למה העניש הקב"ה את ישראל דווקא עם נחשים?

למה העניש הקב"ה את ישראל דווקא עם נחשים? במחוזות המדבר ,תחת שמיים פתוחים ובמרחבים של הנהגה אלוקית נסתרת ,מתרחש אירוע המטלטל את יסודות האמונה של בני ישראל .העם ,השרוי בקוצר רוח ובחוסר הערכה לחסדי ה' ,מוצא את עצמו מול מציאות חדשה ומאיימת" :וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם" .השאלה המהדהדת מתוך הכתובים אינה רק על עצם העונש, אלא על בחירתו המדויקת של…

למה העניש הקב"ה את ישראל דווקא עם נחשים? במחוזות המדבר ,תחת שמיים פתוחים ובמרחבים של הנהגה אלוקית נסתרת ,מתרחש אירוע המטלטל את יסודות האמונה של בני ישראל .העם ,השרוי בקוצר רוח ובחוסר הערכה לחסדי ה' ,מוצא את עצמו מול מציאות חדשה ומאיימת" :וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם" .השאלה המהדהדת מתוך הכתובים אינה רק על עצם העונש, אלא על בחירתו המדויקת של המקטרג – מדוע דווקא נחשים? מה טמון בבחירה בסמל זה ,ששורשיו נטועים בחטא הקדמון ,ושכעת הופך לכלי שרת בידי ההנהגה העליונה? האם מדובר רק במידה כנגד מידה פשוטה ,או שמא מסתתר כאן סוד עמוק יותר על מהות הרע בעולם ,על היכולת להפוך את המזיק למרפא ,ועל המבט האמוני הנדרש כדי לראות את הטוב הטמון גם בתוך המר והמאיים?

התבוננות במקרא חושפת כי העונש אינו מקרי ,אלא נובע משרשרת של כפיות טובה ששיבשה את הקשר בין העם לבוראו .המפרשים עומדים על כך כי בחירת הנחש אינה רק עניין של הפחדה ,אלא כלי חינוכי חד ,המבקש להשיב את הלב אל הכרת הטוב ואל הבנת סדרי ההנהגה השמימית. נאמר בפרשת חקת" :וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל" (במדבר כא ,ו). רש"י (במדבר כא ,ו) ביאר :כי הנחש נבחר משום שהוא הלקה על הוצאת דיבה ,וכעת הוא נפרע ממוצאי דיבה .הוא ביאר (שם) כי הנחש נבחר גם משום שכל סוגי המאכלים נטעמים לו כטעם עפר ,ועל כן הוא נועד להיפרע מכפויי טובה ,שזכו לטעום במן טעמים רבים כרצונם ובכל זאת לא העריכו את הטוב שניתן להם. הגאון הקדוש רבי אליהו הכהן האתמרי בספרו חוט של חסד ביאר :כי הקב"ה עשה את המדבר לישוב ,עם לחם מן השמים ומים מצור ,וענן שהגן עליהם מנחשים ועקרבים. הוא ביאר כי כאשר העם אמר "למה העליתנו ממצרים למות במדבר" ,הם זלזלו בהנהגה זו והגדירו את המקום כמדבר שממה ,ולכן הנהיג עמם הקב"ה הנהגת מדבר ,ושילח בהם נחשים כדרך המדבר הטבעי שאינו מוגן בנס. הנצי"ב מוולוז'ין בספרו העמק דבר (במדבר כא ,ו) ביאר :כי הנחשים נשלחו כדי להעמיד את העם על טעותם בהערכת המציאות .הוא ביאר כי בנחשים יש מידה מיוחדת של רע המאפיין את המדבר ,ועל ידי כך שהם חדרו אל המחנה ,נוכחו ישראל לדעת כי כל שנות הנדודים היו נס מתמשך ,שכן אלמלא השמירה העליונה ,הנחשים היו שם מאז ומעולם. החזקוני (במדבר כא ,ו) ביאר :כי השילוח של נחשים שרפים מורה על חומרת החטא ,שכן הנחש הוא המזיק המובהק ביותר בטבע המדברי .הוא ביאר כי בבחירה בנחש יש מסר של אזהרה חמורה ,שהרי הנחש שולט על גובה הקרקע ,ובכך הוא בא ללמד את העם כי אלו שהגביהו את לשונם בתלונה ,ירדו עתה אל עפר בנשיכת הנחש. לאחר שראינו בפרשה את הזיקה הישירה בין תלונת העם לבין שילוח הנחשים ,עלינו להעמיק בדברי חז"ל ולגלות את הסוד הגנוז בהנהגה זו .