האם מעשר הוא חובת ממון או סוד של שותפות עם שמים? הוכח מפרשת השבוע!

האם מעשר הוא חובת ממון או סוד של שותפות עם שמים? הוכח מפרשת השבוע! לילה אפל פרס את כנפיו על באר שבע ,ואדמת הנגב הקשה נחה בדממה עמוקה תחת שמי הרקיע הנאדרים בקודש .יעקב אבינו ,בחיר האבות ,עומד בודד ונרגש בבית אל ,לאחר מראה הסולם הנורא שראשו מגיע השמיימה ומלאכי אלוהים עולים ויורדים בו .לבבו גועש בחרדת קודש ובציפייה עזה אל הבאות ,בעודו מכין את נפשו לצאת לדרך…

האם מעשר הוא חובת ממון או סוד של שותפות עם שמים? הוכח מפרשת השבוע! לילה אפל פרס את כנפיו על באר שבע ,ואדמת הנגב הקשה נחה בדממה עמוקה תחת שמי הרקיע הנאדרים בקודש .יעקב אבינו ,בחיר האבות ,עומד בודד ונרגש בבית אל ,לאחר מראה הסולם הנורא שראשו מגיע השמיימה ומלאכי אלוהים עולים ויורדים בו .לבבו גועש בחרדת קודש ובציפייה עזה אל הבאות ,בעודו מכין את נפשו לצאת לדרך ארוכה ,מפותלת ומלאת ניסיונות אל חרן .מתוך דממת המדבר והודית הלב הנרגשת על הבטחת השגחתו של בורא עולם ,נודר יעקב נדר כביר ונורא ,וקולו הזך מרטיט את חלל העולם באומרו" :וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך". והנה הלב משתאה והמוח משתומם למקרא הנדר הזה! הלא תמיהה עצומה וזעקה אדירה מתפרצות מתוככי בית המדרש :מאיזה טעם ומאיזו סיבה מוצרך היה יעקב אבינו לידור נדר כה חמור על הפרשת מעשרות? שהרי ידוע ומפורסם כי כל מהות הקבלות והנדרים שייכת אך ורק בדבר שאין האדם מחוייב בו מעיקרו ,כדוגמת קבלתו האחרת "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוהים" ,שהוא עניין מחודש שלא היה מוטל עליו כלל .אך בנדר המעשרות ,הרי ידוע לכל יודעי דת ודין כי אבות העולם הקדושים כבר הפרישו מעשרות לפניו! שהרי אברהם אבינו נתן מעשר למלכי צדק מלך שלם ,ויצחק אבינו זרע בארץ ההיא ומצא מאה שערים ואמדוה ליתן מעשרות .ואם כן ,אם כבר קדמוהו זקנו ואביו במידת המעשרות והייתה זו הנהגה קבועה וידועה בבית אבותיו ,איזה חידוש נפלא ותוספת שגב הוסיף יעקב אבינו בנדרו ,ומהי אותה מדרגה עליונה ומחודשת שנגלתה בנפשו ברגע נשגב זה? ומתוך התימהון העצום והזעקה העולה מתוככי בית המדרש על חידוש נדרו של בחיר האבות, אנו פוסעים אל מקראי הקודש ואל מפרשי התורה המאירים את הפסוקים בזהרם. "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כח ,כב)

הפסוק מפרש את גודל קבלתו ונדרו של יעקב אבינו בבית אל ,כאשר סוף לשונו חושף כפילות מיוחדת במילת עשר אעשרנו ,המורם ממנו יסוד חיוב המעשרות והחומש. רבנו שלמה יצחקי רש"י (בראשית כח ,כב) מפרש את עומק כפילות הלשון .ומבאר בזה" ,עשר אעשרנו לך ,נתן בו שתי מעשרות ,והוא החומש .ומכאן סמכו חכמים שאמר המבזבז אל יבזבז יותר מחומש". רבנו אברהם בן עזרא בספרו אבן עזרא (בראשית כח ,כב) מפרש את קבלת הנדר .ומבאר בזה ,כי יעקב אבינו קבל על עצמו להפריש מכל השפע והממון שייתן לו הקדוש ברוך הוא בדרך ובבית לבן ,ויהיה המעשר קודש לה' ,אם להקריב ממנו קרבנות ואם ליתנו לעניים ולזקוקים. רבנו משה בן נחמן הרמב"ן (בראשית כח ,כב) מפרש את יסוד הנדר בעת הצרה .ומבאר בזה, כי האבות הקדושים אף על פי שהיו מורגלים בנתינת מעשרות ,מ כל מקום בעת צרה וגזירת דרך הקדיש יעקב נדר מפורש ,כדי שתהיה זכות המעשר עומדת לו להגן עליו מכל פגע ומזעמו של עשו.

