מדוע יעקב אבינו היה מפחד כ"כ מהחיות, הרי שנינו אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה?

מדוע יעקב אבינו היה מפחד כ"כ מהחיות, הרי שנינו אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה? עורף הלילה ירד על הרי בית אל ,ועמו מעטה של עלטה סמיכה ,קרה ולוחשת .הרוח הנושבת בין הסלעים והטרשים נושאת עימה את המיית הלילה העמוקה ,את איוושת העלים הלוחשים סודות עתיקים ואת הרטט החרישי של בריאה הנאלמת דום לקראת חשיכה .האדמה הקשה והצחיחה, ספוגת צינת הליל וריח העשבים הברור…

מדוע יעקב אבינו היה מפחד כ"כ מהחיות, הרי שנינו אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה? עורף הלילה ירד על הרי בית אל ,ועמו מעטה של עלטה סמיכה ,קרה ולוחשת .הרוח הנושבת בין הסלעים והטרשים נושאת עימה את המיית הלילה העמוקה ,את איוושת העלים הלוחשים סודות עתיקים ואת הרטט החרישי של בריאה הנאלמת דום לקראת חשיכה .האדמה הקשה והצחיחה, ספוגת צינת הליל וריח העשבים הברור ,פוערת את זרועותיה אל הנודד היחיד הצועד בתוכה. יעקב אבינו עליו השלום ,בודד בין שמיים לארץ ,ניצב בלב המדבר האדמומי ,עטוף בשתיקה מתוחה ומחרידה .סביבו נשמעות נקשות הצעדים החרישיות של חיות הטרף המשחררות את לוען באפילה ,עיניהן המרצדות בחושך כגחלים לוחשות מביטות אל העובר והשב ,והאוויר כולו ספוג בפחד טמיר ,ברעד עמוק של סכנה המרחפת בחלל .והנה ,בתוך התפאורה הפראית והמבהילה הזו ,נכנס הצדיק אל הלילה ,נוטל מאבני המקום ומציב אותן כמין מרזב סביב ראשו ,כדי להגן על עצמו מפני חיות רעות. הלב נחמץ ומתקשה בתימהון עצום המרעיד את אמות הספים :כיצד זה בחיר האבות ,שכינת אלוקים חופפת עליו וצלם אלוקים קדוש חקוק על קלסתר פניו ,מתיירא וחושש מכוחן של חיות

השדה? הלא יסוד מוסד נחצוב בלשון חכמים ,שאין שום חיה ובהמה מסוגלת לשלוט באדם ולהזיק לו ,אלא אם כן נפגם צלמו והוא נדמה בעיניה כבהמה .כיצד אפוא נוצר הרעד הזה בלב הקודש ,ומדוע הוצרך להציב אבנים למחסה ולמסתור ,כאילו הפקיר השמים את היחיד בלב שממת הלילה. והנה מילות הכתוב המאירות את עינינו ומגלות לנו את מקום המעשה והתרחשות הדברים ,כפי שמצינו בפסוק הקדוש בפרשת ויצא: “ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא" (בראשית כח ,יא) והנה בהביטנו אל קשר הפסוקים אל השאלה העצומה העומדת לפנינו ,הרי גלוי וידוע כי התורה הקדושה אינה מספרת לנו דברים בעלמא ,אלא גילה לנו הכתוב את סדר הנהגתו של יעקב אבינו עליו השלום בצאתו מבית אביו .כאשר פגע במקום וביקש ללון שם בחשכת הלילה ,נקט בפעולה מעשית של שמירה והגנה ,ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו ,ומכאן מתעורר היסוד הדורש ביאור בעניין חובת השתדלותו של האדם מול פחד החיות וגזרות הטבע. וראש וראשון למפרשים ,רשאי (בראשית כח ,יא) פירש :וישם מראשותיו ,עשאן כמין מרזב סביב לראשו שירא מפני חיות רעות .הביאור בדבריו הקדושים הוא ,כי אף יעקב אבינו עליו השלום, שכל כולו מרכבה לשכינה ,חשש מפגיעת החיות הרעות המהלכות בלילה ,ועל כן עשה השתדלות טבעית להגן על ראשו ועל גופו בשעת הלינה. ורבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר :וישם מראשותיו ,לשים ראשו עליהם ,וכן מראשותיו כמו למרגלותיו. והרמבון (שם) חידש :שנוסח וישם מראשותיו הוא כפשוטו ,שסדרן סביבות ראשו להגין עליו, לפי שהיה במקום סכנה ושומם מאין אדם. והרדק (שם) מפרש :וישם מראשותיו ,שמו אותם סביב ראשו לשמירה מחיות רעות ,שהיה ליל במדבר. והרלבג (שם) מבאר :שלקח האבנים והציב אותן סביב ראשו ,כי ראוי לאדם להשתמש בתחבולות הטבעיות להישמר מן הנזקים לפי כוחו. והחזקוני (שם) כתב :עשאן כמין סכה סביב ראשו ,מפני שהיה ירא מן החיות ,ונתקבצו האבנים והיו לאבן אחת. והספורנו (שם) מפרש :וישם מראשותיו ,עשה לו סתר ומגן לראשו מפני פחדי הלילה. ובתרגום אונקלוס (שם) ביאר על אתר :ונסיב מאבני אתרא ושוי משימושי רישיה .וכן בתרגום יונתן (שם) מפרש :ונסב ארבע אבנין מאבני אתרא ושוי יתהון משימושי רישיה. והכלי יקר (שם) חידש :שמה שעשה יעקב אבינו עליו השלום כמין מרזב סביב ראשו ,היה לרמז על השמירה השמימית הצריכה לאדם בשעת שינה ,לפי שבשעת השינה מסתלקת ההשגחה הגלויה מעל האדם וצריך לשמירה יתירה.

