האם אדם שנגנב ממנו כסף ולאחר מכן הוחזרה לו הגניבה חייב להפריש ממנו מעשר כספים פעם נוספת?

האם אדם שנגנב ממנו כסף ולאחר מכן הוחזרה לו הגניבה חייב להפריש ממנו מעשר כספים פעם נוספת? המולה גדולה וחרדה עמוקה פוקדות את הבית ,כאשר אדם מגלה לפתע כי סכום עתק שנאגר בעמל וביגיעה נעלם כלא היה ,לאחר שנגנב מידו בידי בן עוולה .הלב נשבר אל מול אובדן השפע והפרנסה ,והנה ,לאחר ימים או שבועות של מבוכה ודאגה ,מתרחש הנס והגניבה מוחזרת לבעליה, או שהגנב נתפס והשיב את…

האם אדם שנגנב ממנו כסף ולאחר מכן הוחזרה לו הגניבה חייב להפריש ממנו מעשר כספים פעם נוספת? המולה גדולה וחרדה עמוקה פוקדות את הבית ,כאשר אדם מגלה לפתע כי סכום עתק שנאגר בעמל וביגיעה נעלם כלא היה ,לאחר שנגנב מידו בידי בן עוולה .הלב נשבר אל מול אובדן השפע והפרנסה ,והנה ,לאחר ימים או שבועות של מבוכה ודאגה ,מתרחש הנס והגניבה מוחזרת לבעליה, או שהגנב נתפס והשיב את כל הממון עד הפרוטה האחרונה .בשעה זו ,כשהשמחה ממלאה את הלב והרווחה שבה אל הבית ,ניצבת ועולה חקירה הלכתית ורוחנית מרתקת :האם כסף זה ,שבעליו כבר הפריש ממנו מעשר כספים כדת וכדין בעת שהרוויח אותו בראשונה ,נחשב כעת כרווח חדש שנכנס לרשותו ומחייבו בהפרשת מעשר כספים שנית? ומתוך כך נרעדו אמות הסיפים של הבית מול הספק הכפול :האם נימא שכיון שבעבר כבר הופרשו מעשרות ממעות אלו ,אין מקום לחייבו שנית ,שהרי לא נתרבה אוצרו מעבר למה שהיה לו מתחילה? או שמא נשיב ונאמר כי משעה שנלקח הכסף ויצא מרשותו ,נפער חלל בממונו, והשבתו כעת נחשבת כרווח ממוני חדש המבשיל חובת מעשר מחודשת? וכיצד מאירה פרשת השבוע סוגיה זו ,ומה חילקו בזה גדולי הדורות ,רבי ראובן מרגליות ,מו"ר הגרי"ש אלישיב והציץ אליעזר ביחס ליואש הבעלים? ומתוך הספק והעמקתו ,אנו פוסעים ביראת כבוד אל מקראי הקודש ואל מפרשי התורה המאירים את סוגיית השבת הגזלה והגנבה ואת חובת המעשר“ .והשיב את הגזלה אשר גזל או את העושק אשר עשק או את הפיקדון אשר הופקד אתו או את האבדה אשר מצא" (ויקרא ה ,כג)

הכתוב מעמיד את יסוד חובת ההשבה של ממון שנלקח מבעליו ,להחזירו לרשותו המקורית. רבנו שלמה יצחקי רש"י (ויקרא ה ,כג) מפרש את גדר השבת ממון שנלקח .ומבאר בזה ,כי מצוות השבה היא להחזיר את החפץ או הממון עצמו לרשות הבעלים ,כדי להעמיד את נכסיהם במצב שבו היו קודם הנטילה. “כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגונב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שניים" (שמות כב ,ו)

רבנו משה בן נחמן הרמב"ן (שמות כב ,ו) מפרש את דין הגנבה ויציאת הממון מרשות הבעלים. ומבאר בזה ,כי כאשר נגנב הממון ,מתחולל שינוי במעמדו המשפטי של הכסף ,וכל עוד לא התייאשו הבעלים ,עדיין רשותם וממונם עליו. “וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כח ,כב)

רבנו בעלי התוספות בספר תוספות על התורה (בראשית כח ,כב) מפרשים את יסוד חובת מעשר כספים .ומבארים בזה" ,מכאן ילפינן דיעקב תיקן מעשר כספים" ,שכל שפע וריווח שמגיע ליד האדם מחדש ,חייב להפריש ממנו מעשר לשמים. ומתוך הכתובים ומפרשי התורה ,אנו פותחים את שערי היכלי התלמוד והמדרשים ,לראות כיצד לובנה סוגיה זו בגמרות הבבלי והירושלמי ובמאמרי חז"ל.