חכמי התוספות בספרם דעת זקנים (בראשית כח ,כב) מחדשים חילוק יסודי בתיקון האבות. ומבארים בזה ,כי יעקב תיקן מעשר מן הממון ,מה שלא היה מפורש בהנהגת יצחק שעסק במעשר דגן וגידולי קרקע ,ובכך חידש יעקב את יסוד מעשר הכספים לדורות. ומתוך מקראי הקודש ומפרשי התורה ,אנו פוסעים אל היכלי התלמוד ומאמרי חז"ל ,לעמוד על שורשי הסוגיה וגבולות נתינת המעשר. בגמרא במסכת כתובות (דף נ ע"א) מובאת תקנת חכמים וגבולה באושא .ומבארת בזה" ,אמר רבי אילעא ,באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ,תניא נמי הכי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות .מאי קרא ,וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" .וממקור זה למדו חכמים את שיעור החומש הסמוך ללשון הכפולה עשר אעשרנו ,כפי שפירש רש"י ששני עישורים הם חומש. בספר פרקי דרבי אליעזר (פרק כז) מובא מאמר רבי מאיר בראשוניות המעשר .ומבאר בזה" ,רבי מאיר אומר ,אברהם התחיל ראשון לעשר ,לקח המעשר מכל מה שהשיב מן הרכוש של סדום ועמורה ואת כל מעשר רכוש לוט בן אחיו ונתן לשם בן נוח ,שנאמר ויתן לו מעשר מכל" .ומתוך מאמר זה מתבאר כי עצם נתינת המעשר כבר הייתה קיימת בימי זקנו אברהם אבינו. ומתוך מאמרי חז"ל והגמרות ,אנו מעפילים אל היכלם של רבותינו הראשונים והרמב"ם ,אשר לובנו דבריהם בזקוקין דנורא להגדיר מי מן האבות תיקן את מצוות המעשר. מרן רבנו משה בן מיימון בספרו משנה תורה לרמב"ם (הלכות מלכים פרק ט הלכה א) מפרש את סדר המצוות שהוסיפו האבות הקדושים .ומבאר בזה ,על ששה דברים נצטווה אדם הראשון ,על עבודה זרה ועל ברכת השם ועל שפיכות דמים ועל גילוי עריות ועל הגזל ועל הדינים ,אף על פי שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו והדעת נוטה להן מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטווה ,הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו נמצאו שבע מצוות ,וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם ,בא אברהם ונצטווה יתר על אלו במילה והוא התפלל שחרית ,ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפילה אחרת לפנות היום ,ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית ,ובמצרים נצטווה עמרם במצוות יתירות עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו. ורבנו אברהם בן דוד בספרו השגות הראב"ד (שם) משיג על דברי הרמב"ם .ומבאר בזה ,כן היה ראוי לומר והוא התפלל שחרית והפריש מעשר .והביא ראיה מדברי הפרקי דרבי אליעזר שאברהם אבינו הוא שהתחיל ראשון לעשר ,שנתן מעשר לשם בן נח מכל שלל המלחמה ,ועל כן הקשה מדוע זקף הרמב"ם את המעשר דווקא ליצחק. וכבר יישב בשו"ת קדמון מקום שמואל את סדר המצוות שהוסיף עמרם במצרים ,שהיו אלו מצוות קידושין וגיטין ,שעמד עמרם וגירש את אשתו וחזר וקידש .ולעניין קושיית הראב"ד ,מצינו ג' דעות יסודיות בראשונים מי תיקן את המעשר :ברמב"ם מבואר שיצחק תיקן מעשרות ,בהשגת הראב"ד מבואר שאברהם תיקן מעשרות ,ובדעת זקנים לבעלי התוספות מבואר שיעקב תיקן מעשר מן הממון. ומתוך יסודותיהם של הראשונים ,אנו באים אל שולחנם של גדולי האחרונים ,אשר נדרשו ליישב את הסתירות והתמיהות המרכזיות העולות מתוך נדרו של יעקב וחידושי האבות. רבי דוד הלוי סגל בספרו טורי זהב (יו"ד סימן רנח) מחדש יישוב מתוק בביאור נדרו של יעקב

