מדוע יעקב בתחילה לא רצה להתפלל במקום שהתפללו בו אבותיו ואחר כך חזר בו?

מדוע יעקב בתחילה לא רצה להתפלל במקום שהתפללו בו אבותיו ואחר כך חזר בו? שקיעה נוגה ומלטפת צובעת את אופק ארץ כנען בגווני ארגמן וזהב ,ורוח ערבית חרישית מנשבת בין סלעי הרי חברון ,עת יעקב אבינו צועד יחידי ,מקלו בידו ונפשו סוערת ,בדרכו הלאה מבית אביו .הדרכים שוממות ,צללי ההרים מתארכים ,ואסוך בחרדת הקודש ובאימת עשיו אחיו, פוסע בחיר האבות אל עבר הבלתי נודע. והנה…

מדוע יעקב בתחילה לא רצה להתפלל במקום שהתפללו בו אבותיו ואחר כך חזר בו? שקיעה נוגה ומלטפת צובעת את אופק ארץ כנען בגווני ארגמן וזהב ,ורוח ערבית חרישית מנשבת בין סלעי הרי חברון ,עת יעקב אבינו צועד יחידי ,מקלו בידו ונפשו סוערת ,בדרכו הלאה מבית אביו .הדרכים שוממות ,צללי ההרים מתארכים ,ואסוך בחרדת הקודש ובאימת עשיו אחיו, פוסע בחיר האבות אל עבר הבלתי נודע. והנה נפתחת לפנינו יריעה תלמודית מבהילה ,כפי שהובא בגמרא במסכת סנהדרין (דף צה ע"ב), וכך נאמר שם :כתיב ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה וכתיב ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, כי מטא לחרן אמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותיי ואני לא התפללתי בו בעי למיהדר, כיוון דהרהר בדעתו למיהדר קפצה ליה ארעא ,מיד ויפגע במקום. והלב משתומם והמוח נסער למול המראה המפליא הזה :כיצד זה ייתכן שגדול האבות ,בחיר שבאבות ,שעבר סמוך ונראה להר המוריה – המקום המקודש שבו עקד אברהם את יצחק ,המקום שבו בוקעות כל תפילות העולם – חלף עבר על פניו כלאחר יד ולא פנה להתפלל שם? מה נתרחש בחדרי לבבו של יעקב אבינו בעת שהיה בדרכו ,שגרם לו לדלג בתחילה על מקום תפילת אבותיו, ורק כאשר הגיע עד לחרן נתעורר פתאום ברטט דק של חרטה וביקש לסוב על עקביו? מהו הסוד הפנימי הטמון באותה הרהור תשובה שהביא לקפיצת הארץ ולגילוי הנורא של מראה הסולם? ומתוך הציור הדרמטי של יעקב אבינו הצועד בודד בדרכו והתימהון העצום שעלה למול הליכתו והרהור חרטתו ,אנו פוסעים אל מקראי הקודש בפרשת ויצא ,אשר בהם חקוקים הפסוקים המבארים את עצם המאורע. “ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" (בראשית כח ,י) “ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא" (בראשית כח ,יא) ופסוקים אלו מגלים לנו את השתלשלות הדרך – את היציאה המהירה מבאר שבע אל עבר חרן, ואת הפגיעה הפתאומית במקום הקודש .מתוך סדר המילים בולטת התמיהה ,שהרי בתחילה נאמר וילך חרנה ,משמע שהגיע או שצעד ישירות אל יעד חפצו ,ורק לאחר מכן נאמר ויפגע במקום ,דבר המרמז על השינוי הניסי שנעשה עמו בעקבות הרהור תשוקתו לשוב אל מקום אבותיו.