בגמרא במסכת בבא קמא (דף סו ע"א) מובאת סוגיה מרכזית בדין ייאוש בעלים בגזלה וגנבה. ומבארת בזה ,כי כאשר נגנב ממון והתייאשו הבעלים ממנו ,נפסק הקשר המשפטי והממוני שבין הבעלים לבין הכסף ,ופקעה רשותם ממנו לגמרי. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף כב ע"ב) מובא היסוד הגדול לגבי מעמד הממון קודם ייאוש. ומבארת בזה ,שכל עוד לא התייאשו הבעלים מן הממון שנלקח ממנם ,עדיין ברשותם הוא עומד, ואינו נחשב כדבר שיצא מרשותם לגמרי ,אלא כנכס שנעלם לשעה וסופו לחזור. בגמרא במסכת תענית (דף ט ע"א) מובאת הדרשה הידועה על יסוד חיוב מעשר כספים .ומבארת בזה" ,עשר תעשר" (דברים יד ,כב) – עשר בשביל שתתעשר ,ומבארת הגמרא שחובת המעשר חלה על כל ריווח ושפע חדש שנכנס לאוצרו של האדם ומרחיב את נכסיו. בגמרא במסכת בבא קמא (דף קיד ע"א) מובא הדין של מציל ממון חברו לאחר ייאוש .ומבארת בזה ,כי משיאשו הבעלים נפשם מן הממון ,שוב אין הממון נחשב שלהם ,ואם הוחזר אליהם לאחר מכן או שנמצא ,הרי הוא כנכס חדש שזכו בו מן ההפקר. ומתוך יסודות הש"ס והמדרשים ,אנו מעפילים אל היכלי הראשונים ,אשר העמיקו חקר בגדרי קניין ,ייאוש ,והתחדשות חובת מעשר כספים בממון שחזר לרשות הבעלים. רבנו משה בן מיימון הרמב"ם בספרו משנה תורה (הלכות גזלה ואבדה פרק ב הלכה א) מפרש את גדר הייאוש בהפקעת בעלות .ומבאר בזה ,כי ייאוש הבעלים מפקיר את החפץ או הכסף ומוציאו מרשותם המוחלטת ,עד שאם חזר אליהם הממון לאחר מכן ,גדר זכייה חדשה יש כאן ולא גביית ממונם הישן. רבנו אשר בן יחיאל הרא"ש בתשובותיו (כלל יג סימן יג) מפרש את היקף חובת מעשר כספים על כל רווח ממוני .ומבאר בזה ,כי כל שפע שנכנס לרשות האדם ונחשב כתוספת הרווחה בנכסיו, שלא הייתה בידו קודם לכן ,מתחייב בהפרשת מעשר כספים לשמים. רבנו יצחק בר ששת בשו"ת הריב"ש (סימן שמא) מפרש את היחס בין ממון שהופרש ממנו מעשר בעבר לבין ריווח חדש .ומבאר בזה ,כי ממון שכבר ניתנה ממנו חובת המעשר אינו מתחייב פעם נוספת כל עוד הוא שמור ברשותו של האדם ,אך אם הפסיד את הממון או פקעה בעלותו ממנו וחזר וזכה בו מחדש ,הרי הוא ככל ריווח חדש שבא לידו. רבנו שלמה בן אברהם אבן אדרת הרשב"א בתשובותיו (חלק א סימן תנו) מפרש את מעמד הממון שנגנב קודם ייאוש .ומבאר בזה ,שכל עוד לא נואשו הבעלים מלקבל בחזרה את ממונם ,לא פקעה רשותם ממנו כלל ,והחזרת הגנבה אינה אלא השבת הנכס המקורי למקומו ולבעליו. ומתוך יסודותיהם של הראשונים ,אנו באים אל שולחנם של גדולי האחרונים ,אשר פתחו צוהר מופלא להבנת חובת המעשר בממון שנגנב והוחזר ,מתוך דיוק זך בדיבורם. רבי יהודה החסיד בספרו ספר חסידים (סימן קמד) מביא את יסוד חובת המעשר מכל ריווח שנכנס לרשות האדם .ומבאר בזה" ,גדול הפרשת מעשר שאמר הקב"ה בחנוני נא בזאת לתת לעניים מעשר מכל אשר ירוויח אדם ...אם מצא גניבה או הביאו לו גניבה צריך לעשר ולהפריש כאשר

