מי שהכישו נחש מה זה מסמל?

מי שהכישו נחש מה זה מסמל? בתוך עולם המשפט האלוקי ,שבו כל מיתה וכל פורענות אינן אלא הד למציאות רוחנית עמוקה ,בולטת הכשת הנחש כמיתה המעוררת חלחלה מיוחדת .זו אינה רק פגיעה חיצונית המסתיימת במות האדם ,אלא כוח המבקש לחדור אל פנימיותו ,לשרוף את איבריו מבפנים, ולהביא לידי ביטוי את מידת הדין הקפדנית ביותר .מדוע בחרה התורה והמסורה להגדיר דווקא את נשיכת הנחש כסוג של…

מי שהכישו נחש מה זה מסמל? בתוך עולם המשפט האלוקי ,שבו כל מיתה וכל פורענות אינן אלא הד למציאות רוחנית עמוקה ,בולטת הכשת הנחש כמיתה המעוררת חלחלה מיוחדת .זו אינה רק פגיעה חיצונית המסתיימת במות האדם ,אלא כוח המבקש לחדור אל פנימיותו ,לשרוף את איבריו מבפנים, ולהביא לידי ביטוי את מידת הדין הקפדנית ביותר .מדוע בחרה התורה והמסורה להגדיר דווקא את נשיכת הנחש כסוג של מיתת שריפה? מהו הסוד הטמון בהתפשטות הארס, המזכיר כל כך את התפשטותן של לשון הרע ושל הריבית ,המכלות כל חלקה טובה בנפש האדם בלי שירגיש כלל? השאלה מציבה אותנו מול עומק ההנהגה האלוקית ,המבקשת

ללמדנו כי גם בתוך המקומות המרים ביותר ,שבהם המזיק מכה בלב הווייתו של האדם, טמונה אזהרה מוסרית והזדמנות לבירור עמוק של חטאי הלב והדיבור. החיפוש אחר משמעות הכשת הנחש מוביל אותנו אל המקורות הראשונים ,שם מתגלה הנחש לא רק כבעל חיים ארסי ,אלא כסמל מובהק לאיבה ולדין .המקרא והמדרשים חושפים כי הנשיכה אינה פעולה אקראית ,אלא ביטוי של מידה כנגד מידה ,המבקשת להזכיר לאדם את חטאי הדיבור ששיבשו את יחסיו עם הבורא ועם סביבתו. בספר בראשית (ג ,טו) נאמר :ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב .המפרשים ביארו כי פסוק זה מכונן את המאבק הנצחי בין האדם לבין הכוח המפתה המיוצג על ידי הנחש ,ומסמן את הנשיכה בעקב כסימן לניסיון להפיל את האדם בדרכו. בפרשת חקת (במדבר כא ,ו) נאמר :וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל .רש"י (שם) ביאר כי הנחשים נקראו שרפים משום ששורפים את האדם בארס שיניהם ,ובכך הוא הדגיש את עוצמת הייסורים הפנימיים המלווים את העונש הזה. המדרש רבה (במדבר רבה ,פרשת חקת ,פרשה יט) ביאר :כי הקב"ה שלח נחש שנפרע ממוצאי דיבה ,כשם שהנחש הקדמון פתח בלשון הרע על בריאתו של עולם .המדרש ביאר כי העונש בהכשה הוא בבחינת מידה כנגד מידה ,שכן כפי שהלשון הרע מתפשטת ומכלה את הטוב במחנה ,כך הארס מתפשט בגופו של האדם ומכלה את חיותו מבפנים. אנו ממשיכים וצוללים אל עומק משפט התורה ,שם אנו מגלים כי גם לאחר ביטול הסנהדרין ,ההנהגה האלוקית שומרת על גלגולי הדין המדויקים ,ודין מיתת שריפה מוצא את דרכו אל העולם בדרכים שונות ,ובתוכן הכשת הנחש. הגמרא במסכת כתובות (דף ל ע"א) ביארה :כי מיום שחרב בית המקדש ,אף על פי שבטלו סנהדרין ,ארבע מיתות לא בטלו .היא ביארה כי הקב"ה שומר על סדרי הדין ,ומי שנתחייב מיתת שריפה על פי דין שמים ,נידון בה על ידי דליקה או בנחש מכישו ,שכן שניהם פועלים בדרך של שריפה פנימית. הגמרא במסכת סנהדרין (דף לז ע"ב) ביארה :כי הכשת הנחש נחשבת למיתת שריפה משום שזיהרא דארסא – ארס הנחש – שורף את איבריו הפנימיים של האדם .