האם כהן שקיבל חמש סלעים לפדיון הבן חייב להפריש מזה מעשר כספים?

האם כהן שקיבל חמש סלעים לפדיון הבן חייב להפריש מזה מעשר כספים? שמחה עצומה ורוממות רוח ממלאות את הבית ,כאשר אבי הבן מתייצב מול הכהן ובידיו חמישה סלעים שקודש הם לשמים ,לפדות בהם את בנו בכורו כדת וכדין .הכהן נוטל את המעות המבריקות מידי האב ,מברך על הפדיון ומקיים מצוות עשה דאורייתא ,כשהמעות הללו הופכות להיות חולין בידו על פי גזירת התורה שזיכתה לו את המתנה הזו…

האם כהן שקיבל חמש סלעים לפדיון הבן חייב להפריש מזה מעשר כספים? שמחה עצומה ורוממות רוח ממלאות את הבית ,כאשר אבי הבן מתייצב מול הכהן ובידיו חמישה סלעים שקודש הם לשמים ,לפדות בהם את בנו בכורו כדת וכדין .הכהן נוטל את המעות המבריקות מידי האב ,מברך על הפדיון ומקיים מצוות עשה דאורייתא ,כשהמעות הללו הופכות להיות חולין בידו על פי גזירת התורה שזיכתה לו את המתנה הזו מתנה גמורה .והנה ,באותה שעה ממש נפתחת חקירה עמוקה ומרתקת בדיני ממונות ועבודת ה' :הרי מעות אלו אינן רווח ממוני רגיל שבא לאדם מיגיעת כפיו במסחר או במלאכה ,אלא מתנת שמים מיוחדת שהתורה בעצמה הקצתה לכהנים משרתי ה’! ומתוך כך נרעדו אמות הסיפים של הבית מול הספק הכפול :האם נימא שכיון שהתורה הקדושה היא זו שזיכתה לו את המעות הללו מתוך קדושת הפדיון ,אין בהם חובת מעשר כספים ,שהרי אינם רווח חולין דעלמא שהורו עליו חכמים או שנלמד מנדרו של יעקב אבינו? או שמא נשיב ונאמר כי בסופו של דבר קניין גמור הוא ,וכל שפע כספי ונכס הנכנס לרשותו של האדם מתחייב בהפרשת מעשר ללא יוצא מן הכלל? וכיצד התנגשו בסוגיה זו גדולי הדורות ובעל האמרי אמת מגור בדיון נפלא זה? ומתוך הספק והעמקתו ,אנו פוסעים ביראת כבוד אל מקראי הקודש ואל מפרשי התורה המאירים את יסוד מעשר הכספים ואת מתנות הכהונה. “וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כח ,כב) הכתוב מעמיד את יסוד חובת המעשר בממונו של האדם ,מתוך התחייבותו הרוחנית של יעקב אבינו בעת ללכתו לחרן. רבנו בעלי התוספות בספר תוספות על התורה (בראשית כח ,כב) מפרשים את יסוד הדין מתוך מדרש חז"ל .ומבארים בזה" ,מכאן ילפינן דיעקב תיקן מעשר כספים" ,כלומר שכל שפע וממון שהקדוש ברוך הוא נותן לאדם ,בכל אופן ובכל עניין ,הוקש לקבלת יעקב אבינו לעשר ממנו לשמים. “פדה תפדה את בכור האדם ...ופדויו מבן חודש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקודש" (במדבר יח ,טו-טז)