נכתב בפסוק" ,למדנו מזה שכל שמחה של מציאת אבדה או השבת גנבה כוללת בחובה הזדמנות מחודשת להפריש מעשר לשמים. הגאון רבי ראובן מרגליות בספרו מקור חסד (על ספר חסידים ,סימן קמד) מפרש את דברי הספר חסידים בדיוק נפלא .ומבאר בזה ,שכוונת הספר חסידים היא דווקא באופן שאדם מצא את מה שנגנב ממנו או שהחזירו לו את הגניבה לאחר ש כבר התייאש ממנה ,שהרי כיוון שהתייאש פקעה בעלותו לגמרי ,והשבת הכסף כעת נחשבת כריווח חדש לחלוטין המחייב הפרשת מעשר משוויו לצדקה. מו"ר הגרי"ש אלישיב בספר וישמע משה (חלק ב עמוד רלד) חידש וחילק חילוק יסודי בשאלה זו לגבי אדם שנגנב ממנו סכום אדיר .ומבאר בזה ,כי אם נגנב ממישהו סכום עתק ונמצא הגנב והחזיר את הכסף ,אם לא נתייאש הבעלים מן הכסף – לא פקעה רשותו ממנו כלל ,וכיוון שכבר הופרש מעשר ממעות אלו בעבר ,אין צריך להפריש פעם נוספת .אולם אם נתייאש מן הכסף, פקעה רשותו ,והשבתו כעת נחשבת ככסף חדש המחייב הפרשת מעשר כספים שנית. הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ו סימן כז) מפרש את יסודות הדין לגבי חובת המעשר בממון שפקעה עליו בעלות .ומבאר בזה ,כי כל כסף שיצא מרשות האדם באופן מוחלט כגון על ידי ייאוש בגנבה ,ברגע שהוא חוזר ונכנס לרשותו ,גדר ריווח מחודש יש לו ,וחל עליו חיוב מעשר כספים מחדש. ומתוך בירור יסודותיהם של גדולי האחרונים ,אנו מעפילים אל היכליהם של גדולי הדורות האחרונים ופוסקי זמננו ,אשר העמיקו חקר בחילוק היסודי שבין כסף שפקעה בעלותו לבין ממון העומד עדיין ברשות הבעלים. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (על הלכות תרומות ומעשרות ,עמוד תכח) מחדש יסוד ברור בגדרי חובת מעשר כספים על ממון שחזר לרשות האדם .ומבאר בזה ,כי כל עוד לא פקעה בעלותו החוקית וההלכתית של האדם מן הממון ,אין בהשבתו משום ריווח חדש אלא עמדת הנכס המקורי על מכונו ,ועל כן אין לחייבו שנית במעשר כספים על מעות שכבר עושרו בעבר. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (יורה דעה סימן רמט ,הלכות מעשר כספים) מפרש את הדין למעשה במי שנגנבו ממנו מעות והוחזרו לו .ומבאר בזה ,כי אם החזיר הגנב את הממון קודם שנואשו ממנו הבעלים ,פטור הבעלים מלהפריש מעשר כספים פעם נוספת ,לפי שלא נתחדש בריכוז נכסיו שום רווח שלא היה בידו קודם לכן; אך אם הייתה הגנבה באופן שהתייאש ממנה ייאוש גמור ,הרי זה כמי שזכה במציאה מן ההפקר ומחויב לעשר מחדש. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (דברים ,סימן מא) מחדש ביאור נפלא בגדר חובת המעשר בממון שנעדר מעיני הבעלים .ומבאר בזה ,כי חובת המעשר אינה תלויה בעצם התחושה של האדם שהפסיד את ממונו ,אלא במעמדו המשפטי של הכסף; וכיוון שלפי דיני התורה לא פקעה רשות הבעלים קודם ייאוש ,השבת הממון אינה מוגדרת כנכס חדש שנוצר ,אלא כהסרת העיכוב והשבת הפיקדון לבעליו המקוריים. ומתוך דבריהם המאירים של גדולי הדורות ,נפתחים לפנינו שערי הלכה ומעשה ,והדברים עולים ומתבררים בנפקא מינות מעשיות המורות דרך ישרה ונכונה בנתיבות חייו של האדם.