ומכאן אל שאר המפרשים על התורה ,הנה הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (שם) מבאר ,שכל אדם ,ואפילו מושלם שבמושלמים ,אינו רשאי לסמוך על הנס ,ומחויב לעשות את כל מעשי השתדלות בדרך הטבע כדי להינצל מכל סכנה. ורבנו חיים בן עטר באור החיים הקדוש (בראשית לז ,כא) חידש :על הפסוק וישמע ראובן ויצילו מידם ,שראובן סמך על היסוד שאין חיה רעה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לה כבהמה ,ולכן השליך את יוסף לבור מלא נחשים ועקרבים ,ביודעו שהצדיק אינו ניזוק מהם .ונראה לבאר בזה את גודל התמיהה על יעקב אבינו עליו השלום ,שהרי אם יוסף הצדיק היה שמור מפני חיות ונחשים בגלל צלם אלוקים שבו ,קל וחומר ליעקב אבינו עליו השלום שהוא בחיר האבות. והנה בהיכנסנו אל היכלה של תורת חז"ל ,מתרומם המסך מעל יסודות הסוגיא ,ומתבארים לנו מאמרי חכמים העוסקים בסוד אימת האדם על החיה ובגבולות שליטתה של חיית השדה באדם. בגמרא במסכת שבת (דף קנא ע"א) הובא היסוד המרכזי בעניין זה :אמר רבי שמעון בן אלעזר :וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר :אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה ,שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חיית הארץ ,כל זמן שאדם חי אימתיו על החיות ,כיון שמת בטלה אימתיו. הרי לנו מקור ברור וחד משמעי לכך שחיה רעה אינה מסוגלת לשלוט באדם ולהזיקו כל עוד צלם אלוקים חקוק בו ואינו נדמה בעיניה כבהמה. רש"י (שם) מפרש :עד שנדמה לו כבהמה ,שאין חיה מדעתה שולטת באדם חי ,אלא אם כן נדמה לה כאילו הוא בהמה בלא צלם אלוקים. תוספות (שם) חידשו :שאימת האדם על החיה תלויה בקדושתו ובדמות דיוקנו ,וכל עוד לא פגם האדם את צלמו ,אין לכל ברייה יכולת להזיק לו בדרך הטבע. ובגמרא במסכת סנהדרין (דף לח ע"ב) מצינו עוד בעניין זה :אמר רבי יוחנן :כל אדם שאין בו צלם אלוקים ,אימת האדם מסתלקת ממנו והחיות פוגעות בו. רש"י (שם) מבאר :שצלם אלוקים שעל פני האדם הוא המטיל חרדה ואימה על החיות ,וכאשר צלם זה מאיר ,בורחות החיות ממנו. בתלמוד ירושלמי במסכת שקלים (פרק ה הלכה ב) איתא :אמר רבי חנניה ,כל זמן שהאדם דבוק בבוראו ומשמר את קדושתו ,מוראו מוטל על כל הבריות כולן ואין חיה ורמש יכולים לשלוט בו. ופני משה (שם) מפרש :שזהו גזירת הבורא מששת ימי בראשית ,שהעליון שולט בתחתון ,והאדם שהוא פסגת הבריאה מושל בכל חיות הארץ. רבינו חננאל (שבת דף קנא ע"א) מבאר :שזה שאמרו אין חיה שולטת באדם ,הוא כלל קבוע בהנהגת הבריאה ,שכל זמן שהנשמה והצלם מאירים בגלוי ,החיה יראה מלהתקרב אליו. ומכאן נבוא אל היכלם של רבותינו הראשונים כמלאכים ,אשר העמיקו חקור בסוד יראת החיות מן האדם ,וביארו את גבולות הבטחון וההשתדלות הנדרשת מן הצדיק בעומק חכמתם. ורבנו בחיי בספרו חובת הלבבות (שער האהבה פרק ו) חידש :ומי שהגיע אל המדריגה הזאת ,מן

