האם אדם שנדר להפריש מעשר כספים והשתמש בכספים הללו לצרכיו האישיים, חייב להחזירם ולשלמם בדיעבד?

האם אדם שנדר להפריש מעשר כספים והשתמש בכספים הללו לצרכיו האישיים, חייב להחזירם ולשלמם בדיעבד? צל כבד של מצוקה ודאגה פרס את כנפיו על ביתו של אותו יהודי ,כאשר נחתה עליו צרה צרורה שהרעידה את אמות הסיפים של חייו .כמנהג זרע קודש בעת צרה ,נשא את עיניו למרום ,נכנס בהכנעה אל תחומי התשובה ,התפילה והצדקה ,ועל שפתיו עלה נדר כביר בלשונו של יעקב אבינו: "וכל אשר תתן לי…

האם אדם שנדר להפריש מעשר כספים והשתמש בכספים הללו לצרכיו האישיים, חייב להחזירם ולשלמם בדיעבד? צל כבד של מצוקה ודאגה פרס את כנפיו על ביתו של אותו יהודי ,כאשר נחתה עליו צרה צרורה שהרעידה את אמות הסיפים של חייו .כמנהג זרע קודש בעת צרה ,נשא את עיניו למרום ,נכנס בהכנעה אל תחומי התשובה ,התפילה והצדקה ,ועל שפתיו עלה נדר כביר בלשונו של יעקב אבינו: "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" .והנה ,פלא עז אירע ,ישועת ה' כהרף עין צמחה והוא נושע מצרתו .אך אויה ,טבע האדם ויצרו החלישו את ידיו; ימי הרווחה השכיחו את גודל קבלת הנדר ,והוא לא הזדרז לפרוע את חובו ולא עישר את רווחיו ,עד אשר השתמש בכל כספי המעשרות לצרכיו שלו.

והנה כעבור ימים ,כאשר הקשיב ללבו והתעורר ברוחו לשוב בתשובה שלמה ,עמד נבוך ומשתומם מול חובו העבר והכנסותיו המצומצמות .זעקה גדולה וחרדה עמוקה התפרצו ממעמקי נפשו :מה יהיה על אותם מעשרות שכבר נזללו והושתו לצרכיו האישיים? הלא הנדר כבר חל, והכספים הללו היו אמורים להיות מוקדשים לקודש ולעניים! האם משורת הדין רובצת עליו חובה כבדה להחזיר כל פרוטה ופרוטה מאותן שנים שעברו ,או שמא יש פתח להקל ולפטור אותו מחובו למפרע? וכיצד יוכל להמשיך להחזיק בנדרו כאשר פרנסת ילדיו הקטנים דוחקת את רגליו? ומתוך המבוכה העצומה וחרדת הלב של אותו אדם העומד נבוך מול נדרו וחובות עברו, אנו פוסעים ביראת כבוד אל מקראי הקודש ואל מפרשי התורה המאירים את חובת הנדר והפרשת המעשר. “וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כח ,כב)

הכתוב מעמיד את יסוד הנדר שנדר יעקב אבינו ,שמתוך קבלתו למדנו את עצם חיוב הפרשת המעשר והתחייבות האדם לקודש. “איש כי ידור נדר לה' או השבע שבעה לאסור איסור על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל ,ג)