רבנו שלמה יצחקי רש"י (במדבר יח ,טו) מפרש את גדר מתנת הכהן .ומבאר בזה ,כי חמשת הסלעים הללו ניתנו לכהן כחלק ממתנות הכהונה שהקצה לו הבורא ,והם הופכים להיות שלו לגמרי לעשות בהם כרצונו. רבנו משה בן נחמן הרמב"ן (במדבר יח ,יא) מפרש את קדושת מתנות הכהונה ובעלות הכהן .ומבאר בזה ,כי מתנות הכהונה שהתורה התירה לכהנים הן זכייה גמורה משולחן גבוה ,ומשעה שבואו לידם נעשו ממונם הפרטי לכל דבר ועניין. ומתוך הכתובים ומפרשי התורה ,אנו פותחים את שערי היכלי התלמוד והמדרשים ,לראות כיצד לובנה סוגיה זו בגמרות הבבלי והירושלמי ובמאמרי חז"ל. בגמרא במסכת בכורות (דף יא ע"ב) מובא מימרא דשתקעת בגדר בעלות הכהן בחמשת הסלעים. ומבארת בזה ,כי חמשת הסלעים של פדיון הבן ניתנו לכהן במתנה גמורה משולחן גבוה ,ומשעה שבואו לידו הרי הם ממונו המוחלט והוא רשאי לקדש בהם אישה ,ליתנם במתנה או לקנות בהם כל חפץ ,לפי שנעשו חולין גמורים בידו. בגמרא במסכת מכות (דף יט ע"ב) ובמסכת בבא קמא (דף יג ע"א) הובא יסוד מופלא לגבי מתנות כהונה .ומבארת בזה" ,מתנות כהונה שנאמר בהן לכהן – הרי הן שלו" ,פירוש הדברים שאין הכהן נחשב כגבאי או כשליח הפועל מטעם שמים בלבד ,אלא התורה הפקיעה את הקדושה מן המעות והקנתה אותן לכהן לקניינו הפרטי המלא. בגמרא במסכת תענית (דף ט ע"א) מובאת דרשה נפלאה על יסוד הפרשת מעשר כספים ושפע הברכה .ומבארת בזה ,על הפסוק "עשר תעשר" (דברים יד ,כב) ,דרשו חז"ל :עשר בשביל שתתעשר, ומבארת הגמרא שזהו המסלול היחיד שבו מותר לאדם לבחון את הקדוש ברוך הוא ,שנאמר "ובחנוני נא בזאת" (מלאכי ג ,י) ,לפי שכל ממון הנכנס לרשות האדם ראוי להתחייב במעשר כדי שתשרה בו ברכה. בגמרא במסכת נדרים (דף פד ע"ב) מובאת סוגיית מתנה על מנת להחזיר במתנות כהונה .ומבארת בזה ,כי אם נתן אבי הבן את חמשת הסלעים לכהן במתנה על מנת להחזיר ,יצא ידי חובת פדיון הבן בלבד שנדרש שתהיה הנתינה גמורה ,ומכאן שחמישה סלעים הללו נחשבים כקניין גמור וכרווח ממוני שנכנס לידי הכהן. ומתוך יסודות הש"ס והמדרשים ,אנו מעפילים אל היכלי הראשונים ,אשר ניתחו בעיון זך את גדרי מתנות הכהונה ,את מהות חובת מעשר כספים ואת חלותה על ממון שזכה בו האדם משולחן גבוה. רבנו משה בן מיימון הרמב"ם בספרו משנה תורה (הלכות ביכורים פרק י הלכה א) מפרש את גדר בעלות הכהן במעות הפדיון .ומבאר בזה ,כי חמישה סלעים של פדיון הבן הן מכלל עשרים וארבע מתנות כהונה שניתנו לאהרון ולבניו ,ומשעה שהגיעו ליד הכהן הרי הן חולין גמורים וממונו המוחלט לכל דבר ועניין ,ואין בהם עוד שום קדושת הקדש. רבנו משה בן נחמן הרמב"ן בפירושו למסכת תענית (דף ט ע"א) מפרש את יסוד מעשר הכספים