הגמרא ביארה שם את המעשה ברבי שמעון בן שטח ,שראה רוצח ורצה להענישו ,ובא נחש והכישו ,והדבר התפרש כי הרוצח נתחייב שריפה בשל חטא נוסף שהיה בו ,ולכן נגזרה עליו מיתה זו ,שהיא מן המיתות החמורות. רש"י (בסנהדרין לז ע"ב) ביאר :כי הכשת הנחש מוגדרת כשריפה מכיוון שהארס מתפשט בגוף כחום האש ,ופועל את פעולתו בתוך המעיים וברקמות הפנימיות ,בדומה למיתת שריפה של בית דין שבה הפגיעה הייתה פנימית וממוקדת. לאחר שראינו את דברי חז"ל המגדירים את הכשת הנחש כמיתת שריפה ,אנו צוללים אל

עומק משנתם של הראשונים ,המבקשים לפענח את התופעה לא רק ברובד ההלכתי ,אלא גם ברובד הפיזי והרוחני .הם מלמדים אותנו כיצד צבעו של הנחש ,חמימותו וצורת פעולתו מתחברים יחדיו לתמונה אחת המבטאת דין אלוקי קפדני. הרמב"ן בפירושו על התורה (בראשית יא) ביאר :כי הנחש מכונה שרף בשל חמימותו הרבה, שכן מאורתו היא מקום של חום ואש ,בדומה לצפעוני שחורו חם מאוד .הוא ביאר כי השם שרף אינו רק תיאור חיצוני ,אלא מצביע על טבעו הפנימי של המזיק הזה ,המביא לידי ביטוי את כוח האש בעולם ,ובכך הוא מקשר את מושג השריפה לטבעו הביולוגי של הנחש. הרמב"ן בפירושו על התורה (במדבר כא ,ט) ביאר :כי משה רבנו הצטווה לעשות דמות נחש מנחושת דווקא ,מכיוון שגופם של הנחשים השרפים נראה כעין הנחושת בצווארם והם אדומי עיניים .הוא ביאר כי החיבור בין מראה הנחש למתכת המבריקה והחמה מאשש את הקשר העמוק בין הנחש לבין אש השריפה ,וממילא גם את היותו כלי להענשת החוטאים במיתה זו. רבנו בחיי (במדבר כא ,ו) ביאר :כי הנחשים נקראו שרפים מפני שהם שורפים את גוף האדם בארס שלהם ,והוא ביאר כי מדובר במידה כנגד מידה .הוא ביאר כי האדם המכלה את זמנו בדברים בטלים או בלשון הרע ,גורם לעצמו שריפה פנימית ,ועל כן העונש בהכשת נחש הממיס את האיברים הפנימיים הוא ביטוי מדויק לחטא שבו פגם האדם בנשמתו. לאחר שהנחנו את היסודות בראשונים ,אנו ניגשים אל דברי האחרונים ,המנתחים את תופעת הכשת הנחש לאור המושגים ההלכתיים של שריפה ,ומחדשים תובנות המקשרות בין הפיזיקה של הארס לבין המשמעות הרוחנית של העונש .הם מחדדים עבורנו את ההבנה מדוע דווקא הנחש מוגדר כסוכן של מיתת שריפה ,מתוך התבוננות מעמיקה בתהליכי המוות והפגיעה בגוף. השפתי חכמים (על התורה ,במדבר כא ,ו) ביאר :כי השרפים הם תואר למהות הנחשים ששורפים ,ולא מין נחש נפרד .הוא ביאר כי השם שרף הוא ביטוי לפעולה הפיזית של הנחש על האדם – שריפה בארס שיניים – ובכך הוא מחזק את הקשר הלוגי שבין שם המזיק לבין אופן ההריגה שלו ,המזכיר את פעולת האש המכלה את הגוף. החפץ חיים (בספרו שמירת הלשון ,וכן ברמזים לדברי רש"י בשמות כב ,כד) ביאר :כי נשיכת הנחש היא משל מדויק לנזק הנגרם על ידי רבית או לשון הרע .הוא ביאר כי כשם שהנחש נושך חבורה קטנה ברגל והאדם אינו מרגיש דבר ,ופתאום הארס מבצבץ ונופח עד הקדקוד ,כך הלשון הרע והרבית מתפשטים בנפש ובממון האדם בסתר ,עד שהם מכלים כל חלקה טובה בדומה לשריפה פנימית שאינה נראית מבחוץ אך הורסת הכל מבפנים. גדולי האחרונים בביאורם על דין שריפה (כפי שעולה מהדיונים במשנה בסנהדרין) ביארו :כי עיקר מיתת שריפה אינו נמדד על פי מה שקורה לעור החיצוני ,אלא על פי החורבן הפנימי של האיברים והמעיים .הם ביארו כי הכשת הנחש עונה במידה רבה על קריטריון זה ,שכן הארס המועבר בדם ממיס מערכות פנימיות ומשתק אותן ,באופן הדומה להחדרת פתילה

