איך אמר יעקב ושבתי בשלום הרי אמרינן בגמרא שרק למת אומרים בלשון הזה?

איך אמר יעקב ושבתי בשלום הרי אמרינן בגמרא שרק למת אומרים בלשון הזה? ומתוך פתחי האוהל ורוחות המדבר המנשבות בחרדת קודש לקראת דרכו החדשה של יעקב אבינו עליו השלום ,עומד האדם ותמה על המילים הנשגבות היוצאות מפיו ברגע של פרידה ונדר: ושאבתי בשלום אל בית אבי .והרי קולו של התלמוד מהדהד בחצרות בית המדרש באזהרה נוקבת ומרטיטה ,שאין לאדם לומר לחברו היוצא לדרכו את לשון…

איך אמר יעקב ושבתי בשלום הרי אמרינן בגמרא שרק למת אומרים בלשון הזה? ומתוך פתחי האוהל ורוחות המדבר המנשבות בחרדת קודש לקראת דרכו החדשה של יעקב אבינו עליו השלום ,עומד האדם ותמה על המילים הנשגבות היוצאות מפיו ברגע של פרידה ונדר: ושאבתי בשלום אל בית אבי .והרי קולו של התלמוד מהדהד בחצרות בית המדרש באזהרה נוקבת ומרטיטה ,שאין לאדם לומר לחברו היוצא לדרכו את לשון הפרידה לך בשלום אלא לך לשלום, שכן לשון שלום מוחלט ושביה אל המחוז מבלי עוד פגע וסכנה שמורה היא מן השמים אך ורק למי שדרכו נסתיימה מן העולם הזה או למי ששב מן המקום שממנו אין חזרה במותו ,וכיצד העז יעקב אבינו עליו השלום ,בחיר האבות ,לחתום את נדרו בביטחון גמור בלשון ושבתי בשלום אל בית אבי ,האם לא היה חשש בדבר ,וכי לא ידע את חומרת הדברים המפלסים את נתיבות החיים והמוות ,שאלה עצומה זו מטלטלת את לב הלומד ומזמינה אותו לרדת אל עומקם של תירוצים נפלאים המאירים את כל מהלך ההליכה והשוב בנבכי האמונה וההלכה. ומתוך מעייני התורה הקדושה המאירים את דרכו של אדם בנבכי ההלכה והמעשה ,פוסעים אנו להתבונן בפסוקי פרשת ויצא המגלים את תמונת נדרו של יעקב אבינו עליו השלום בצאתו לדרך. "והיה ה' לי לאלהים .ושאבתי בשלום אל בית אבי והיה ה לי לאלהים" (בראשית כ"ח כ"א) .פסוקים נשגבים אלו מהווים את לב השאלה ,שכן מהם עולה שאלת לשון השלום שבה השתמש יעקב אבינו בצאתו אל הדרך ,ומתוכם יש לדון על המשמעות העמוקה של שובו בשלום אל בית אביו אל מול דברי חז"ל המורים להיזהר בלשון זו. רש"י (בראשית כ"ח כ"א) פירש שלם מן החטא שלא אלמד מדרכי לבן ,ומבאר בזה כי שלמותו של יעקב אבינו בצאתו ללון בחוץ לארץ היתה ממוקדת בשמירת טהרת נפשו והצלתה מן השפעות הסביבה המשתוללת ,כך ששובו בשלום לא היה רק שלום הגוף כי אם שלום הרוח והאמונה שבה שב אל בית אביו בלא שנפגם כלל מן הרוחות הרעות שעברו עליו בבית לבן הארמי. רבי אברהם אבן עזרא (בראשית כ"ח כ"א) ביאר והיה ה לי לאלהים ,ומבאר בזה כי שובו בשלום של יעקב מתבסס מעיקרו על ההתקשרות השלמה והמוחלטת בבורא יתברך ,שעה שהאדם מפקיד את כל דרכיו בידיו ואינו נותן לזרים ולמבקשי רעתו לנתק אותו מן השורש העליון המחיה אותו בכל רגע ורגע. הרמב"ן (בראשית כ"ח כ"א) חידש כי נדר זה בא להביע את אמונתו העמוקה של יעקב כי השם יתברך עמדו בדרך הקשה והמסוכנת ,ומבאר בזה שהביטחון המוחלט בהשם אינו סותר את החשש מן הדרך אלא ממתיק אותו מתוך ידיעה ברורה כי אין עוד מלבדו המנהל את עולמו בחסד וברחמים. הספורנו (בראשית כ"ח כ"א) כתב אל בית אבי ושלום לי ,ומבאר בזה ששלום אמיתי פירושו שלמות פנימית ועבודת השם טהורה שאינה נפגמת משום מציאות חיצונית ,ומשום כך יכול היה יעקב לבטא את תקוותו העמוקה לשוב אל מקור קדושתו כשהוא עומד איתן באמונתו. ומתוך מרחבי הש"ס ומפגש הסוגיות המבררות את הלכות הנהגת הדרך ולשון הפרידה ,פוסעים אנו להתבונן בדברי חז"ל והגמרות הקדושות המאירות את הסוגיה באור יקרות.