רש"י (בראשית כח ,יז) מפרש את פשר כפל הדברים והגעתו להר המוריה .ומבאר בזה" ,ויפגע במקום -כשאמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו ,כשהרהר לחזור קפצה לו הארץ ובא אל הר המוריה" .הרי שרש"י מעמיד את הרהור הלב של יעקב כסיבה לקפיצת הדרך. רבי אברהם אבן עזרא (בראשית כח ,יא) מפרש את לשון פגיעה במקרא .ומבאר בזה" ,ויפגע במקום -לשון פגישה ופגיעה ,כי בא אל המקום שלא בכוונה מוקדמת אלא כמי שפוגע בדרך לפי ששקעה עליו השמש" .הרי שבחזזית הדרך נדמה היה כאילו הדבר אירע במקרה ,אך הכל היה בהשגחה עליונה. רבנו משה בן נחמן הרמב"ן (שם) מפרש את עומק כוונת הכתוב במילת במקום .ומבאר בזה, "ויפגע במקום -המקום הידוע ,הוא הר המוריה ,והכתוב לא פירש שמו מפני שעדיין לא נקרא בית אל ולא נודע לבני אדם כבית אלוהים ,אך יעקב הרגיש בקדושתו בעת שפגע בו”. רבנו דוד קמחי הרד"ק (בראשית כח ,י) מפרש את מהירות הליכתו של יעקב .ומבאר בזה" ,וילך חרנה -שהיה מתיירא מעשיו אחיו והיה צועד במהירות רבה להגיע אל מחוז חפצו ,ומחמת הדחיפות והאימה לא נפנה בתחילה לעמוד ולהתפלל במקומות שעבר בהם”. רבנו לוי בן גרשום הרלב"ג (בראשית כח ,יא) מפרש את סיבת הלינה במקום .ומבאר בזה ,כי השמש שקעה פתאום שלא כדרך הטבע ,כדי שיישרף יעקב במקום ההוא ולא ימשיך בדרכו ,ומתוך כך יתייחד עמו הדיבור האלוהי במראה החלום. רבי חזקיה בן מנוח החזקוני (בראשית כח ,י) מפרש את קשר המקראות לירושלים .ומבאר בזה, "וילך חרנה -הלך עד חרן ,ואחר כך כשהרהר בדעתו לחזור ולהתפלל בהר המוריה ,קפצה לו הארץ והגיע לירושלים ,והוא שנאמר ויפגע במקום”. רבנו עובדיה ספורנו (בראשית כח ,יא) מפרש את הלשון ויפגע .ומבאר בזה" ,ויפגע במקום -התפלל במקום ,כדתרגם אונקלוס וצלי באתר ,שכן לשון פגיעה משמשת גם בלשון תפילה ובקשה”. תרגום אונקלוס (בראשית כח ,יא) מפרש את המילה ויפגע בלשון תפילה .ומבאר בזה" ,וצלי באתר ובת ארי ערב שמשא”. תרגום יונתן בן עוזיאל (שם) מפרש את הנס שנעשה ליעקב בדרכו .ומבאר בזה" ,וצלי באתר בית מקדשא ובת תמן ארי טמעת שמשא שלא בזמנה ,מן בגלל דהוה כסיף למיצלייא באתר דצליאו אבהתיה”. רבי שלמה ואפרים מאפרים בספרו כלי יקר (בראשית כח ,י) מפרש את הרמז הטמון ביציאת יעקב ובגעגועיו .ומבאר בזה" ,וילך חרנה -שהיה רץ מחמת חרון אף של עשיו ,ולא היה יישוב דעתו שלם להתפלל תפילה בכוונה ,ורק כאשר נרגע מעט מחששת הרדיפה התעורר בליבו הגעגוע למקום אבותיו”. ומתוך פסוקי התורה ומפרשיה המאירים את הדרך מבאר שבע ועד חרן ,אנו פוסעים אל תוככי היכל התלמוד ,לעמוד על מקור הסוגיה ודברי חז"ל שגילו את סוד הליכתו והרהור חרטתו של יעקב אבינו.