שנלמד מיעקב אבינו .ומבאר בזה ,כי התחייבותו של יעקב אבינו "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" כוללת את כל סוגי הרווח והשפע שמגיע לידי האדם מכל מקום שהוא ,בין אם בא מיגיעת כפיו ובין אם בא במתנה או בזכייה מן השמים. רבנו אשר בן יחיאל הרא"ש בתשובותיו (כלל יג סימן יג) מפרש את היקף חיוב מעשר כספים בכל ירושה ומתנה .ומבאר בזה ,כי כל ממון שבא לידו של אדם שלא היה ברשותו קודם לכן ,כגון ירושה ,מתנה או מציאה ,חייב להפריש ממנו מעשר כספים ,לפי שאין חילוק במקור הרווח אלא בעצם העובדה שיתווסף הון לרשותו. רבנו יצחק בר ששת בשו"ת הריב"ש (סימן שמא) מפרש את גדר מתנות כהונה לגבי חובות המוטלים על הממון .ומבאר בזה ,כי אף על פי שמתנות הכהונה הן זכות שהתורה הקצתה לכהן ,מכל מקום מאימת שבאה לידו ונעשית שלו ,חלים עליה כל הדינים והחובות הממוניים וההלכתיים שחלים על כל ממון פרטי של אדם. ומתוך יסודותיהם של הראשונים ,אנו באים אל שולחנם של גדולי האחרונים ,אשר נדרשו ליישב בעיון נמרץ את השאלה האם כהן שקיבל חמש סלעים לפדיון הבן חייב להפריש מזה מעשר כספים. רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (יורה דעה סימן שו סעיף ד) מפרש את גדר מעות הפדיון שביד הכהן. ומבאר בזה ,כי חמשת הסלעים שקיבל הכהן בפדיון הבן הרי הם ממונו המוחלט ורשאי לעשות בהם כל מה שירצה ,ככל ממון חולין שזכה בו אדם מן ההפקר או במתנה. רבי אברהם צבי הירש אייזנשטט בספרו פתחי תשובה (יורה דעה סימן רמט סעיף קטן א) מפרש את היקף חובת מעשר כספים בכל מתנה ורווח .ומבאר בזה ,כי כל ממון ונכס שנכנס לרשותו של האדם מכל מקום שהוא ,אפילו בא לו במתנה גמורה שלא עמל בה ,חייב להפריש ממנו מעשר כספים כדין ,לפי שעיקר החיוב תלוי בעצם ריבוי הממון שנכנס לרשותו. האדמו"ר רבי אברהם מרדכי אלתר מגור בספרו אמרי אמת (בליקוטים להלכות פדיון הבן) מחדש ומביא את הדיון המרתק בסוגיה זו .ומבאר בזה ,שהיה מי שצידד לומר דכהן אינו חייב להפריש מעשר כספים מחמשת הסלעים שמקבל בפדיון הבן ,דכיון שהתורה הקדושה בעצמה זיכתה לו מעות אלה מתוך חובת המצווה ,אין אלו רווח חולין דעלמא אלא מתנת שמים .אמנם בעל האמרי אמת השיב לו וחידש דאף על פי כן חייב במעשר כספים ,דהויה כמו כל כסף שמרוויח שצריך להפריש ,לפי שמכל מקום נעשה ממונו הפרטי ונתרבה אוצרו. ומתוך בירור יסודותיהם של גדולי האחרונים ,אנו מעפילים אל היכליהם של גדולי הדורות האחרונים ,אשר הוסיפו נופך זך ועמוק לביאור דיני הפרשת מעשר כספים ממתנות כהונה ומעות פדיון הבן. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (על הלכות תרומות ומעשרות ,עמוד תכז) מחדש יסוד ברור בכל מתנה המגיעה לידי האדם .ומבאר בזה ,כי כל מתנה ממונית שניתנה לאדם ,ובכלל זה מתנות כהונה שזכה בהן הכהן משולחן גבוה ,נחשבת כתוספת הרווחה בממונו ,וכיון שהפכו המעות לחולין גמורים בידו ,חלה עליהן חובת הפרשת מעשר כספים ככל שאר רווחיו.

הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (יורה דעה סימן רמט ,הלכות מעשר כספים) מפרש את גדר מעות הפדיון שביד הכהן .ומבאר בזה ,כי חמשת הסלעים שנוטל הכהן מאבי הבן אינם נחשבים ככסף הקדש או כממון שיש בו קדושה עצמית הפוטרת ממעשר ,אלא משעה שנמסרו לכהן הרי הם ממונו הפרטי לכל דבר ,וחייב להפריש מהם מעשר כספים כדין כל מתנה ורווח שמרוויח האדם. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (דברים ,סימן מ) מחדש ביאור נפלא בגדר חובת המעשר על מתנות שהקצתה התורה .ומבאר בזה ,כי התורה לא פטרה את הכהן מחובות ממוניות האישיות המוטלות על גברא מתוך הממון שזכה בו ,וכיון שגדר מעשר כספים הוא חובת האדם לעשר מכל שפע ונכס המגיע לרשותו ,אין חילוק אם המקור הוא יגיעת כפיים או זכייה מן התורה ,וכל עוד הפכו המעות לממונו הפרטי של הכהן ,חייב להפריש מהם מעשר. ומתוך דבריהם המאירים של גדולי הדורות ,נפתחים לפנינו שערי הלכה ומעשה ,והדברים עולים ומתבררים בנפקא מינות מעשיות המורות דרך ישרה ונכונה בנתיבות חייו של האדם. חיוב כהן בהפרשת מעשר כספים ממתנות כהונה ממוניות – מתוך דברי האמרי אמת והחזון עובדיה ,עולה נפקא מינא מעשית ישירה לכהן המקבל חמישה סלעים לפדיון הבן ,או מתנות כהונה ממוניות אחרות ,שאינו יכול לפטור את עצמו בטענה שזהו כסף שזיכתה לו התורה משולחן גבוה ,אלא משרצה ליהנות ממעות אלו לצרכיו הפרטיים ,חייב להפריש מהם עשירייה לצדקה ככל רווח וממון המגיע לידו. הפרשת מעשר כספים ממתנה שניתנה לאדם לצורך קיום מצווה – מתוך הדיון בחמשת הסלעים ,מתבררת נפקא מינא מעשית לכל אדם המקבל כסף במתנה המיועדת לקיום מצווה, כגון כסף המועבר לחתן וכלה או למלגות לימוד :משעה שהמעות נכנסו לבעלותו המוחלטת של המקבל והפכו לממונו הפרטי ,חלה עליהם חובת מעשר כספים ,שכן חובת המעשר אינה תלויה באופן הופעת הממון אלא בעצם הגידול ברכושו של האדם. ניכוי הוצאות הדרך של הכהן ממעות הפדיון קודם הפרשת המעשר – מתוך היסוד שהתבאר בשולחן ערוך ובמנחת אשר לגבי חישוב הרווח הנקי במעשר כספים ,עולה נפקא מינא מעשית לכהן שטרח ונסע למרחקים כדי למול או לפדות את הבכור :אם היו לו הוצאות נסיעה או ביטול מלאכה מפורש לצורך קיום המצווה ,רשאי הוא לנכות הוצאות אלו מחמשת הסלעים ,ורק מן הרווח הנקי שנשאר בידו חייב להפריש מעשר כספים. פטור ממעשר כספים כאשר הכהן מחזיר את המעות לאבי הבן במתנה גמורה – מתוך סוגיית הגמרא בנדרים לגבי מתנה על מנת להחזיר ,עולה נפקא מינא מעשית לכהן המוותר על זכותו ומחזיר את חמשת הסלעים לאבי הבן הדחוק בממון :כיון שלא נהנה מן המעות ולא נותרו ברשותו כרווח ממוני ,אינו חייב להפריש מהם מעשר כספים כלל ,שהרי לא נתרבה אוצרו ולא נכנס ממון זה לחשבונו הפרטי. ומתוך בירור הנפקא מינות וההשלכות המעשיות ,נפתחים מעיינות החכמה אל התבוננות רעיונית עמוקה במבנה הבריאה ובסדר הנהגת ה’.