הגמרא במסכת ברכות (דף ס"ד ע"א) מביאה את דברי רבי אבין הלוי שדרש שהנפטר מחברו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום ,שהרי יתרו אמר למשה לך לשלום ועלה והצליח ,ודוד אמר לאבשלום לך בשלום הלך ונתלה ,ואמר רבי אבין הלוי שהנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום שנאמר בפרשת וישב ואתה תבוא אל אבתיך בשלום ,ומבארת בזה כי לשון השלום המוחלט מורה על סיום דרכו של אדם בעולם הזה או על פרידה שאין ממנה חזרה ,ומתוך כך מתנוססת השאלה הגדולה כיצד העז יעקב אבינו לומר בנדרו את הביטוי ושבתי בשלום אל בית אביו. ומתוך אוצרותיהם של גדולי האחרונים והפוסקים אשר העמידו את דברי חז"ל על מכונם במאזני ההלכה והעיון ,פוסעים אנו להתבונן בדבריהם המאירים בסוגיית לשון הפרידה ונדרו של יעקב אבינו עליו השלום. רבי יהושע ווירק בספר פרישה (אורח חיים סימן ר"ל) ביאר שהטעם דאל יאמר לך בשלום הוא משום דלשון הזה משמע דלא יהא לו שלום רק בדרך הליכתו אבל לא אחר שיגיע למחוז חפצו, ומבאר בזה כי יעקב ויתרו לא הזכירו שלום על עצם ההליכה והסכנות הטמונות בדרך ,אלא הזכירו שיבה וביאה המורות על כך שהשלום האמיתי קאי על סוף הדרך לאחר שובם ובואם בשלום, ולכן אין בכך שום חשש של פרידה אסורה שכן השלום מכוון אל המנוחה והנחלה במחוז חפצם. רבי יהונתן אייבשיץ בספר תפארת יהונתן (פרשת ויצא) חידש שהחילוק היסודי בין מת לחי הוא שמת אינו יכול עוד להשתנות שהרי מתים חופשיים מן המצות ואין ביכולתם להוסיף שלימות לנפשם ולכן אומרים לו לך בשלום שכן מצבו נשאר קבוע לעד ,ואילו חי שיכול עוד להשתנות ולהוסיף קניין רוחני אומרים לו לך לשלום שמא ישתנה לרעה ,ומתוך כך מובן היטב מה שאמר יעקב בשלום שכן אמר זאת בלשון בקשה ותפילה טרם צאתו לבית לבן שישאר בשלימותו כפי שהוא עתה שלם מן החטא בלא שיושפע מדרכי הרשע. רבי מנחם מנדל מרימנוב בספר אגרא דכלה (פרשת ויצא) כתב כי יעקב אבינו עליו השלום הפקיד את כל מהלכו בידי שמים מתוך אמונה זכה וברה ,ומבאר בזה כי מי ששם בטחונו בחי העולמים ודורש את קרבתו בכל צעד ושעל ,זוכה לכך שברכת השלום מלווה אותו לא רק כמליצה בעלמא כי אם כמציאות קיימת שבה שובו אל בית אביו נעשה מתוך שלימות אלוקית עליונה. רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק בספר חידושי הגרי"ז הוספות (פרשת ויצא) ביאר כי עומק אמירתו של יעקב טמון בתביעה הנפשית העמוקה לעמוד בניסיונות הקשים ביותר בבית לבן בלי לאבד אפילו שמץ מן הצלם האלוקי ,ומבאר בזה ששובו בשלום מבטא את פסגת השלימות שבה האדם חוזר למחוז קודשו כשהוא נקי וטהור מכל שמץ פגם. בשו"ת פני מבין (אורח חיים סימן ס"ט) ביאר כי גדרי לשון הפרידה תלויים בעומק כוונתו של האדם ובמידת הביטחון שהוא משליך על בוראו ,ומבאר בזה שכאשר האדם מכוון את דרכו לשם שמים ואין ליבו נוקפו בחששות זרים ,רשאי הוא לבטא את תקוותו לשוב בשלום מתוך אמונה ברורה כי שומר ישראל הוא הנותן ריוח הצלה ליראיו. ומתוך היכלם של גדולי האחרונים ומאורי הדורות אשר העמידו את דברי התורה והאמונה על מכונם הברור ,פוסעים אנו להתבונן בהמשך עומק סוגיה זו ובביאורי רבותינו על דרכו של יעקב אבינו עליו השלום.

