מדוע הבאר נקראת על שם מרים, בעוד המן והעננים אינם נושאים את שמותיהם של משה ואהרן?

מדוע הבאר נקראת על שם מרים, בעוד המן והעננים אינם נושאים את שמותיהם של משה ואהרן? הרוח המדברית מנשבת בין יריעות המשכן ,נושאת עמה את ניחוח המן המתוק שירד כטל מן השמים ,מעטפת של טוהר ואור שאין לו אח ורע בהיסטוריה האנושית .בני ישראל פסעו במדבר ,מוקפים בענני כבוד שהעניקו להם חסות אלוקית ,מחסה של שקט וביטחון בלב שממה צרובה .אך בתוך החוויה המופלאה הזו ,שבה כל צעד…

מדוע הבאר נקראת על שם מרים, בעוד המן והעננים אינם נושאים את שמותיהם של משה ואהרן? הרוח המדברית מנשבת בין יריעות המשכן ,נושאת עמה את ניחוח המן המתוק שירד כטל מן השמים ,מעטפת של טוהר ואור שאין לו אח ורע בהיסטוריה האנושית .בני ישראל פסעו במדבר ,מוקפים בענני כבוד שהעניקו להם חסות אלוקית ,מחסה של שקט וביטחון בלב שממה צרובה .אך בתוך החוויה המופלאה הזו ,שבה כל צעד נגזר מאמירה אלוקית, מתגלה סדק של תמיהה עמוקה :הבאר ,אותו מעיין חיים שנבע מתוך הסלע ,נקשרה לנצח בשמה של מרים הנביאה – בארה של מרים .לעומת זאת ,המן ,מזונם של ישראל שניתן בזכותו של משה רבנו ,וענני הכבוד שהעניקו צל בזכותו של אהרן הכהן ,נותרו ללא תיוג

אישי מובהק כזה .האם ישנו סוד הגנוז בתוך המים הללו ,שונה ממהות המזון הרוחני או המגן השמיימי? האם המים שזרמו בעקבות מרים נושאים אופי שונה ,שורש עמוק יותר בתוך האדמה והחומר ,עד ששמה הוטבע בהם לעד ,בעוד שאר המתנות נותרו כביטוי להשגחה עליונה שאינה קשורה לשם אנושי? התמיהה מונחת כאן ,בין החולות הלוהטים לבין הבאר המפכה ,מזמינה אותנו לצלול אל נבכי הקשר שבין שליח לבין המתנה שהוא מוריד לעולם. כאשר אנו מתבוננים במערכת היחסים שבין הנהגת העם לבין המתנות שניתנו להם במדבר ,עלינו להניח תחילה את יסודות הדברים כפי שהם מופיעים בכתובים .בפרשת חוקת במדבר כ פסוק ב נאמר :ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרן .ובהמשך הפרשה במדבר כ פסוק יא נאמר :וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם .פסוקים אלו מעמידים אותנו אל מול המציאות המטלטלת של המדבר ,שבה המחסור במים הופך למבחן של אמונה וזיכרון ,וממנו אנו צוללים אל דברי הראשונים המפרשים את מהותן של מתנות אלו. רש"י (במדבר כ ב) ביאר :כי באותה שעה מתה מרים ופסקה הבאר ,ועל ידי כך באו ישראל בטענות .הוא ביאר כי העובדה שהבאר פסקה מיד עם פטירתה מעידה על קשר מהותי ובלתי ניתן להפרדה בינה לבין המים ,קשר שאינו רק טכני אלא רוחני. הרמב"ן (במדבר כ ב) ביאר :כי הבאר הייתה סלע שנודד עם ישראל בכל מקום שחנו בו, וכאשר מתה מרים נסתר הסלע ולא ידעו ישראל היכן הוא .הוא ביאר שכל עניין הבאר היה תלוי במידת צדקתה של מרים ,ולכן בהסתלקה אבד הקשר האנושי עם המקור הזה ,מה שמדגיש את הזיקה הישירה בינה לבין זרימת המים. הספורנו (במדבר כ ב) ביאר :שהעם רבו עם משה ואהרן כיוון שראו את המקורות שלהם יבשים ,והם לא השכילו להבין כי הנס של הבאר הוא נס פרטי שנועד לזכותה של מרים ולא כנס טבעי של כלל ישראל במדבר. כלי יקר (במדבר כ ב) ביאר :את דברי הגמרא בתענית על שלוש המתנות שניתנו בזכות משה ,אהרן ומרים ,וביאר כי משה זכה למן כיוון שקיבל את התורה ,ואהרן זכה לענני הכבוד כיוון שעסק בהשראת השכינה ,ומרים זכתה לבאר כיוון שעסקה בגמילות חסדים .