היראה לא יאהב ולא יירא זולת הבורא ,כמו שסיפר אחד מן החסידים על אחד מן היראים שמצאו ישן באחד המדברות ואמר לו האינך ירא מן האריה שאתה ישן במקום הזה ,אמר לו אני בוש מאלוקים שיראני ירא זולתו .ונראה לבאר בזה ,כי מי שנשלם בדרגת היראה והביטחון הטהור, מסתלקת ממנו כל יראת בשר ודם או חיית השדה ,ואין לו לירא מכל ברייה בעולם כלל ,ואפילו בשעת שינה במדבר שממה. והרמב"ם בספרו מורה הנבוכים (חלק ג פרק נא) ביאר :כי ההשגחה האלוקית הדבוקה באדם תלויה במחשבתו ובדביקותו בבורא ,וכאשר מחשבתו של האדם דבוקה בהשם יתברך אין שום רע ופגע רע יכול לבוא עליו ,אך כאשר תפסק הדביקות או בשעת שינה שהמחשבה נחה ,משתנה בחינת ההשגחה והוא נמסר לפגעי הטבע .ונראה להסביר בזה ,שמפני טעם זה הוצרך יעקב אבינו עליו השלום לעשות שמירה והשתדלות באבנים סביב ראשו ,מפני שבשעת שינה מסתלקת הדביקות המחשבתית הגלויה. והרמב"ן בפירושו לתורה (ויקרא כו ,ו) מפרש :והשבתי חיה רעה מן הארץ ,כי בזמן שהאדם המושלם עושה רצונו של מקום ,אין חיית השדה מזיקה לו כלל בדרך הטבע ,לפי שמורא האדם מוטל על כולן כפי שהיה קודם חטאו של אדם הראשון .ונראה ליישב בזה ,שזהו יסוד הדין שאין חיה שולטת באדם ,מפני שבמקור הבריאה נכנעות החיות לפני צלם אלוקים. ורבינו מנחם המאירי בספרו בית הבחירה (שבת קנא ע"א) מבאר :שמה שאמרו אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה ,הוא כלל בהנהגת העולם ,שכל עוד האדם שומר על מעלתו הרוחנית וקדושת צלמו ,מוראו חקוק על כל חיות הארץ ואינן מעיזות לשלוח בו יד. ומכאן ניכנס אל היכלם של גדולי האחרונים ,אשר העמיקו חקור בסוגיא חמורה זו ,וחידשו מסילות ישרות ליישב את תמיהת פחדו של יעקב אבינו עליו השלום מן החיות הרעות. והמהרש"א בחידושי אגדות (שבת קנא ע"א) חידש :ובענין דאימת האדם על החיות משום הנשמה שבו שהיא צלם אלוקים ,וכיון שנדמה כבהמה וצלם אלוקים אזל לו ממנו ,הרי הוא כשאר בהמה שהחיה שולטת בו .ונראה לבאר בזה ,כי עיקר היראה והחת שנופלים על החיות מן האדם אינם מחמת גופו הגשמי ,אלא מחמת זיו הנשמה וצלם אלוקים המאיר בפניו ,וכאשר מסתלק אותו האור, חוזר האדם בערכו הגשמי להיות ככל הבהמות והחיות שוות לו. ומרון רבי יוסף קארו בבית יוסף (או"ח סימן ד) כתב :בשם הזוהר הקדוש ,שבשעה שאדם ישן, הסלקא מיניה נשמתא ולא הוה בכלל קדושה ,שטעים טעמא דמתא ,ורוח מסואבתא שריית עלוהי .ונראה להסביר בזה כפתור ופרח ,כי כיון שיעקב אבינו עליו השלום הכין עצמו לישון, והיה יודע שבשעת השינה מסתלקת הנשמה העליונה והצלם אינו מאיר בתקפו ,על כן היה ירא מפני החיות הרעות והוצרך לעשות שמירה באבנים סביב ראשו ,אך כשהיה ער ודאי שאימת צלמו היתה מוטלת על כל הבריות. והרב ישראל פרידמן בקובץ קול התורה (כרך נא עמוד שמח) מחדש :להקשות ולעורר תמיהה רבתא ,מדוע יעקב אבינו היה מפחד כל כך מהחיות ,הרי שנינו שאין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה ,ומה גם שרבנו חיים בן עטר באור החיים הקדוש כתב שעל יסוד זה סמך ראובן להשליך

