התפלל פעמיים מנחה בטעות – האם בתפילה השנייה יכול לצאת חובת תפילת ערבית למרות שכיוון למנחה? הוכח מפרשת השבוע!

התפלל פעמיים מנחה בטעות – האם בתפילה השנייה יכול לצאת חובת תפילת ערבית למרות שכיוון למנחה? הוכח מפרשת השבוע! קדרות נאספת על הארץ בשעות בין הערביים ,שקיעה אדומה ונוגה מלטפת את פני השדה ,ואל מול הצללים המתארכים ניצב האדם בודד ,נפשו הומה וזועקת אל בוראה בכיסופים נוראים .רוח צנונה מנשבת מבין ההרים ,אבני השדה נדרכות בשתיקתן ,ואווירת קודש מתוחה עופפת את החלל ברגע…

התפלל פעמיים מנחה בטעות – האם בתפילה השנייה יכול לצאת חובת תפילת ערבית למרות שכיוון למנחה? הוכח מפרשת השבוע! קדרות נאספת על הארץ בשעות בין הערביים ,שקיעה אדומה ונוגה מלטפת את פני השדה ,ואל מול הצללים המתארכים ניצב האדם בודד ,נפשו הומה וזועקת אל בוראה בכיסופים נוראים .רוח צנונה מנשבת מבין ההרים ,אבני השדה נדרכות בשתיקתן ,ואווירת קודש מתוחה עופפת את החלל ברגע העדין והמטלטל שבין נצני החמה לצאת הכוכבים .בתוך התפאורה הנשגבת הזו ,כשהנפש כולו נפחדת ונרגשת להתקשר בצור עולמים ,מתרחשת דרמה פנימית עמוקה ומטלטלת :יהודי ירא וחרד לדבר ה' מצא את עצמו מתפלל בטעות פעמיים תפילת מנחה .תפילתו הראשונה נאמרה כדת וכדין קודם לכן ,ואילו תפילתו השנייה ,שנאמרה מתוך הרגל ושכחה ,נזלגה ונאמרה בדיוק באותה שעה מתוחה שלאחר פלג המנחה – זמן המוכן ומזומן לבאי עולם לחיוב תפילת ערבית לפי מקצת הדעות .הלב נחרד ,שפתיו רעדו ,ובקרבו מתפרצת סערה :האם אותה תפילה שנייה ,אף שרוחו וכוונת שפתיו היו מסורות ומכוונות במפורש לשם תפילת מנחה ,עולה לו במרומים בדיעבד כחובת תפילת ערבית מכוח הזמן שבו נאמרה? או שמא כוונתו המוטעית לשם מנחה יוצרת חיץ בלתי עביר ,ומותירה אותו כמי שלא התפלל ערבית כלל? ומתוך הליכה במשעולי התורה הקדושה באור פני מלך חיים ,אנו מתוודעים לשורש יסודה של עבודת התפילה הנלמד מפסוקי פרשתנו“ .ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא" (בראשית כח י-יא). ומתוך פסוקים נוראי הוד אלו ,אנו שואבים את עצם יסודה של תקנת תפילת ערבית .יעקב אבינו ,ההולך ערירי וגלמוד בדרכו לחרן ,נעצר עם רדת היום ,עת שקיעת החמה עוטפת את העולם בפרוכת של דממה ,והוא עומד ומתפלל לפני קונו .מכאן יצקו חז"ל את היסוד כי יעקב תיקן תפילת ערבית עם ביאת השמש .ומתוך כך מאירה שאלתנו באור יקרות ונוגעת בנימי הנפש, כאשר אדם בא להתפלל באותה העת ממש ,לאחר פלג המנחה הנושק לשקיעה ,אך כוונתו הייתה שגויה והוא כיוון לשם מנחה במקום ערבית .כאן אנו חוקרים האם עצם העמידה בתפילה בזמן

