונת את האדם להכיר בשפע הרוחני ,ובכך היא מרפאת את הנפש מהקציצה המוסרית והנפשית.

לאחר שראינו בפרשה כיצד קוצר הרוח מביא את הנפש למצב של קציצה ומיאוס ,עלינו להעמיק בשרשיה של אותה מתנה שמימית המאירה את השבת ,היא הנשמה היתירה. חכמינו זיכרונם לברכה פורשים בפנינו את סוד המנוחה והעונג המלווים את היום הקדוש, ומתוך דבריהם ננסה להבין אם מתנה זו מגיעה גם אל מי ששרוי בתוך שבעת ימי אבלו, או שמא הדין הוא שונה. הגמרא במסכת ביצה (דף טז ע"א) ביאר :כי הנשמה היתירה ניתנת לאדם בערב שבת וניטלת ממנו במוצאי שבת ,כפי שנאמר "שבת וינפש" ,שדרשו חכמים "ווי אבדה נפש" .הוא ביאר כי זוהי תוספת של חיות ורוחב דעת המאפשרת לאדם להתעלות מעל טרדות החול. רש"י (שם ד"ה נשמה יתירה) ביאר :כי מדובר ברוחב לב למנוחה ולשמחה ,להיות האדם פתוח לרווחה ,עד כדי כך שיוכל לאכול ולשתות ואין נפשו קצה עליו .הוא ביאר כי מדובר ביכולת פנימית מופלאה שמעניקה השבת ,שבה הנפש מתמלאת עונג ואינה מרגישה שוב את אותה קציצה ומיאוס שראינו בפרשה. הגמרא במסכת תענית (דף כז ע"ב) ביאר :כי השבת היא יום מנוחה שבו הקב"ה נותן לאדם נפש נוספת .הוא ביאר כי הנפש היתירה היא כוח של טהרה המטהר את האדם מהעצבות ומהכאב ,ובלעדיה האדם נחלש ושוקע בחזרה אל ימי הטורח והעינוי. תוספות במסכת ביצה (דף טז ע"א ד"ה נשמה יתירה) ביאר :כי תוספת זו היא חלק בלתי נפרד ממעלת השבת עצמה .הוא ביאר כי כוחה של השבת גדול כל כך ,עד שהיא פועלת את פעולתה גם בלבבות הסגורים ,שכן הנשמה היתירה אינה תלויה רק בבחירת האדם ,אלא היא הארה שמימית השורה על העולם ביום המנוחה. לאחר שהנחנו את היסודות בדברי חז"ל ,אנו מעמיקים אל עומק משנתם של הראשונים, המפליאים לתאר את השפעתה של הנשמה היתירה על מציאות האדם .מתוך דבריהם עולה תמונה מורכבת של הממשק שבין אבלות לבין קדושת השבת ,והם מחדדים את השאלה האם האבל – השרוי בתוך ימי צערו – אכן זוכה לאותה הארה שמימית המרחיבה את הדעת ונוסכת מנוחה בלב. הרשב"א בתשובותיו (חלק ז ,תשובה שמ"ט) ביאר :כי הנשמה היתירה היא המנוחה והעונג שהנפש מוצאת בשבת ,והיא המבדילה בין ימי המעשה לימי הקודש .הוא ביאר כי בשבת ניתנת לאדם תוספת כוח ,ואילו בצאת השבת ,כאשר היא ניטלת ממנו ,הוא נכנס לימי הטורח והעינוי ומרגיש חולשה ,ומכאן שהשבת היא כוח המגן על האדם מפני התענית והצער. רבנו ניסים (הר"ן) על מסכת ביצה (דף טז ע"א) ביאר :כי הנשמה היתירה היא גילוי של עולם הבא בתוך עולם הזה .הוא ביאר כי גם אדם השרוי בעצב ,כאשר השבת נכנסת ,מתחולל בו שינוי מהותי ,שכן הנשמה היתירה היא הארה שאינה תלויה במצבו הנפשי של האדם אלא במעלת היום ,ולכן היא מאירה גם בלב האבל ומעניקה לו מנוחה מסוימת מצער השבעה. האבודרהם (בסדר תפילות השבת) ביאר :כי עניין הנשמה היתירה הוא סוד גדול של השראת השכינה על האדם .הוא ביאר כי השבת היא המזון של הנפש ,וכשם שחוסר במזון מביא