הוא ביאר כי המתנות שניתנו בזכותם של אלו נתנו לישראל את מה שחסר להם כדי להתקיים ברוחניות ובגשמיות ,אך רק הבאר נותרה מזוהה עם האדם שזכותו הביאה אותה ,שכן החסד הוא זה שמחיה את האדם ביום יום בצורה המוחשית ביותר. הפסוקים מלמדים אותנו שהצורך במים הוא המבחן האמיתי של העם במדבר .בעוד המן והעננים היו נתונים שהיו נוכחים כל הזמן ללא מאמץ ,הבאר דרשה את נוכחותה של מרים כדי להמשיך ולהשפיע .לכן ,כאשר אנו קוראים על הסתלקותה ,אנו מבינים שהמים אינם רק עניין של מזון ,אלא עניין של התקשרות בין עם לבין הנביאה שהשקתה אותם בחסד, וזהו הבסיס לכינוי בארה של מרים. אשר אנו מבקשים לעמוד על שורשן של מתנות המדבר ,עלינו להישיר מבט אל דברי

חכמינו בתלמוד ,המגלים לנו את הקשר העמוק שבין הפרנסים לבין השפע האלוקי שהושפע לעם ישראל .דבריהם אינם רק תיאור היסטורי ,אלא הם חושפים את המבנה הפנימי של ההנהגה וההשגחה שהקיפה את בני ישראל באותן שנים נשגבות. בגמרא במסכת תענית (דף ט ע"א) ביאר :רבי יוסי ברבי יהודה אומר שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל אלו הן משה ואהרן ומרים ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם ואלו הן באר וענן ומן באר בזכות מרים עמוד ענן בזכות אהרן מן בזכות משה .הוא ביאר כי המתנות ניתנו לא רק כמענה לצורך גשמי ,אלא כשיקוף של הזכות הייחודית שכל אחד מהמנהיגים הללו הביא עמו לתוך הנהגת העם ,כאשר כל מתנה היא ביטוי ישיר של כוחו המיוחד של הפרנס. רש"י (שם דף ט ע"א) ביאר :כי משה זכה למן משום שהיה דואג להאכיל את ישראל לחם, ואהרן זכה לענני כבוד משום שהיה פורס שלום בין איש לרעהו ובין אדם למקום ,ומרים זכתה לבאר משום שהייתה מהלכת ודואגת להשקות את ישראל מים .הוא ביאר כי הזיקה שבין הפרנס לבין המתנה מבוססת על העיסוק המיוחד של כל אחד מהם בחסד ובדאגה לכלל ישראל. בדברי הגמרא מתגלה סוד החלוקה שבין המתנות .המן והעננים ,המיוחסים למשה ולאהרן ,קשורים להנהגה ממעלה למטה – התורה והשראת השכינה – שהן בבחינת מתנות שמימיות מוחלטות .לעומת זאת ,הבאר המיוחסת למרים ,שמהותה השקיה וחיים הזורמים אל האדם ,מבטאת את הנהגת החסד שמתחילה מן האדם ומחברת את שמיים וארץ .משום כך ,זכותה של מרים נותרת חקוקה בבאר ,שכן החסד שעשתה אינו רק נס עליון ,אלא זכות שנצמחה מתוך היותה דואגת ומשקה את העם בנתיבות המדבר. לאחר שסללנו את הדרך בדברי הגמרא ,אנו נדרשים כעת להעמיק את המבט דרך משקפיהם של ראשוני הראשונים .דבריהם מאירים את הסוגיה באור חדש ,ומסייעים לנו להבין כיצד התנהלותם של מנהיגי ישראל השפיעה על מציאות הטבע והשגחת השם במדבר. הרמב"ן (במדבר כ ,ב) ביאר :כי הבאר הייתה סלע שנודד עם ישראל בכל מקום שחנו בו, וכאשר מתה מרים נסתר הסלע ולא ידעו ישראל היכן הוא .הוא ביאר שכל עניין הבאר היה תלוי במידת צדקתה של מרים ,ולכן בהסתלקה אבד הקשר האנושי עם המקור הזה ,מה שמדגיש את הזיקה הישירה שבין מעשיה הטובים לבין זרימת המים המוחשית. החזקוני (במדבר כ ,ב) ביאר :כי נקראו המתנות על שם מנהיגיהן משום שהן היוו השלמה לחסרונם של ישראל ,וכל מנהיג השלים את החסר כפי מידתו .הוא ביאר כי הבאר של מרים נותרה שמה עליה ,משום שהייתה זו מים חיים של חסד שאינם פוסקים ,וזכותה של מרים היא שהחזיקה את זרימת המים גם כאשר המדבר היה יבש מכל. רבינו בחיי (במדבר כ ,ב) ביאר :כי הבאר סימלה את כנסת ישראל שנתנה חיות לכל העם, ומרים במידת חסדה זכתה להיות הצינור שדרכו שפע זה הגיע לעולם .הוא ביאר כי המתנות היו בבחינת אורות של קדושה ,והבאר של מרים הייתה האור המחובר ביותר לארץ ,לכן היא המשיכה לפעול גם לאחר ימי המדבר הראשונים.