בגמרא במסכת סנהדרין (דף צה ע"ב) מובאת המימרא המרכזית המבררת את השתלשלות המאורע .ומבארת בזה" ,כתיב ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה וכתיב ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ,כי מטא לחרן אמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותיי ואני לא התפללתי בו בעי למיהדר ,כיוון דהרהר בדעתו למיהדר קפצה ליה ארעא ,מיד ויפגע במקום" .הנה מפורש בגמרא כי עצם הרהור הלב של יעקב לחזור אל מקום אבותיו פעל פעולה אלוקית ניסית של קפיצת הארץ. רש"י (שם) מפרש את סדר המאורעות ואת עומק קפיצת הארץ .ומבאר בזה" ,כי מטא לחרן – כלומר שהגיע לצד חרן ,ונזכר שלא התפלל בהר המוריה ,וכיון שקיבל על עצמו לחזור ,נעשה לו נס ונקפצה לו הארץ ובא כהרגע לירושלים”. בגמרא במסכת חולין (דף צא ע"ב) מובאת הסוגיה המקבילה המבארת את לשון הפגיעה ותפילת ערבית .ומבארת בזה" ,אמר רבי יצחק :יצחק תיקן תפילת מנחה ...יעקב תיקן תפילת ערבית, שנאמר ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ,ולא פגיעה אלא תפילה ,שנאמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תסע בם ואל תפגע בי" .הרי שמכאן נלמד שפגישת יעקב במקום הייתה תפילה זכה שתיקנה את חובת תפילת ערבית לדורות. בגמרא במסכת פסחים (דף פח ע"א) מובא מאמרו של רבי אלעזר על מעלת הר המוריה אצל יעקב אבינו .ומבארת בזה" ,לא כאברהם שכתוב בו בהר ה' יראה ,ולא כיצחק שכתוב בו לשוח בשדה, אלא כיעקב שקראו בית ,שנאמר ויקרא את שם המקום ההוא בית אל" .הנה מוכח מעוצמת הגילוי שדווקא יעקב אבינו זכה להשיג את המקום בבחינת בית אלוקים. בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (פרק ד הלכה א) מובא הדיון על כוונת התפילה של האבות בדרכים .ומבאר בזה ,כי האבות הקדושים הקפידו מאוד שלא להתפלל דרך עראי ובפיזור הנפש, אלא רק במקום המיועד לתפילה וביישוב הדעת שלם ,ולפיכך הדרך עצמה הצריכה הכנה מיוחדת. ומתוך בירור השמעתות בבבלי ובירושלמי ,אנו מעפילים אל היכלם של רבותינו הראשונים, אשר העמיקו חקר לברר את התימהון העצום שעלה בפתחה של הסוגיה. רבנו יהודה הלוי (כוזרי מאמר שני אות יד) מפרש את גודל תשוקתו של יעקב אל מקום הקודש. ומבאר בזה ,שארץ ישראל והר המוריה בפרט הם המקום המיועד והמוכן לנבואה ולגילוי שכינה, ויעקב אבינו בצאתו לחוץ לארץ הבין כי נטילת רשות ופרידה מארץ הקודש חייבות להיעשות דווקא מתוך תפילה בהר המוריה ,ולפיכך כשנזכר בחרן התעורר בליבו צימאון עז לשוב אל מקום שער השמיים. רבנו משה בן נחמן הרמב"ן (בראשית כח ,יב) מפרש את סוד קפיצת הארץ וההשגחה העליונה. ומבאר בזה ,דבתחילה לא פנה יעקב להר המוריה מפני שהיה רץ מחמת הסכנה ,והקדוש ברוך הוא שסובב את הסיבות סיבב שיגיע עד חרן כדי להתעורר מעצמו ברצון שלם ובגעגועים לשוב להתפלל במקום אבותיו ,וכאשר התעורר הרצון מלמטה נעשה לו הנס מלמעלה. רבנו שלמה בן אדרת הרשב"א (חידושי הרשב"א סנהדרין דף צה ע"ב) מפרש את גדר הרהור התשובה של יעקב .ומבאר בזה ,שאין הקדוש ברוך הוא עושה נס לקפוץ את הארץ אלא בשעה שהאדם