רבנו שלמה יצחקי רש"י (במדבר ל ,ג) מפרש את עוצמת איסור הנדר .ומבאר בזה" ,לא יחל דברו, לא יעשה דבריו חולין" ,כלומר שכל הנדר צדקה או מעשר מטיל חובת קדושה על פיו ועל ממונו. רבנו אברהם בן עזרא האבן עזרא (במדבר ל ,ג) מפרש את גדר קיום הנדר .ומבאר בזה ,כי השומר את פיו מלהפר את נדרו זוכה להשראת שכינה בממונו ,וכל המוציא מפיו חייב לעמוד בדיבורו ולא לעכב את מתנות הקודש והעניים. רבנו משה בן נחמן הרמב"ן (במדבר ל ,ג) מפרש את קדושת הדיבור בממונות .ומבאר בזה ,כי הנדר לידור צדקה יוצר שעבוד משפטי ורוחני על נכסי האדם ,והמעכב את הפרשת המעשר עובר על חובת קיום הנדר עד שיקיימו במועדו. ומתוך הכתובים ומפרשי התורה ,אנו פותחים את שערי היכלי התלמוד והמדרשים ,לראות כיצד לובנה סוגיה זו בגמרות הבבלי והירושלמי ובמאמרי חז"ל. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף נו ע"ב) מובא מימרא דשתקעת בעומק דין המזיק ואוכל מתנות כהונה .ומבארת בזה ,אמר רב חסדא :המזיק מתנות כהונה או שאכלן – פטור מלשלם .וביארו בגמרא את טעם הדבר ,משום שזהו ממון שאין לו תובעין ,שהרי אינך יכול להצביע על כהן מסוים שיש לו בעלות ממונית מוגדרת על המתנה הזו קודם שבאה לידו ,והמזיק או אוכל ממון שאין לו תובעין פטור מלשלם משורת הדין. בגמרא במסכת פאה (פרק ה משנה ד ובגמרא בבא מציעא שם) הובאה משנה מפורשת הדנה בעשיר שהעני בדרך .ומבארת בזה ,עשיר שהיה מהלך ממקום למקום והוצרך ליטול לקט שכחה ופאה או מעשר עני מחמת שאין לו מעות מזומנים עמו באותה שעה ,מותר לו ליטול ולפנס עצמו ,אך כשיחזור לביתו חייב לשלם לעניים .והקשתה הגמרא :והלא לקט שכחה ופאה ומעשר עני אף הם

ממון שאין לו תובעין ,ואם כן מדוע חייב לשלם? ודחה רב חסדא את הראיה ,שאין חיוב זה מעיקר הדין ,אלא מידת חסידות בלבד היא שהחמירו על עצמם לשלם לעניים. בגמרא במסכת כתובות (דף נ ע"א) מובאת דרשה נפלאה על גדר מעשה הצדקה בתוך ביתו של האדם .ומבארת בזה ,על הפסוק "אשרי שומרי משפט עושי צדקה בכל עת" (תהילים קו ,ג) ,וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת? דרשו חז"ל :זה הזן את בניו ובנותיו הקטנים .שכן המפרנס את יוצאי חלציו הסמוכים על שולחנו מקיים בזה מצוות צדקה במעלה העליונה ביותר בכל רגע ורגע. בגמרא במסכת נדרים (דף נט ע"א) ובמסכת ערכין (דף כג ע"א) מובאת סוגיית ההתרת נדרים והקדשות .ומבארת בזה ,כי כשם שניתן להישאל על הקדשות ולקבוע פתח חרטה בפני שלושה, כך ניתן להישאל על מתנות כהונה ומתנות עניים ,שאם נדר אדם ליתן צדקה וצר לו השעה או שנתחרט מחמת סיבה שלא חשב עליה בשעת הנדר ,מצאו לו חכמים פתח חרטה להתרת נדרים. ומתוך יסודות הש"ס והמדרשים ,אנו מעפילים אל היכלי הראשונים ,אשר ניתחו בעיון זך את גדרי הממון שאין לו תובעים ,את אפשרות התרת נדרי צדקה ואת סדר קדימות הנתינה בעבודת ה’. רבנו שלמה בן שמעון דוראן הרשב"ש בתשובותיו (סימן תנו) מפרש את גדר המזיק מתנות עניים ומתנות כהונה .