איך יכול להיות שבחור בדרכו לישיבה להניח תפילין וללמוד תורה, נרצח בידי בני עוולה מרצחים שפלים וארורים? והרי שלוחי מצווה אינם ניזוקים!
איך יכול להיות שבחור בדרכו לישיבה להניח תפילין וללמוד תורה, נרצח בידי בני עוולה מרצחים שפלים וארורים? והרי שלוחי מצווה אינם ניזוקים! בשערי ירושלים ,בבוקר יום רביעי ,כ"ט בחשוון ה'תשפ"ג .הטרמפיאדה הסואנת בכניסה לעיר גדושה באנשים העושים את דרכם ליומם ,וביניהם ניצב הנער אריה שצ'ופק ,עלם חמודות בן שש עשרה בלבד ,זך וטהור .תיק התפילין בידו ,וכל מעייניו וכיסופיו…
איך יכול להיות שבחור בדרכו לישיבה להניח תפילין וללמוד תורה, נרצח בידי בני עוולה מרצחים שפלים וארורים? והרי שלוחי מצווה אינם ניזוקים! בשערי ירושלים ,בבוקר יום רביעי ,כ"ט בחשוון ה'תשפ"ג .הטרמפיאדה הסואנת בכניסה לעיר גדושה באנשים העושים את דרכם ליומם ,וביניהם ניצב הנער אריה שצ'ופק ,עלם חמודות בן שש עשרה בלבד ,זך וטהור .תיק התפילין בידו ,וכל מעייניו וכיסופיו נתונים למהר אל היכל הישיבה ,להתעטף בטלית ,להניח תפילין ולהתקשר במקור החיים של לימוד התורה .בצדו עומד האיש היקר טדסה טשומה ,שיצא לדרכו בתמימות .והנה ,בשבריר שנייה אחד ,מתרחש הנורא מכול .מטען חבלה רב עוצמה שנטמן באכזריות רשע על ידי מרצחים שפלים ובני עוולה מתפוצץ ומחריד את האוויר .כעבור זמן קצר פולח פיצוץ נוסף את צומת רמות .הרשע האכזרי גודע את פתיל חייו של אריה הי"ד ,שפצעיו של טדסה הי"ד מובילים למותו כעבור כמה ימים ,ועשרות בני אדם נפצעים בדרגות פציעה שונות. קול דמי אחינו צועקים מן האדמה ,והזעקה הבוקעת ממעמקי הלב המורתח מרעידה את מוסדות תבל :איך יכול להיות שבחור בדרכו לישיבה להניח תפילין וללמוד תורה ,נרצח בידי בני עוולה מרצחים שפלים וארורים? והרי שלוחי מצווה אינם ניזוקים! כיצד ייתכן שנער שכל צעדיו ואשייתו באותן דקות היו שליחות קודש מובהקת ,מופקר לידיהם של מרצחים אכזריים? היכן הייתה התורה המגנה ומצילה? היכן התממשה ההבטחה האלוקית שנאמרה ליעקב אבינו" :הנה אנוכי עימך ושמרתיך בכל אשר תלך"? התמיהה הזו אינה רק כעב מכלה ,אלא שאלה נוקבת המבקשת את בירורה בהיכלי הלימוד. כאשר הנשמה הטהורה הזו עולה בסערה השמיימה ,ושואלים אותה במרומים מהיכן באת ולהיכן היו פניך מועדות ,והיא משיבה שהייתה בדרכה לבית המדרש להניח תפילין וללמוד תורה,