הראשונים מבקשים להדגיש את ההבדל שבין נס המופק מתוך שמים ובין נס הנבנה מתוך מידותיו של אדם .המן וענני הכבוד היו הנהגה שמימית שחייבה את העם להתרומם מעל גשמיותם ,אך הבאר נבעה מתוך זכותה של מרים להשקות את האחר .לכן ,כאשר אנו קוראים את דברי הראשונים ,אנו מבינים שהשם בארה של מרים אינו רק ציון של בעלות, אלא עדות למידת החסד שנטמעה בתוך החומר עצמו ,מה שהופך את הבאר למציאות קבועה בעולם. כאשר אנו מעמיקים בפרשתנו ובמהות המתנות שניתנו לעם ישראל במדבר ,אנו נדרשים לפרוס את משנתם של גדולי האחרונים ,המיישבים את הקושיות העולות מן הכתובים ומדברי רבותינו הראשונים .העיון בדבריהם פותח בפנינו צוהר להבנת ההבדל המהותי שבין המתנות השונות ,ומסביר מדוע בחרה ההשגחה העליונה להנציח דווקא את שם מרים בבאר המים. הכלי יקר (על שמות טז ,ד) ביאר :את החלוקה המהותית בין המתנות שניתנו לעם ישראל במדבר ,וביאר כי משה זכה למן כיוון שקיבל את התורה ,ואהרן זכה לענני הכבוד כיוון שעסק בהשראת השכינה ,ומרים זכתה לבאר כיוון שעסקה בגמילות חסדים .הוא ביאר כי המתנות שניתנו בזכותם של אלו נתנו לישראל את מה שחסר להם כדי להתקיים ברוחניות ובגשמיות ,אך רק הבאר נותרה מזוהה עם האדם שזכותו הביאה אותה ,שכן החסד הוא זה שמחיה את האדם ביום יום בצורה המוחשית ביותר. החתם סופר בספרו תורת משה (פרשת וירא ד"ה יקח נא מעט מים) ביאר :כי יש לדקדק מדוע נשתנתה הבאר משאר המתנות ,ונקראה בארה של מרים בעוד המן והעננים נשארו כלליים. הוא ביאר כי הדבר טמון בנסיבות ירידת המים ,שניתנו על ידי שליח ולא בדרך נס גלוי כפי שהיה במן ,משום שלא ניתנו המים אלא על ידי שליח ,בדומה לאברהם אבינו שחשד בכשרים והציע מים לאורחיו ,ומידת הדין של הקב"ה שלמה מדה כנגד מדה בכך שהבאר נשארה חקוקה על שם השקיה של מרים. העמק דבר (במדבר כ ,ב) ביאר :כי הריב של העם היה משום שלא הבינו שהבאר אינה נס טבעי של המדבר ,אלא זכות קבועה שהייתה מונחת בידי מרים .הוא ביאר כי הפסקת הבאר עם מותה של מרים באה להוכיח לעם ישראל כי השפע שהם נהנו ממנו כל השנים לא היה מובן מאליו ,אלא תלוי היה במידת החסד המיוחדת שהיא הנהיגה בתוך האומה. ולענ"ד נראה לומר :כי האחרונים מבקשים ללמדנו שהשוני בין המתנות טמון בקרבתן אל האדם .בעוד המן והעננים מייצגים הנהגה שלמעלה מהטבע ,הבאר מייצגת את החסד שמתמזג בתוך סדרי הטבע הקבועים .השליחות שציין החתם סופר אינה מעידה על פחיתות, אלא על היכולת של החסד האנושי לרדת אל העולם המעשי ,להפוך לחלק מהמציאות ולהמשיך להתקיים גם לאחר שהמנהיג כבר אינו עמנו .השם בארה של מרים הוא תזכורת לכך שהחסד המעשי הוא המתנה שנשארת חיה וקיימת בתוך בארות העולם לעד. כשאנו מבקשים לצלול אל נבכי הנשמה של הדורות האחרונים ולראות כיצד גדולי