ומבאר בזה ,כי כל עוד לא בא הממון לידו של עני או כהן מסוים ,אין לזה תובע מוגדר בבית דין היכול להוציא ממנו ממון ,ולפיכך האוכל או המשתמש במעות אלו פטור מתשלומין משורת הדין ,וכל חובת ההשבה האמורה בעשיר שנטל לקט ופאה אינה אלא ממידת חסידות בלבד ולא מעיקר החיוב. רבנו שלמה בן צמח דוראן התשב"ץ בספרו שו"ת תשב"ץ (חלק ב סימן קלא) מחדש חילוק יסודי ויחיד במינו בדין מי שנדר לעשר ואכל את מעשרותיו .ומבאר בזה ,כי בנוגע לכל אותם מעשרות שלא הפריש עד עתה והשתמש בהם לצרכיו ,אינו חייב להפרישם ולשלמם בדיעבד משום שהוא ממון שאין לו תובעים .ואם אותו אדם עשיר הוא ,עליו לשלם ממידת חסידות ,אך אם עני ודחוק הוא ,אין עליו כל חיוב לנהוג במידת חסידות ולשלם את שהשתמש לעצמו .עוד חידש שם התשב"ץ, כי מכאן ולהבא הנדר עומד בתוקפו ,אך אם יש לו בנים ובנות קטנים שהוא זנם ומפרנסם ,הרי הם קודמים לכל עני שבעולם בזכייה באותם מעשרות ,לפי שהזן את בניו הקטנים עושה צדקה בכל עת .עוד הוסיף שם ,שאם רצונו לצאת מכל ספק ,יכול להישאל על נדרו בפני שלושה דרך פתח וחרטה ,שכן נדרי צדקה ומתנות עניים דינם כהקדש ומתנות כהונה שניתן להישאל עליהם. רבנו משה בן מיימון הרמב"ם בספרו משנה תורה (הלכות מתנות עניים פרק ז הלכה יג) מפרש את סדר הקדימה במצוות צדקה .ומבאר בזה ,עני שהוא קרובו קודם לכל אדם ,ועניי ביתו קודמים לעניי עירו ,ועניי עירו קודמים לעניי עיר אחרת ,ומכאן שהמכלכל את הסמוכים על שולחנו וקרוביו הנצרכים מקיים בהם עיקר מצוות צדקה ומעשר כספים כדת וכדין. רבנו אשר בן יחיאל הרא"ש במסכת נדרים (פרק ה) מפרש את גדר ההתרה בנדרי צדקה .ומבאר בזה ,כי נדר שנדר אדם ליתן לצדקה סתם ,שלא לטובת עני מסוים שכבר זכה בממון או שנשען על כך באופן מפורש ,חלה עליו תורת נדר שניתן להישאל עליו בפני שלושה הדיוטות על ידי פתח וחרטה ככל שאר הנדרים שבתורה.

ומתוך יסודותיהם של הראשונים ,אנו באים אל שולחנם של גדולי האחרונים ,אשר נדרשו ליישב בעיון נמרץ את גדרי חובת התשלומין במעשר שאוכלו האדם ,את תוקף הנדר למפרע וללהבא, ואת אופן ההתרה בנדרי צדקה. רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רנח סעיף יב) מפרש את גדר המזיק או אוכל מתנות עניים .ומבאר בזה ,כי מי שייחד מעות לצדקה או התחייב במעשר ואכלן או איבדן ,אם עדיין לא באו ליד העני ,הרי זה ממון שאין לו תובעים ופטור מלשלם משורת הדין ,אלא שאם הוחזק באמידות ובעושר ראוי לו לשלם כדי לצאת ידי שמים ממידת חסידות. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו אהבת חסד (חלק ב פרק יח) מחדש ביאור נפלא בחובת פריעת חובות מעשר מן העבר .ומבאר בזה ,כי אדם שעיכב מעשרותיו והשתמש בהם לצרכי ביתו מחמת חסרון כיס או שכחה ,אף על פי שמעיקר הדין בתורת ממון שאין לו תובעים אין בית דין מוציאים ממנו ,מכל מקום כל עוד לא הותר נדרו בחרטה בפני שלושה ,רובצת עליו חובת מוסר וקדושה להשתדל ולפרוע את מעות המעשר כפי יכולתו כאשר תשיג ידו. רבי שבתאי כהן בספרו שפתי כהן הש"ך (יורה דעה סימן רנח סעיף קטן כו) מפרש את אופן התרת נדר שנדר לצדקה .