ועוד שנהרגה על קדושת השם בידי שונאי ישראל רק בשל היותה נשמה יהודית ,משתנים כל סדרי הדין .פוטרים אותה מן הדין ומכניסים אותה מיד לגן עדן ,והקב"ה בעצמו עושה לה חופה לפי מעלתה .הרוג על קדושת השם אינו סובל נזק או הפסד בעצמותו ,אלא אדרבה ,נשמתו מזדככת ומתעטרת בעטרות ובבגדי מלכות .אולם לצד היסוד הרוחני העליון הזה ,עדיין התמיהה ההלכתית והלמדנית בעולמנו הזה זועקת :כיצד פועל הגדר של שלוחי מצווה אינם ניזוקים ,וכיצד יישבו חכמי הדורות את הסתירה הזו במציאות הכואבת? ומתוך החרדה העמוקה הזו והתמיהה הזועקת מן הלב ,אנו פונים אל מקור הנחמה והאמונה, ומבקשים למצוא אחיזה במילות הכתוב המאירות את עינינו בפרשת השבוע ,מקום שבו נכרתה הברית העליונה על השמירה האלוקית המלווה את האדם“ :והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבתיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך" (בראשית כח ,טו)
והנה בהתבוננות זכה אל תורף הקשר שבין מילות הכתוב לבין הטרגדיה הנוראה שאירעה בשערי ירושלים ,הרי מפסוק זה שואב כל יהודי בכל הדורות את הביטחון הלוהט בסיעתא דשמיא .כאשר יעקב אבינו עליו השלום יוצא מבית אביו ומהלך בדרך יחידי אל מול סכנות ואויבים ,מבטיח לו הבורא יתברך שמירה היקפית ומוחלטת בכל אשר ילך .מכאן מתעוררת ביתר שאת התמיהה הנוקבת :אם הבטחה זו של "ושמרתיך בכל אשר תלך" חופפת על נפש האדם המהלך בדרכה של תורה ובשליחות מצווה ,כיצד ייתכן שבחור ישיבה טהור נגדע בקיצור ימים בדרכו אל הקודש? רש"י (בראשית כח ,טו) מפרש :והנה אנכי עמך ,לפי שהיה ירא מעשיו ומלבן .הביאור בדבריו הקדושים הוא ,שמידת השמירה האלוקית באה להפיג את הפחד מפני אויבים הקמים על האדם בדרכו ,ולהבטיח לו שאין כוח בעולם שיוכל להרע לו ללא גזירה עליונה. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר :ושמרתיך בכל אשר תלך ,שלא ייגע בך רע בדרך ולא תירא מכל פחד. הרמב"ן (שם) חידש :כי ההבטחה האלוקית ליעקב הייתה שמירה מיוחדת ומעולה המלווה את המהלכים בדרכו של מקום ,שאין מקרי הזמן והטבע שולטים בהם כלל. הרד"ק (שם) מפרש :ושמרתיך בכל אשר תלך ,מן הסכנות המצויות בדרכים ומן האויבים האורבים לנפש האדם. הרלב"ג (שם) מבאר :שהדבקות בה' וההליכה בדרכיו ממשיכות על האדם השגחה פרטית נפלאה המצלת אותו מכל נזק ומכשול. החזקוני (שם) כתב :ושמרתיך בכל אשר תלך ,שלא תירא מן הדרך ומפגעי הזמן ,כי השליחות שאתה הולך בה היא המגנה עליך. הספורנו (שם) מפרש :ושמרתיך בכל אשר תלך ,מכל מקרה רע ומכל מכשול שעלול לפגוש אותך בדרכך. בתרגום אונקלוס (שם) ביאר :והא אנא מימרי בסעדך ואטרנך בכל אתר דתיזיל.