לידי קציצה ,כך השבת מונעת כל מיאוס בחיים ,והיא שורה על כל אחד מישראל כדי שיוכל לענג את היום ולהיות שמח בו ,גם בתוך מצבים של דחק והסתרה. המרדכי (מסכת ביצה ,סימן תרס"ח) ביאר :כי הנשמה היתירה היא רוחב לב המאפשר לאדם להתעלות מעל ימי המעשה .הוא ביאר כי כוחה של השבת הוא כה רב ,עד שהיא עוטפת את האדם בקדושתה ,וכי השמחה של שבת היא שמחה שמימית המאפשרת גם לאבל להרגיש את מנוחת הנפש ,על אף העצבות השורה בלבבו בעת הזו. כשאנו ניגשים לשאוב ממעיינם של האחרונים ,אנו פוגשים דיון מרתק שנוגע בלב-לבו של הקשר בין מצבו הנפשי של האבל לבין האור הגנוז של השבת .האחרונים מחדדים את השאלה האם האבל – השרוי בתוך ימי אבלו ומנוע ממענגי השבת – אכן חווה את אותה נשמה יתירה ,או שמא מצבו הנפשי מהווה חסם להארה מופלאה זו. הכנסת הגדולה (באורח חיים ,סימן רצז ,בהגהת הטור) ביאר :כי על פי דברי האבודרהם ,האבל אינו מברך על הבשמים במוצאי שבת .הוא ביאר כי הטעם לכך נעוץ בעובדה שהנשמה היתירה ,שהיא נשמת הנפש המתרחבת והמתענגת ,אינה שורה בשלמות על מי ששרוי בצער ואבל ,ולכן אין הוא זקוק להשבת הנפש על ידי הבשמים כפי שזקוק לה אדם שאינו אבל. הפרי מגדים (באשל אברהם ,סימן רצז ,סעיף קטן ד') ביאר :כי קיימת אפשרות שהאבל אינו זוכה לאותה נשמה יתירה בשבת ,מכיוון שבעצבות אין השכינה שורה ,והנשמה היתירה מותנית ביכולת של האדם להתענג בתענוגי שבת .הוא ביאר כי מאחר והאבל מצווה להימנע מתענוגים מסוימים וליבו דווה עליו ,הרי שחסר לו הכלי להכיל את אותה תוספת נפש המיועדת להרחבת הלב למנוחה ושמחה. רבי חיים פלאג'י בספרו מועד לכל חי (סימן כח) ביאר :כי אף על פי שיש מקום לומר שהאבל אינו זוכה לנשמה יתירה בשלמותה ,אין זה אומר שהשבת אינה מאירה עליו כלל. הוא ביאר כי גם האבל שייך בקדושת השבת ,אלא שזו הארה המותאמת למצבו ,הארה של מנוחת הנפש מטרדות האבל ולא הארה של שמחה מתפרצת שאינה תואמת את מעמדו. המשנה ברורה (בביאור הלכה ,סימן רצז ,ד"ה ואבל) ביאר :כי הדיון אם האבל מברך על הבשמים תלוי במחלוקת אם הוא מרגיש את אובדן הנשמה היתירה במוצאי שבת .הוא ביאר כי אכן ישנם פוסקים הסוברים שהאבל אינו מרגיש את הנשמה היתירה כלל בשל צערו ,ועל כן אין לו את "היציאה" של הנפש שדורשת את התיקון בבשמים ,מה שמחדד את ההבנה כי הנשמה היתירה תלויה במידת הפניות הנפשית של האדם לעונג השבת. לאחר שהעמקנו בדברי הראשונים והאחרונים ,אנו פונים לקולמוסם של גדולי הדורות האחרונים ,המאירים את המסורת הזו באור חדש ,תוך שהם קושרים את הפשט והקבלה למציאות ההלכתית והנפשית של האבל בימינו .הם מבארים כי השאלה אם האבל זוכה לנשמה יתירה אינה רק שאלה הלכתית יבשה ,אלא יסוד המושרש בהבנה עמוקה של דמותו של היהודי בשבת ושל הקשר הבלתי ניתן להתרה עם מקור החיים. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו שו"ת יביע אומר (חלק ט ,יורה דעה סימן ל) ביאר :כי