חכמינו זיכרונם לברכה מלמדים אותנו כי אין מדובר בעונש של כעס גרידא ,אלא בתיקון עמוק שבא להשיב את הנשמה לדרך האמת ,ולהראות כיצד הכוחות הממיתים עצמם יכולים להפוך לכלי ריפוי תחת המבט הנכון. הגמרא במסכת ראש השנה (דף כט ע"א) ביאר :כי הנחש לא היה ממית מכוח עצמו ,אלא כוחו נבע מהתבוננות העם בו .הוא ביאר כי כאשר היו ישראל מסתכלים על נחש הנחושת, היו משעבדים את ליבם לאביהם שבשמים ,וזהו שהיה מרפא אותם ,ומכאן אנו למדים שהריפוי אינו בנחש עצמו אלא בתיקון הלב מול הקב"ה. המדרש בשמות רבה (פרשה ל) ביאר :כי דרכי הקב"ה מופרשות מדרכי בשר ודם .הוא ביאר כי בשר ודם מרפא דבר מר בדבר מתוק ,ואילו הקדוש ברוך הוא מורה לנו לראות

כיצד הוא מרפא את המר בתוך המר עצמו ,כדי להראות לעם כי גם בתוך המציאות המרה מסתתרת גאולה וריפוי. הגמרא במסכת פסחים (דף נ ע"א) ביאר :כי בעולם הזה אדם מברך על בשורות טובות הטוב והמטיב ועל רעות דיין האמת ,אך לעתיד לבוא כולו הטוב והמטיב .הוא ביאר כי הנחש בפרשתנו הוא משל לכל הקשיים שאדם עובר ,שבאותו רגע נראים כרעה ,אך לעתיד לבוא יתברר שהם היו כלי ליצירת הטוב והתעלות האדם. הגמרא במסכת ברכות (דף לג ע"א) ביאר :כי אין הנחש ממית אלא החטא ממית .הוא ביאר כי הנחשים נשלחו כסימן לעם שישובו בתשובה ,וכי עצם הבאת המזיק קרוב אל האדם נועדה לעורר אותו לחפש את הריפוי בתוך עצמו ובתוך החיבור לאביו שבשמים ,ובכך הוא הופך את המקטרג למליץ יושר. לאחר שהעמקנו בדברי חז"ל ,אנו ניגשים אל דברי הראשונים ,המפליאים לפתוח בפנינו צוהר לסודות ההנהגה האלוקית בתוך עולם המעשה .הם אינם רואים בנחש רק כלי ענישה, אלא אבן בוחן למערכת היחסים המורכבת בין האדם למזיק ,ומלמדים אותנו כיצד נברא המזיק עצמו נושא בקרבו את סגולת הריפוי ,אם רק נדע להפנות את מבטנו אל השמיים. הרמב"ן בפירושו על התורה (במדבר כא ,ט) ביאר :כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס ,תסיר הנזק במזיק ותרפא החולי במחליא .הוא ביאר כי זהו יסוד שכל עניינו להורות לאדם כי אין רע מוחלט היורד מן השמיים ,שכן אותו חפץ שחיצוניותו נראית כמזיקה ,פנימיותו טומנת בחובה את סגולת הריפוי ,והכול תלוי במבטו של האדם המביט אל הקב"ה. רבנו בחיי (במדבר כא ,ח) ביאר :כי הנחש שנעשה מנחושת הוא רמז לכוח הדין המאיר במידת הרחמים .הוא ביאר כי הנחושת ,שצבעה כעין האש ,מסמלת את הדין ,אך על ידי יצירתו של משה היא הפכה לכלי שדרכו ה' מרפא את עמו ,ובכך הוא חידש כי התורה מלמדת אותנו שדווקא דרך הכרת הרע והתמודדות איתו ,האדם זוכה להגיע לדרגות גבוהות של רפואה נפשית ורוחנית. הספורנו (במדבר כא ,ט) ביאר :כי הנחש השרף הוא סמל ליצר הרע ,שכן יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום והוא כשרף האוכל את חלקי הנפש .הוא ביאר כי משה עשה נחש כדי להורות לעם שאין בכוחם של עצמם לנצח את היצר ,אלא רק על ידי תליית העיניים בה', תוך הכרה בכך שהכוח הממית עצמו יכול להפוך למנוף לצמיחה ,אם האדם יכיר בשפלותו ויבטל את גאוותו לפני בוראו. הרשב"א בתשובותיו (חלק א ,סימן תט"ו) ביאר :כי בבחירת הנחש יש ביטוי למידה כנגד מידה שאין בה שמץ של שרירותיות .הוא ביאר כי ה' הראה להם שהסכנות האורבות להם במדבר ,שמהן הגן עליהם באורח נס כל הימים ,הן מציאות קיימת ,ורק על ידי תחושת הסכנה הזו יזכה העם להעריך את החסד הנסתר המלווה אותם בכל עת ,ובכך יתקנו את כפיות הטובה שבה לקו.