ההוראה והמחשבה מאירים את השאלה הזו ,עלינו להישיר מבט אל דבריהם של ענקי התורה אשר ראו את הסוגיה לא רק כפרשנות ,אלא כהדרכה לחיים של עבודת השם מתוך מסירות וחסד. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק י ,או"ח סימן מג) ביאר :את השאלה מדוע דווקא הבאר נותרה במציאות במוצאי שבת ,וביאר כי הדבר מורה על כך שמרים הנביאה השרישה בעם ישראל את כוחה של האמונה בנס הנסתר בתוך הטבע .הוא ביאר כי הבאר היא ביטוי לחיבור שבין השבת לימות החול ,שכן במוצאי שבת כאשר האדם יוצא אל העולם ,הוא זקוק לאותה השקיה של חסד שמרים העניקה ,ולכן היא חקוקה לעד בבארות. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת חקת) ביאר :כי ההבדל בין המתנות נעוץ בעובדה שהמן והעננים היו נסים שנעשו על ידי משה ואהרן כחלק מהנהגתם הכללית ,אך הבאר הייתה נס שנעשה כמענה לצורך של מרים להשקות את הילדים ואת העם .הוא ביאר כי המתנה שנולדה מתוך רגש של חסד פרטי ואישי ,היא זו ששורדת את דורות המדבר ,שכן החסד הוא השפה היחידה שאינה מתבטלת עם חלוף הזמן. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים על התורה (פרשת חקת) ביאר: כי השם בארה של מרים נועד ללמד את כל מי ששואב ממנה כי הכל מגיע ממידת החסד של האדם .הוא ביאר כי הבאר היא לא רק מתנה אלוקית ,אלא עדות לאדם שפעל בתוך המערכת האלוקית ,ובכל דור ודור כאשר יהודי שותה מים הוא צריך לזכור את כוחו של החסד שעומד לזכותו. גדולי הדורות מחדדים לנו כי הבאר אינה רק אירוע היסטורי ,אלא כוח רוחני שקיים בכל אדם .בעוד המן והעננים היו הנהגה של צדיקים שפעלו ברומו של עולם ,הבאר היא הנהגה שמתאימה לכל יחיד ויחיד שרוצה להשפיע חסד על סביבתו .זו הסיבה שהיא אינה נקראת על שם מנהיג אלא על שם נביאה שדאגה לפרט ,כי החסד הפרטי הוא זה שממשיך להרוות את העולם גם כשהניסים הגלויים נעלמים. כאשר אנו יוצאים מבית המדרש אל נתיבי החיים ,עלינו לתרגם את העיון העמוק הזה אל ההלכה למעשה ,אל האופן שבו אנו תופסים את השפע שאנו מקבלים ואת האחריות המוטלת על כתפינו .השאלה מדוע נותרה הבאר מזוהה עם מרים ,אינה נותרת בין דפי הספרים בלבד, אלא משליכה על הדרך שבה עלינו להשקיף על הניסים הנסתרים המלווים את חיינו. למעשה ,הנפקא מינה המרכזית היא אופן ההתייחסות של האדם לשפע הבא אליו בדרך הטבע .המן היה לחם מן השמים ,מתנה המעידה על תלות מוחלטת בנס שמעל הטבע. לעומת זאת ,הבאר של מרים מייצגת את החסד שמתלבש בתוך הכלים הטבעיים .מכאן אנו למדים כי אדם שזוכה לפרנסה או להצלחה בדרכים של השתדלות טבעית ,עליו לדעת שהחסד הגלום בכך הוא לא פחות נסי מן המן ,אלא שהוא דורש מאיתנו לזהות את הברכה הטמונה בתוך הצינורות היומיומיים שדרכם השפע זורם. נפקא מינה נוספת עולה מן המנהגים המובאים במוצאי שבת ,כפי שראינו בדברי הפוסקים.