אבינו .ומבאר בזה ,כי לפי הדין עני שאין לו מאתיים זוז אינו מחויב בנתינת מעשרות מן הדמאי, וזהו שחידש יעקב אבינו בנדרו ,שאף אם יהיה במצב של עוני ויקבל מן השמיים רק לחם לאכול ובגד ללבוש ,עדיין יחמיר על עצמו ליתן מעשר ואפילו מן הספק והדמאי .וכיוצא בזה מצינו מחלוקת הפוסקים ביו"ד סימן רנח ,שדעת הרמ"א והש"ך שעני פטור ממעשר כספים ויתן לעצמו, ואילו דעת הב"ח שגם עני חייב במעשר כספים ,וזה מה שנדר יעקב שגם במצב של עניות לא ינהוג כפטור אלא יחמיר כסברת הב"ח ליתן מעשר. רבי משה סופר בספרו שו"ת חתם סופר (חלק יורה דעה סימן רלב) מחדש חילוק יסודי בין מעשר דגן למעשר כספים .ומבאר בזה ,כי יצחק אבינו תיקן את המעשר מגידולי קרקע ומדגן ,כמבואר בכתוב ויזרע יצחק בארץ ההיא ,ואילו אברהם אבינו נתן מעשר כספים משלל המלחמה .ונדרו של יעקב אבינו עשר אעשרנו לך היה כמעשרותיו של אברהם ולא של יצחק ,לפי שלא היו לו ליעקב בצאתו לדרך גידולי קרקע של דגן תירוש ויצהר ,אלא קיבל על עצמו מעשר כספים מ כל הממון שירוויח. רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס בספרו מהרשה (בחידושי אגדות מסכת כתובות דף נ ע"א) מפרש את גדר המבזבז אל יבזבז יותר מחומש .ומבאר בזה ,כי יעקב אבינו חידש בנדרו את שיעור החומש, שכן המילה אעשרנו מורת על מעשר שני מן הנותר ,שהוא שיעור חומש מן הממון כולו ,וכפי שמצינו בגמרא ששני עישורים הם חומש. רבי חיים יוסף דוד אזולאי בספרו נחל קדומים (פרשת ויצא) מחדש פירוש מופלא בלשון עשר אעשרנו .ומבאר בזה ,כי חידושו של יעקב היה בנתינת חומש ,שאינו מפריע ומעשר מן התשעים שנשארו לאחר המעשר הראשון ,אלא נותן לכתחילה פעמיים עשר אחוז מכלל השפע ,וזהו שנאמר עשר אעשרנו. רבי שמואל שור בספרו סמיכות חכמים (ריש מסכת ברכות) ורבי נתן נטע שפירא בספרו מגלה עמוקות (פרשת ויצא) מחדשים פשרה נפלאה בחלוקת המעשרות בין ג' האבות .ומבארים בזה ,כי אברהם אבינו נתן תרומה גדולה כמבואר בלשון הרימותי ידי ,ונתנה לשם בן נח שהיה כהן לאל עליון .יצחק אבינו תיקן מעשר ראשון .ויעקב אבינו תיקן מעשר שני ומעשר עני ,ולכן כפל את בלשונו עשר אעשרנו ,כנגד שני המעשרות הללו. ומתוך בירור יסודותיהם של גדולי האחרונים ,אנו מעפילים אל היכליהם של גדולי הדורות האחרונים ,אשר הוסיפו נופך זך ועמוק לביאור תפילתו ונדרו של בחיר האבות. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (על הלכות ומנהגי ימים נוראים) מחדש יסוד עצום בחיוב מעשר כספים ובגדר נדרו של יעקב .ומבאר בזה ,כי אף על פי שנחלקו הפוסקים אם מעשר כספים הוא מדאורייתא ,מדרבנן או מנהג בעלמא ,מ כל מקום מי שנוהג בו בקביעות נחשב כמי שקיבל על עצמו בנדר ,ונדרו של יעקב אבינו מלמד שקבלת המעשר במאמר ובלשון נדר מעמידה את השפע ומבריחה את המזיקין וההפסד מן האדם. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת ויצא) מחדש ביאור נפלא בהבדל שבין מתנה לבין חיוב קבוע .ומבאר בזה ,כי אברהם אבינו נתן מעשר באופן חד פעמי משלל המלחמה בתורת

