האם יש לפעמים שאדם ישן נחשב כאילו הוא למד תורה בזמן השינה? הוכח מפרשת השבוע!
האם יש לפעמים שאדם ישן נחשב כאילו הוא למד תורה בזמן השינה? הוכח מפרשת השבוע! הנה כי כן ,בשעה שהצללים הארוכים של בין הערביים משתרעים על פני הארץ ,והדממה מניחה כנף רכה על מרקמי האדמה והעצים ,נכנס האדם אל תוך חדרו האפלולי ומניח את ראשו על יצועו. ריחות האדמה הלחה והמיית הטבע הלוחשת בחוץ שוזרים יחד תפאורה חיה ומוחשית ,בעוד האדם פוסע אל סף התרדמה ושוקע בשקט…
האם יש לפעמים שאדם ישן נחשב כאילו הוא למד תורה בזמן השינה? הוכח מפרשת השבוע! הנה כי כן ,בשעה שהצללים הארוכים של בין הערביים משתרעים על פני הארץ ,והדממה מניחה כנף רכה על מרקמי האדמה והעצים ,נכנס האדם אל תוך חדרו האפלולי ומניח את ראשו על יצועו. ריחות האדמה הלחה והמיית הטבע הלוחשת בחוץ שוזרים יחד תפאורה חיה ומוחשית ,בעוד האדם פוסע אל סף התרדמה ושוקע בשקט המוחלט של הלילה .בתוך אותה שעה עמוקה ,שבה החושים כבים והגוף משתחרר מכל עמל ומעשה ,בוקעת ועולה שאלת הנצח המנסרת ברקיעי בית המדרש במלוא עוצמתה החיה והמרטיטה :האם ייתכן ששנתו של אדם ,בהיותו נתון לתרדמה מוחלטת וחסר אונים מלהוציא הגה מפיו או לפתוח ספר ,תעלה ארוכה ותיחשב לו כאילו ישב והגה בתורה הקדושה ממש? שאלה נוקבת זו מציבה את הלומד מול תהום של תמיהה עמוקה, עת האוויר רוטט בדחיפות דרמטית והשאלה ניצבת במלוא תפארתה ,מבלי לגלות מענה או רמז לפתרון ,כשהיא חודרת אל חדרי הלב ונוגעת בשרשי הנשמה הניצבת בלב האירוע. אנו נגשים להאיר את נתיבות הסוגיה באורות התורה ,ונבוא לבאר את הקשר ההדוק שבין הכתובים בפרשת השבוע לבין השאלה העצומה שעמנו .וזאת לדעת כי בפרשת ויצא (נאמר הפסוק במלוא הודו" :ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" (בראשית כח טז).
הרי שפסוק זה משמש כמקור יסוד שדרכו אנו מבינים את פשר היקיצה והתרדמה ,שכן הקשר הפשוט שבין הכתובים לבין שאלתנו הוא העובדה שיעקב אבינו קם מן השינה באופן שהוביל אותו להכרה אלוקית עצומה ,ומכאן נפתחים שערי הביאור בדברי מפרשי התורה הראשונים והאחרונים אשר דשו בעניין זה. רש"י (בראשית כח טז) מפרש כי הקיצה הזו מן השינה היתה משינתו ,ומבאר כי השינה הזו לא היתה ככל השינות של בני אדם ,אלא היתה טבולה כולה בהכנה רוחנית עמוקה שקדמה לה ,כך שגם מתוך התרדמה המשיכה הנשמה להיות צמודה ועסוקה בעולמות עליונים. רבי אברהם אבן עזרא (שם) מבאר את עניין הפסוק לאור הנהגת הצדיקים המכוונים את צעדיהם ואת מנוחתם באופן ששנתם אינה מנוחה גשמית גרידא אלא בחינה של התנתקות מן החומר והידבקות באור העליון המאיר על האדם בלילותיו. הרמב"ן (שם) מפרש ומאיר את גודל קדושת המקום והשפעת השעה על תודעתו של יעקב אבינו, וכי שינתו במקום הנורא הזה היתה חלק מעבודת השם הפנימית שלו ,שכן מחשבתו הטהורה קדמה לשנתו ועשתה אותה כולה למשכן לשכינה. הרד"ק (שם) מבאר את גודל ההשגחה הפרטית המלווה את הצדיק בכל רגע מימי שנותיו ,ואפילו בשעה שעיניו סגורות בתרדמה והכרתו הגשמית מושבתת מפעילות ,הרי שמחשבתו הקדושה פועלת את פעולתה במסתרים. הרלב"ג (שם) מבאר כי השם יתברך מנהיג את חסידיו אף בשעה שהם ישנים ואינם יודעים להרהר במעשה ,משום שההכנה הרוחנית שעשו קודם ששכבו פועלת לכך שגם השינה עצמה