מראה נכונות ורצון עצמי מוחלט לעשות את רצון קונו ,וכיוון שהרהר יעקב בדעתו לשוב רגלית את כל הדרך הארוכה מחרן לירושלים ,נמצא שמצידו כבר עשה את כל המסירות נפש ,ולכן קפצה לו הארץ. רבנו יצחק אברבנאל (בראשית כח ,י) מפרש את מצבו הנפשי של יעקב בצאתו מבאר שבע .ומבאר בזה ,כי יעקב היה נתון באימה גדולה מפחד עשיו ואליפז בנו ,ובשעה שהאדם נתון בפחד ובטרדת הדרך אין שכינה שורה עליו ואין דעתו פנויה לתפילה בכוונה ,ורק כאשר הגיע לחרן והרגיש שתרחקי סכנת הרודפים ,נתיישבה דעתו לשוב ולהתפלל כראוי. ומתוך בירור יסודות הראשונים ,אנו באים אל שולחנם של גדולי האחרונים אשר נדרשו ליישב את התימהון העצום ,והאירו את עינינו בביאורים נפלאים ומחודשים. המהר"ל בגור אריה (בראשית כח ,י) מחדש את התירוץ מחמת אימת הרודף .ומבאר בזה ,שבדרכו מבאר שבע היה יעקב מתיירא מאוד מעשיו שלא ירדוף אחריו להורגו ,ולפיכך לא היה רוצה להתפלל בהר המוריה לפי שהיה טרוד ומבוהל ולא היה יכול לכוון בתפילתו כראוי ,וכשבא עד חרן אמר בוודאי אינו רודף אחרי עוד ,שהרי עשיו לא יהיה רודף אחרי יותר אלא כשיעור שיש לילך עד חרן ,ולפיכך רק כשהגיע לחרן ונתיישבה דעתו חזר להתפלל בבית המקדש. האדמו"ר מגור בחידושי הרי"ם (פרשת ויצא) מחדש את היסוד העמוק בעניין תפילה דרך אגב. ומבאר בזה ,כי יעקב אבינו עליו השלום היה הצדיק האמיתי ,ואצלו לא היה שייך כלל מושג כזה להתפלל "דרך אגב" כמי שפוגע במקום על הדרך ,ולפיכך לא עצר בהר המוריה כשעבר שם בתחילה ,ורק אחרי שעבר את המקום יהב דעתיה למיהדר ,כדי להתכונן כראוי מתוך הכנה דרבה ולהתפלל בכוונה מיוחדת במקום שהתפללו בו אבותיו. הרב חיים יוסף דוד אזולאי החיד"א בברכי יוסף (אורח חיים סימן קנא) מפרש את גודל זהירות האבות שלא לעשות מצוותיהן עראי .ומבאר בזה ,שהאבות הקדושים הקפידו שלא תהא עבודתם בבחינת אגב אורחא ,ואילו היה יעקב נעצר בהר המוריה בעודו רץ לחרן ,הייתה תפילתו נראית כטפלה להליכתו ,ולכן העדיף להגיע ליעדו ומשם לשוב במיוחד ובכוונת מכוון אל הר המוריה. בספר ברכת שמואל (פרשת ויצא) מחדש את הטעם על פי פחד המזל והסכנה .ומבאר בזה, שבצאתו מבאר שבע היה שרוי במידת הדין הקשה מחמת עשיו ,וחשש שתפילתו בעת קטנות לא תתקבל ,וכשהגיע לחרן ונודע לו שניצל ,נתעלה למדרגת גדלות המוחין והרהר לשוב ולהתפלל במקום הקודש. ומתוך זיו תירוציהם של גדולי האחרונים ,אנו מעפילים אל היכלי החסידות ומעיינות הפנימיות, אשר העמיקו פנימה אל נבכי הנפש וגילו לנו אורות גנוזים בכוונת הליכתו והרהור חרטתו של בחיר האבות. הרב חיים בן עטר האור החיים (בראשית כח ,י) מפרש את סוד הזדככות הנפש בדרך .ומבאר בזה, שהליכתו של יעקב עד חרן לא הייתה לבטלה ,אלא שעל ידי תלאות הדרך וטלטול הגוף נזכך חומרו והוכשר לקבל את האור האלוקי העליון בהר המוריה ,ורק כאשר הגיע לחרן והושלם תהליך הזיכוך ,התעורר בליבו הצימאון הפנימי לשוב אל מקום אבותיו ,ומיד קפצה לו הארץ.