את יוסף לבור מלא נחשים ועקרבים מפני שידע שאינם יכולים להזיק לצדיק .ונראה לבאר בזה את עומק השאלה ,האם הצדיק מחוייב בשמירה בדרך הטבע או שמא קדושתו מגינה עליו בכל עת. והנה בספר אורחות יושר ממרן הגר"ח קניבסקי (ערך השגחה) כתב :בשם מרן החזון איש זצוק"ל שאמר ,שעד הדור האחרון היו רואים כולם השגחת ה' על גדולי עולם ,ולמשל הגדול ממינסק ,היו בעירו כלבים רעים שכל העובר שם היו מתנפלים עליו ,וכשהגדול הנ"ל היה עובר היו בורחים וזה ידעו כל העיר ,רק בדור האחרון ממש בטל זה ,וכנראה להגדיל הנסיון בעקבתא דמשיחא .ונראה להוסיף בזה ,כי זיו הדיוקן של גדולי הדורות היה מבריח ומפחיד את החיות הרעות בחוש עין בעין. ורבי חזקיה מדיני בספרו שדי חמד (מערכת אלף כללים כלל יח עמוד )2927ביאר :בשם ספר טהרת המים (קונטרס שיורי טהרה מערכת ק אות נח) שאפילו כדי לקדש את השם אסור לאדם להכניס את עצמו למקום סכנה .ונראה להסביר בזה ,שמטעם זה תמה על המעשה המובא בספר חובת הלבבות באותו חסיד שישן במדבר ,שאין רצון חכמים ואין נחת רוח לפני הבורא בזה שהאדם מכניס עצמו לסכנה וסומך על הנס ,אלא מחויב הוא לעשות את כל ההשתדלות הטבעית. רבי עובדיה חפץ בספרו עיר מקלט (פרשת אמור על הפסוק ונקדשתי) מפרש :כי האדם מוזהר מן התורה לשמור את נפשו ,ואינו רשאי למסור נפשו לסכנת חיות רעות בטענה שהוא בוטח בהשם, לפי שאין סומכין על הנס כלל בזה העולם .ונראה ליישב בזה את הנהגתו של יעקב אבינו עליו השלום ,שאף שהיה קדוש עליון וצלם אלוקים חקוק על פניו ,נהג כדת וכורה ועשה מגן וצינה סביב ראשו שלא להסתכן ולא לסמוך על הנס. מכאן נבוא אל היכלם של גדולי הדורות האחרונים ובני דורנו ,אשר העמיקו חקור בסוגיא זו מתוך דרכם הזכה והאירה ,ודלו מים חיים ממעייני התורה ליישב את הנהגת אבינו יעקב. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בחזון עובדיה (שבת חלק א עמוד יח) כתב :כל אדם ,ואפילו צדיק יסוד עולם ,מחויב לנהוג בדרכי הטבע ולא לסמוך על הנס כלל ,שאין ראוי לאדם להביא את עצמו לידי סכנה בטענה שזכותו תגן עליו .נראה לבאר בזה ,כי יעקב אבינו עליו השלום ,על אף קדושתו העצומה וזיו איקונין שלו ,נהג כדרך שהתורה מצווה את האדם לעשות את כל ההשתדלות הטבעית ,ורק לאחר מכן לתלות עיניו למרום. מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר (בראשית סימן מנה) חידש :יש לחלק יסודית בין חובת השתדלות ההלכתית לבין דרגת הביטחון הפנימית .האדם נדרש לפעול לפי חוקי הטבע שקבע הבורא בעולם ,ואין בעשיית גדר ומחסה משום פגם בביטחון ,אלא זוהי עצמה גזירת הכתוב להתנהג במידת הזהירות .נראה להסביר בזה ,שגם כשידע יעקב אבינו שאין חיה שולטת באדם ,עשה את המוטל עליו בדרך הטבע כדי שלא להטריח כלפי שמיים ולעשות נס שלא לצורך. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן מב) ביאר :בשעת השינה מתרחשת הסתלקות מסוימת של הכוחות הרוחניים הגלויים ,וכאשר האדם מפקיד את רוחו ביד הבורא ,מצידו הגשמי הוא שרוי במצב של חוסר אונים .נראה ליישב בזה ,שדווקא משום שהיה יעקב אבינו עתיד לישון ולהסתלק ממודעותו הערה ,נקץ לעשות שמירה מעשית לראשו ,מקום המחשבה והנשמה ,מפני חיות השדה.

הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף (שבת חלק א סימן רסב סעיף ד) מבאר :יסוד גדול בהנהגת התורה הוא שאין אנו נשענים על מדרגות רוחניות בשעה שישנה סכנה גשמית מוחשית .נראה להוסיף בזה ,כי הנהגתו של יעקב אבינו עשויה כציור ודוגמה לכל האבות והבנים שבאו אחריו, ללמדם אורחות חיים שלא להסתמך על מעלותיהם הרוחניות בשעת סכנה. מתוך היסודות העמוקים שהתבררו לנו בעניינן של דרגות ההשגחה ,שמירת צלם אלוקים וחובת ההשתדלות מול פחדי הלילה והטבע ,יוצאות לנו כמה וכמה נפקא מינות למעשה ,המשפיעות באופן ישיר על הנהגת האדם בחיי היום יום ובשמירת נפשו. נפקא מינא ראשונה מתבטאת בחובת הזהירות וההשתדלות בדרכי הטבע .לפי הביאור שגם קדוש עליון כיעקב אבינו הוצרך להקיף את ראשו באבנים מפני חיות רעות ,למדים אנחנו שאין לאדם לסמוך על מדרגתו הרוחנית או על זכויותיו בשעה שהוא נתון במקום סכנה .מחוייב האדם לנקוט בכל אמצעי השמירה והזהירות המקובלים בדרך הטבע ,ורק לאחר ששיעבד את מעשיו להשתדלות הנדרשת ,יבטח בהשם יתברך שישמור צאתו ובואו. נפקא מינא נוספת נוגעת להנהגת האדם בשעת השינה וקודם עליתו על יצועו .כיון שבשעת השינה מסתלקת המודעות הגלויה ומתמעטת הארת צלם אלוקים שבפנים ,יש להקפיד הקפדה יתירה על קריאת שמע על המיטה בכוונה ועל אמירת פסוקי השמירה שתיקנו לנו חז"ל .שמירה רוחנית זו פועלת כעין אבני המרזב שהציב יעקב אבינו סביב ראשו ,להגן על הנפש והגוף בעת שהאדם שרוי בחוסר אונים. נפקא מינא נוספת שייכת לאיסור החמור של הכנסת הפיזית או הרוחנית למצבי סכנה .כשם שאין היתר לאדם להלך במקומות גדודי חיות וליסטים בטענה שאימת צלם אלוקים מוטלת עליהן ,כך נאסר על האדם להביא את עצמו לידי ניסיונות רוחניים ופיתויים בטענה שחסינותו הפנימית תעמוד לו .המוסר התורני מחייב לעשות גדרים וסייגים ולהתרחק מן הכעור ומדמה לו עוד בטרם תיפתח הרעה. נפקא מינא נוספת היא בעניין יחס האדם לבריאה ולבעלי החיים .מכיוון שאימת האדם על החיה תלויה ישירות בשמירת צלם אלוקים ובטוהר המידות ,מוטלת על האדם אחריות מתמדת לרומם את צורתו הרוחנית .ככל שהאדם מטהר את מחשבותיו ,מזכך את מעשיו ומשלים את דמות דיוקנו ,כך הוא זוכה להשפעת השגחה עליונה המשרה סביבו שלום ,מנוחה ויראת כבוד מכל הסובב אותו. כאשר אנו מתבוננים בעומק הרעיוני העולה מתוך הפער הסוער שבין מעלתו הרוחנית העליונה של האדם לבין זהירותו הפיזית מול פחדי הלילה וחיית השדה ,מתגלה לפנינו יסוד מופלא במבנה הבריאה ובסוד הנהגת ה' בעולמו .העולם כולו נברא בשני ממדים המשתלבים זה בזה בהרמוניה דקה :הממד הסגולי-הרוחני ,שבו צלם אלוקים המושל בכל הבריות ומטיל חרדתו על חיית הארץ, והממד הטבעי-הארצי ,שבו פועלים חוקי החומר ,הסיבתיות והסכנה. הטעות הגדולה ביותר בעבודת ה' היא הניסיון לבטל את חוקי הטבע בשם הרוחניות ,או לחילופין