המיוחד שתיקן יעקב אבינו ,פועלת את פעולתה ומעלה לו את תפילתו למעריב מכוח קדושת הזמן ,או שמא כוונת לבו החסרה יוצרת נתק ומעכבת את חובת היום. רש"י (בראשית כח יא) מפרש את משמעות התיבה ויפגע .ומבאר בזה" ,ויפגע במקום ,רבותינו פירשו לשון תפלה ,כמו ואל תפגע בי .ולמדנו שתיקן תפלת ערבית ,ושינה הכתוב ולא כתב ויתפלל, ללמדך שקפצה לו הארץ" .הרי שהתפילה בערב יורדת אל העולם מתוך אותה עמידה של יעקב מול שקיעת החמה ,ומכאן שהזמן עצמו משמש כתבנית ומשכן לתפילת הערב ,וכל הפוגע בזמן זה הרי הוא בא בשערי תפילת ערבית. תרגום אונקלוס (שם) מפרש את הפסוק כפשוטו בביאור המילים .ומבאר בזה" ,ופגע באתרא ובת תמן ארי טמע שמשא ,ונסיב מאבני אתרא ושוי איסדוהי ושכיב באתרא ההוא" .ובזה הניח את התשתית להבנת המציאות הפיזית של ההגעה אל המקום הקדוש ברגע המדויק של שקיעת האור והחלפת המשמרות בבריאה. תרגום יונתן בן עוזיאל (שם) מפרש ומוסיף את רובד התפילה והנס שהתרחש שם .ומבאר בזה, "וצלי באתרא דבית מקדשא ,ובת תמן ארי טמע שמשא מן דלמא ,ארי איתכנשת שמשא ביומא דלא אישתמציאת מלווא" .כוונתו להאיר כי יעקב התפלל בבוא השמש ,ומכאן שזמן התפילה מתייחס באופן מהותי למציאות השקיעה והערב היורד על האדם ,מה שמעצים את החקירה אודות כוחו של הזמן להגדיר את התפילה גם בלא כוונה מדויקת לשמה. רבי אברהם אבן עזרא בספרו אבן עזרא על התורה (שם) מפרש את לשון הפגיעה כהגעה פיזית. ומבאר בזה" ,ויפגע ,כמו ויפגע בו וימת ,וטעם ויפגע במקום סר אל המקום ,כי אולי לא היה יישוב וכל מקום נקרא כן" .ולדבריו הפגיעה היא עצם ההזדמנות והכניסה אל המקום ,המהווה הכנה פנימית ובסיס לכל עבודת התפילה שתבוא לאחר מכן. רבנו דוד קמחי הרד"ק (שם) מפרש את ההרחבה מן הפשט אל הדרש .ומבאר בזה" ,ויפגע במקום, כמו פגע בי בקרה ,פגעו בו אנשי המקום ,ובדרש אין פגיעה אלא תפלה ,וכן ואל תפגע בי ,ולמדו מכאן שתיקן תפלת ערבית" .הרי לנו שרבותינו נשענים על עומק המילה פגיעה כדי ללמד שתפילת ערבית היא המפגש הנשמתי של האדם עם בוראו בעת חילופי המשמרות של היום והלילה. רבנו עובדיה ספורנו (שם) מפרש את הרקע הנפשי לעמידה בתפילה באותה שעה .ומבאר בזה, "ויפגע במקום ,התפלל שם ,כי ראה שהיה המקום מוכן להתבודדות ולהתקשרות אל האלקים, ובפרט בעת פנות יום" .ומדבריו הזכים עולה כי שעת פנות היום ,שהיא שעת ערבית ופלג המנחה, טומנת בחובה סגולה מיוחדת להתקשרות דביקה ,ולכן ייתכן והתפילה שנישאת בה פועלת את כוחה מעצם קדושת הזמן. רבנו חזקיה בן מנוח החזקוני (שם) מפרש את פשר התפילה בלילה .ומבאר בזה" ,ויפגע במקום, לשון פגישה ופגיעה ,שהגיע לשם בפתע פתאום כיוון ששקעה לו החמה שלא בזמנה ומתוך כך תקן תפלת ערבית" .הרי שמתוך ההכרח של ביאת השמש נולדה תקנת התפילה ,ומכאן נפתח הפתח לדון באדם שהתפלל בטעות בשעה זו כשהשמש החלה לשקוע ,האם השעה עצמה כבר טובעת את חותם הערבית על תפילתו.