הרב חיים מבוטשאטש בספרו באר מים חיים (פרשת ויצא) מחדש את העומק הנפלא בעניין עשיית המצווה לשמה ולא לשמה .ומבאר בזה ,כי באמת יעקב אבינו ודאי גם מתחילה יהב לביה שכשיעבור דרך הר המוריה יתפלל שם במקום שהתפללו אבותיו ,ואכן כי לצד גודל קדושת יעקב היה זה כקצת עשייה שלא לשמה ,כי באמת עיקר הליכתו לחרן הייתה בשביל אישה ואגב אורחא כשיעבור דרך שם יתפלל שם ,ולבחיר האבות יותר נאה היה שילך בכוון לשם לראות את פני ה' במקום אשר בחר וכאשר עשו אבותיו אברהם ויצחק שבכוון הלכו לשם ,אברהם "וייסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" (בראשית יב ,ט) והוא ירושלים ,ויצחק "ויצא יצחק לשוח בשדה" (שם כד ,סג) והוא הר המוריה כמאמר חז"ל בגמרא במסכת פסחים (דף פח ע"א) ,ועל זה נתחכם אל עליון ,וקפץ לו הארץ תיכף בצאתו מבאר שבע ומטי לחרן כדי שישוב בכוונת מכוון. הרב יעקב יוסף הכהן מפולנאה בספרו תולדות יעקב יוסף (פרשת ויצא) מסביר באופן נפלא ממה יעקב התחרט .ומבאר בזה ,שיעקב יצא מבית מדרשו של שם ועבר שנטמן שם ארבע עשרה שנה ,ואז הגיע למדרגה גבוהה מאוד ,ממש התפשטות הגשמיות ,על דרך שמצינו ברבי שמעון בר יוחאי לאחר שישב שתים עשרה שנה במערה ,כל מקום שנותנין עיניהם מיד נשרף ,כך היה גם יעקב "וילך חרנה" -כל מקום שהלך יצא חרון אף בעולם ,וכמו ברבי שמעון בר יוחאי מיד יצאה בת קול -חזרו למערתכם ,כך גם כאן יהב דעתיה לאהדורי ,ומיד "ויפגע במקום" נתיישב בדעתו, שטוב יותר לדבר עם אנשי המקום בדברי הסבר ופיוס ,ולא דרכו הראשונה ,ואז לא יצטרך לחזור להיות מוטמן. הרב צדוק הכהן מלובלין בספרו צדקת הצדיק (אות קע) מפרש את עניין הרהור התשובה המעורר חסד עליון .ומבאר בזה ,שכל זמן שהיה יעקב שרוי ברדיפת עשיו ובטרדות החומר ,לא התעוררה נקודת התשוקה הטהורה בגלוי ,אך ברגע שהגיע לחרן והרהר בדעתו לשוב אל מקום אבותיו ,הפך אותו הרהור תשובה עצמו למנוף רוחני שביטל את גבולי המקום והביא לקפיצת הארץ. ומתוך בירור יסודות הדברים בעמקי הנגלה והנסתר ,נפתחים לפנינו שערי הלכה ומעשה, והדברים עולים ומתבררים בנפקא מינות מעשיות המורות דרך בנתיבות חייו של עובד ה’. האם מותר לאדם לקבל על עצמו מצווה או תפילה בבחינת "דרך אגב" – מתוך יסודו של הגור אריה ובעל חידושי הרי"ם מתבאר ,כי בעוד שלכל אדם מותר וראוי לנצל הזדמנויות הנקלעות לדרכו ולקיים מצוות גם דרך עראי ואגב אורחא ,הרי שלאדם המעלה הנגשת הקודש בבחינת טפלה לצרכי החומר פוגמת בשלימות המעשה ,ועל כן