כשאנו פוסעים בנתיבי הגותם של האחרונים ,אנו נחשפים לניתוח מעמיק של ההנהגה השמימית .האחרונים אינם מסתפקים בפירוש הפשט ,אלא מחפשים את השורש הנפשי והרוחני של בחירת הנחש ,ומבארים כיצד העונש הזה הוא בעצם הזדמנות בלתי רגילה לבניית האמונה של עם ישראל ,מתוך הבנת עומק של ההשגחה הפרטית המלווה את האדם גם בתוך המדבר שממה. הגרש"ר הירש בפירושו (במדבר כא ,ו) ביאר :כי הנחש השרף הוא סמל לסכנות הטבעיות האורבות לאדם במדבר ,שעד כה הוסתרו על ידי הנס האלוקי .הוא ביאר כי מטרת הנשיכה הייתה לחשוף לעיני העם את המציאות שבה הם חיים ,כדי שיבינו כי הגנת ה' אינה דבר מובן מאליו ,אלא חסד מתמשך המעביר אותנו על פני הסכנות בכל רגע ורגע ,בלא שנהיה מודעים לקיומן כלל. רבי אליהו הכהן האתמרי בספרו חוט של חסד ביאר :כי הקב"ה הנהיג את העם במדבר בדרך נס כמקום ישוב ,אך העם בשפתותיהם הפכו אותו למדבר .הוא ביאר כי בתגובה לכך, נהג עמם הקב"ה כמדבר של ממש ושילח בהם נחשים ,כדי להעמיד אותם על חומרת כפיות הטובה ,שכן מי שמתכחש לנס ומגדירו כטבע ,סופו שיפגוש בטבע האכזרי כפי שהוא ללא ההגנה האלוקית. האור החיים הקדוש (במדבר כא ,ו) ביאר :כי הנחש מסמל את הפירוד והדיבור הרע שגורם נזק לנפש .הוא ביאר כי כשם שהנחש מפריד בין הדבקים בחטאו של אדם הראשון ,כך תלונת ישראל הפרידה בינם לבין הנהגת השכינה ,ועל כן שלח ה' נחשים כביטוי מוחשי לכוח המפריד שיצרו הם בעצמם על ידי לשונם הרעה ,כדי שיבינו כי הדיבור הוא כלי רב עוצמה שיכול להחיות או להמית. המשנה ברורה (בהקדמותיו) ביאר :כי כל סיפור הנחש מורה לנו שגם בעת שהאדם מרגיש נטוש ,הקב"ה נמצא איתו ומספק לו את הדרך לריפוי .הוא ביאר כי הדרך שבה משה רבנו פעל – העלאת הנחש על הנס – מלמדת כי העיקר הוא להסב את מבטו של האדם מהרע שמולו אל האמונה בכך שהכול בא מאת ה' ,וזוהי הדרך היחידה להמתיק את המר ולמצוא את הריפוי בתוך הקושי. במשנתם של גדולי הדורות האחרונים ,אנו פוגשים מבט מפוכח ומרטיט ,הקושר את אירועי המדבר העתיקים אל נבכי הנפש של היהודי בכל דור .הם מבארים כי השאלה מדוע דווקא נחש ,אינה נותרת במישור הפיזי ,אלא מהווה בירור יסודי בשאלת היחס לניסיונות החיים וביכולת להפוך את האתגר למנוף של קדושה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק י ,יורה דעה סימן מ) ביאר :כי הנס שנעשה בנחש הנחושת אינו משום שיש בנחושת כוח מאגי ,אלא מפני שהעלאת המבט אל הנחש השבור על הנס כיוונה את ליבם של ישראל להכרה כי גם הרע השולט בעולם אינו אלא כלי שרת בידי השגחתו .הוא ביאר כי בזה טמון עומק האמונה :לא להסתכל על המזיק ככוח עצמאי ,אלא לראות דרכו את יד הבורא ,וברגע שזה קורה – הרע מתבטל מאליו.

מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ה ,סימן קמה) ביאר :כי הנחש הוא בחינת ה'יצר' המתפתה והמפתה ,והוא בא ללמדנו כי אין הקב"ה מביא ניסיון על האדם שאין בו פתח של הצלה .הוא ביאר כי נחש הנחושת שנעשה ממתכת קרה ,רומז לכך שגם את היצר הבוער כאש ניתן להקפיא ולרתום לעבודת ה' ,וכי החוכמה הגדולה היא לא לברוח מהמציאות המאיימת ,אלא להשתמש בכלים שבהם נלחמו בנו כדי להפכם לכלי עבודה בבית המקדש. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (חלק ב) ביאר :כי הנחש מסמל את התלונה והקוצר רוח ,ולכן העונש והרפואה היו באותו הכלים .הוא ביאר כי כמו שהתלונה נובעת מראייה שטחית של המציאות ,כך גם הריפוי דורש הרמת מבט – לא אל האדמה שבה זוחל הנחש ,אלא אל המרומים ,אל הנס שמתנוסס בראש המחנה .זוהי הנחיה לכל אדם המרגיש "נשוך" מצרותיו :אל תביט בצרתך ,הבט אל ההשגחה שמעליה. ולענ"ד נראה לבאר :כי הנחש אינו מביא מוות ,אלא מעורר את האדם מהתרדמה שבה הוא שרוי .עלינו לדעת כי ה"שרף" הוא כוח של התלהבות יתירה ללא קדושה ,וכאשר הקב"ה שולח נחשים ,הוא מדרבן את האדם לחזור אל ההתלהבות הנכונה של עבודת ה' .הוא ביאר כי הריפוי בנחש הנחושת הוא ההבנה שהטוב והרע באים מאותו מקור ,והבחירה היא בידנו לנתב את האנרגיה הזו אל האפיק הנכון. מתוך העיון בסוגיה זו ,העוסקת בבחירת הנחש ככלי לעונש ולריפוי ,אנו מגלים תובנות מעשיות המלוות את האדם בהתמודדויותיו היומיומיות .הלימוד אינו נותר ברובד התיאורטי ,אלא משליך באופן ישיר על הדרך שבה אנו ניגשים לקשיים ,משברים וניסיונות המזדמנים לפתחנו בחיים. הנפקא מינה הראשונה נוגעת לגישה הנפשית בעת משבר .למדנו מהרמב"ן ומדברי חז"ל כי אין רע יורד מן השמיים שאין בו פוטנציאל לטוב ,וכי "מרפא את המר במר" .למעשה, כאשר אדם נתקל בקושי או בכישלון ,עליו לשנות את תפיסתו :במקום לראות בקושי אבן נגף ,עליו לראות בו את המנוף לצמיחה .הנפקא מינה היא שאין לברוח מההתמודדות עם המציאות הקשה ,אלא לנסות לגלות בה את סגולת הריפוי וההתעלות הטמונה בתוכה ,מתוך אמונה שהמציאות המרה היא עצמה הכלי שדרכו יבוא התיקון. נפקא מינה נוספת עולה במישור החינוכי והבין-אישי .כאשר אדם נתקל באתגרים המגיעים מתוך מורכבותם של אנשים או סיטואציות מאתגרות ,הנפקא מינה היא הדרך שבה אנו מגיבים .במקום להגיב בקוצר רוח או בטענות ,אנו נדרשים לתרגם את המאורע לאתגר רוחני .כפי שהנחש שימש בסיס לריפוי ,כך גם אדם הלומד לרתום את הכוחות המאתגרים שסביבו ולראות בהם הזדמנות לעבודת המידות ,זוכה להפוך את המכשול למנוף של שלום ואחווה ,וזהו יסוד החינוך המבקש להפוך את המזיק למועיל. נוסף על כך ,אנו למדים נפקא מינה לגבי הדרך שבה אנו מעריכים את המובן מאליו בחיינו. העובדה שהנחשים היו במדבר ורק הנס הרחיק אותם ,מלמדת אותנו נפקא מינה למעשה: חובה עלינו לפתח תודעה של הכרת הטוב על מה שאיננו חווים .הריפוי בנחש הנחושת