הודיה ומתנה ,ואילו יצחק ויעקב קבעו את המעשר כחוק ומשפט קבוע לכל שבח נכסים ורווח הבא ליד האדם ,ובכך הפכו את נתינת המעשר ממחווה של הודיה להנהגה מתמדת של שותפות עם שמיים בכל נכסי האדם. ומתוך דבריהם המאירים של גדולי הדורות ,נפתחים לפנינו שערי הלכה ומעשה ,והדברים עולים ומתבררים בנפקא מינות מעשיות המורות דרך בנתיבות חייו של עובד ה'. חיוב מעשר כספים מרווחים וממון לעומת גידולי קרקע – מתוך החילוק שהביא החתם סופר בין מעשר דגן של יצחק לבין מעשר כספים של אברהם ויעקב ,מתבררת נפקא מינא הלכתית למעשה ,שחובת הפרשת מעשר אינה מצומצמת רק למי שיש לו שדות וגידולי קרקע ,אלא משתרעת על כל כסף ,משכורת ורווח כספי הבא לידו של האדם בכל משלח יד. חיוב עני בנתינת מעשר כספים ממעט נכסיו – מתוך יסודו של הט"ז שבירר את נדרו של יעקב גם כשיקבל רק לחם לאכול ובגד ללבוש ,יוצאת נפקא מינא מעשית במחלוקת השו"ע ,הרמ"א והב"ח ,האם אדם שאין לו אלא כדי חיותו המצומצמת חייב ליתן מעשר כספים ,או שמא פטור מלהפריש ממעט מזונו. שימוש בכספי מעשר לצורך מצוות אחרות או לצרכי עניים בלבד – מתוך המחלוקת שהובאה בין החתם סופר והמהרי"ל לבין הש"ך ,עולה נפקא מינא מעשית האם מותר לאדם לקנות ממעות המעשר ספרים ,נרות לבית הכנסת או חפצי מצווה אחרים ,או שמא עיקר ייעודם של כספי המעשר מוקדש כולו לתמיכה בעניים ובעמלי תורה בלבד. גבול נתינת צדקה עד חומש שלא להגיע לידי עניות – מתוך התקנה שנתקנה באושא והלימוד מלשונו של יעקב עשר אעשרנו ,נפסק להלכה גבול מעשי בשיעור נתינת הממון ,שאף מי שלבו רחב בצדקה אל יבזבז יותר מחומש נכסיו ,כדי שלא ירד מנכסיו ויצטרך הוא עצמו לבריות. ומתוך בירור הנפקא מינות וההשלכות המעשיות ,נפתחים מעיינות החכמה אל התבוננות רעיונית עמוקה במבנה הבריאה ובסדר הנהגת ה'. ונראה להסביר ,כי יסוד הנדר והפרשת המעשר שקיבל על עצמו יעקב אבינו דווקא בצאתו אל השדה והגלות ,מגלים לנו את הברכה האלוהית הטמונה בצמצום החומרי ובקביעת הגבול .בטבעו של עולם ,ככל שהממון והנכסים מתרבים ,כך גוברת תחושת האדנות של האדם על קנייניו ,והוא נוטה לשכוח את המקור העליון המשפיע עליו חיים ופרנסה .כאשר האדם מפריש מראש עשירית או חומש מכל רווחיו ,הוא מעיד ומכריז בפה מלא ובפועל ממש כי אין הוא אלא אפוטרופוס ושליח על משאביו ,וכי כל הממון שבידו שייך לבורא עולם .הקדשת החלק העשירי מעמידה את תשעת החלקים הנשארים בבחינת קודש ומשרה בהם שפע ,ברכה והצלחה בלא מצרים. ונראה עוד ליישב ,כי ההבדל שבין מתנה מקרית לבין חוק ומשפט קבוע מגלם תפיסת עולם מחודשת בעבודת השם .אברהם אבינו העלה את השפע במעשר מיוחד לאחר ניצחון כביר ,אך יעקב אבינו קידש את השפע היומיומי והפך את המעשר לדרך חיים תמידית .נדרו של יעקב פותח פתח לכל אדם מישראל לדעת ,שאין להמתין לאירועים חריגים או לישועות מופלאות כדי להודות לה' ולהפריש מנכסיו ,אלא כל פרוטה ופרוטה הנכנסת לכיסו של האדם צריכה להיות קשורה בטבורה אל הקודש ,אל החסד ואל החזקת התורה.