על אף שישנן דעות שונות באשר להרגשת הנשמה היתירה אצל האבל ,הרי שיש להעניק משקל רב לעובדה שהשבת היא יום מנוחה לכלל ישראל ,ללא יוצא מן הכלל .הוא ביאר כי קדושת השבת אינה תלויה במצבו הפרטי של האדם ,אלא היא שורה ביום הקדוש עצמו, ועל כן גם האבל נמצא תחת השפעתה המרגיעה של הנשמה היתירה ,אלא שפעולתה עליו היא של הרפיית הצער ולאו דווקא של שמחה יתירה. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ט ,סימן רכ) ביאר :כי העובדה שמקלים לאבל בענייני שבת ,כגון בבגדי שבת ,מלמדת כי השבת אכן משנה את מעמדו .הוא ביאר כי הנשמה היתירה היא כוח המעניק לאדם יכולת להתעלות מעל מגבלות האבלות ,וכי לכן ראוי לומר שהאבל אכן זוכה לאותה תוספת חיות ,שכן השבת מבטלת את "דין" האבלות הציבורי ,ובכך מאפשרת לאבל להיכנס תחת כנפי השכינה של השבת. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (על הלכות אבלות) ביאר :כי מנהג העולם הוא שהאבל נמנע מדברים מסוימים ,אך אינו מנותק מקדושת היום .הוא ביאר כי הנשמה היתירה היא מתנה הניתנת לעם ישראל ככלל ,והאבל ,בהיותו חלק מהכלל ,שותף לאור זה .הוא ביאר כי העובדה שהאבל אינו מברך על הבשמים אינה מעידה על חוסר בנשמה יתירה ,אלא על כך שמצבו המיוחד אינו דורש את התיקון הזה באותה דרך שבה הוא דרוש לאדם שאינו אבל. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (על הלכות שבת) ביאר :כי בשבת האבל מתעלה לדרגה שבה הצער שוקט .הוא ביאר כי הנשמה היתירה היא האור המאפשר לאדם להכיר בכך שהחיים נמשכים ומקורם אלוהי ,וכי האבל ,על ידי התחברותו לשבת ,מוצא את נשמתו מתרחבת ומקבלת את הנחמה הנדרשת כדי לעבור את ימי השבעה מתוך אמונה וביטחון. מתוך העיון בסוגיה זו ,העוסקת בזיקתו של האבל לנשמה היתירה ,אנו נדרשים לתרגם את העקרונות שעלו לכדי הבנות מעשיות המלוות את האבל במהלך השבת .הלימוד אינו נותר רק ברובד התיאורטי ,אלא מתרגם את עצמו להלכה ולחיים ,ומתווה דרך כיצד להתייחס לנהגי האבלות בתוך קדושת היום ,וכיצד האבל צריך לנהוג בעצמו מול השפעת האור המיוחד ששורה בשבת. הפוסקים דנים בשאלת היחס לנהגי אבלות בפרהסיא בשבת .מתוך הסוגיה שלנו עולה נפקא מינה מעשית :כאשר אנו למדים כי השבת פועלת על האבל ומעניקה לו מנוחה מהצער ,אנו מבינים את הטעם להלכה שאבל בפרהסיא אינו נוהג בשבת .ההבנה שהנשמה היתירה שורה גם על האבל מלמדת כי השבת היא כוח המבטל את הביטוי החיצוני של האבלות ,שכן האבל נמצא תחת השפעה רוחנית שאינה מתיישבת עם הנהגה של צער המנוגד למנוחת השבת. נפקא מינה נוספת עולה במישור ההתנהגות האישית של האבל בתוך ביתו .ממש כשם שלמדנו שיש ספק אם האבל זוכה לנשמה יתירה ,כך אנו למדים על החובה המוסרית וההלכתית של האבל להשתדל להשתחרר מהצער הפנימי ולהתחבר לשמחת השבת.