בעוד שיש מי שהנהיגו לשאוב מים כסגולה לאור זכותה של מרים ,הרי שההלכה מלמדת אותנו כי גם אם אדם אינו רואה במעשה זה חובה גמורה ,עצם ההכרה בכך שבארה של מרים נוכחת במציאות ,מחייבת אותו לנהוג בדרכי החסד והנתינה .אדם שזוכה להשפיע מים לאחרים – פיזיים או רוחניים – הופך בעצמו לצינור של בארה של מרים בעולם ,ובכך הוא ממשיך את נצחיות החסד שאינו בטל. במישור של עבודת השם ,הנפקא מינה היא ההבנה שההתמדה בעבודת החסד משפיעה על השכינה לשרות בתוך המעשים הכי פשוטים שלנו .כפי שמרים הנביאה לא הסתפקה בנבואה גרידא אלא ירדה אל הציבור כדי להשקותם ,כך גם האדם נדרש לא להסתפק בהתעלות רוחנית אישית ,אלא להפוך את ההתעלות הזו לכלים של חסד שמשקים את סביבתו .זו הדרך שבה אדם זוכה שהפעולות שלו אינן חולפות עם הזמן ,אלא נחקקות בתוך העולם כנצח. כאשר אנו מעמיקים אל שורש הרעיון שבתעלומת מתנות המדבר ,אנו מבינים כי אין כאן רק חלוקה טכנית של תפקידים ,אלא תשתית עמוקה של הנהגת השם בעולמו .המן, העננים והבאר אינם רק כלי קיום ,אלא שלוש פנים שונות של גילוי שכינה בתוך מציאות אנושית מוגבלת ,וכל מתנה נגזרה ממידת השליח שזכה להורידה אל העולם. לענ"ד נראה כי העיקר שעולה מן הסוגיה הוא שמהות המתנה נקבעת על פי מידת החיבור שלה אל המקום שבו היא אמורה לפעול .משה רבנו ,שהיה בבחינת שמים ,הוריד את המן – לחם שכולו רוחניות ,שנועד לנתק את העם מהוויית הארץ ולהעלותם אל פסגת הקדושה. אהרן הכהן ,שהיה בבחינת משכן ,הוריד את העננים – הגנה שהיא כולה אור של שלום ושכינה ,המקיפה את האדם ומבדילה אותו מהסביבה .אך מרים ,שהייתה בבחינת הנביאה שחיה בקרב העם וחוותה את קשיי היום יום שלהם ,הורידה את הבאר – שפע שאינו מרחף מעל האדם ,אלא זורם בתוך הארץ ,נדבק בסלעים וממלא את הצימאון הטבעי והאנושי. עומק העניין הוא שהבאר היא המתנה היחידה שאינה דורשת מהאדם לעזוב את מקומו, אלא היא באה אל האדם בתוך מקומו .בעוד המן חייב את האדם לצאת אל מחוץ למחנה כדי ללקוט ,הבאר היא המתנה שנובעת מתוך המציאות המקומית ,מהסלע שעליו אנו דורכים .מרים זכתה ששמה ייקרא על הבאר ,כי היא לימדה את עם ישראל שהחסד אינו רק נס עליון ,אלא היכולת האלוקית למצוא מים חיים בלב השממה של חיי המעשה .השם בארה של מרים הוא תזכורת נצחית לכך שהשכינה אינה שוכנת רק במרומים או בתוך הניסים הגלויים ,אלא היא זורמת בתוך הצינורות שהאדם פותח כשהוא מחליט לפעול בחסד ובמסירות למען הזולת. הבאר הזו אינה נגנזת באמת ,היא רק נטמנת בתוך עומק האדמה ,מחכה למי שיש לו את הכוח של מרים לגלות שגם במקום הכי יבש ,אם נפעיל את מידת החסד ,נזכה לראות מים פורצים מתוך הסלע .זוהי ההנהגה שמרים השרישה בעם ישראל – הנהגה של חיות מתמדת שאינה תלויה בנסים חיצוניים ,אלא בנביעה פנימית שנובעת מלב שמחובר לאחרים. כאשר אנו מתבוננים בנפש האדם ,אנו מוצאים כי החיים מורכבים משני סוגי שפע.