בוערת לתוך המעיים – תהליך המשלב חום ,צריבה והרס פנימי מוחלט ,המצדיק את סיווגה כמיתת שריפה. במשנתם של גדולי דורנו והדורות האחרונים ,אנו פוגשים מבט מקיף המחבר בין הפיזיולוגיה של ההכשה לבין המהלך המוסרי הכולל .הם אינם מסתפקים בתיאור המיתה, אלא שואלים מהו המבט האמוני הנדרש מאדם המתבונן על תהליכי הפורענות המסתוריים הללו ,וכיצד הם משתלבים בהנהגת השם המדויקת. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק ט ,חושן משפט סימן ג) ביאר :כי הדיון בארבע מיתות אינו רק עניין היסטורי ,אלא ביטוי לכך שהקב"ה הוא דיין אמת גם כאשר המערכת המשפטית האנושית מושבתת .הוא ביאר כי הכשת הנחש ,כחלק מדין שריפה ,מורה על חומרת העוונות המביאים לידי פורענות כזו ,ומדגיש כי החיים הם פיקדון שהשם תובע עליו דין וחשבון בכל רגע ורגע. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ח ,סימן רכו) ביאר :כי הדמיון בין הכשת הנחש לשריפה הוא הוכחה לכך שהנפש והגוף מחוברים בקשר שאינו ניתן להפרדה .הוא ביאר כי כפי שהאש מכלה את החומר מבלי להותיר בו רושם חיצוני ראשוני ,כך הארס ,הפועל במחשכים בתוך מערכות הדם ,מראה כי החטא פוגע בשורש החיות של האדם ,וכי רק תשובה פנימית עמוקה יכולה לבטל את כוחו של הדין הזה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (חלק ג ,ענייני חושן משפט) ביאר :כי המיתה על ידי הכשת נחש ,בהיותה מוגדרת כשריפה ,מחייבת אותנו לזהירות יתירה בכבוד הזולת. הוא ביאר כי לשון הרע ,המכונה בפי חז"ל כמעשה נחש ,היא השריפה המודרנית המלהטת בקהילות ,וכי מי שפוגע בחברו בלשונו גורם לעצמו נזק פנימי שאינו ניכר לעין ,אך בטווח הארוך מביא על האדם מיתה רוחנית. ולענ"ד נראה לבאר :כי הנחש במדבר בא ללמדנו את אפסות כוחו של הטבע מול ההשגחה .עצם העובדה שהכשת נחש נידונה כשריפה ,נועדה לטלטל את האדם ולזעזעו מתוך תרדמתו ,כדי שיבין שכל כוחות העולם – גם אלו הנראים כמזיקים – אינם אלא שליחים המוציאים אל הפועל את רצונו של בורא עולם ,ושעליו להפנות את ליבו רק אליו. מתוך העיון המעמיק במקורות ,אנו נדרשים לתרגם את הבנת מהותה של הכשת הנחש והשוואתה למיתת שריפה ,לכדי תובנות מעשיות המנחות את האדם בהתנהלותו היומיומית. הלימוד אינו נשאר במישור המחשבתי ,אלא מחייב אותנו לערנות ולדייקנות בדרך שבה אנו ניגשים לחיים ולסכנות הטמונות בהם. נפקא מינה ראשונה נוגעת לזהירות המופלגת בדיבור .למדנו כי הנחש מסמל את לשון הרע ,וכי התפשטות הארס בגוף דומה להפצת שמועות רעות שאינן נעצרות .למעשה, על האדם להבין כי מילה רעה שיוצאת מפיו אינה נעלמת ,אלא מחלחלת כארס אל תוך המערכות החברתיות והנפשיות של הסובבים אותו .הנפקא מינה היא חיזוק המחויבות לשמירת הלשון ,מתוך הבנה שכל דיבור שלילי שקול להפעלת כוח הרסני הפועל "מבפנים", בדומה לשריפה פנימית שקשה לכבותה.