ומבאר בזה ,כי כאשר נודר אדם ליתן מעשר או צדקה בסגנון נדרו של יעקב אבינו ,אינו נחשב כהקדש גמור שאין לו התרה ,אלא דינו ככל נדרי מצווה שניתן להיפטר ממנם על ידי שלושה הדיוטות בפתח וחרטה ,כגון שיאמר אילו הייתי יודע שיבואו עלי ימי דחק ולא אוכל לעמוד בזה ,לא הייתי נודר. ומתוך בירור יסודותיהם של גדולי האחרונים ,אנו מעפילים אל היכליהם של גדולי הדורות האחרונים ,אשר הוסיפו נופך זך ועמוק לביאור דיני הפרשת מעשר כספים ,תשלומי עבר ופרנסת בני ביתו של האדם. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (על הלכות פרוזבול ופטר חמור ,עמודים תלט-תמ) מחדש יסוד עצום בהתחייבות למעשר כספים ובדין ההתרה .ומבאר בזה ,כי אדם שאינו פועל מחמת מנהג בלבד אלא הוציא מפיו נדר מפורש להפריש מעשר כספים ,חייב להפריש מכל רווחיו, אולם אם יורד מנכסיו או שפרנסת בני ביתו הקטנים דחוקה עד מאוד ,רשאי להישאל על נדרו בפני שלושה דרך פתח וחרטה ,ובפרט כאשר עיקר נדרו נעשה בעת צרה ומתוך חרדה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (יורה דעה סימן רלג ,הלכות מעשר כספים) מפרש את סדר הקדימה בהפרשת המעשר ומעות עבר .ומבאר בזה ,כי חובת פירעון ופרנסת בניו ובנותיו הקטנים הסמוכים על שולחנו קודמת לכל מתנת צדקה ומעשר עניים ,ומעות המעשר שנדר מכאן ולהבא יכול להוציאן על מזונותיהם וצרכיהם הכרחיים ,ואילו על מעות העבר שהשתמש בהם לצרכיו בעת דחקו ,אם אינו אמוד ואין ידו משגת ,אין לוחצים אותו לפרוע ,אלא סומך על פסק התשב"ץ שאין בממון שאין לו תובעים חיוב תשלומין בדיעבד. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (דברים ,סימן מ) מחדש ביאור נפלא בגדר ממון שאין לו תובעים במצוות צדקה .ומבאר בזה ,כי אף שחובת הצדקה והמעשר היא מצווה רמה המטילה חיוב גברא על האדם ,מ כל מקום מבחינת הלכות ממונות ומציאות החפצא ,אין לעניים זכות

ממונית מוגדרת בגוף המעות קודם שהפרישן ובאו לידם ,ולפיכך אדם שהשתמש במעות מעשר מתוך דחק אינו נחשב לגזלן כלפי עני מסוים ,ופטור מתשלומין בדיעבד כל עוד לא הוגדרו המעות עבור עני מפורש. ומתוך דבריהם המאירים של גדולי הדורות ,נפתחים לפנינו שערי הלכה ומעשה ,והדברים עולים ומתבררים בנפקא מינות מעשיות המורות דרך ישרה ונכונה בנתיבות חייו של האדם. חיוב פירעון מעשרות מן העבר לאדם שהעני או שפרנסתו מצומצמת – מתוך החילוק היסודי שחידש התשב"ץ ופסק השולחן ערוך ,עולה נפקא מינא מעשית ישירה לאדם שעיכב מעשרותיו בעבר והשתמש בהם לצרכי ביתו :אם כעת ידו משגת והוא מוגדר כעשיר ואמוד ,ראוי לו לשלם את חוב העבר ממידת חסידות ולצאת ידי שמים ,אולם אם הוא עני ודחוק בפרנסתו ,פטור לגמרי מתשלומי העבר משום שזהו