בתרגום יונתן (שם) מפרש :והא מימרי במעבדך סעד ואנטרינך בכל אתר דתיזיל. הכלי יקר (שם) חידש :שהשמירה האלוקית חלה בעיקר כאשר צעדיו של האדם מכוונים לשם שמיים ,שאז אין כוחות הרע יכולים לשלוט בו. רבנו חיים בן עטר האור החיים הקדוש (בראשית כח ,טו) חידש :כי הארת השמירה האלוקית של "ושמרתיך בכל אשר תלך" חופפת על נפש האדם במידה כזו שכל נזק גשמי אינו יכול לגעת בשרשו הרוחני ,והקב"ה מנהיג את עולמו בחשבון עמוק של השגחה פרטית. ומתוך דברי הכתובין והמפרשים ,אנו עולים אל היכלה הרם של תורת חז"ל ,לברר את יסודות הסוגיה המפורשים בדברי גדולי התנאים והאמוראים בגמרא. בגמרא במסכת פסחים (דף ח ע"א)" :אמר רבי אילעא אמר רבי חנינא בן דוסא ,שלוחי מצווה אינן ניזוקין ,לא בהליכתן ולא בחזרתן" .הנה לן יסוד מוסד וכלל ברזל במחשבת חכמינו ,כי העוסק במצווה והמהלך לקיומה מוקף במעטה שמירה מיוחד מן השמיים ,המגן עליו מכל פגע ורע. בגמרא במסכת פסחים (דף ח ע"ב)" :היכא דשכיח היזקא שאני" .מבואר בגמרא כי כלל זה ששלוחי מצווה אינם ניזוקים נאמר דווקא במקום שאין ההיזק מצוי .והנה הפיגוע הנורא שאירע בכניסה לירושלים ,בטרמפיאדה הסואנת שבגבעת שאול ובצומת רמות ,ודאי לא היה מוגדר כמקום סכנה כלל ,ואפילו לא חשש רחוק של סכנה ,שהרי בימים שבשגרה עוברים ושבים ונוסעים שם אלפים ורבבות מדי יום ביומו .ואם כן באמת צריכים אנו להבין ,היאך ייתכן שבחור שהיה בדרכו ללמוד תורה ולהניח תפילין נרצח בידי בני עוולה. בגמרא במסכת פסחים (דף ח ע"ב)" :שאלו את רב ,תלמידים הדרים בכפרים שבשדות ,מהו שיבואו בהשכמה לבית המדרש קודם עלות השחר ,או יחזרו לביתם לאחר רדת החשכה בטרם יאיר היום? אמר להם רב :יבואו ,עלי ועל צווארי”. רש"י (שם ,ד"ה עלי) :מפרש ,עלי יהא עונש הזיקן ,כי ודאי לא יינזקו ,שהמצוה מגינה עליהם. הביאור בדבריו הקדושים הוא ,שרב נטל על עצמו אחריות גמורה והבטיח לתלמידיו כי זכות המצווה וההליכה לבית המדרש יעמדו להם כחומה בצורה מפני כל מכשול ופגע. רבנו חננאל (שם ,ד"ה יבואו) :מפרש ,יבואו ,ואני ערב להם שלא יהיה בהם היזק ,לא בביאתן ולא בחזירתן. המאירי (שם ,ד"ה כבר בארנו) :מפרש ,אף על פי שאין סומכים על הנס במקום שההיזק מצוי ,מכל מקום אף הוא אין ראוי להפקיע עצמו מן המצוה מתוך רכות הלב ומפחד הדברים שאין מצויים כל כך ,אלא יהא ליבו בטוח בהשי"ת .הביאור בדבריו הנפלאים הוא ,שאין לאדם לירוא מפחדים וחששות רחוקים שאינם מצויים ,אלא יבטח בה' כי המצווה תגן עליו. ומתוך בירור יסודות הסוגיה בדברי התלמוד ,אנו פוסעים אל היכלם של רבותינו הראשונים, אשר העמיקו חקר בתנאי ההגנה של המצווה ובביאור גבולות השמירה המובטחת לשלוחי מצווה. הריטב"א במסכת כתובות (דף עז ע"א) חידש" :ואפילו בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא לעוסקין בה לשמה" .הביאור בדבריו המאירים הוא ,כי כוחה של התורה להגן על האדם אף בשעה שאינו עוסק בה באופן פעיל מותנה בכך שלימודו ועשייתו נעשים לשמם ,בטהרת הלב ובדביקות פנימית.