רבי אפרים ממקלוב בספר כלי יקר (בראשית כ"ח כ"א) חידש כי יעקב אבינו ביקש להבטיח לא רק את שלום גופו כי אם את שלום נפשו הטהורה מכל רפש וטיט של העולם החיצוני ,ומבאר בזה שכל עוד האדם הולך בדרכי ה' ובוטח בחסדו ,רשאי הוא לבטא את תקוותו לשוב אל בית אביו בשלום מושלם שאין בו שום פגם רוחני ,שכן הביטחון האמיתי בבורא מגן עליו מכל פגע רע ומאיר את נתיבותיו באור ישועה. רבי משה אלשיך בספר תורת משה (פרשת ויצא) ביאר כי אמירתו של יעקב ושבתי בשלום מורה על השתוקקותו העצומה לשוב אל מקור קדושתו כשהוא עומד בתוקפו ובשלמותו מבלי להשתנות מיראת ה' ומידת האמת המלווה אותו ,ומבאר בזה שאין כאן אמירה כדרך בני אדם המברכים זה את זה כלאחר יד ,כי אם נדר עמוק ותפילה זכה הנתונה מאת בחיר האבות המפקיד את גורלו בידי שמים מתוך אמונה ברורה כי שומר ישראל הוא העומד לימינו. רבי יהודה אריה ליב אלתר בספר שפת אמת (פרשת ויצא) כתב כי ירידתו של יעקב אל בית לבן דרשה ממנו כוחות נפש עצומים שלא להיטמע באווירת הרחוב והמרמה ,ומבאר בזה כי שובו בשלום אל בית אביו מבטא את ניצחון הרוח על פני החומר ,שכן מי ששומר על בריתו ותורתו בכל תנאי ומצב ,זוכה לכך שהשלום האלוקי שורה על כל צעד ושעל ממסלול חייו. ומתוך היכלם של פוסקי זמנינו וגדולי הדורות האחרונים אשר העמידו הלכה על תילה מתוך מאזני קודש ועומק העיון ,פוסעים אנו להתבונן בדבריהם המאירים והנפלאים בסוגיה זו במלוא ההיקף והדיוק. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט' סימן ל"א) ביאר :ומה שנוהגים העולם לומר לך לשלום ,היינו משום חשש וסימן רע ,אולם כאשר האדם יוצא לדרך מתוך בטחון גמור בהשם יתברך ,הרי השמירה העליונה מקיפה אותו מכל צד ואין מקום לכל חשש .ומבאר בזה שאין ברכת השלום כאן משום מליצה בעלמא אלא ביטוי של בטחון מוחלט הנשען על עזר אלוקי שאינו פוסק לעולם ,וממילא מי שמפקיד את דרכו בידי שמים זוכה לשמירה פרטית המלווה אותו בכל צעד ושעל. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק י' סימן רצ"ב) חידש :כי גדרי ההקפדה שלא לומר לך בשלום שייכים רק במקום שיש חשש מנחש או מקפידא דאינשי ,אבל כאשר האדם מייחד את דבריו לתפילה ולנדר לפני שמים כדרך שעשה יעקב אבינו ,אין כאן שום חשש של פרידה רעה אלא אדרבה הכרזת אמונה .ומבאר בזה שהנדר של יעקב מבטא את שורש האמונה הטהורה שבה האדם מפקיד את נשמתו וגופו בידי שמים בידיעה ברורה כי אין עוד מלבדו המנהל את עולמו בחסד ובטוב. רבי משה שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (חלק א' סימן תקל"ח) כתב :ויעקב אבינו בצאתו ללון בחוץ לארץ ידע את גודל הסכנה הרוחנית והגשמית המצפה לו במקומו של לבן הרשע ,ודווקא משום כך בחר לומר ושבתי בשלום כדי להביע את שאיפתו העמוקה שלא להיטמע בטומאת לבן. ומבאר בזה שדברי יעקב אינם ברכת רשות בעלמא אלא מעשה של מסירות נפש שכולו קודש לה' ,שבו הוא תובע מעצמו עמידה איתנה בכל נסיונות החיים מתוך ידיעה ברורה כי השם יתברך עמדו וישיבהו אל בית אביו בשלום שלם.