ממון שאין לו תובעים ,ואינו חייב לנהוג במידת חסידות המביאה אותו לידי צער ודחק. שימוש בכספי מעשר מכאן ולהבא לפרנסת בנים ובנות קטנים – מתוך דברי הגמרא במסכת כתובות ופסק התשב"ץ והילקוט יוסף ,מתבררת נפקא מינא מעשית לאב הדחוק במזונות ביתו, שאינו צריך להרגיש נוקף ליבו על כך שאינו מעביר מעשרות לגבאי צדקה חיצוניים ,אלא רשאי ואף ראוי לו מכאן ולהבא לייחד את כספי המעשרות שנדר לצורך קניית מזונות ,כסות וצרכים הכרחיים של בניו ובנותיו הקטנים ,לפי שהזן את בניו הקטנים קודם לכל עני וקיים בו הכתוב עושה צדקה בכל עת. דרך התרת נדר שנאמר בלשון יעקב אבינו בעת צרה – מתוך דברי הש"ך ,החזון עובדיה והמנחת אשר ,עולה נפקא מינא מעשית לאדם שנדר לעשר את הכנסותיו בלשון נדר מפורש כדוגמת יעקב אבינו וכעת מתקשה לעמוד בזה ,שאינו כלוא בנדרו ללא מוצא ,אלא יכול להתכנס בפני שלושה הדיוטות ולהציג פתח חרטה ,כגון שיאמר שאילו היה יודע שייקלע למצוקה כספית או לשכחה לא היה נודר על דעת כן ,ועל ידי התרה זו נפטר מתוקף הנדר מכאן ולהבא. חובת תשלומין בדיעבד כאשר מעות המעשר כבר יוחדו עבור עני מוגדר – מתוך דיוק יסודם של הרשב"ש ,התשב"ץ והגר"א וייס ,עולה נפקא מינא חמורה ,כי כל הפטור משורת הדין באוכל כספי מעשר נאמר רק כאשר המעות היו התחייבות כללית שלא יוחדה עדיין ,אך אם פירש ואמר מעות הללו מיועדות לפלוני העני ,שוב אין זה ממון שאין לו תובעים אלא זכה בהם אותו עני ,ואם השתמש בהם הרי הוא חייב להחזירם ולשלמם עד פרוטה אחרונה. ומתוך בירור הנפקא מינות וההשלכות המעשיות ,נפתחים מעיינות החכמה אל התבוננות רעיונית עמוקה במבנה הבריאה ובסדר הנהגת ה’. ונראה להסביר ,כי המתח הפנימי הנוצר בין עוצמת הנדר בעת צרה לבין השחיקה והדחק של חיי היום יום ,חושף את היסוד העמוק של מהות הקדושה והממון .הנדר שמוציא האדם מפיו ברגעי מצוקה אינו רק הבטחה ממונית ,אלא הוא ביטוי להתעלות הרוחנית של הנפש המבקשת לאחוז בכיסא הכבוד ולפתוח שערי רחמים .אך כאשר הישועה באה והאדם חוזר לשגרת החומר ,מתגלה הפער בין הקדושה המופשטת של הנדר לבין הכלים המצומצמים של המציאות הגשמית .חכמי

התורה ,ברוחב דעתם ובחמלתם ,הגדירו את גדרי הממון שאין לו תובעים בדיוק כדי לבנות גשר בין רוממות הנדר לבין יכולת הקיום של האדם בתוך ימי דחקו. ונראה עוד ליישב ,כי פסק התשב"ץ המורה להפנות את מעות המעשר לפרנסת הילדים הקטנים, מחדיר תפיסה רעיונית עמוקה בגדר מצוות הצדקה .האדם נוטה לעיתים לחפש את הקדושה והחסד במרחקים ,במפעלים ציבוריים או בפרסומים חוצבי להבות ,בשעה שביתו פנימה משווע לתמיכה ולחיזוק .מגיעה התורה ומלמדת כי מעגל הצדקה והחסד הראשון ,הזך והמעולה ביותר, מתחיל בין כתלי הבית .