לשקוע בטבע תוך שכחת המקור האלוקי המחייה אותו .יעקב אבינו עליו השלום ,בחיר האבות, מלמד את הטיפוס האנושי את סוד הסינרגיה המושלמת .דווקא משום שראשו מגיע השמיימה והוא דבוק בבוראו בתכלית הדביקות ,הוא מבין כי הרצון האלוקי בעולם הזה הוא שהאדם יכבד את חוקי הבריאה ויפעל בתוכם .הקישור בין שמים לארץ איננו מתבטא בפריצת גבולות הטבע מתוך גאווה רוחנית ,אלא בהבאה של הקדושה והיראה אל תוך מסגרת החולין וההשתדלות האנושית .האבנים שסובבו את ראשו של יעקב אינן מעידות על חיסרון באמונה ,אלא על עומק התפיסה שגם העשייה הגשמית הזעירה ביותר היא חלק בלתי נפרד מציות לרצון העליון.

התבוננות מעמיקה ברובד המחשבתי הפנימי מציבה מראה זכה אל מול נפש האדם ,אמונתו ומאבקיו היומיומיים .יעקב אבינו השוכב על אדמת הטרשים ,בודד בחשכת הלילה המדברי ומפחד החיות הרעות ,אינו רק התרחשות היסטורית ,אלא דמות דיוקנה של הנשמה האנושית במסעה בעולם הזה.

נפש האדם מהלכת בתמידות בתווך שבין גדלות אלוקית נישאה לבין קטנות גשמית ופגיעה. מחד גיסא ,חקוק בו באדם צלם אלוקים עליון ,נשמה טהורה שחצובה מתחת כסא הכבוד ,אשר בכוחה לרומם את כל הבריאה ולהטיל אימה ויראה על כל כוחות הטבע .מאידך גיסא ,מוצב האדם בתוך גוף חומרי ,בעולם של חשכה וסכנות ,שבו פועלים חוקי טבע קשים וחיות רעות המשחרות לטרף .החרדה הפנימית התוקפת את האדם אינה נובעת מחיסרון באמונה ,אלא מן ההכרה העמוקה בארעיותו של המצב האנושי ובכך שבשעת נפילה ,עייפות או שינה ,עלול זיו הצלם להתכסות.