תחשב להם כהתדבקות בבורא יתברך. החזקוני (שם) מבאר את עניין האבן ששם מראשותיו ואת האופן שבו האדם מפקיד את נשמתו בידי שמים בבואו לישון ,מתוך ידיעה שכל הליכותיו מכוונות לשם שמים ולעבודת הבורא יתברך. הספורנו (שם) מפרש כי ההכרה העמוקה שבאה לידי ביטוי במילים אכן יש ה' במקום הזה היתה תוצאה ישירה מכך שהשינה לא היתה להנאה ולתענוג גשמי ,אלא מתוך מגמה קדושה לעמוד ולאגור כוח לעבודת השם יתברך אחרי הקימה. בתרגום אונקלוס (שם) מתרגם את הפסוק בלשונו הקדושה ומכוון את לב המעיין אל עומק ההשגחה והגילוי האלוקי שהופיע על יעקב אבינו באותו לילה נורא הוד. בתרגום יונתן בן עוזיאל (שם) מבאר את הפסוק בהרחבה פיוטית ועמוקה ,ומלמדנו על אודות המדרגה העצומה שבה עמד יעקב אבינו גם בשעה ששכב לנוח על יצועו במקום המקדש. הכלי יקר (שם) מפרש ומחדש בדבריו על מהות השינה של הצדיקים ,ומבאר כיצד בכוחה של מחשבה טהורה להפוך את שעות הלילה והתרדמה לחלק בלתי נפרד מן הלימוד והעבודה הרוחנית. ובעמדתנו בשערי השלב השלישי ,אנו צוללים אל תוך מעיין נצח של דברי חז"ל והגמרות הקדושות ,המבררים לנו את שורש הדברים מתוך תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי גם יחד ,ונותנים לרוח ללחוש את סודותיה בתוך בית המדרש פנימה.
בגמרא במסכת ברכות (דף נז ע"ב) איתא תנו רבנן ששה דברים הן מסימני חיים באדם ואחד מהם הוא השינה ,ושנה טובה היא סימן יפה לאדם ,ומבארת הגמרא שם כי השינה יש בה מעין מיתה שבה האדם מפקיד את נשמתו בידי שמים ומקבל חיים חדשים וטהורים לעבודת ה’. רש"י (ברכות נז ע"ב) מפרש שם על אתר וכותב כי שינה היא אחד חלקי שישים מן המיתה ,ומבאר כי מתוך כך שהנשמה עולה למעלה ומפקידה את עצמה בידי הבורא ,האדם מתחדש בכוחות נפש עצומים לקראת ימיו הבאים. תוספות (ברכות נז עמוד ב) מבארים את עומק הסוגיה ומסבירים את גודל מעלת ההכנה לשינה מתוך קריאת שמע שעל המטה ומתוך טהרת הלב ,שעל ידי כך נשמתו של האדם עולה לטובה ואינה שולטת בה שום אחיזה זרה. בגמרא במסכת נדרים דף ח עמוד א איתא כי ישנם דברים שאדם מקבל עליהם שכר כאילו עשאם בפועל ,ומבארים שם את כוחה של מחשבה טהורה המזככה את האדם בכל רגע ורגע מימי חייו ,אפילו בשעה שגופו נח מכל מלאכה. רש"י (נדרים ח ע"א) מפרש שם וכותב כי מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה ,ועל ידי כך אפילו שעה שבה האדם שקוע בתרדמה ואינו יכול לעסוק בפועל בלימוד תורה ,מחשבתו שקדמה לשנתו מעלה עליו כאילו עסק בתורה ממש. תוספות (נדרים ח ע"א) מבארים את עומק הדברים ומסבירים כיצד כוח ההתמסרות של האדם ללמוד ולעסוק בעבודת השם מקדש את כל שעותיו ,עד שאין לך רגע שאינו עולה לטובה לפני אדון כל הארץ. בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (פרק א הלכה א) איתא רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחאי אילו הייתי עומד בסיני בשעה שניתנה תורה לישראל הייתי מבקש שני בראות אחד ללמוד בהם ואחד לעסוק בהם תורה ,ומבארים שם כי כל שעה ושעה שבה האדם מכוון ללמוד תורה נחשבת לו כאילו הוא עוסק בה ללא הפוגה. הפני משה (ירושלמי ברכות פרק א הלכה א) מפרש ומבאר שם כי האדם המוסר את נפשו ומחשבתו אל התורה הקדושה ,נמצא שכל הליכותיו ,ואפילו שעות מנוחתו ושנתו ,טובלות במי השילוח