ונראה להסביר ,כי הספק המחשבתי האם כהן חייב במעשר כספים מחמשת הסלעים ,נוגע ביסוד העמוק של התקשרות האדם לשפע האלוקי .מחד גיסא ,הכהן מייצג את מדרגת הקודש העליונה ,מקבל מתנה ישירה משולחן גבוה ,ומכוח זה יכלה לעלות המחשבה כי ממון שמקורו בקדושת המצווה פטור ממבחני החומר הרגילים .אך מאידך גיסא ,בא בעל האמרי אמת ומלמדנו כי ברגע שהשפע הרוחני יורד אל כלי הקיבול האנושי ונכנס לרשותו של האדם ,הוא מחייב אותו מיד בהכרת הטוב ובפתיחת הלב כלפי הזולת .אין אדם בעולם ,ואפילו הוא כהן המשרת בקודש, שמורם מחובת הנתינה וההשתעבדות לקל חי. ונראה עוד ליישב ,כי דווקא במתנה שזיכתה לו התורה ,חפצה החכמה העליונה לבחון את מידת הענווה של האדם .היצר עלול להשיא את הכהן לחשוב כי מעות אלו מגיעות לו בזכות מדרגתו וייחוסו ,ולפיכך אינו חייב לוותר מהן דבר .באה ההלכה ומורה לו להפריש מעשר כספים דווקא מתוך אותם חמישה סלעים ,כדי להחדיר בנפשו את ההכרה כי גם מתנות הכהונה אינן אלא פיקדון, וכל שפע שבא לאדם – בין ביגיעה ובין בזכייה משולחן גבוה – עליו לרוממו ולהקדיש ממנו חלק לטובת הנזקקים. ומתוך ההתבוננות הרעיונית בסדר הנהגת הבריאה ,נחשפת לפנינו הרחבה מחשבתית עמוקה, הנוגעת לנימי נפשו של האדם ,לאמונתו ולמסילת ישרים בפנימיות הנהגתו. ונראה להסביר ,כי המפגש בין הכהן המקבל את חמשת הסלעים לבין חובת ההפרשה מעורר התבוננות פנימית בנפש האדם ביחס לכל שפע הבא לו בלא עמל .כאשר אדם מרוויח מעות ביגיעת כפיו ובזיעת אפו ,נקל לו להבין כי עליו לעשר מהם ,שהרי הוא רואה את העבודה ואת הברכה הצמודה לה .אך כאשר בא לידו שפע בזכייה קלה ,במתנה או בזכות שזיכתה אותו התורה ,נוטה הנפש לחוש תחושת בעלות מוחלטת ולראות בממון זה נכס שאין עליו שום ערעור או חובה. הלימוד מסוגיה זו מזכיר לנפש כי כל מתנה מן השמים ,קלה כחמורה ,דורשת עבודה פנימית של זיקוק והכנעה ,והדרך היחידה להפוך מתנה גשמית לצינור של קדושה היא על ידי נתינה מתוכה לאחרים. ונראה עוד ליישב ,כי ההוראה לכהן לעשר ממעות הפדיון בונה בתוכו את מידת ההשתוות והחיבור לכלל ישראל .הכהן העומד במדרגה רוחנית ומקבל מתנות כהונה מן העם ,עלול היה לחוש ניתוק פנימי או עליונות מוסרית כמקבל בלבד .התורה ,בהטילה עליו את חובת המעשר, מעמידה אותו יחד עם כל אחד מישראל באותו מעגל קדוש של נותני צדקה .בזה נבנית בנפשו התודעה כי כולנו מקבלים משולחן גבוה ,וכולנו מחויבים להמשיך את אשד החסד והנתינה הלאה, ללא התנשאות וללא נבדלות. ומתוך בירור העומק המחשבתי ופנימיות עבודת הנפש העולה מן הסוגיה ,נפרס לפנינו מצפן מוסרי פנימי ומזוקק ,המורה דרך בתיקון המידות ובאיכות עבודת ה' בלא הטפה ובלא סיסמאות. ונראה לבאר ,כי היסוד המוסרי העמוק העולה מהכרעת גדולי הדורות ובעל האמרי אמת מגור הוא עקרון השוויון המוסרי לפני חוקי התורה והחסד .גם מי שנמצא במעמד רוחני נישא ,ואפילו כהן המשרת בקודש והזוכה למתנות מן השמים ,אינו פטור מן החובות המוסריות הפשוטות המוטלות