ומתוך עומק היכלי הלימוד ,אנו מעפילים אל מכרות הזהב של תורת חז"ל ,למצוא פתחי שערים בסוגיות השותפות בתלמוד הבבלי ובסדרי התלמוד הירושלמי ,המאירות את יסודות הכוונה ,זמני התפילה והתשלומין. בגמרא במסכת ברכות (דף כו ע"ב) מובא" :תפילת ערבית יעקב תיקנה ,שנאמר ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ,ואין פגיעה אלא לשון תפילה ,שנאמר ואל תפגע בי" .ומבארים בזה ,כי יעקב אבינו יצק את עצם חובת התפילה אל תוך מעטפת הלילה וביאת השמש ,והיא המעמידה את יסוד מציאותה של תפילת הערב בנפש האדם ובגזירת הכתוב. בגמרא במסכת ברכות (דף כז ע"א) מובא" :איבעיא להו ,רבנן היכי עבדי ,כי רב עבדי או כי שמואל עבדי .רב מתפלל של שבת בערב שבת ,מפלג המנחה ולמעלה ...אמר רב חסדא ,עבד כמר עבד ועבד כמר עבד ,ובלבד שלא יעשה כרב וכשמואל" .ומבארים בזה ,כי זמני מנחה וערבית מפלג המנחה הם גדרים התלויים בהנהגת האדם ,ומי שפועל בזמן שנקבע כזמן ערבית ,נכנס אל תחום חיובה של תפילת הערב. בגמרא במסכת ברכות (דף כו ע"א) מובא" :איבעיא להו ,טעה ולא התפלל מנחה ,מהו שיתפלל ערבית שתים ...אמר ליה ,טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים ,טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים" .ומבארים בזה ,שתקנת חז"ל בתפילת תשלומין הוגדרה דווקא אל התפילה הסמוכה לה מיד ,ויסוד זה מלמד על הזיקה והרצף ההכרחי שבין זמני התפילות השונים. בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (פרק ד הלכה א) מובא" :רבי יוחנן אמר ,עד פלג המנחה רבי יהודה ,מפלג המנחה ולמעלה רבנן ...אימתי הוא פלג המנחה ,אחת עשרה שעות חסר רביע". ומבארים בזה חכמי הירושלמי ,את גבולות הזמן המזוקקים שבין חובת היום לחובת הלילה ,אשר בהם מתרחשת המבוכה הגדולה בדין תפילה שנאמרה בטעות. בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (פרק ד הלכה א) מובא" :רבי אבא בשם רבי חייא בר אשי ,התפלל ולא כיוון לבו ,יחזור ויתפלל ...אמר רבי יוסה ,הדא דאת אמר בשיכול לכווץ ,אבל אם אינו יכול לכווץ אל יחזור ויתפלל" .ומבארים בזה ,כי גדר הכוונה אינו מסיר כליל את עצם שם התפילה שכבר נעשתה ,אלא חוקר בעצם מציאותה ונאמנותה של עמידת האדם לפני קונו. ומתוך נהרת דברי חז"ל ,אנו עולים אל היכלי הראשונים ומאורי הדורות ,המבררים את יסודות החילוק שבין גדר הכוונה שבתפילה לבין עצם תוקפו של הזמן. רבנו יונה בפירושו על הרי"ף (ברכות יח ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה דעבד) מחדש יסוד חמור בדין מתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה .ומבאר בזה" ,מיהו בדיעבד אם התפלל תפלת ערבית בכוונה לצאת מפלג המנחה ואילך יצא" .פירוש הדברים ,לפי הנוהגים כחכמים להתפלל מנחה עד הערב ,אין פלג המנחה נחשב זמן ערבית אלא אם כן כיוון האדם בפירוש לצאת בה חובת ערבית כדעת רבי יהודה, ולפיכך כשהתפלל אותה בטעות לשם מנחה ,לא עלתה לו לתפילת ערבית. רבנו אשר בן יחיאל הרא"ש (ברכות פרק ד סימן א) מביא את שיטת רבנו תם בעניין זמני תפילה מפלג המנחה .ומבאר בזה ,שמכיוון שלעניין תפילה הקילו ,יכול האדם להתפלל מנחה ולאחריה ערבית מפלג המנחה ולמעלה ,שכן זמן זה נחשב בדיעבד כזמן הראוי והמוכן לשתיהן.