נפקא מינה נוספת עולה במישור הערנות לסכנות המסתתרות .המקורות מלמדים אותנו כי נשיכת הנחש מתחילה בחבורה קטנה ,אך סופה כלה .הנפקא מינה היא הדרכה לחיים של תשומת לב לפרטים הקטנים :אין להתעלם מבעיות או קשיים קטנים במישור הרוחני, החברתי או העסקי ,מתוך מחשבה שזה "עובר" .עלינו להיות ערניים לראשיתן של בעיות, שכן התעלמות מהן מאפשרת להן להתפשט ולפגוע בשורש החיות שלנו ,בדיוק כפי שהארס עושה בגופו של האדם. נוסף על כך ,אנו למדים נפקא מינה לגבי הכרת הדין וההשגחה .הבנתנו כי הכשת נחש אינה מיתה מקרית אלא חלק ממערכת של דין אלוקי ,מחייבת את האדם לבצע חשבון נפש תמידי .למעשה ,בכל עת שאדם חווה משבר או צרה ,עליו לבחון את דרכיו ולחפש את התיקון הפנימי .הנפקא מינה היא שאין להסתפק בטיפול חיצוני בסימפטומים של הקושי, אלא יש להעמיק ולטפל בשורש הנפשי ,מתוך הכרה כי הקב"ה מדייק עמנו ,ושכל אירוע בא ללמדנו שיעור בעבודת ה’. כשאנו צוללים אל עומק הרעיון של הכשת הנחש כמיתת שריפה ,אנו עומדים אל מול הבנה מחשבתית חדשה על הקשר בין החטא לבין הפירעון .השריפה המדוברת אינה רק אירוע פיזי ,אלא היא תהליך של התמרה; החטא ,המבטא אש זרה וחיפוש אחר תענוגות חומריים ללא קדושה ,מחזיר אל האדם את הדין בצורת אש פנימית .הנחש ,שמפתה את האדם לרדת אל החומריות הזוחלת ,הופך בעצמו לכלי שדרכו האדם פוגש את אש המציאות, הממיסה את מסגרותיו ומחזירה אותו להכרה בשפלותו ובתלותו המוחלטת בבורא. רבי יוסף אלבו בספר העיקרים (מאמר ד ,פרק כז) ביאר :כי הייסורים הבאים על האדם הם לעיתים דרך של טיהור ,שנועדה לצרוב את המידות המושחתות ולזכך את הנפש .הוא ביאר כי הכשת הנחש ,כסמל למיתת שריפה ,היא ביטוי לעומק הדין ,המבקש לא רק להעניש אלא להשיב את האדם למסלולו על ידי התכת החומר המורד והעלאתו מחדש אל רוח הקדושה. המהר"ל מפראג בספרו נתיבות עולם (נתיב הלשון ,פרק א) ביאר :כי הנחש הוא כוח של "רפיון" ו"קירוב" – קירוב של ענייני העולם הזה אל האדם בדרך שקרית .הוא ביאר כי התיקון לנחש הוא האש – האש של התורה והיראה .הוא ביאר כי השריפה הפנימית שיוצר הארס היא בעצם תגובה רוחנית לריקנות שנוצרה בלב האדם לאחר שנתן מקום ללשון הרע ,והיא נועדה להבהיר כי המקום שהתמלא ברעל זקוק עתה לזיכוך האש האלוקית. הרב אברהם יצחק הכהן קוק בספרו עין איה (על מסכת כתובות) ביאר :כי תהליכי הפירעון המדויקים ,כגון אלו המוגדרים כארבע מיתות ,הם ביטוי להרמוניה של היקום ,שבו כל חטא יוצר סדק בבריאה שחייב להתמלא .הוא ביאר כי הכשת הנחש השורפת את האיברים הפנימיים מסמלת את העובדה שכל פגיעה בערך האנושי המוחלט של הזולת מחייבת זעזוע פנימי עמוק ,שנועד להשיב את האיזון הנפשי לאדם ולעולם. העמקנו במקורות ,ועתה אנו נדרשים לפגוש את עצמנו בתוך סבך השאלות הללו .הכשת הנחש אינה רק תיאור עתיק ,אלא היא נוגעת בנקודת הכאב והבוערת ביותר בנפש האדם:

אותם רגעים שבהם אנו מרגישים שמשהו מבפנים נאכל ,משהו נצרב .החיבור לנפש טמון בידיעה שהסבל אינו מגיע ללא סיבה ,והוא מהווה קריאה עמוקה לשוב אל המקור ,אל הדיבור הנקי ,אל התיקון הפנימי. הרה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו צדקת הצדיק (אות כז) ביאר :כי אדם צריך לדעת שכל נשיכה ,כל צריבה בנפש ,באה ללמד אותו על הנקודה שבה הוא איבד את החיבור להשגחה .הוא ביאר כי החיבור לנפש מתרחש כאשר האדם מבין שגם את הארס המפעפע בתוכו – אותם רגשות של קנאה ,כעס או דיבור אסור – הוא יכול לנתב אל עבודת ה' .החיבור הוא בהכרה שמה ששורף אותי מבפנים כעת ,הוא בעצם הכוח שנועד לעורר אותי לבער את החמץ מקרבי. רבי שלמה וולבה בספרו עלי שור (חלק ב) ביאר :כי התפשטות הארס ,המזכירה את הלשון הרע ,היא משל לנפש האדם שנפרצה .הוא ביאר כי החיבור לנפש מתחיל בתיקון החסימה; כשאדם לומד לשלוט בדיבורו ,הוא בונה חומה פנימית המגינה עליו מפני ה"נחשים" שבחוץ. החיבור הוא בנכונות להודות כי הרעל שפוגש אותי בעולם החיצוני הוא לעיתים קרובות שיקוף של מה שקורה בחדרי ליבי פנימה ,וכי השלווה תבוא רק כאשר הנפש תהיה נקייה מכל מרירות ודיבור פוגעני. וחשבתי להעמיק ולבאר :כי הנפש שואפת תמיד אל הטוהר ,והנחש שמכניס רעל פנימי הוא המעצור הגדול ביותר לצמיחתה .החיבור לנפש מתבצע על ידי ההבנה שהסבל הוא סימן לחיים ,סימן לכך שהנפש עדיין מרגישה ,עדיין זקוקה לתיקון .כאשר אדם מרגיש בתוך תוכו שהוא שרוף מכאב או מחרטה ,עליו לדעת שזהו תהליך טבעי של ניקוי הנפש. החיבור לנפש הוא היכולת לומר ,גם כשהארס מפעפע ,שהקב"ה נמצא שם איתי ,בתוך הבעירה ,מנסה להוציא ממני את הזהב הטהור מתוך האש. כאשר אנו מתבוננים בנחש המכיש דרך מצפן המוסר ,אנו פוגשים את האמת המטלטלת כי הבחירה בדיבור ובמעשה היא הקובעת את איכות חיינו .המוסר כאן אינו מסתכם בהימנעות מנזק ,אלא בתביעה מתמדת להזדכך ,להבין שהעולם הוא מראה למעשינו ,וכי המצפן הפנימי חייב להוביל אותנו להכרה באחריות האישית לכל מילה ופעולה. מרן רבנו יוסף קארו בספרו דרך תוכחה ביאר :כי המצפן המוסרי של האדם נדרש לפעול דווקא באותם רגעים שבהם היצר מפתה אותו לפרוץ גדר .הוא ביאר כי הכשת הנחש מופיעה במקום שבו האדם נתן ללשונו דרור ,והמצפן המוסרי שאנו נדרשים לאמץ הוא ההבנה כי הדיבור הוא כוח אלוהי ,ואם לא נשמור עליו בטהרה ,הוא עלול להפוך למזיק הגדול ביותר שלנו. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו שמירת הלשון ביאר :כי המצפן המוסרי היחיד שיכול להגן על האדם מפני נשיכת הנחש הוא הקפדה על ניקיון הדיבור .הוא ביאר כי האדם צריך לראות בכל מילה שלו משקל מכריע ,כמי שבונה או מחריב עולמות .המצפן המוסרי הוא ההכרה שהארס שאנו מפיצים בדיבורנו עלול לחזור אלינו בדרכים לא צפויות, ורק תיקון המידות והזהירות בלשון יכולים לנטרל את כוחו של המזיק.