רבינו יצחק אבוהב בספר מנורת המאור (נר ג כלל ג)" :כל המקיים מצוה כמאמרה מתוך לשמה, זוכה לשמירה מעולה מן השמיים שאין כל פגע רע יכול לשלוט בו" .הביאור בדבריו הוא ,שהקפדה על קיום המצווה מתוך כוונה טהורה יוצרת מעטפת רוחנית השומרת על נפש האדם וגופו מכל פגעי הזמן. ומתוך ביאורי הראשונים ,אנו באים אל היכלם של רבותינו האחרונים והפוסקים ,אשר ניתחו את גדרי השמירה ,תנאי הלימוד לשמה ,ואת יישוב התמיהה בעומק ההשגחה העליונה. הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד בספרו קובץ שיעורים (פסחים אות לג) הקשה :כיצד רב ערב לתלמידיו ואמר עלי ועל צווארי ,והלא יש לחוש שמא התלמידים לא יתכוונו לשם מצווה אלא לצורך עצמם, ובאופן כזה אינם נקראים שלוחי מצווה? ותירץ הגר"א וסרמן הי"ד :רב הכיר את תלמידיו וידע שכוונתם לשם מצווה. הפלאה בספרו המקנה (קידושין לח ע"א) חידש :הגנת התורה והמצוות חלה במלואה דווקא כאשר האדם מכוון בעשייתו לשם שמיים ,שאז נעשה דבוק במקור החיים ואין הרע שולט בו. שו"ת בית דוד (סימן כא) כתב :אין ההבטחה של שלוחי מצווה אינם ניזוקים מסורה אלא למי שפועל בטהרת הלב ,שכן כוונת לשמה היא הצינור הממשיך את השמירה העליונה. מרן הגרי"ש אלישיב בספרו אשרי האיש (חלק חו"מ פרק א) חידש :אף במקום שלא שכיח היזקא, מעלת השמירה של התורה תלויה לפי ערך כוונת העוסק בה ,וכל שהלימוד והעשייה הם לשמה, המגן הרוחני המקיף אותו שלם יותר. הראשל"צ מרן החיד"א בספרו חומת אנך (תהלים קיט) ,בשם הילקוט כתבי יד ,מפרש :דואג ואחיתופל עסקו בתורה שלא לשמה ,ולכן לא הגינה עליהם תורה ,מה שאין כן בתורה לשמה שמגינה אפילו מיצר הרע. רבי ישראל יעקב אלגאזי בספרו קהלת יעקב (חלק ג לשון בני אדם אות רמו) מבאר :כל מה שנאמר בקהלת שומר מצווה לא ידע דבר רע ,מדובר דווקא בשומרה לשמה ונזהר בה כל ימיו. ספר בגד אהרן (מערכת מ אות קעא) בשם הרד"ך (בית ב חדר יג) כתב :אין השמירה המוחלטת מובטחת אלא למי שכל קיומו בתורה ובמצוות הוא בבחינת לשמה. רבנו חיים ויטאל בהקדמתו לספר עץ חיים מבאר :כל האומר שעוסק בתורה לשמה ,התנא רבי מאיר מכחישו ,שאמר באבות (פרק ו משנה א) כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, נהיה כנהר שאינו פוסק וכמעיין המתגבר ,ואם אינו רואה זאת בעצמו יורה שאינו עוסק בתורה לשמה כהלכתה .ומסיים המהרח"ו :ומי זה האיש אשר לא ייזלו עיניו דמעות בראותו המשנה הזאת ורואה חסרונו. מרן רבנו יוסף חיים בספרו בן יהוידע (שבת ל ע"א ד"ה אדעה) חידש :כל מה שמצינו בדברי חז"ל שהתורה והמצוות מגינות מן המיתה והנזק ,היינו דווקא ממיתה שלא בזמנה ,אבל ממיתה בזמנה אינה מצלת .ולכן דוד המלך ע"ה ,שהיה עוסק בתורה כל אותו היום ,נפטר כיוון שהגיע זמנו להיפטר מן העולם ,ונמצא שמת מיתה בזמנה.