זהו סוד הפחד והענווה של מאמינים בדרגת יעקב אבינו .הצדיק האמיתי אינו מתעלם מן החולשות ומסכנות הדרך ,ואינו נסמך ברישול על מדרגתו הרוחנית העליונה .הוא מבין כי האמונה התמימה איננה עיוורון למציאות ,אלא היכולת לפעול בדיוק ובאחריות בתוך עולם הניסיון ,מתוך ענווה מוחלטת כלפי סדר הבריאה שקבע הבורא .כשהאדם מניח אבנים סביב ראשו ,הוא מפגין בגרות נפשית ואמונית .הוא מודה בכך שהוא זקוק להגנה ,מכין את עצמו לבאות ,ורק מתוך נקודת האמת והשפלות הזו הוא מפקיד את רוחו ביד ה' ויכול לישון בבטחה.

ומתוך הדברים הללו עולה ומאיר מצפן מוסרי כביר ,המורה לאדם דרך ישרה בעבודת ה' ובתיקון המידות .הנה למדנו כי היראה האמיתית והמוסר הצרוף אינם מתבטאים בהפגנת כוח, ביוהרה רוחנית או בהסתמכות עיוורת על זכויותיו של האדם ,אלא דווקא במידת הצניעות, בזהירות המופלגת ובשמירת הנפש מכל נזק ופגע.

התנהגותו של יעקב אבינו עליו השלום מול פחדי הלילה מלמדת את האדם שיעור מאלף במוסר ובמידת אחריותו של הצדיק .המוסר התורני תובע מן האדם שלא לעשות את הקדושה קרדום לחפור בה ,ולא להתייחס למעלותיו הרוחניות כאל תעודת ביטוח המפטרת אותו מלחובותיו הארציות .להיפך ,ככל שהאדם נעשה גדול וקדוש יותר ,כך גוברת חובתו להפגין זהירות ,ענווה וציות מוחלט לחוקי התורה והטבע .האדם הניצב מול פחדי הלילה והחיות הרעות מבין כי שמירת

הנפש היא ציווי אלוקי עליון ,והרצון להימנע מסכנה איננו חולשה כי אם ביטוי ליראת שמיים טהורה ולכבוד עמוק כלפי מתנת החיים שהעניק לו הבורא.

עיקר העניין: המסע האנושי בזה העולם רצוף במפגשים מתוחים בין רוממות הרוח לבין מגבלות החומר והטבע .כאשר האדם מפנים כי קדושתו וצלם האלוקים שבו אינם מנתקים אותו מחובת הזהירות וההשתדלות ,הוא זוכה לחבר שמיים וארץ בציור מושלם של אמונה וענווה .ההגנה שהציב יעקב אבינו סביב ראשו באבני המקום אינה רק פעולה טבעית למחסה ,כי אם עדות מופלאה לכך שהאמונה הטהורה שוכנת דווקא במקום שבו האדם מכבד את גבולות יצירתו ,משתדל שמחה בכל כוחו ,ומתוך כך מפקיד את נשמתו בידי יוצרה. שתי תובנות משנות חיים נחרטות בלבנו מתוך יסוד זה :ראשית ,העוצמה הרוחנית האמיתית אינה נמדדת בהתעלמות מסכנות ובזלזול בדרכי הטבע, אלא ביכולת לנהוג בענווה ובזהירות יתירה תוך הלבשת הביטחון האלוקי בתוך כלי ההשתדלות האנושית .שנית ,שמירת צלם אלוקים והארת הנשמה שבתוכנו הן המגן הכביר ביותר המטיל יראה על פחדי הלילה ,אך בשעת חולשה ושינה מחויב האדם לבנות גדרים וסייגים סביב מחשבותיו וראשו כדי להבטיח את קיומו ורוממותו.