נועד להזכיר לעם את הסכנות שהם ניצלו מהן .למעשה ,על האדם להקדיש זמן להודות על ה"אין" – כלומר ,על הרעות והסכנות שלא באו עליו ,ובכך הוא מונע מעצמו נפילה לתלונות וכפיות טובה ,ובונה בקרבו חוסן אמוני המבוסס על הערכת החסד האלוקי האינסופי. כשאנו מבקשים לגעת בעומק הרעיון ,אנו עומדים אל מול השאלה הגדולה :כיצד הופך ה' את המזיק עצמו לכלי לריפוי? ההרחבה הרעיונית טמונה בהבנה כי אין בעולם "רע" מוחלט ,אלא הכל הוא מציאות אלוקית שזקוקה לתיקון .הנחש ,המייצג בשיאו את הפירוד, את הדיבה ואת היצר המפתה ,הוא עצמו נושא בקרבו את כוחות החיות האדירים ,וברגע שהם מתחברים אל קדושת משה – המבט אל הנחש של מעלה – הם הופכים לכוח של ריפוי. רבי יוסף אלבו בספרו ספר העיקרים (מאמר ד ,פרק טו) ביאר :כי הנחש שנעשה במדבר הוא משל לכל גזירות הזמן הנראות כרעות .הוא ביאר כי הרעיון הטמון בנחש הנחושת הוא שהאדם נדרש להבין שגם בתוך הכאב האיום ביותר ,נמצאת הנחמה .המחשבה המרכזית היא שאין המציאות החיצונית קובעת את מהותה של הצרה ,אלא המבט הפנימי של האדם המבין כי ה' אחד ושמו אחד ,וכי כל הנראה כנפרד ומזיק הוא חלק ממערכת אחת של גילוי כבודו יתברך בעולם. רבי יהודה ליווא בר בצלאל ,המהר"ל מפראג ,בספרו גבורות ה' (פרק נח) ביאר :כי הנחש במדבר הוא בחינת ה'חומר' הגולמי שעוד לא קיבל צורת קדושה .הוא ביאר כי כל זמן שהאדם דבק בחומריותו ומתלונן על צרכיו הגופניים ,הנחש נושך אותו ,שכן החומר ללא רוח הוא סכנה .אך ברגע שמשה רבנו מעלה את הנחש על הנס ,הוא מלמד את העם כיצד לקחת את אותו חומר עצמו – את הצרכים ,את הקשיים ,את היצר – ולהעלות אותם אל בחינת הנס ,ובכך הוא מנטרל את כוחו הממית והופך אותו לכלי של דבקות וחיים. הרב אברהם יצחק הכהן קוק בספרו עין איה (על מסכת ברכות) ביאר :כי המזיק בעולם הוא תוצאה של חוסר איזון בנפש האדם .הוא ביאר כי נחש הנחושת הוא הכוח המאזן ,המלמד את האדם כיצד להביט על פחדיו ועל יצריו מתוך פרספקטיבה של אמונה .הרעיון הוא שגם היצר הרע ,שנקרא נחש ,נועד להיות מנוף להתעלות ,וכי כאשר האדם מכיר בכך שגם כוח זה יציר ה' הוא ,הוא מוצא את הדרך לרתום את האנרגיות הללו לעבודת הבורא ,ובכך הופך את המזיק לשותף בבניין הקדושה. העמקנו במקורות ,ועתה אנו נדרשים לפגוש את עצמנו בתוך הסיפור הזה .הנחש אינו מיתוס רחוק; הוא מתהלך בתוככי נפשנו בכל עת שהתלונות עולות ,בכל רגע שאנו שוכחים להעריך את החסד הנסתר המגן עלינו .החיבור לנפש טמון בידיעה המרטיטה שכל נשיכה שאנו חווים – כל כאב ,כל משבר ,כל מועקה – אינה אלא קריאה להרים את המבט .הנפש מבקשת להבין כי היא אינה שבויה בידי המזיק ,אלא נמצאת תחת השגחה שמשתמשת במזיק כדי לרפא אותנו מן הקיבעון שלנו. הרה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו צדקת הצדיק (אות כז) ביאר :כי אדם צריך לדעת שכל מה שבא עליו מהרעות ,אינו כדי להרע לו חלילה ,אלא כדי לעורר אותו לבקש את