ומתוך ההתבוננות הרעיונית בסדר הנהגת הבריאה ,נחשפת לפנינו הרחבה מחשבתית עמוקה, הנוגעת לנימי נפשו של האדם ,לאמונתו ולמסילת ישרים בפנימיות הנהגתו. ונראה להסביר ,כי הניסיון הגדול ביותר המלווה את נפש האדם במשאו ומתנו בעולם הזה הוא תחושת "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" .הבהלה ללחם והפחד הפנימי מפני עניות וחוסר יציבות מביאים את האדם להתכנסות עצמית ,לקמצנות ולעין רעה .כאשר יעקב אבינו עומד בודד בבית אל ,בלא משענת גשמית ובלא ממון בכיסו ,ומבטיח ליתן מעשר מכל אשר יקבל ,הוא מורה לנפש את סוד הביטחון והאמונה הזכה .נתינת המעשר היא פעולה פנימית של שחרור הנפש מן האחיזה הדורסנית בממון ,המלמדת את הלב כי הפרנסה אינה תוצאה של תחבולה אנושית ,אלא מתנת שמיים מזוקקת. ונראה עוד ליישב ,כי כפילות הנדר עשר אעשרנו לך נוגעת לעומק הזיכוך של המדות והרצון. המעשר הראשון שיוצא מכיסו של האדם נובע לעיתים מתוך תחושת חיוב או הרגל ,אך המעשר השני – החומש – מורה על נדיבות הלב ,על התקשרות נלהבת ועל חפץ פנימי להפוך את הקניין הגשמי לכלי קיבול של קדושה .כאשר האדם מרגיל את נפשו לתת מעבר להכרח ,הלב נפתחים מעיינות החמלה והחסד שבו ,העין הופכת לטובה ורואה את צער הזולת ,וכך נבנית בתוכו אישיות אצילית המחוברת אל מקור השפע הכללי. ומתוך בירור העומק המחשבתי ופנימיות עבודת הנפש העולה מן הסוגיה ,נפרס לפנינו מצפן מוסרי פנימי ומזוקק ,המורה דרך בתיקון המידות ובאיכות עבודת ה' בלא הטפה ובלא סיסמאות. ונראה לבאר ,כי היסוד המוסרי העמוק העולה מסוגיית נדרו של יעקב אבינו הוא תביעת היושרה והאחריות הפנימית כלפי השפע המופקד בידי האדם .טבעו של האדם להתבונן על רווחיו וממונו כאילו הם פרי עמלו הבלעדי ,ומתוך כך נבנית בתוכו זחיחות הדעת וצמידות חומרית .המוסר העמוק הנבנה מהקבלת המעשר מלמד כי כל נכסי האדם אינם אלא פיקדון רוחני ,והפחתת החלק העשירי או החומש מן השפע אינה חיסרון כי אם תנאי הכרחי לטהרת הממון ולשמירת המוסר האנושי והאלוהי. ונראה עוד להסביר ,כי המצפן הפנימי הנבנה מכאן מזהיר מפני מידת הציניות והחישוב הקר בעשיית חסד .הלימוד מתקנת אושא של המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ,לצד חובת העני לתת מעשר לפי דעת הב"ח והט"ז ,מציב מאזניים מדויקות למידת הנדיבות .