ומתוך עומקה של הלכה והרחבת המקורות מפי רבותינו ענקי הרוח ,פוסעים אנו אל שולחן המעשה לפרוט את הסוגיה למטבעות זהב של נפקא מינות מעשיות המאירות את ארחות החיים. ברכת חבר היוצא לדרך האם מותר לומר לו לך בשלום ,או שמא יש להקפיד לומר לו תמיד לך לשלום כפי לשון הגמרא במסכת ברכות ,ומן הסוגיה מתברר כי אדם הבטוח בדרכו או מי שיוצא לשליחות מצווה ושם בטחונו בהשם יתברך ,רשאי לברכו בלשון שלום מלא שכן אין כאן חשש נחש או הקפדה אלא הבעת אמונה ובטחון אמיתי בהשם יתברך. הנהגת האדם היוצא למקום סכנה או למקום שבו יש חשש לפריקת עול וקלקול הרוח ,האם רשאי הוא לנדור נדר או לקבל על עצמו הבטחה לשוב בשלום ,ומבואר מדברי יעקב אבינו ופירשם של הראשונים והאחרונים שכל עוד הנדר או הבקשה מכוונים לשם שמים ולשמירת השלימות הרוחנית ,לא זו בלבד שאין בכך משום יוהרה אלא אדרבה זהו היסוד המגן על האדם ומחזק את צעדיו שלא ייכשל. שאלת ההקפדה בדרכי בני אדם ודיני ניחוש ,האם חוששין למה שאמרו חז"ל אל יאמר לו לך בשלום אלא למי שיש לו הקפדה או לכל אדם בדרך קבע ,ומבואר מדברי הפוסקים שכל עניין ההקפדה תלוי במציאות שבה יש חשש ללבבות החוששים ,אבל אדם שאינו מקפיד או שכוונתו מיוסדת על אמונה טהורה ותפילה זכה ,אין עליו שום חשש ורשאי הוא לנהוג על פי דרך הביטחון והאמונה הפשוטה. ומתוך ההתבוננות במרחבי הסוגיה והשורשים העמוקים המונחים ביסוד דרכו של יעקב אבינו עליהם השלום ,מתגלה לפנינו מבנה רעיוני כביר המציב את ערך האדם ומעמדו הרוחני אל מול גבולות הפרידה והחשש .העולם הזה נראה פעמים רבות כמרחב של סכנות רוחניות וגשמיות ,שבו האדם יוצא מן המקור הקדוש אל עבר מציאות זרה ומאיימת ,וכל צעד ושעל דורש ממנו חשבון נפש מדוקדק לבל יפול ברשת המכשולים .אולם ,כאשר עומד האדם מתוך אמונה שלמה ושוזר את כל מהלכו ברצון הבורא יתברך ,מתגלה פתאום כי כל מושגי הפרידה והחשש מקבלים מימד אחר לחלוטין ,שכן השלום האמיתי אינו תוצאה של הימנעות פסיבית מן המבחנים אלא פרי של עמידה איתנה ומסירות נפש המבקשת לשמור על השלימות הפנימית בכל מצב ומצב .ההכרה הזו מלמדת כי מבחני הדרך של האדם אינם אירוע צדדי או פולשני ,כי אם חלק בלתי נפרד מן העלייה הרוחנית ,שכן דווקא מתוך הירידה אל תוך עומק הניסיונות מתגלה כוחו העצום של האדם לחתום את דרכו בשלום אמיתי ובשוב אל מקור קדושתו כשהוא נקי וטהור. ומעמקי נפשו של אדם הנושא את מבחני החיים ,מתברר כי קריאת השלום הפנימית אינה פרידה חיצונית בלבד ,כי אם עמידה איתנה של הנשמה מול כל רוחות הסערה המנשבות בעולם. כאשר האדם יוצא אל מערכות היום יום ,אל מחוזות שבהם האמונה נבחנת בכל רגע בשאלה לאן נושבת הרוח וכיצד שומרים על טהרת הלב מול פיתויי הזמן ,מתגלה כי נדרו של יעקב אבינו עליו השלום הוא מורה דרך נצחי לכל בר בי רב ולכל נפש מבקשת אלוקים .