הבחנה מעשית בין גנבה שנואשו ממנה לגנבה שלא נואשו ממנה – מתוך חילוקם היסודי של רבי ראובן מרגליות במקור חסד ,מו"ר הגרי"ש אלישיב והציץ אליעזר ,עולה נפקא מינא ישירה לאדם שנגנב ממנו כסף והוחזר לו :אם לא התייאש והאמין או פעל להשבת ממונו ,אינו חייב להפריש מעשר כספים שנית כיוון שהכסף לא יצא מרשותו .אולם אם נואש בלבו מלהשיג את הכסף בחזרה ,הרי ברגע שהוחזר לו הממון נחשב הדבר כריווח חדש לחלוטין ,וחייב להפריש ממנו עשירייה לצדקה. החזרת חוב ישן או אבדה שנמצאה לאחר זמן רב – מתוך היסוד של פקעת הבעלות בעקבות ייאוש ,מתבררת נפקא מינא מעשית למי שקבל בחזרה חוב אבוד שהתייאש מגבייתו לפני שנים, או שמצא אבדה יקרה שלו שכבר נואש ממנה לגמרי :ברגע שהממון חוזר לידו לאחר ייאוש ,רואים בו שפע וריווח מחודש שנכנס לאוצרו ,וחלה עליו חובת מעשר כספים כדין כל מתנה או מציאה. שיקוע משאבים והוצאות לצורך השבת הגנבה – מתוך הכללים שנתבררו במנחת אשר ובפוסקים לגבי חישוב הרווח הנקי ,עולה נפקא מינא מעשית לאדם שהוציא הוצאות מרובות כדי לתפוס את הגנב ולהשיב את ממונו ,וכגון ששכר חוקרים או עורכי דין :אף אם יתחייב במעשר כספים (כגון לאחר ייאוש) ,רשאי הוא לנכות תחילה את כל ההוצאות והטרחות שהיו לו לצורך השבת הממון, ורק מן הריווח הנקי שנשאר בידו יפריש מעשר. מניעת הפרשת מעשר כפול במקרי ספק – מתוך פסיקת החזון עובדיה והילקוט יוסף ,עולה נפקא מינא מעשית במקרי ספק האם היה ייאוש בעלים או לא :כיוון שחיוב מעשר כספים בממון שחזר הוא ספק הלכתי כאשר לא ברור מתי בדיוק התייאש ,אין לחייב את האדם להפריש שוב מעשר כספים ממונו שכבר עושרו בעבר ,על פי היסוד שאין להטיל חובת מעשר כפולה בלא ראיה ברורה. ומתוך בירור הנפקא מינות וההשלכות המעשיות ,נפתחים מעיינות החכמה אל התבוננות רעיונית עמוקה במבנה הבריאה ובסדר הנהגת ה’. ונראה להסביר ,כי הספק המחשבתי האם אדם שחזרה אליו גנבתו חייב לעשר מחדש ,נוגע ביסוד העמוק של תפיסת הרכוש והקשר הנפשי של האדם לנכסיו .מחד גיסא ,כאשר ממון נלקח מן האדם ,נוצר בחללו תחושת אובדן וחסרון גמור ,וכשהוא חוזר לידו ,ההרגשה הפנימית היא של התחדשות ושפע חדש שבא לעולם .אך מאידך גיסא ,באים חז"ל ומלמדים אותנו כי הקשר הרוחני והמשפטי של האדם לממונו אינו נמדד רק בתחושה החושית של מציאות הכסף בכיסו, אלא בעומק הבעלות וביאוש הלב .כל עוד לא התייאש האדם ,הממון נחשב שלו מעורק חיותו המקורי ,ואין בהשבתו אלא גילוי של מה שהיה קיים ועומד ברשותו תמיד. ונראה עוד ליישב ,כי דווקא במצב שבו התייאש הבעלים מן הכסף ,חפצה החכמה העליונה לחדש בקרבו את מידת ההודיה והתחדשות האמונה .כאשר אדם מתייאש מנכס ,הוא מנתק ממנו את מחשבתו ומשלים עם חסרונו .ברגע שהקב"ה מסובב את הסיבות והגנבה מוחזרת אליו, הממון הזה מתקבל בנפשו כמתנה חדשה ממש שנשלחה אליו משמים .על כן ,דווקא לאחר ייאוש, מטילה עליו ההלכה את חובת המעשר המחודשת ,כדי לקדש את רגע הזכייה הבלתי צפוי ולהפוך את שמחת ההצלה לצינור של נתינה ,חסד והכרת הטוב לקל חי.