הלימוד כאן מעורר את האבל לפעול בדרך של כבוד לשבת ,תוך הבנה כי המאמץ להתענג בשבת הוא המפתח לפתיחת הכלי לקבלת הארה זו ,גם במצבי דוחק נפשי. בנוסף ,מתוך הדיון על ברכת הבשמים במוצאי שבת ,אנו למדים נפקא מינה לגבי הנהגות מוצאי שבת אצל האבל .יש המקפידים שלא לברך על הבשמים כפי שצוין בשם האבודרהם, ודבר זה מהווה מצפן מעשי לאבל לדעת כיצד לסיים את השבת .הלימוד מהפוסקים מלמד אותנו כי השמירה על מנהגי האבלות גם במוצאי שבת ,מתוך הבנה שהנשמה היתירה היא גורם שמשפיע על כל סדר היום ,היא ביטוי להמשכיות של כבוד הנפטר וכבוד השבת כאחד. כשאנו מבקשים לצלול אל נבכי עומק הרעיון ,אנו עומדים נפעם מול המפגש שבין סופיותו של האדם לבין נצחיותה של השבת .ההרחבה הרעיונית טמונה בהבנה כי השבת אינה רק יום לוח ,אלא מציאות אחרת המוטלת על העולם ,והשאלה האם האבל זוכה לנשמה יתירה היא שאלה על עצם היכולת של האדם להיפגש עם הנצח גם בעודו שרוי בכאב הזמני של אובדן יקיריו. רבי חיים בן עטר ,בעל האור החיים הקדוש ,בפירושו (ויקרא כג ,ג) ביאר :כי השבת היא בחינת גן עדן שירד לעולם ,ומקום שבו שורה השכינה אינו מניח מקום לצער .הוא ביאר כי הרעיון הטמון בנשמה היתירה הוא שהיא כוח חיים המגיע ממעלה גבוהה ,וגם האבל, בשעה שהוא נכנס אל תוך האור הזה ,נשמתו מתרחבת ומקבלת חיות ממקור גבוה יותר מאשר הדרגה שבה היא שרויה בימי החול ,ובכך הוא זוכה לרגיעה מעצם מהותה של השבת. השל"ה הקדוש בספרו שני לוחות הברית (מסכת שבת ,נר מצווה) ביאר :כי הנשמה היתירה היא גילוי שבו נשמת האדם מתעלה מעל הדרגה הגופנית והצער המלווה אותה .הוא ביאר כי סוד המנוחה בשבת הוא סוד ה"ביטול" ,שבו האדם מוותר על הטרדות שלו לטובת המנוחה האלוקית .הרעיון הוא שגם האבל ,ככל שהוא מפנה את ליבו מהכאב לטובת קדושת היום, הוא מזמין אל תוכו את אותה נשמה יתירה ,שכן היא אינה תלויה במצב האדם אלא ברצונו להקביל פני שבת המלכה. הרב אליהו דסלר בספרו מכתב מאליהו (חלק א ,עמוד כב) ביאר :כי תכלית האדם היא לגלות את נקודת הנצח שבתוכו ,והאבלות היא תקופה שבה האדם נאלץ להסתכל על סופיות החיים .הוא ביאר כי רעיון השבת הוא להפוך את המבט מן הסוף אל הנצח ,וכי הנשמה היתירה היא האור המאפשר את ההיפוך הזה .החיבור לנשמה יתירה אצל האבל הוא הכרה בכך שהנשמה של הנפטר לא אבדה ,אלא עלתה אל מקורה ,והאור הזה של השבת הוא שנותן לאבל את היכולת להרגיש את הקרבה הזו בדרך של התעלות ולא של נפילה. השאלה אם לאבל יש נשמה יתירה אינה רק דיון הלכתי מופשט ,אלא זעקה של הנפש המבקשת מנוח בתוך הסערה .החיבור לנפש טמון בידיעה כי דווקא בשיא הכאב ,כאשר האדם מרגיש את החלל שנפער בביתו ,השבת מגיעה כעוגן המבקש לאסוף את השברים. האדם אינו נדרש להתעלם מהאבל ,אלא לגלות כיצד גם מתוך השכול ניתן להתחבר לדרגה רוחנית שאינה נתונה לשינויי הזמן והכאב.