האדם המפקיד את דרכו בידי שמים ומכוון את צעדיו לאור האמת ,זוכה להרגיש כי השמירה האלוקית אינה עוזבת אותו אף לא לרגע אחד ,והתנועה הנפשית המבקשת לחזור אל בית אביו בשלימות רוחנית מעידה על

קשר בל ייותק המחבר את האדם אל שורשו העליון ,עד שכל הילוך וכל שוב הופכים ליצירה של קודש המאירה את כל מרחבי החיים באור יקרות. ומתוך עומק ההליכה בנתיבות האמת והמשפט ,מצטייר לעיני האדם מצפן פנימי טהור שאינו זקוק לאותות חיצוניים ולא להתרעות זרות .האדם המביט אל דרכו מבין כי היושר האמיתי אינו נמדד בשעות השלווה שבהן הכל מתנהל על מי מנוחות ,אלא בדיוק באותם רגעים שבהם המציאות מציבה את מבחניה הקשים ,והנפש נדרשת לבחור בין פשרות קלות ונוחות לבין תביעת האמת המוחלטת .המצפן הפנימי הזה נבנה מתוך עמל תורה ומתוך הכרה עמוקה כי כל צעד ושעל של האדם נשקל במאזני שמים ,וכי האחריות לשמור על צלם אלוקים ועל טהרת הלב היא המעוז היחיד המגן על האדם מפני רוחות הזמן .מתוך כך מתברר כי ההתמודדות עם שאלות החיים אינה מטלה חיצונית כי אם חלק בלתי נפרד מזיכוך הלב ,שבו האדם זוכה לבנות את קומתו הרוחנית מתוך נאמנות מוחלטת לבוראו ,בלא לטשטש את גבולות הקודש ובלא לברוח מן המבחנים שהחיים מזמנים לפניו. ומתוך המסע אל נבכי הסוגיה ולעומקם של הדברים ,ניקח עמנו תובנות מאירות לחיי היום יום, לדעת כי כל שעה שבה האדם יוצא אל נתיבי החיים ועומד מול מבחני המציאות והדרך ,ונדרש לשמור על טהרת נפשו ועל אמונתו הטהורה ,אינה אלא הזדמנות פז להתעלות מעל גבולות החומר ולהוכיח כי האמונה והדבקות בהשם יתברך קודמות לכל חשבון אנושי ופרטי.

עיקר העניין: ומתוך עומק הסוגיה ובירור דברי הפוסקים מתברר כי אדם המפקיד את דרכו ונדרו בידי שמים מתוך אמונה זכה פועל מתוך שליחות קדושה המאירה את מרחבי החיים ,שכן הגם שהדרך רצופה בניסיונות וחששות ,אין שום סכנה בעולם שיכולה לעמוד מול בטחונו המוחלט של האדם בבוראו ,ועל כן כאשר האדם מכוון את לבו לשמים ,השלום האמיתי מלווה את צעדיו ומורה לו דרך אמת בעולם המעשה. ההתמודדות עם שאלות הדרך והאמונה מלמדת כי אין לך דבר יקר בעולם כנשמתו של אדם המאירה באור של תורה .כל רגע של מסירות נפש ואמונה טהורה מעלה את האדם אל מדרגה עליונה שבה החומר והרוח מתאחדים לשם קודש.