הרכים של לימוד התורה ,שכן מחשבתו הראשונה בבואו ליצועו פועלת את פעולתה בעולמות עליונים. בקרבן העדה (ירושלמי ברכות פרק א הלכה א) מבאר את עומק דברי הירושלמי ומלמדנו כי גודל מעלתו של יעקב אבינו עליו השלום היתה בכך שגם מתוך שנתו במקום הקדוש ההוא ,לא נפסק רסן ההתדבקות שלו באור השם יתברך ,ולכן נאמר עליו ממשנתו. רבי אברהם בן הרמב"ם בספר המספיק לעובדי השם (שער העבודה) כתב וביאר :ומי שיכוון באכילתו ובשתייתו ובשינתו ובהנהגת ביתו לעבודת השם יתברך ולהתחזק על ידי כן לעסוק בתורה ובמצוות ,הרי כל מעשיו נחשבים לו לעבודה תמימה וללימוד תורה ממש ,שכן הלב והמחשבה הם המעלים את האדם מן החומר אל הקודש .וביאור דברים פלאיים אלו הוא שהאדם אינו נמדד רק בשעה שהוא יושב וספר פתוח לפניו ,אלא אף בשעה שגופו נח ושוקע בתרדמה ,אם
כל מגמתו ביום ובלילה היא להיות כלי פתוח לרצון הבורא ,הרי שנתו אינה הפסקה מן הלימוד אלא הכנה חיה ונושמת המצורפת אל מעשה התורה. רבינו מנחם המאירי בחיבור התשובה (מאמר ראשון) חידש וכתב :כי החסיד האמיתי הוא זה שמחשבתו דבוקה באלוק חי בכל רגע ורגע ,ואפילו בשעה שהחושים בטלים מן העולם והשינה גוברת עליו ,הרי מחשבתו הטהורה הראשונה פועלת את פעולתה בעולמות העליונים ,וכל שעות מנוחתו עולות לפני המקום כאילו ישב והגה בספרי קודש .ועל פי יסוד זה מתבאר עומק העניין שבו השקיע האדם את עמלו קודם ששכב ,שכן כוח הלימוד והיגיעה מלווים אותו לתוך חדרי התרדמה ,ונעשים לו לשמירה ולמליץ יושר המעלים את שנתו לדרגה של עסק התורה בעצמו. רבינו יוסף אבן כספית במשנה כסף על התורה (פרשת ויצא) ביאר וכתב :כי השגתם של אבות העולם היתה מופלגת עד מאוד ,באופן ששנתם לא היתה כשינת שאר בני אדם המשוקעים בהבלי העולם ,אלא היתה בבחינת התפשטות הגשמיות והידבקות באור האינסוף .ומכאן שמה שאמרו חכמים על אודות יעקב אבינו שקם ממשנתו ,הכוונה היא ששנתו היתה כולה המשך ישיר של לימודו והשגתו הרוחנית ,שכן לא היתה בה שום פסיקה מצד הדעת ,אלא נשמתו היתה נתונה בהיכלות עליונים ושאבה משם חיות וקודש כל אותן שעות שגופו שכב דומם על האדמה. אנו צועדים פנימה אל תוך היכלם של גדולי הדורות האחרונים ובני דורנו ,אשר הוסיפו להאיר את עינינו באורות תורה צלולים וזכים ,ומבררים לנו את עומק הסוגיה הניצבת לפנינו. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (סימן רל"א סקט"ז) כתב וביאר: וצריך להזהר מאוד שכל מעשיו יהיו לשם שמים ,ואפילו בשכבו על משכבו יכוון שיהיה לו כוח לעסוק בתורה לאחר שיקום ,ונמצא שגם השינה עצמה נעשית חלק מעבודת השם ומתורתו. וביאור הדברים הוא כי אין האדם נמדד רק בשעה שהגמרא פתוחה לפניו ,אלא עצם ההכנה והרצון הטהור קודם השינה הם המעניקים לשעות הלילה את ערכה של תורה ,שהרי הכל הולך אחר המחשבה והכוונה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט חו"מ סימן יב) פסק וביאר :ומה שמצינו ביעקב אבינו שקם ממשנתו ,הרי שזה מלמדנו יסוד עצום בהלכה ובמחשבה ,שכל מי שמנהיג את חייו בקדושה ובטהרה ,מנוחתו ושינתו אינן נחשבות להפסק מן העבודה ,אלא הן חלק מרצף החיים המוקדש כולו לכבוד הבורא יתברך .והעמקה בדברים מורה כי כוח הלימוד של היום ממשיך להאיר ולהשפיע גם אל תוך תוכה של האפלה והתרדמה. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ד סימן יז) חידש וביאר :ומה שכתבו הפוסקים לעניין הכוננות טרם השינה ,הרי הוא משום שהנשמה הנתונה בידי שמים בשעת השינה יונקת את חיותה מן המעשים הטובים והתורה שלמד האדם קודם לכן ,ונמצא כי התורה היא השומרת עליו והיא המעלה את שנתו לדרגה של עסק התורה בעצמו .ומתוך כך מובן היטב כיצד יתכן שאדם יושן ונחשב לו הדבר כאילו עסק בתורה ממש ,שכן כל מהותו ועמלו רתומים ועומדים ברשות הקודש. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א סימן סג) ביאר וכתב :כי יסוד הדברים טמון בעובדה שהאדם אינו נמדד רק בשעה שפיו מפיק מרגליות ותלמודו בידו בפועל ,אלא אף בשעה שגופו נח
מחמת יגיעותיו ,אם כל מגמתו ומחשבתו מכוונות לשם שמים כדי לאגור כוח לעבודת הבורא ,הרי שהשינה עצמה נעשית ככלי של תורה וכחלק מן העמל המקודש המעלה את האדם מעלה מעלה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בשו"ת ילקוט יוסף (הלכות השכמת הבוקר סימן א) פסק וביאר :ועל פי מה שפסקו הפוסקים בעניין קריאת שמע שעל המטה והכנת הלב טרם השינה ,רואים אנו כי השוכב על מיצתו מתוך יראת שמים ומתוך מגמה לקום לעבודת הבורא כראוי ,הרי ששנתו מתקדשת בקדושת עליון ,ונחשב לו כאילו עסק בתורה והגה בה כל אותן שעות ששכב דומם על יצועו. הגיע העת לתרגם את עומק הסוגיה אל מציאות חיינו המעשית ,ולשחות במימי ההלכה הנובעים מן היסודות הגדולים שנתבררו. אדם ההולך לישון בלילה ומכוון בפירוש קודם שינתו לישון כדי לאגור כוח לעבודת השם ולתורה ביום מחרת זוכה ששנתו תיחשב לו ממש כלימוד תורה. נפקא מינה זו משליכה ישירות על חשיבותה העצומה של אמירת קריאת שמע שעל המטה בכוונה עצומה ובטהרת הלב. אדם המתעורר באמצע הלילה או לפנות בוקר נבחן לפי ההכנה שעשה מבעוד מיום המאפשרת לו לקום מיד כארי לעבודת בוראו מבלי לתת ליצר הרע להתגבר עליו ,שהרי שינתו טבולה הייתה ברצון קדוש. כל אדם העמל לפרנסתו או נצרך למנוחת הגוף זוכה שעל ידי מחשבה טהורה וכוונת הלב קודם שישכב ,נעשים כל צרכיו הגשמיים בבחינת עבודת הקודש ואינו נחשב כמי שביטל זמן מן התורה אלא הרי הוא כמקיים מצווה רבתי שעה שגופו נח והכרתו מנוטרלת מן העולם. ובעמדתנו על סף השלב השמיים והרעיוני ,אנו מתעטפים בהוד קדומים וצוללים אל עומק הרעיון הפועם ביסוד הסוגיה. עומק הבירור הרעיוני מלמדנו כי מהותו של האדם אינה מצטמצמת אך ורק לרגעים שבהם פיו מפיק מרגליות וידיו ממשמשות בספרי קודש ,אלא כל מציאות חייו נבחנת לפי מרכז הכובד של רצונו ומגמת ליבו. כאשר האדם מכוון את כל הליכותיו וצרכיו החומריים ,ובכלל זה את שנתו ותרדמתו ,אל עבר תכלית אחת ויחידה של עבודת הבורא יתברך ,הרי שהוא פועל מעשה של ביטול הישות וקידוש החומר. יעקב אבינו עליו השלום במקום הנורא ההוא ,שבו נסלמה סולם עומד ארצה וראשו מגיע השמימה ,לימד את כל הדורות שאין שום מחיצה אמיתית בין קודש לחול ובין עשייה למנוחה. שערי שמים פתוחים תמיד בפני מי שמעשיו לשם שמים ,וממילא גם שנת הלילה הופכת להיות חלק מרצף העבודה וההתדבקות באור האינסוף ,עד שנמצא שאין שעה אחת שבה האדם מנוכר מרשות קונו. בבואנו אל המרחב הרחב והעמוק של ההתבגרות וההתייצבות הנפשית ,אנו פוגשים את האדם במאבק התמידי שבין הרוח לבין חומריות הגוף והשפעותיה המעייפות.