רבנו שלמה בן אדרת הרשב"א (ברכות כז ע"א) מציג את גדר הקלות שחידשו חכמים בתפילה. ומבאר בזה ,שלעניין תפילת ערבית הקילו חכמים לעשותה מפלג המנחה ,ויש בכוחו של זמן זה להכיל את תפילת הערב מתוך שחביבה תפילה על ישראל. רבנו מנחם המאירי בספרו בית הבחירה (ברכות כז ע"א) מחדש הגדרה זכה בזמני התפילה והסתירה ביניהם .ומבאר בזה ,שכל האסור להתפלל מנחה וערבית מפלג המנחה הוא דווקא כשהוא סותר את עצמו באותו היום ומתפלל שניהם באותה שעה ,אבל אם התפלל מנחה גדולה מבעוד יום ,הרי שמשעת פלג המנחה והלאה נחשב הזמן עבורו כזמן ערבית מעליא. ומתוך אורם של ראשונים ,אנו יורדים אל נחלתם של גדולי האחרונים והפוסקים ,אשר העמיקו חקור בנבכי הסוגיה ,בכוונת הלב ובכוחו של זמן התפילה. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן רלג סעיף א) פסק את יסוד זמן תפילת ערבית ומנחה. ומבאר בזה" ,אם התפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה יצא ,ואפילו אינו נוהג להתפלל תפלת מנחה כרבי יהודה”. מרן רבי יוסף קארו בספרו בית יוסף (או"ח סימן רלג) מביא את מנהג העולם ביחס לשיטת רבינו יונה .ומבאר בזה" ,ועכשיו נהגו העולם להקל בכך אעפ"י שמתפללים תפלת מנחה אחר פלג המנחה לא נמנעו להתפלל ערבית ג"כ באותה שעה ,ואף על גב דהוי תרי קולי דסתרן אהדדי אפשר שסומכים על מה שכתב הרא"ש בשם ר"ת דלעניין תפלה הקילו”. רבנו חזקיה די סילוה הפרי חדש (או"ח סימן רלג סעיף א) מעמיק בחילוק שבין כוונת התפילה לזמנה .ומבאר בזה ,שכל שתפילתו נעשתה בזמן שהוא ראוי ונכון לתפילת ערבית ,אין מחשבתו השגויה מבטלת את תוקף העובדה שעמד בתפילה לפני המקום בשעת רצון ,ומציאות התפילה קיימת בדיעבד. רבנו חיים יוסף דוד אזולאי בספרו ברכי יוסף (או"ח סימן רלג) דן בחובת הכוונה לצאת תפילה מסוימת .ומבאר בזה ,שכוונת התפילה לשם מנחה כאשר כבר יצא חובת מנחה ,נחשבת כטעות בלבד ,ואינה עוקרת את היותה תפילת חובה הראויה לשעתה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה (סימן תכב ס"ק ד) מביא את יסוד השערי תשובה בדין כוונה שגויה בתפילה .ומבאר בזה ,שאם התפלל ג' ראשונות על דעת מוסף ונזכר שלא אמר יעלה ויבא בשחרית ,יסיים בשל שחרית ,חזינן מזה שכוונת תפילה אחרת אינה מונעת מלהחשיבה כתפילת החובה הראויה לאותה שעה. רבנו אברהם צבי הירש אייזנשטט בספרו פתחי תשובה (או"ח סימן רלג) מברר את גדרי דיעבד במתפלל מבעוד יום .ומבאר בזה ,כי בדיעבד יש לסמוך על הסברא שבשעת הדחק או בטעות גמורה עולה התפילה לחובתה ,מתוך שהזמן ראוי לכך. ומתוך משא המשא-ומתן בדברי הפוסקים ,אנו מעפילים אל פסקיהם של מורי הוראה וגדולי הדורות האחרונים ,אשר ירדו לשחרי הסוגיה והורו לנו את הדרך נלך בה. רבנו בצלאל שטרן בספרו שו"ת בצל החכמה (חלק ה סימן כב) חוקר מפורשות באדם המורגל