ומתוך ההתבוננות הרעיונית בסדר הנהגת הבריאה ,נחשפת לפנינו הרחבה מחשבתית עמוקה, הנוגעת לנימי נפשו של האדם ,לאמונתו ולמסילת ישרים בפנימיות הנהגתו. ונראה להסביר ,כי התהליך הנפשי שעובר האדם משעת הגנבה ועד לרגע ההשבה מחדיר בו התבוננות פנימית עמוקה בעניין חרדת האחיזה בממון .כאשר ממון נעלם פתאום מבית האדם, מתגלה לעיניו שבירותו של הרכוש הגשמי וארעיותו של השפע בעולם הזה .אולם המבחן הפנימי האמיתי של הנפש אינו מתרחש ברגע האובדן ,אלא דווקא ברגע שבו הממון חוזר לבעליו .השאלה האם הלב נפתח להפריש מעשר מחדש או נאחז בכסף בחרדה מחודשת ,בוחנת האם האדם למד את לקח הארעיות ,או שמא חזר מיד למידת האנוכיות והרכושנות. ונראה עוד ליישב ,כי החילוק היסודי של חכמי הדורות ביחס למידת הייאוש מגלה לנו יסוד כביר בעבודת הנפש .הייאוש אינו רק מושג משפטי בהלכות גזלה ,אלא הוא מייצג את הוויתור הפנימי של האדם ואת הנחת הלב .כל עוד האדם אינו מתייאש ,הוא שומר על זיקה פנימית בלתי מנותקת אל השפע שלו ,ולכן השבתו אינה נתפסת בעיניו כדבר זר אלא כהמשך טבעי של נכסיו. אך כאשר האדם נואש כליל ,השבת הכסף פוגשת נפש ריקה ופנויה ,שאינה רואה בממון זה מובן מאליו .מפגש זה מחייב את האדם לתרגם את הפליאה ואת הודיה הפנימית למעשה מעשי של פתיחת היד והלב לזולת. ומתוך בירור העומק המחשבתי ופנימיות עבודת הנפש העולה מן הסוגיה ,נפרס לפנינו מצפן מוסרי פנימי ומזוקק ,המורה דרך בתיקון המידות ובאיכות עבודת ה' בלא הטפה ובלא סיסמאות. ונראה לבאר ,כי היסוד המוסרי העמוק העולה מהכרעת גדולי הדורות ,הגאון רבי ראובן מרגליות, מו"ר הגרי"ש אלישיב והציץ אליעזר ,הוא עניין הזיכוך המוסרי של היחס לממון בעת רווחה והצלה. כאשר אדם ניצל מזק של הפסד מרובה וממונו שוב אליו ,המבחן המוסרי העליון שלו אינו מתבטא רק ברגש של הקלה פרטית ,אלא במידת הנכונות שלו לשתף את העניים והנזקקים בשמחתו. המוסר התורני מלמדנו כי כל רגע של הצלה ופדות ממונית צריך להוליד בלב האדם דחף פנימי של נדיבות וחסד ,ולא התכנסות אנוכית בתוך הרווח האורב בחצר. ונראה עוד להסביר ,כי המצפן הפנימי הנבנה מכאן מעורר את האדם להתבוננות זכה במידת היושר והאמת .הנטייה הטבעית של הלב בעת החזרת גנבה היא לראות בכל סכום המוחזר נכס ישן שכבר שולמו עליו כל החובות הרוחניות ,ובכך לפטור את עצמו מכל ויתור נוסף .באה ההלכה ומעמידה בפני האדם אמת מידה מוסרית נוקבת :אם נואשת מן הממון ,שוב אין אתה יכול להיאחז בטענות מן העבר; עליך להביט על השפע במבט יושר ,להכיר בכך שקיבלת טובה מחודשת, ולהקדיש ממנה חלק לקודש מתוך נדיבות הלב ועין טובה. ונראה ליישב עוד ,כי מן היסוד של הבחנה בין קודם ייאוש לאחר ייאוש עולה מסר מוסרי כביר ביחס לאחריות המוסרית של האדם על תנועות נפשו .האדם אינו יכול לנהוג בכפולות: מחד גיסא להתייאש כליל ולפטור את עצמו מכל זיקה ממונית ,ומאידך גיסא לטעון בעת ההשבה שהממון מעולם לא יצא מרשותו .המוסר התורני תובע מן האדם עקביות פנימית ואחריות מלאה על מחשבותיו ועל דיבוריו ,ולדעת כי לתנועת הלב של הייאוש ישנן השלכות מוסריות וממוניות המחייבות אותו בנתינה מחדש.

ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :התבוננות במעמד ההלכתי של ממון שחזר – לדעת כי אדם שנגנב ממנו סכום כסף והוחזר לו ,עליו להתבונן האם נואש מן הכסף בעת שנעלם .אם לא התייאש ,אין חייב לעשר ממנו שנית; אך אם נואש בלבו ,הרי שהשבת הממון נחשבת כריווח חדש המחייב הפרשת מעשר כספים. פתיחת הלב והכרת הטוב בעת הצלה ממונית – להפנים כי ברגע שבו הקב"ה מסובב את הסיבות ומשיב לאדם אבדה או גנבה שנואש ממנה ,יש לראות בכך מתנה מחודשת משמים ,ולנהוג בה בעין טובה ובנדיבות הלב על ידי נתינה מתוכה לנזקקים. זהירות ואחריות פנימית בחישוב הרווחים – להקפיד לנהוג בישרות הלב בכל ענייני הממונות, ולא להסתמך על טענות פטור מן העבר כאשר מתחדש שפע באוצרו של האדם לאחר שהוסר ממנו יאושו.

עיקר העניין: עיקר העניין הוא ששאלה מרתקת וחשובה נשאלה בעניינו של אדם שנגנב ממנו סכום כסף ,ולאחר מכן נמצא הגנב והחזיר את הגנבה ,האם חייב הבעלים להפריש מעשר כספים פעם נוספת מן הממון שהוחזר לו .יסוד הספק נשען על מה שכתב בספר חסידים (סימן קמד) שצריך אדם להפריש מעשר מכל אשר ירוויח ,ואם מצא גניבה או הביאו לו גניבה צריך לעשר ולהפריש .והנה בפירוש מקור חסד לגאון רבי ראובן מרגליות ביאר דכוונת הספר חסידים היא דווקא כאשר מצא את מה שנגנב ממנו או שהחזירו לו את הגנבה לאחר שהתייאש ממנה ,דכיוון שהתייאש הוי כריווח חדש ומחויב להפריש מעשר משוויו לצדקה .וכן הובא בספר וישמע משה שהגרי"ש אלישיב נשאל באחד שנגנב ממנו סכום אדיר של מיליון דולר ואחר כמה ימים נתפס הגנב והחזיר את הכסף ,וחידש והכריע דאם לא התייאש הבעלים מן הכסף לא פקעה רשותו ממנו ואינו חייב להפריש מעשר כספים פעם נוספת ,אך אם התייאש מן הכסף פקעה רשותו ממנו והוי ככסף חדש שחייב לעשר ממנו שנית ,וכן פסק בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ו סימן כז).