יש לייחד לכל דבר שבקדושה כוונה עצמית ומכובדת. הגדרת יישוב הדעת הנדרשת לתפילה זכה – מתוך דברי הגור אריה והאברבנאל עולה השלכה להלכה ,כי בשעה שהאדם שרוי בטלטול הדרך ,בבהלה או בטרדת הדעת מחמת פחד וסכנה ,אין לו להתפלל תפילת עמידה בנחת ובאריכות עד שתתיישב דעתו ,כדי שלא תהא תפילתו כמצוות אנשים מלומדה בלא כוונה. רושם הרהור הטובה והכוונה הטהורה – מתוך דברי הרשב"א ובעל צדקת הצדיק מתבאר יסוד גדול בדיני קבלת מצוות ,שברגע שהאדם מגמר בליבו ומקבל על עצמו ברצון גמור לעשות מצווה

או לשוב אל מקום הקודש ,נחשב לו הדבר מן השמיים כאילו כבר החל בביצועה ,ומשפיעים עליו סייעתא דשמיא כפי שיעקב אבינו זכה לקפיצת הארץ תיכף כשהרהר לשוב. דרכי הנהגת התוכחה והשפעה על העולם – מתוך דברי בעל תולדות יעקב יוסף יוצאת הוראה מעשית בדרכי החינוך וההשפעה ,שאין לאדם לנהוג בתוקפנות ובמידת הדין הקשה כלפי סביבתו אף אם הגיע למדרגות רוחניות גבוהות ,אלא דרכה של תורה היא לפעול בדרכי נועם ,בהסבר ובפיוס ,כדי לקרב ולא לרחק. ומתוך בירור הנפקא מינות וההשלכות המעשיות ,נפתחים מעיינות החכמה אל התבוננות פנימית ועמוקה בעבודת ה' ובבניין נפש האדם. ונראה להסביר ,כי הליכתו של יעקב אבינו עד חרן והתעוררותו לשוב אל הר המוריה ,אינן רק מאורע היסטורי או נס שנעשה לאבות ,אלא הן משקפות את מסלול חייו של כל אדם בעבודת יצירתו הרוחנית .פעמים רבות צועד האדם במרחבי החיים ,רץ אל עבר יעדיו ,טרוד במלחמות הקיום ובבריחה מטרדותיו ומפחדיו ,ומתוך כך הוא חולף על פני מקומות הקודש וההזדמנויות הרוחניות הנקרו בדרכו .הוא עובר סמוך אל מקום התפילה ,סמוך אל עמלה של תורה ,אך מחמת חיפזון הדרך ואימת הזמן ,נפשו אינה פנויה להרגיש את קדושת המקום ואת שער השמיים הפתוח לפניו. ונראה עוד ליישב ,כי הסוד הגדול הטמון בקפיצת הארץ נעוץ דווקא בנקודת החרטה וההתעוררות הפנימית .כשהגיע יעקב לחרן ועצר לרגע משטף מרוצתו ,הוא לא פתר את עצמו בטענה כי הדרך רחוקה ,כי הסכנה גדולה ,או כי כבר הפסיד את ההזדמנות .ברגע אחד של התבוננות זכה ,נתעורר בליבו הרהור תשוקה טהור לשוב על עקביו ,לוותר על נוחותו ,ולצעוד את כל הדרך חזרה למען עמידה לפני ה' במקום אבותיו .הרהור זה של מסירות נפש וביטול הרצון הגשמי מפני רצון קונו, הוא ששידד את מערכות הטבע ,ביטל את גבולי הזמן והמקום ,והביא לידי כך שהארץ קפצה לקראתו .