מרן רבנו יוסף חיים בספר דרשותיו (דרוש יארצייט שנת התר"ם ,ספר אשה ריח) הוסיף :רשב"י זיע"א, אף שהיה עוסק בסודות התורה ,נפטר מתוך דברי תורה בחצי הפסוק ,מפני שנפטר בזמנו הקצוב מן השמיים. שו"ת ברכת יהודה (חלק ו עמ' רעז) מפרש :חלוקה זו בין מיתה בזמנה למיתה שלא בזמנה היא יסוד מוסד בהבנת גדרי ההשגחה ,שאין זכות המצווה מבטלת את הקץ הקצוב לאדם מלמעלה. המהרש"א במסכת שבת (דף קיח ע"ב ,ד"ה יהא חלקי) מפרש ליישב את קושיית היעב"ץ על דברי רבי יוסי :אין הכוונה בשלוחי מצווה אינם ניזוקים שלא ימותו בשום אופן בעת קיום המצוה ,אלא שהעסק במצווה לא יגרום להם נזק ,אבל אין הבטחה שלא ימותו בשעת המצוה כדרך כל העולם אם הגיע זמנם .ועל זה אמר רבי יוסי שיהא חלקו מאלו שמתים בעת שעוסקים במצוות. מובילים אנו כעת את בירור הסוגיה אל שולחנם של גדולי הדורות המאוחרים יותר ובני דורנו, אשר העמיקו חקר בביאור סוד מסירות הנפש על קדושת השם ובהבנת גדרי ההשגחה והשמירה האלוקית בעת צרה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו שו"ת יחווה דעת (חלק ה סימן פג) חידש :כי הרוגי מלכות ושפוכו דמן עקודים על קדושת השם ,נפשם צרורה בצרור החיים במעלה העליונה ביותר שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם .הביאור בדבריו המאירים הוא ,כי אף במקום שבו נסתרה דרך ההשגחה הגלויה ונגדעה שרשרת החיים הגשמיים ,הרי שבעולם הרוחני זוכה הנשמה להתעלות נשגבה המזככת אותה ומעטרת אותה בעטרות מלכות לפני כסווק הכבוד. מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך בספרו אבי עזרי (הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ד) מבאר :כל המופיע בעולם מתוך גזירת השגחה נסתרת ונרצח בידי שונאי ישראל בשל היותו יהודי ,נקרא קדוש ה' ומסר נפשו על קדושת שמו יתברך .הביאור בדבריו הוא ,כי עצם זהותו ודביקותו של היהודי בעמו ובבוראו הופכים את מותו לעקדה רוחנית המרוממת אותו למדרגה של קדוש עליון, שכל עוונותיו נמחלים ונשמתו נכנסת מיד לגן עדן. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (שיחות על התורה ,פרשת וישלח) חידש :אין השמירה של שלוחי מצווה אינם ניזוקים באה לבטל את גזירות הקץ והחשבון העליון הקצוב לכל אדם מיום היבראו, אלא לפרוס כנפי הגנה מפני מקרי הטבע והיזקות הפזורים בעולם .ונראה להסביר וליישב מתוך דבריו ,כי כאשר מגיעה שעת פקודתו של אדם לפי החשבון הטמיר של מנהיג הבירה ,אין זכות המצווה מעכבת את יציאת הנשמה ,אלא הופכת את רגע הפטירה עצמו למעשה של מצווה וקדושה עליונה ,שאין לה ערוך. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שו"ת שבט הלוי (חלק ו סימן רמב) מבאר :גזירות התקופה ואירועי הכלל הפוגעים בבני תורה העוסקים במצוות המה בבחינת הסתר פנים נורא ,שבהם נוהג הבורא בהנהגה נסתרת שאין לעין אנושית יכולת להשיגה .הביאור בדבריו הנפלאים הוא ,שבעת חושך והסתר פנים אין לדון את גדרי השמירה לפי כללי הנגלה ,אלא להאמין כי כל מאורע מחושב במאזני צדק אלוקיים ,וכל טיפת דם של קדוש הנשפכת על קדושת השם נצררת בצרור החיים ומביאה תיקון עצום לעולמות עליונים.
הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו שו"ת ראשונים לציון (חלק ב סימן מד) מפרש :כל מי שיוצא מביתו לעבר היכל התורה והמצוות ,הרי הוא בחזקת שליח מצווה מובהק ,ואם נגזרה עליו גזירה מן השמיים להסתלק מן העולם באותה שעה ,הרי שזכות המצווה והקדושה שליוו אותו ברגעיו האחרונים מלוות את נשמתו ועושות לו חופה מיוחדת בגן עדן. ומתוך הפלפול העמוק בדברי התנאים ,האמוראים ,הראשונים ,האחרונים וגדולי הדורות ,אנו יורדים אל שולחן המעשה ,לתרגם את יסודות הסוגיה למציאות החיים ולגדרי ההלכה הנגלים לנו: ונראה להסביר וליישב כי הנפקא פינא הראשונה הנוגעת הלכה למעשה היא בדין ההליכה למקום מצווה כאשר ישנו חשש רחוק של סכנה .מתוך דברי הגמרא והמאירי לומדים אנו כי אין לאדם להשתמט מקיום מצווה או מהליכה לבית המדרש מתוך רכות הלב או מפחד של חששות רחוקים שאינם מצויים ,שכן כל עוד אין הסכנה מצויה וניכרת ,חל הכלל של שלוחי מצווה אינם ניזוקים ,ורשאי האדם לסמוך על השמירה האלוקית ולצאת לדרכו בביטחון מלא. ונראה עוד לבאר נפקא מינא נוספת לעניין חיוב שמירה ותשלום מסי שמירה לעיר עבור תלמידי חכמים .מתוך דברי הרמב"ם והשולחן ערוך עולה כי תלמידי חכמים הפטורים ממס שמירת העיר מפני שתורתם משמרתם ,אינם מאבדים מעמד זה הלכתי גם אם אנו רואים בזמנים של הסתר פנים שחכמים וקדושים ניזוקים .פטור זה נקבע לפי יסוד המציאות הגלויה והסדר ההלכתי הקבוע ,שבו התורה היא החומה הבצורה ,ולא לפי חשבונות ההשגחה הנסתרים של יום פקודה. ונראה להוסיף עוד נפקא מינא נכבדה לעניין כוונת הלב בעת יציאה לדבר מצווה .מתוך דברי הקובץ שיעורים והפוסקים עולה כי מן הראוי לכל אדם היוצא לדרך לקים מצווה ,שיכוון במפורש בדעתו שכל נסיעתו והליכתו הן לשם מצווה ולא לצרכיו האישיים בלבד ,כדי שבכך יחולו עליו גדרי שלוחי מצווה בזהותם השלמה ,ותתלווה אליו השמירה העליונה בכל מעגל צעדיו. ומתוך בירורי ההלכה והנפקא מינות למעשה ,אנו מעפילים אל עומקה של ההשגחה העליונה, לברר את הרעיון הכמוס והנשגב העולה מתוך נפתולי הסוגיה הזו. ונראה לבאר ולהסביר כי התהום הפעורה בין ההבטחה האלוקית של "שלוחי מצווה אינם ניזוקים" לבין המציאות הכואבת בשערי ירושלים ,אינה שבירה של החוק הרוחני ,אלא גילוי של רובד עמוק וטמיר בהרבה .בעולם הגשמי שבו אנו חיים ,תפיסת ה"נזק" וה"שמירה" נמדדת בעיניים בשרניות – באורך הימים הגשמיים ,בבריאות הגוף ובשקט הארצי .אך בעיניה של התורה הקדושה ,שמירה מוחלטת היא שמירת עצמותה וקדושתה של הנשמה .כאשר נער טהור פוסע לבית המדרש ותקוע בשרעפי קודש ,נשמתו אחוזה כבר בעולמות העליונים ,ואין בכוחו של שום מפגע ארצי לפגום בשלמות הרוחנית הזו. ונראה עוד להרחיב ולהביא ,כי התורה הקדושה גילתה לנו שהעולם כולו מונהג בשתי מערכות הנהגה מקבילות .המערכת הגלויה והסדורה היא הנהגת המשפט והטבע ,שבה "שלוחי מצווה אינם ניזוקים" בתוך מסגרת החיים הרגילה ,כצינור המביא ברכה וביטחון לאדם הפוסע בדרכי ה' .אך מעליה קיימת הנהגת החשבון העמוק – הנהגת הסוד והסתר הפנים ,שבה כל נשמה ונשמה יורדת לעולם לתפקיד מדוד וקצוב .כאשר מגיעה שעת הפקודה לפי החשבון הסודי של מנהיג הבירה ,אין יציאת הנשמה נחשבת כ"הפסד" או כ"נזק" ,אלא כהשלמת התפקיד הנשמתי והעלאתה למדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר.