הזן את בניו ובנותיו הקטנים אינו רק מקיים חובה טבעית ואנושית ,אלא הוא עוסק בצדקה הזכה ביותר ,המבטיחה את המשכיות הדורות ואת בניין הבית היהודי בטהרתו. ומתוך ההתבוננות הרעיונית בסדר הנהגת הבריאה ,נחשפת לפנינו הרחבה מחשבתית עמוקה, הנוגעת לנימי נפשו של האדם ,לאמונתו ולמסילת ישרים בפנימיות הנהגתו. ונראה להסביר ,כי המבוכה המחשבתית והמועקה הפנימית המלוות את האדם שנכשל בעכוב מעשרותיו ,משקפות את המאבק התמיד המתחולל בנפש בין התעוררות הרוח ברגעי שפלות וצרה לבין השכחה והרפיונות הפוקדים אותה בימי השלווה .ברגע המצוקה ,כשהאדם מרגיש חסר אונים ,נפתחות בנפשו מסילות טהורות של נדיבות והתמסרות ,והוא מוכן להקדיש מכל אשרו לקודש .אך כשהענן מתפזר והסכנה חולפת ,החומר נוטה לשוב ולהשתלט ,והמחשבה על הממון החסר מעוררת חששות ודאגות פרנסה .הלימוד מסוגיה זו מגלה לנפש כי גם אם נפלה מעדה והתרחשה שכחה או עכוב ,שערי תשובה ות תיקון אינם נעולים ,ועיקר עבודת ה' היא היכולת להתעשת ,להתייצב ביושרה ולהסדיר את חובות הנפש. ונראה עוד ליישב ,כי ההדרכה להפנות את המעשרות לפרנסת בניו הקטנים מציבה יסוד עמוק בבניין האישיות והפנימיות .היצר הרע מנסה לעיתים לבלבל את האדם ולהציג לפניו חיובים מרוחקים כקדושים יותר מן החובות הקרובים והמיידיים של חיי היום יום .התורה מלמדת כי טהרת הלב ונאמנות הרוח נמדדות בראש ובראשונה בדאגה הדוממת והיומיומית לב בני ביתו. כאשר אדם זן את ילדיו מתוך תודעה של מצווה וקדושה ,הוא הופך את שולחנו המעשי למזבח, ומבין כי אין סתירה בין דאגה חומרית פשוטה למשפחה לבין דרגות גבוהות של צדקה וחסד. ומתוך בירור העומק המחשבתי ופנימיות עבודת הנפש העולה מן הסוגיה ,נפרס לפנינו מצפן מוסרי פנימי ומזוקק ,המורה דרך בתיקון המידות ובאיכות עבודת ה' בלא הטפה ובלא סיסמאות. ונראה לבאר ,כי היסוד המוסרי העמוק העולה מסוגיית נדרו של אותו אדם ומפסק התשב"ץ הוא חובת היושרה והאחריות העצמית של האדם מול דיבורו וקבלותיו .כאשר אדם נודר בעת צרה ,נבחנת מוסריותו דווקא ברגעי הרווחה ,בנכונותו לעמוד בדיבורו ולא למסמס את התחייבותו הרוחנית .אך יחד עם זאת ,התורה מורה לנו כי המוסר האמיתי אינו מתבטא ברדיפה עצמית נוקשה המביאה את האדם ואת בני ביתו לידי פת לחם ,אלא בהערכה מציאותית ,ישרה ושקולה של היכולת והחובה. ונראה עוד להסביר ,כי המצפן הפנימי הנבנה מכאן מזהיר מפני מידת הרשלנות והדחיינות בענייני קודש וצדקה .העובדה שאדם מוצא את עצמו שוקע בחובות עבר מחמת עיכוב ושכחה