הדבר מלמדנו יסוד כביר :כאשר האדם עושה את הצעד הכן מצידו ומתעורר ברצון אמיתי להתקרב אל הקודש ,הקדוש ברוך הוא כביכול מקצר עבורו את הדרך ומביא אותו אל מחוז חפצו הרוחני. ומתוך ההתבוננות הרעיונית בעומק נפשו של בחיר האבות ,נחשפת לפנינו סימטריה פנימית מופלאה והקבלה מרהיבה בין חלקי התורה ,השוזרת את הליכתו של יעקב אל מקדש מעט עם סוד הגאולה העתידה ובניין בית המקדש. ונראה להקביל את שלושת האבות הקדושים לשלוש בחינות שונות בתפיסת מקום המקדש, כפי שגילו לנו חז"ל במסכת פסחים :אברהם אבינו קראו "הר" ,שכן בחינתו הייתה מידת החסד הפורצת גדורים והתעלות אל מרומים .יצחק אבינו קראו "שדה" ,בחינת יראה וציעור הגוף ,מקום המצפה לזריעה ולצמיחה מתוך עבודה פנימית .ואילו יעקב אבינו ,בחיר האבות ,קראו "בית" – בחינת תפארת ,הממזגת חסד וגבורה ויוצרת משכן קבוע והקפה של קדושה בתוך מצרי החומר. ומכאן עולה סימטריה נפלאה בין תהליך הליכתו של יעקב לתהליך התיקון של עם ישראל בגלותו .יעקב אבינו בצאתו לגלות חרן נזכר במקום אבותיו רק לאחר שעבר על פניו ,מתוך טלטולי

הדרך והיציאה אל חוץ לארץ .כך גם כנסת ישראל ,בצאתה לגלותה הממושכת ,שורש התעוררותה לגאולה נובע דווקא מתוך תחושת המרחק ,הצימאון והגעגועים לשוב אל בית חיינו .כשם שהרהור החרטה של יעקב בחרן ביטל כהרף עין את המרחק הפיזי והביא לקפיצת הארץ ,כך גם כוח הרהור התשובה והכיסופים של עם ישראל בגלותו מסוגל לבטל את כל מסכי הברזל ,לקפץ על ההרים ולקרב את הגאולה השלימה במהרה. ומתוך בירור ההקבלות ועומק סודותיה של הסוגיה ,עולה מתוכה מצפן מוסרי מזוקק ,המורה דרך בתיקון המידות ובבניין אישיותו של האדם אל מול עולם הקודש. ונראה לבאר ,כי היסוד המוסרי העמוק העולה מסוגיה זו הוא תביעת הריכוז ,הכוונה והנוכחות המלאה בכל עשייה ערכית וקדושה .רגיל האדם לחפש לעצמו נתיבים של פשרה ,להסתפק במחצה על מחצה ,ולפתור את מצפונו בעשיית מצוות או בשהייה במקום הקודש בבחינת "דרך אגב" ובלבד שיצא ידי חובתו .המוסר הנלמד מחרדתו של יעקב אבינו ומזהירותו המופלגת מציב דרישה מוסרית נוקבת :אין להפוך את הקודש למשהו טפל ועראי ,ואין לנהוג קלות ראש ושיגרה במקום ובזמן שנתייחדו להתעלות הנפש .עבודה שאין בה חיות ,וכל מעשה טוב שנעשה כטפילה לצרכי החומר ,פוגמים ביכולתו של האדם להיבנות ולהתרומם. ונראה עוד להסביר ,כי המצפן הפנימי הנבנה מכאן מלמד על התגברות על הרפש והשחרור מטרדות הזמן .היכולת של האדם לעצור במרוצת החיים ,להתבונן במעשיו ולשוב על עקביו ברגע שהבין שפספס נקודה של קדושה ,היא המפתח לקניית מידת הנגיעה באמת והיראה הטהורה. כאשר האדם מראה נכונות למסור את נוחותו ולהשקיע מאמץ אמיתי למען רוממות הרוח, נפתחים לפניו שערי סייעתא דשמיא. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :יקירות המצוות ועשייתן בכוונה מיוחדת – להקפיד שלא לקיים מצוות או להתפלל בדרך עראי וטפלה לסידורים אחרים ,אלא לייחד לכל דבר שבקדושה את מקומו ,זמנו וייחודו הראוי. כוחו של הרהור תשובה וכיסופים – לדעת כי גם אם אדם מרגיש שתרחק מן הקודש או שחלף על פני הזדמנות רוחנית ,עצם הצימאון והרצון הכן לשוב ולתקן מעוררים רחמי שמיים ומקרבים אותו אל המטרה. יישוב הדעת בתפילה – להיזהר מלהתפלל מתוך בלבול ,חיפזון ופחד ,ולעשות כל מאמץ להשקיט את טרדות הנפש כדי לעמוד לפני ה' בנחת ובכוונה שלימה.

עיקר העניין: התימהון העצום שהוצב בפתחה של הפרשה ,כיצד יעקב אבינו חלף בתחילה על פני הר המוריה ולא עצר להתפלל במקום שהתפללו בו אבותיו ,ורק כשהגיע לחרן התחרט וביקש לשוב ,מצא את פתרונו המופלא מתוך עמקי ביאוריהם של רבותינו .הגור אריה ביאר כי בתחילה היה יעקב מבוהל וטרוד מאימת עשיו

עיקר העניין -המשך: הרודף ,ולא הייתה דעתו פנויה לכוון בתפילה כראוי ,ורק כשהגיע לחרן נרגע מפחדו והתעורר לשוב ולהתפלל ביישוב הדעת .בעל חידושי הרי"ם חידש כי אצל יעקב הצדיק לא היה שייך להתפלל "דרך אגב" ,ולכן לא נעצר כשחלף שם באקראי ,אלא הלך עד חרן כדי להתכונן ולשוב במיוחד ובכוונה מכוונת. הבאר מים חיים הסביר כי יעקב חשש שתפילתו בעודו רץ לקחת אישה תהיה בבחינת שלא לשמה ,ועל כן סובב המסב עד שנתעורר מעצמו לשוב לשמה. ובעל תולדות יעקב יוסף ביאר כי יעקב התחרט על הנהגתו בתוקפנות ובחרון אף בצאתו מבית המדרש ,והבין כי דרכה של תורה היא לפעול ביישוב הדעת, בהסבר ובפיוס. כאשר האדם מעורר את נפשו מתרדמת ההרגל ,מתנער מטרדות החומר ומבקש להתחבר אל הקודש בכוונת מכוון מתוך מסירות ונכונות לשוב ,נפתחים לפניו שערי שמיים ,גבולי הזמן והמקום מתבטלים ,והוא זוכה להרגיש את נוראות השכינה השורה עמו בכל עת. מסעו של יעקב אבינו מזהיר באור יקרות ומלמד את האדם כי גם כאשר טרדות הזמן ומרוץ החיים גורמים לו לחלוף על פני מקומות הקודש וההזדמנויות הרוחניות ,אין לו להתייאש או להסתפק במעשים שנעשים דרך עראי ובחצי הלב .ברגע אחד של התבוננות זכה ,כשאדם מציב את הקודש במרכז נפשו ומראה נכונות אמת לשוב אל מקום אבותיו ,מתבטלים כל המחיצות והמרחקים, ושערי שמיים נפתחים לפניו להשפיע עליו סייעתא דשמיא וברכה עד בלי די.