הנפש האנושית מטבעה שואפת תמיד להמריא אל על ,ללמוד ,ליצור ולהתעלות ,אך היא נתונה בתוך מסגרת של בשר ודם הזקוקה למנוחה ולחידוש כוחות פיזיים. נקודת החיבור המופלאה שבין תרדמת הלילה לבין עבודת השם מלמדת את האדם שלא צריך להיבהל מן החולשה או מן הצורך לישון ,אלא לדעת כיצד לרתום גם את החולשה ואת ההפסקה אל תוך עבודת הקודש הפנימית. כאשר האדם חי בתודעה שכל כוחו וכל דופק לב שלו מוקדשים לשמים ,הרי שגם שעות החושך והשינה אינן ימים אבודים ,אלא הן חלק ממעגל החיים השלם המבקש לעשות הישג רוחני גם מתוך דממה מוחלטת. האמונה הטהורה מרימה את האדם מעל תחושת הריקנות של שעות המנוחה ,ומעניקה לו את הידיעה הוודאית שגם כשהוא שוכב דומם על מיצתו ,מחשבתו ורצונו הטוב פועלים בשמים ומזכים אותו במעלות עצומות של תורה ועבודה. ההנהגה המעשית מתוך כך היא שכל אדם צריך ללכת לישון מתוך יישוב הדעת ,מתוך אמירת קריאת שמע בכוונה ומתוך מחשבה צלולה ששנתו זו באה לאפשר לו לעבוד את בוראו מתוך בריאות וכוח ביום המחרת. אנו נושאים עימנו אל תוך שגרת היום יום תובנות חיים מאירות עיניים המחברות את שמי המחשבה אל ארץ המעשה. ההכרה העמוקה שכל רגע בחיי האדם ,ואפילו שעות התרדמה והמנוחה הפיזית ,יכולים להיטבל במימי הקודש על ידי מחשבה טהורה וכוונה זכה לשם שמים ,פותחת לפנינו פתח עצום של רוגע נפשי ושחרור מן המרדף התמידי. הידיעה כי האדם אינו נמדד אך ורק בשעות שבהן ספריו פתוחים לפניו אלא גם בדרך שבה הוא מכין את עצמו אל הלילה ואל החידוש הכרוך ביום המחרת ,מעניקה כוחות עצומים להתמודד עם עייפות החומר ומרוממת את כל הנהגותיו של יהודי לרמה של עבודה תמימה לפני הבורא יתברך.
עיקר העניין: המסע הנפלא שעברנו בסוגיה זו מותיר בנו את החותם כי אין שום מחיצה בין קודש לחול ובין פעילות למנוחה ,שכן האדם המכוון את רצונו לשם שמים זוכה שגם שנת הלילה שלו תעלה לפני המקום כתורה ממש .מתוך דממת הלילה והתרדמה נבראת האפשרות לחדש את הנפש ,להפקיד את הלב בידי השמים באהבה ,ולגלות שכל רגע ורגע ממהלכיו של האדם המחובר לבוראו הוא חלק מנצחיות הבריאה וההתדבקות באור האינסוף.