מלמדת על הצורך בהצבת גבולות וסדרים ברורים בניהול הממון .המוסר הנלמד מזה הוא להקדים ולהפריש כל חוב רוחני במועדו ,בטרם ייבלע בשטף ההוצאות ויהפוך למשא כבד הרובץ על המצפון. ונראה ליישב עוד ,כי מן היסוד של הנהגת החסד בתוך הבית פנימה עולה מסר מוסרי כביר ביחס לסולם העדיפויות בחיים .המוסר התורני דוחה בכל תוקף גילויי חסד חיצוניים הניזונים מגאוה או מחיפוש מעמד חברתי ,כאשר בתוך הבית פנימה שורר מחסור .הצדקה האמיתית ,המזוקקת והישרה ביותר מתחילה באחריות המוסרית הראשונית של האדם כלפי אשתו וילדיו ,ורק מתוך בית איתן ושבע יכולה הנדיבות להתפשט ולהשפיע גם על המעגלים הרחבים של החברה. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :זהירות בקבלת נדרים וקיומם במועדם – לשמור עין פקוחה וזהירה בעת שמקבלים התחייבות או נדר בעת צרה ,ולמהר ולפרוע את חובות הקודש מיד עם הגעת הרווחה ,בטרם יעבור הזמן ותשתכח הברכה. סדר עדיפויות ישר ונכון בצדקה – לדעת כי אחריות האדם הראשונה היא לרווחת בני ביתו וילדיו הקטנים ,וכי דאגה למזונותיהם ולצרכיהם הכרחיים אינה ביטול מצווה אלא קיומה הזך והנעלה ביותר. יושרה ומאור פנים בימי דחק – כאשר נקלע האדם למצוקה כספית או לעיכוב בחובות עבר ,לא ייפול ברוחו ולא יברח במבוכה ,אלא יפנה לחכמי התורה להסדיר את נדריו בהתרת נדרים כדי להלך ביושר ובטהרה. הכרה כי הממון הוא פיקדון עליון – להתבונן בכל עת בשפע ובפרנסה שהקב"ה משפיע עלינו, לנהל את נכסינו בתבונה ולייחד מהם חלקים לקודש ולחסד מתוך שפלות רוח והכרת הטוב.

עיקר העניין: עיקר העניין הוא ששאלה חמורה ומטלטלת הובאה אל שולחנו של רבנו שלמה בן צמח דוראן – התשבץ ,על אודות יהודי שנשאהו לבו בעת צרה ונדר בלשונו של יעקב אבינו "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" .לאחר שנושע מצרתו לא הזדרז לקיים את נדרו ואכל את כל מעשרותיו לצרכיו האישיים ,וכאשר התעורר בתשובה עמד נבוך וחרד מול חובות העבר המצטברים והכנסותיו המצומצמות .בתשובתו הבהירה והמפוארת (שו"ת תשבץ חלק ב ,קלא) פתח התשבץ נהורא מעליא ופסק חילוק יסודי :בנוגע לכל מעות המעשר מן העבר שלא הפריש והשתמש בהן לצרכיו ,פטור מלשלמן בדיעבד משום שהוא ממון שאין לו תובעים .ואף על פי שהמשנה במסכת פאה מחייבת עשיר שנטל לקט ופאה להשיב הממון לעניים ,ביארה הגמרא במסכת בבא מציעא בשם רב חסדא שאין חיוב זה מעיקר הדין אלא ממידת חסידות בלבד ,ולפיכך אם אותו אדם עשיר ואמיד ראוי לו לשלם ממידת חסידות ,אך אם עני ודחוק הוא אין עליו כל חיוב לנהוג במידת חסידות המביאה אותו לידי מחסור.

עיקר העניין -המשך: ברם מכאן ולהבא ,פסק התשבץ כי הנדר עומד בתוקפו לחייבו להמשיך ולהפריש מעשרות מהכנסותיו ,אלא שאם יש לו בנים ובנות קטנים שהוא זנם ומפרנסם ,הרי הם קודמים לכל עני שבעולם בזכייה באותם מעשרות ,כדברי הגמרא במסכת כתובות שהזן את בניו הקטנים הוא עושה צדקה בכל עת .ועוד חידש ,שאם ברצונו לצאת מכל ספק ולהשתחרר מאימת הנדר ,רשאי הוא להתכנס בפני שלושה הדיוטות ולהציג פתח וחרטה שאילו היה יודע שיבוא לידי שכחה ועיכוב לא היה נודר ,ומתירים לו את נדרו למישרים.