להתפלל מנחה לאחר פלג המנחה ,ובאחד הימים התפלל מנחה גדולה ושוב שכח והתפלל מנחה שנייה לאחר פלג המנחה .ומבאר בזה ,שלפי דברי רבינו יונה גירונדי אינו יוצא בתפילה זו חובת ערבית מכיוון שהתכוון לשם מנחה ,אך מאידך לפי הרא"ש והמאירי נחשב זמן זה עבורו כזמן ערבית מעליא ,ומשום כך הכריע למעשה שיחזור ויתפלל תפילת ערבית ויעשה בה תנאי של תפילת נדבה מספק. בספר לקט הקמח החדש (סימן קח אות כט) דן באדם שהתפלל מנחה גדולה ושוב שכח והתפלל תפילת מנחה קודם בין השמשות ולא התפלל ערבית .ומבאר בזה ,האם נחשבת לו תפילה זו כערבית מכיוון שרגיל להתפלל ערבית מבעוד יום ,או שמא כיוון שהתכוון לשם מנחה ועדיין לא הגיע זמן ערבית דצאת הכוכבים ,לא מועילה תפילתו וצריך להתפלל תשלומין למחרת. מו"ר הגאון רבי מרדכי אליהו בספרו מאמר מרדכי (הלכות תפילה) מברר את גדרי תפילת תשלומין לחייב בתפילה .ומבאר בזה ,שמי שטעה ולא התפלל ערבית ,אין לו תשלומין אלא בתפילה הסמוכה לה בלבד ,דהיינו בתפילת שחרית ,ויתפלל ראשונה לשם חובת שחרית ושנייה לתשלומין. רבנו יצחק יוסף בספרו ילקוט יוסף (או"ח סימן רלג) מביא את הוראת ההלכה בדין מתפלל מנחה פעמיים .ומבאר בזה ,שכוונת התפילה מעכבת בדין זה ,ומי שהתפלל מנחה שנייה לשם מנחה לא עלתה לו לשם ערבית ,ועל כן עליו להתפלל ערבית בזמנה. ומתוך המשא והמתן המעמיק בסוגייתנו ,נובעות ונחשפות נפקא מינות מעשיות ומוחשיות המורות לנו את הדרך למעשה באורחות החיים: הוראת המעשה לאדם שהתפלל תפילת מנחה שנייה לאחר פלג המנחה – עליו להתפלל תפילת ערבית בזמנה בצאת הכוכבים ,וכדי לצאת מכל ספק וחשש ברכות לבטלה יתנה בתפילתו שאם יצא חובתו בתפילה השנייה תהא תפילתו זו נדבה. הדין באדם שלא התפלל ערבית ונזכר בלילה לאחר שעבר זמנה – עליו להתפלל תפילת תשלומין בתפילת שחרית הסמוכה לה ,שכן אין תשלומין לתפילה אלא בתפילה הבאה אחריה בדיוק. הגדרת היחס שבין כוונת הלב לשעת התפילה – למדנו כי במקום שבו הדין מעכב כוונה מסוימת לשיטת מקצת הפוסקים ,אין סומכים על עצם קיומו של המעשה בדיעבד ,אלא נדרשת התאמה מלאה בין המחשבה לדין התורה. ומתוך עומקי ההלכה והדיונים המזוקקים בדיני הכוונה והזמן ,נפתחים לפנינו שערי עיון רחבים החושפים את העומק הרעיוני הטמון בסוגיה זו. ונראה לבאר את עצם המפגש שבין זמן התפילה לבין כוונת הלב .התפילה אינה רצף של מילים בעלמא ,אלא היא עמידה נפשית נוכח פני מלך .כאשר חכמים קבעו זמנים לתפילה ,הם לא רק חפרו מסגרת טכנית של שעות ודקות ,אלא יצרו צינור רוחני מיוחד המותאם למצבו של האדם באותה שעה .שעת פלג המנחה היא שעת מעבר ,זמן שבו רוחניות היום נושקת לרוחניות הלילה, והמעברים הללו דורשים הקשבה פנימית ודיוק נפשי. ונראה להסביר עוד ,כי הטעות של האדם המתפלל מנחה פעמיים נובעת מהרגל ומשגרה .ההרגל

הוא כוח כביר בעבודת ה' ,אך כשהוא פועל בלא דעת ,הוא עלול לטשטש את כוונת הלב .כשיהודי עומד בתפילה השנייה ומכוון לשם מנחה ,הוא בעצם מנותק מהמציאות הרוחנית של השעה שבה הוא עומד .חכמים המלמדים אותנו כי הכוונה מעכבת ,באים לעורר את נפש האדם שלא להסתפק בעצם המעשה החיצוני ובמסגרת הזמן ,אלא להביא את כל כולו ואת מודעותו המלאה אל תוך עבודת התפילה. ומתוך העומק הרעיוני ,נפתחים מעיינות הנפש אל בירור מחשבתי נוקב ,הנוגע בנימי נשמתו של האדם בעבודתו היומיומית אל מול קונו. ונראה להסביר ,כי עמידת האדם בתפילה בטעות מזכירה לנו את הטרגדיה השקטה של השרגא בצוהרא – הפעולה הטובה והרצויה כשלעצמה ,הנעשית בלא מודעות ובלא התבוננות במקום ובזמן שבו האדם נמצא .