על כל אדם מישראל .המוסר התורני מזהיר מפני תפיסה עצמית של זכויות יתר ,ומלמד כי ככל שהאדם זוכה למעמד ולזכויות גבוהים יותר ,כך נדרשת ממנו זהירות יתרה בעמידה בחובות הנתינה והערבות הדדית. ונראה עוד להסביר ,כי המצפן הפנימי הנבנה מכאן מעורר את האדם לעקור מתוכו את מידת האנוכיות והאחיזה היתרה בממון .כאשר התורה מזכה לאדם נכס או מתנה ,המבחן המוסרי האמיתי שלו נחשף ברגע שבו הוא נדרש להוציא חלק מאותה מתנה לטובת הנזקקים .הנכונות של הכהן להפריש מעשר מחמשת הסלעים שזה עתה קיבל מורה על עין טובה ,על נדיבות הלב ועל התגברות על היצר המבקש לנכס כל רווח לעצמו בלבד. ונראה ליישב עוד ,כי מן היסוד של הפרשת מעשר מכל מתנה וזכייה עולה מסר מוסרי כביר ביחס למידת הכרת הטוב .האדם המורגל להפריש מעשר מכל שפע הנכנס לרשותו ,בונה בתוכו אישיות המכירה בכך ששום דבר אינו מובן מאליו ואין הוא הבעלים הבלעדי על ממונו .כל רווח וכל מתנה נתפסים בעיניו כפיקדון המטיל עליו אחריות מוסרית להרבות חסד וצדקה בעולם. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :זהירות והקפדה בהפרשת מעשר כספים מכל רווח – לדעת כי כל שפע ,מתנה ,או זכייה ממונית הנכנסת לרשותו של האדם ,מחייבת בהפרשת מעשר כספים ,ואין לפטור ממון זה בטענות שונות של מקור הכסף. השוואת החובות המוסריות לכל אדם – להפנים כי מעמד רוחני או ייחוס אינם פוטרים מן החובות הפשוטות של חסד ונתינה ,וכי כל אדם מחויב לפתוח את ידו ולשתף משפעו עם הזולת. הכרת הטוב וראיית הממון כפיקדון – להתבונן בכל רווח המגיע לידינו כמתנת שמים ,לנהוג ברווחים הללו בענווה ולהקדיש מהם חלק לקודש ולצדקה מתוך עין טובה ונדיבות הלב.

עיקר העניין: עיקר העניין הוא ששאלה מרתקת וחשובה נשאלה בעניינו של כהן שקיבל חמישה סלעים מאבי הבן לצורך פדיון הבן ,האם חייב הכהן להפריש ממעות הללו מעשר כספים .יסוד הספק נשען על פירוש בעלי התוספות על התורה (בראשית כח ,כב) שהביאו מהמדרש שיעקב אבינו תיקן מעשר כספים מן הפסוק "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" ,ומכאן נסתפקו האם כהן שקיבל חמישה סלעים חייב להפריש מזה מעשר כספים ,או שמא כיון שהתורה הקדושה היא זו שזיכתה לו מעות הללו כמתנת כהונה ,אינו חייב להפריש ממנה .והנה בספר אמרי אמת (בליקוטים להלכות פדיון הבן) הביא שהיה מי שצידד לומר דכהן אינו חייב להפריש מעשר כספים מחמשת הסלעים ,דכיון שהתורה זיכתה לו מעות אלה הרי הם שלו ואינם רווח חולין דעלמא .אמנם בעל האמרי אמת השיב על כך בבירור וחידש דאף על פי כן חייב הכהן במעשר כספים ,דהויה כמו כל כסף שמרוויח שצריך להפריש ,לפי שמשעה שנמסרו המעות לכהן נעשו ממונו הפרטי לכל דבר ועניין ,וכל שנתרבה אוצרו ונכנס שפע לרשותו חייב לעשר ממנו לשמים.