המוסר התורני תובע מחד קדושה וגמישות הלב לחוש בצער הזולת ולחלוק מעט המזון גם מתוך צרור נקוב ,ומאידך מורה על אחריות ושיקול דעת שלא להביא את עצמו ואת בני ביתו לידי נפילה ונזקקות. ונראה ליישב עוד ,כי מן החילוק שהעירו האחרונים בין נתינה חד פעמית לבין חוק קבוע ,עולה אזהרה מוסרית עמוקה מפני התעוררות מוסרית חולפת .האדם נוטה לעיתים לפתוח את ידו ברגעי התרגשות או בעת צרה ומצוקה ,אך המבחן המוסרי האמיתי נמדד בעקביות ,בקביעות ובמערכת יחסים מתמדת של שותפות עם העניים ועמלי התורה בכל עת ובכל שעה. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :התקשרות קבועה ונאמנה בהפרשת מעשר כספים – להקפיד לחשב מתוך יושרה וטהרת הלב את כלל ההכנסות והרווחים ,ולייעד באופן קבוע ומסודר את חלק המעשר לתורה ולחסד בלא דחייה.

נתינה מתוך אחריות ושיקול דעת – לנהוג בתבונה ובמאזניים מדויקות בחלוקת הצדקה ,מתוך זהירות שלא לעבור את השיעור הראוי עד כדי פגיעה בפרנסת הבית והגעה לידי נזקקות. קביעות ועקביות בחסד – להפוך את הנתינה והטיית השכם לזולת להרגל קבוע ויומיומי המעצב את האופי ,ולא להסתפק בהתעוררות מקרית או במחוות חולפות בלבד. רוממות הנפש מעל האחיזה בחומר – להשכים ולזכור כי כל נכסי האדם אינם אלא פיקדון להרבות בו כבוד שמיים ,ולהשתחרר מן החשש והדאגה על ידי חיזוק יסוד הביטחון בהזן ומפרנס לכל.

עיקר העניין: עיקר העניין הוא שנדרו הכביר של יעקב אבינו בבית אל ,כאשר יצא בודד וחסר כל לדרך חרן והבטיח "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" ,פותח צוהר אל סוד קדושת הממון והברכה השורה בנכסי האדם .התימהון העצום שעמד בפתח הסוגיה ,מדוע הוצרך יעקב אבינו לידור על הפרשת מעשרות כאשר אבותיו אברהם ויצחק כבר קדמוהו והפרישו מעשרות לפניו ,קיבל נופך מופלא ורב פנים מפי רבותינו .מבין דברי מפרשי התורה והראשונים נתבררו גדר המצוות שהוסיפו האבות והנהגתם במעשרות ,אם היה זה מעשר משלל מלחמה ,מעשר דגן וגידולי קרקע ,או חידוש מעשר כספים מכל ריווח וממון .מתוך היכלי חז"ל והאחרונים נחשף יסוד החומש הנלמד מכפילות "עשר אעשרנו" ,סוד ההחמרה של עני החושש לפטור ונודר ליתן ממעט חיותו ,והפשרה הנפלאה של חלוקת תרומה ,מעשר ראשון ,מעשר שני ומעשר עני בין שלשת אבות האומה. כשם שביקש יעקב אבינו לקדש את כל השפע העתיד לבוא לידו ולהעמיד את הפרשת המעשר כיסוד תדיר וקבוע בחייו ,כך נדרש האדם לנהל את משאו ומתנו באמונה ובנדיבות הלב .רק מי שמכיר בכך שכל משאביו הם פיקדון עליון ומקדיש את מעשרותיו לקודש ולעזרת הדל ,זוכה לראות ברכה והצלחה בנכסיו ולהפוך את קנייני העולם הזה לכלים מזוקקים המשרים שכינה בתוך ביתו.