ונראה להוסיף ולבאר ,שדווקא המיתה על קדושת השם תוך כדי הליכה למצווה ,פועלת תיקון עצום בעולמות העליונים .המרצחים השפלים ביקשו לגדוע את אור התורה ואת קיומו של העם היהודי ,אך בפועל ,מסירות הנפש הזו הופכת את האדם לחלק משרשרת הקדושים שאורם מאיר לדורי דורות .ההבטחה "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך" אינה נפסקת ברגע הפטירה, אלא מלווה את הנשמה בזוהרה העליון ,כשהיא עולה בסערה השמיימה ומגיעה אל תכלית דביקותה בבורא יתברך. ומתוך בירור עומק הרעיון הרוחני ,אנו צועדים אל מסתורי נפש האדם ,אל זעקת הלב המתמודד עם הסתר הפנים ,ואל בירור יסודות האמונה והצידוק הפנימי. ונראה לבאר ולהסביר כי המפגש הכואב עם טרגדיה נוראה זו מעמיד את האדם היהודי במבחן האמונה העמוק ביותר .הלב האנושי המורתח ממאן להתנחם למראה עלם חמודות הנגדע באיבו בעודו עטוף בכיסופי קודש ,והשאלה הנוקבת מתפרצת ממעמקי הנפש .אין תורתנו הקדושה מבקשת מן האדם לחנוק את דמעותיו או לאטום את תחושת הכאב והשבר ,שהרי אפילו משה רבנו עליו השלום עמד משתומם מול הנהגת ייסורים וצידוק הדין .האמונה הטהורה אינה ביטול הרגש האנושי ,אלא היכולת לשאת את הכאב המפלח יחד עם האחיזה הבלתי מעורערת בטובו וביושרו של בורא עולם. ונראה עוד להרחיב ,שההבנה כי הנהגת ה' בעולמו נסתרת ומעמיקה מכל תפיסה אנושית, מעניקה לנפש כוח לעמוד בשעות של חשיכה גדולה .בעולם שבו הכל נמדד במבט שטחי וחסר, נראה כאילו הרשע גבר ואור המצווה נסוג .אך כשאדם מעמיק להתבונן בנצחיות הנשמה ובחשבון העולמות ,הוא מבין כי כל פסיעה של הנער הטהור לכיוון היכל הישיבה ,כל נזילה של טל שחרית על תיק התפילין שלו ,וכל רצון טהור שהיה בלבו ,נחקקו באותיות של אש בכיסא הכבוד .אין שום עמל רוחני הלך לאיבוד ,ואין שום נטף דם שנשפך לריק. ונראה להוסיף ולבאר ,כי החיבור הנפשי לסוגיה זו דורש מאיתנו לתרגם את הזעקה ואת המבוכה לתוספת איכות ורוממות בחיינו שלנו .מול גדיעת פתיל חייו של נער שעשה את דרכו אל הקודש, מוטלת על כל אחד ואחד החובה להעמיק את הדביקות בתורה ובמצוות ,ללכת לקראת המצוות מתוך רטט של חיבה ורצינות ,ולהבין שכל רגע של לימוד וכל תנועה של מצווה הם נכסים נצחיים השמורים לנפש האדם לעד. ומתוך ההתבוננות ברוממות הנפש ובחשבונות האמונה הנסתרים ,אנו מתכנסים אל הבירור הנוקב של המצפן המוסרי הפנימי ,הנבנה בתוכנו מתוך הזעקה והבירור של הסוגיה. ונראה לבאר ולהסביר כי הלימוד הגדול הבוקע מתוך השבר הנורא אינו הטפה מופשטת ,אלא תביעה פנימית זכה וישרה המכוונת אל המניע הפנימי של חיינו .כאשר אנו רואים נשמה טהורה שיצאה לדרכה בבוקר צונן ,בלי שום יומרות ובלי חיפוש אחר כבוד או פרסום ,אלא מתוך הרגל קדוש ופשוט לצעוד אל בית המדרש ולהניח תפילין ,מתבהרת מול עינינו המעלה העליונה של האמת הצרופה .המבחן המוסרי העמוק של האדם נמדד בדיוק באותם רגעים שבהם אין צופים ואין מחיאות כפיים ,אלא רק הליכה תמימה ויציבה בדרך ה' ,מתוך נאמנות שקטה ומחויבות פנימית לעשיית הטוב והישר.