ישנו השפע המגיע מבחוץ ,ניסים גלויים המטלטלים את המציאות ומרוממים את האדם אל מחוץ למסגרת חייו ,וישנו השפע הנצחי הנובע מתוך המעמקים ,מתוך עבודת הנפש הפנימית שאינה מבקשת לעצמה תהילה אלא מבקשת להרוות את הזולת .בארה של מרים היא המשל המדויק לשפע השני הזה ,אותו מעיין שקט הממשיך לזרום גם כשהחיים נדמים כשוממים וצחיחים. החיבור שלנו אל בארה של מרים הוא חיבור אל הכוח הפנימי שלא תלוי בחיצוניות .לעיתים אדם מחפש את האמונה שלו במקומות רחוקים ,בנסים גדולים או בהתעוררות רגעית ,אך התורה מלמדת אותנו שהבאר שנותרה נצחית היא דווקא זו שצמחה מתוך המסירות של מרים לילדים במצרים ,מתוך אהבה פשוטה וחסד שקט .כשאדם פועל בנפשו למצוא את אותה נקודת חסד בתוכו ,הוא מגלה שגם ברגעים של יובש רוחני או קושי במציאות החיים, הוא יכול להשקות את עצמו ואת סביבתו במים חיים שנובעים מתוך עצם ההחלטה להיטיב. הנהגה זו של מרים ,המשתקפת בבאר ,היא הדרכה לנפש האדם כיצד לשמור על רעננות. הנפש נוטה להתייבש כשהיא נשאבת אל שגרת היום יום ,אך מי שקשור לבארה של מרים, כלומר מי שרואה בכל פעולה של חסד הזדמנות לגלות את השפע האלוקי ,זוכה שחייו יהיו מלאים בנביעה מתמדת .זהו סוד האמונה המחוברת למציאות – הידיעה שהבורא אינו מרוחק מאיתנו ,אלא הוא טמן את ברכותיו בתוך הסלעים הקשים ביותר של חיינו ,והם מחכים רק למטה של אמונה וללב של חסד שיקישו עליהם ויפתחו את השער. החיבור לאדם ולנפש נמצא אם כן בידיעה שלא מדובר במתנה חיצונית שאנו מקבלים פעם אחת ,אלא ביכולת לחפור באר פנימית .כל איש ואשה הם באר של חסד ,וכל רגע של חמלה או מחשבה טובה הוא נקישה על הסלע שממנו יצאו מים לרוות צמאונו של העולם. מי שמאמץ את הנהגתה של מרים ,מגלה שהחיים הופכים למסע של נביעות ,שבו כל אתגר הופך להזדמנות לחשוף מעיין חדש שטרם נודע ,מעיין ששמו ומהותו הם אהבת ישראל וחסד אמיתי. כאשר אנו ניצבים מול דמותה של מרים וסוד הבאר שנתלווה אליה ,אנו פוגשים מראה שבוחנת את המצפן המוסרי שלנו .בעולם של הישגים גלויים ,של רעש ושל צורך בהכרה חיצונית ,עולה דמותה של מרים כקול דממה דקה המלמד אותנו שעיקר העשייה אינו במקום שבו זורק האור הכי חזק ,אלא במקום שבו זורמים החיים עצמם ,בחשאי ובצניעות. המוסר שמרים מותירה לנו הוא המוסר של האחריות השקטה .היא לא חיכתה שהעם יבקש ,היא לא חיכתה שהנס יקרה מאליו ,היא פעלה מתוך דחף פנימי להשקות ,להחיות, להיות שם עבור הזולת .המצפן הפנימי שנבנה כאן מלמד אותנו שערכו של אדם אינו נמדד בכמה השפעה הוא צבר לעצמו ,אלא בכמה חיים הוא הפיח בסובבים אותו בדרכים שלא תמיד זוכים לשבחים או לפרסום. האדם שבוחר ללכת בדרך זו ,בונה בתוך נפשו מבנה של יציבות מוסרית שאינה מתערערת .אם אדם פועל למען אחרים רק כשהוא זוכה לקרדיט או כשההצלחה נראית