האדם עשוי לשקוע בשגרה ברוכה ,לעשות מעשים קדושים ,אך לפספס את הקול הפנימי הקורא לו מתוך המציאות המשתנה .התורה מבקשת מן האדם לא רק לפעול, אלא להיות נוכח כותב ומרגיש בכל רגע ורגע. ונראה עוד ליישב ,כי הרגע המתוח של פלג המנחה – הרגע שבו היום פונה והצללים מתארכים – מסמל את המעברים בחיי האדם .לעיתים אדם נושא עמו מטעמים ,הרגלים ותפיסות של "תפילת מנחה" – של יום מאיר וברור – אל תוך תקופות של ערב וחושך ,שבהן נדרשת ממנו עבודה חדשה לגמרי של "תפילת ערבית" .העיוורון הפנימי מלראות שהזמן השתנה והדרישה הנפשית שונה, הוא שיוצר את הסתירה .התיקון הגדול הוא היכולת להתבונן פנימה ,לזהות את השעה ואת חובת הנפש המדויקת לאותו הרגע. ומתוך התבוננות פנימית ואור המחשבה ,עולה מתוך הסוגיה מצפן מוסרי מזוקק ,המורה לאדם דרך בעבודתו ובתיקון מידותיו. ונראה לבאר ,כי היסוד המוסרי הגדול הנלמד מכאן הוא זהירות מן העיוורון של השגרה והלגלוג הפנימי של המורגלות .המעשה החיצוני ,מרשים וקדוש ככל שיהיה ,כשהוא נעשה מתוך פיזור הנפש ובלא התבוננות ,מאבד את נשמתו ואת זכות קיומו הזכה .האדם נקרא להביא את הלב ,את הערנות ואת הכרת הערך אל כל עשייה מצווה ,ולא להפוך את הקודש למצוות אנשים מלומדה. ונראה עוד להסביר ,כי כוחו של המצפן הפנימי נמדד ביכולתו של האדם להודות בטעותו ולתקנה מתוך ענווה .כאשר אדם מגלה כי שגה ועמד בתפילה שלא בזמנה או שלא בכוונה הראויה, אין הוא נופל לזרועות הייאוש ,אלא רץ ומזדרז לעמוד מחדש לפני מלך מלכי המלכים בתפילה מבוררת וזכה .זוהי גבורת הנפש האמיתית – לדעת כי גם כשהתפילה התבלבלה ,שערי שמים פתוחים תמיד לתשובה ולתיקון. ומכאן ניקח עמנו תובנות עמוקות ונוגעות לחיי היום-יום ,המאירות את נתיב עבודתנו בתוככי מרוץ החיים :הזהירות המופלגת מן ההרגל השוחק – עלינו לעורר את הלב בכל עשייה של קודש ,לדעת לפני מי אנו עומדים ,ולא להניח לגוף לפעול מכוח האוטומט בעוד המחשבה משוטטת במרחבים. הקשבה חדה אל נסיבות הזמן והמציאות – האדם נדרש להתבונן בעיניים פקוחות אל התקופה

והשעה שבהן הוא נמצא ,ולהתאים את כוחות נפשו ואת עבודתו הרוחנית אל הדרישה המדויקת של הרגע. הרמת קרן התפילה מתוך ענווה ותיקון – גם כאשר נפלה טעות בעבודתנו ,אין לסגת או להתרפות, אלא להזדרז ולתקן ברוח נשברה ובשמחה ,מתוך אמונה כי הלב הטהור והמבקש אינו חוזר ריקם.

עיקר העניין: התפלל פעמיים תפילת מנחה בטעות ,כשהתפילה השנייה נאמרה לאחר פלג המנחה – אינו יוצא בה חובת תפילת ערבית ,מכיוון שכיוון לשם מנחה .יסוד הדין נשען על דברי רבנו יונה המבאר כי בזמן פלג המנחה ,הפועל כחכמים אינו נחשב בזמן ערבית אלא אם כן כיוון במפורש לצאת בה חובת ערבית .לפיכך, עליו להתפלל ערבית בזמנה בצאת הכוכבים ,וכדי לצאת ידי כל הספקות נכון שיציע בתפילתו תנאי של תפילת נדבה. המחשבה הזכה והמודעות הפנימית הן הנשמה היחידה הנופחת חיים במעשה המצווה החומרי .רק כשהאדם משעבד את השגרה ומכוון את לבו אל השעה המדויקת ,תפילתו עולה לרצון לפני שוכן מרומים.