הרב יצחק הוטנר בספרו פחד יצחק (מאמרים על ענייני שבת) ביאר :כי הנשמה היתירה היא גילוי של האהבה האינסופית שיש לקב"ה כלפי האדם ,אהבה שאינה תלויה במעשים או בנסיבות .הוא ביאר כי כאשר האבל פוגש בשבת ,הוא נדרש להבין שגם ברגעי ההסתר של המוות ,אור החיים האלוקי לא פסק .החיבור לנפש הוא היכולת להשקיט את רעש האובדן אל מול השלווה של הנשמה היתירה ,שמזכירה לאדם כי הנשמה של יקירו היא חלק מאותו אור נצחי השורה עכשיו ביום השבת. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (על הלכות אבלות) ביאר :כי הנחמה הגדולה ביותר של האבל היא בחיבורו לעם ישראל ולסדר הקדושה של היום .הוא ביאר כי החיבור לנפש הוא ביציאה מן האני הפרטי הסגור בתוך אבלו ,אל תוך המרחב הציבורי והרוחני של השבת .כאשר האדם משתתף בקידוש ובסעודות השבת ,הוא נותן לנשמתו להתמלא מאותו אור יתיר ,ומגלה שגם בתוך האבל ישנו מקום לנחמה שאינה מוחקת את הכאב ,אלא נותנת לו מובן ומשמעות בתוך רצף החיים. ולענ"ד נראה לבאר :כי הנשמה היתירה היא כוח של "ידיעת החיים" .האבל ,שמרגיש את עול המוות ,נדרש לאיזון על ידי אור השבת שמלמד על ניצחון החיים .החיבור לנפש כאן הוא הזמנה לראות את האבל לא כסוף הדרך ,אלא כזמן של בירור והעמקה ,שבו השבת מסייעת לאדם לבנות את אישיותו מחדש מתוך אמונה שהנשמה היתירה היא המעניקה את הכוח להמשיך לחיות מתוך כבוד לנפטר ומתוך דבקות בחיים. כאשר אנו מציבים את סוגיית האבל והנשמה היתירה על שולחן הדיונים המוסרי ,אנו מגלים כי היא משמשת כמצפן המדריך את האדם כיצד לאזן בין החובה לכבד את זכר הנפטר לבין החובה להתקדש בקדושת השבת .המצפן הפנימי של האבל אינו מכוון אותו להדחקת הכאב ,אלא להעלאתו אל תוך מרחב של אמונה ,שבו ההכרה בכך שגם הנשמה השרויה בצער עמוק נמצאת תחת השגחת הבורא ,מחזקת את עמוד השדרה הרוחני של האדם. מרן רבנו יוסף קארו בשולחן ערוך (יורה דעה ,הלכות אבלות) ביאר :כי על האבל לנהוג בדרכי הצניעות והכבוד לאורך כל ימי אבלו ,גם בשבת .הוא ביאר כי המצפן המוסרי של האדם דורש ממנו רגישות מיוחדת בשבת ,שלא להבליט את אבלו בפרהסיא ,ובכך הוא מבטא את האמונה שקדושת היום גדולה מכל צער אישי ,וכי הנשמה היתירה של הכלל היא הכוח המאחד שנועד להרים את האבל מתוך שקיעתו. רבי ישראל מאיר הכהן הכהן הגדול מאחיו ,בחיבורו אהבת חסד (חלק ב ,פרק ב') ביאר: כי אהבת הבריות ורדיפת השלום מתחילות בבית האבל ,שבו האדם נדרש לאזן בין צערו הפרטי לבין חובתו כלפי סביבתו .הוא ביאר כי המצפן המוסרי של האדם צריך להנחות אותו לשאוב נחמה מתוך הציבור ,שכן השבת היא הזמן שבו הנשמה היתירה נותנת לאדם את הכוח להעניק לאחרים ,ובכך הוא מתעלה מעל יגונה של הנפש האישית. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ג ,יורה דעה סימן ל) ביאר :כי חובתו של האבל להתנהג בכבוד הראוי למסורת ,גם כאשר לבו דווה עליו ,היא ביטוי ליראת