ונראה עוד להרחיב ולהביא ,כי מול האכזריות השפלה וההרסנית של הרשע ,המבקשת לזרוע פחד ,ייאוש וחידלון ,המענה המוסרי השלם ביותר הוא הביצור של כבוד האדם ,קדושת החיים והגברת האור הרוחני .הרשעה ניזונה מן החושך ומנסה לפרק את המבנה המוסרי של היצירה ,ואילו התגובה היהודית השורשית היא התלכדות סביב ערכי הנצח ,זהירות יתרה בכבוד חברו ,והעמקת האחריות הדדית בין אדם לחברו .כל חיזוק של אמת ,כל מחווה של חסד וכל שקידה זכה על דברי תורה ,מהווים מענה מוסרי איתן הבונה חומת מגן מול הרוחות הרעות השוטפות את העולם. ונראה להוסיף ולבאר ,שבירור סוגיית שלוחי מצווה מציב בפנינו מראה נוקבת לגבי ערכה של השליחות בחיים .האדם אינו נפלט אל העולם במקרה ,ואין ימיו העוברים עליו עניין של מה בכך. כל עוד נשמה באפיו של האדם וכל עוד הוא פוסע בשערי החיים ,הרי הוא בבחינת שליח המופקד על תפקיד מיוחד .ההכרה הזו מטילה על האדם אחריות רוממה לחיות כל יום וכל שעה מתוך תחושת יעוד ,לנצל את כוחות נפשו לבנייה ולא לחורבן ,ולזכור כי כל פסיעה בדרך המצווה היא חוליה בשרשרת זהב נצחית שאינה ניתקת לעולם. ומתוך כך ,ניקח עמנו תובנות עמוקות וסלולות למסע חיינו ביום יום :ראשית ,ההבנה כי כל צעד קטן שאנו עושים בדרכה של מצווה ,כל יציאה בבוקר אל היכל התורה או לעשיית חסד ,אינם סתם פעולות חולפות ,אלא שליחות רוחנית כבירה האפופה בשמירה עליונה של עצמות הנשמה. שנית ,ההכרה הזו כי גם בשעות שבהן פוגש אותנו הסתר פנים נורא וגזירות שמיים נסתרות ,אין אנו מאבדים את הביטחון היוקד בצידוק הדין ובטובו של הבורא יתברך ,שכן שום עמל ,שום דמעה ושום נטף דם אינם הולכים לאיבוד ,אלא נצררים בצרור החיים לעולמי עד.
עיקר העניין: הביאור העמוק והסופי העולה מכל מרחבי סוגייתנו הוא ,שדרכה של תורה וקיום מצוותיה מעניקים לאדם את השמירה המעולה והמרוממת ביותר מכל מקרי הזמן והטבע .ואף שבעולם הנגלה פוגשים אנחנו לעיתים בחשבונות שמיים טמירים ונשגבים ,שבהם נגזר קיצו של אדם מיום היבראו והוא נאסף אל עמיו בעודה של מצווה ,אין בזה כדי לפגום או לערער כלל את היסוד הנצחי כי שלוחי מצווה אינם ניזוקים .המצווה שומרת על שורשה הרוחני של הנשמה ,מרוממת את עצם הפטירה לדרגה של עקדה וקדושת השם ,ומלווה את האדם בזוהרה העליון אל תכלית דביקותו בחי העולמים. שום גזירה ארצית אינה יכולה לגדוע את הנצח של נשמה העסוקה בקדושה, שכן המצווה אינה רק מגינה על החיים – היא עצמה הצרור שבו צרורים החיים לעד .כאשר אנו פוסעים בנאמנות ובשמחה בדרכו של מקום ,כל פסיעה קטנה שלנו נרשמת בשמיים כחלק משרשרת זהב נצחית ששום רוח שבעולם לא תוכל לה שוב.