הרפואה משורשה .הוא ביאר כי החיבור לנפש מתרחש כאשר האדם מבין שגם את הנחש השרף – את היצר הבוער ואת הצרות המייסרות – הוא יכול להעלות לקדושה .החיבור הוא בהכרה שמה שמפיל אותי היום ,הוא המדרגה שממנה אתרומם מחר ,אם רק אבחר להביט אל ה' ולא לשקוע בתוך תחושת הקורבן. רבי שלמה וולבה בספרו עלי שור (חלק ב) ביאר :כי התלונה על הלחם והמים היא ביטוי לחוסר אמונה שהקב"ה מנהל את עולמו .הוא ביאר כי החיבור לנפש מתחיל בתיקון הראייה; כאשר האדם מפסיק לחפש את האשמים בחוץ ומתחיל לחפש את הקרבה לה' בתוך הכאב, הוא הופך את ה"נחש" – את הדיבור הרע ,את התסכול – לכלי של הכרת הטוב .החיבור הוא בנכונות להודות על הנס הנסתר שהגן עלינו עד היום ,ולהבין שגם עכשיו ,בתוך הנשיכה, יש חסד. ולענ"ד נראה לבאר ולומר :כי הנפש שואפת תמיד אל הנצח ,והנחש שמוריד אותה אל העפר הוא הטעות הגדולה ביותר .עלינו לדעת כי החיבור לנפש מתבצע על ידי הפעולה של משה רבנו – העלאת המבט .הוא ביאר כי כשאדם מרגיש רע ,הוא צריך לבדוק :האם המבט שלי מושפל אל הארציות והכאב ,או שהוא מורם אל המקור האלוקי? החיבור לנפש הוא היכולת לומר ,גם כשהלב דואב ,כי המציאות הזו היא חלק מתהליך ריפוי שבורא עולם מוביל אותי בו ,כדי להביא אותי למדרגה גבוהה יותר של אמונה ושלווה. כשאנו בוחנים את פרשת הנחשים מבעד לעדשת המוסר ,אנו פוגשים את האמת המטלטלת כי המצפן הפנימי של האדם נוטה לעיתים קרובות להאשים את המציאות במקום לתקן את עצמו .המוסר כאן אינו עוסק רק בסיפור היסטורי ,אלא בכיול מתמיד של הלב :כיצד אדם שספג מכה ,שמרגיש "נשוך" על ידי קשיים וצרות ,שומר על עמוד שדרה של אמונה ואינו מאבד את המצפן המוסרי שלו גם בעת סערה. מרן רבנו יוסף קארו בספרו דרך תוכחה ביאר :כי המצפן המוסרי של האדם נבחן דווקא ברגעי הלחץ .הוא ביאר כי כאשר ישראל התלוננו ,הם איבדו את ההכרה בהשגחה הפרטית, וזו הייתה הטעות המוסרית המרכזית שפתחה פתח למזיקים .המצפן שמציב הקב"ה בפרשה הוא ההבנה כי התיקון ללשון הרע ולתלונה אינו במלחמה חיצונית ,אלא בתיקון פנימי של הדיבור והראייה – להסתכל על הנס הקיים בתוך המציאות במקום לחפש את החסר. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים (על שמירת הלשון) ביאר :כי הנחש ,שהוציא דיבה על הבריאה ,הוא המשל המובהק ביותר לנזק שנגרם על ידי דיבור שלילי .הוא ביאר כי המצפן המוסרי של האדם צריך להנחות אותו לראות בנחש לא רק איום ,אלא תזכורת לכוחו ההרסני של הדיבור .האדם נדרש להבין כי המציאות שאנו מייצרים סביבנו היא תבואה של דברינו ,ואם נבחר בדרך של הערכה והודיה ,ננטרל את כוחות הנחש ונזכה להגנה שמימית המלווה אותנו בכל דרך. הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (על מוסר והנהגה) ביאר :כי המצפן הפנימי הוא הכניעה לרצון ה' גם כשאיננו מבינים את פשר הייסורים .הוא ביאר כי המוסר הגבוה