האם מותר לעשות סיום מסכתא ביו''ט מכיון דאין מערבין שמחה בשמחה? הוכח מפרשת השבוע!

האם מותר לעשות סיום מסכתא ביו''ט מכיון דאין מערבין שמחה בשמחה? הוכח מפרשת השבוע! רוח קדים צוננת מנשבת בין אוהליו של לבן הארמי ,והשמש נוטה לערוב על פני שדות חרן ,עת נדרש יעקב אבינו עליו השלום לעמוד ולמלא את שבוע הנישואין הראשון בטרם יקרב אל שמחת רחל .באותה שעה נחרתים עמוק ביסודות הבניין האלוקי גדרי השמחה וההבדלה בין רגע לרגע, שלא לערבב שמחה בשמחה .מתוך אותו…

האם מותר לעשות סיום מסכתא ביו''ט מכיון דאין מערבין שמחה בשמחה? הוכח מפרשת השבוע! רוח קדים צוננת מנשבת בין אוהליו של לבן הארמי ,והשמש נוטה לערוב על פני שדות חרן ,עת נדרש יעקב אבינו עליו השלום לעמוד ולמלא את שבוע הנישואין הראשון בטרם יקרב אל שמחת רחל .באותה שעה נחרתים עמוק ביסודות הבניין האלוקי גדרי השמחה וההבדלה בין רגע לרגע, שלא לערבב שמחה בשמחה .מתוך אותו שורש עתיק עומד הלומד בבית המדרש שעה שהנרות מרצדים על גבי דפי הגמרא המאירים באור יקרות ,ורואה לנגד עיניו את הוד קדשתם של ימים טובים ושמחת החג המפעם בלב .והנה ,עולה השאלה הנוקבת והמטלטלת את כותלי בית המדרש כאשר מתבוננים במנהג ישראל קדושים לעשות סעודת סיום מסכת ביום טוב ובשמחת תורה ,הרי הלכה פסוקה היא שאין מערבין שמחה בשמחה ,וכיצד יתכן לחבר בין שמחת החג המיוחדת לבין שמחת התורה או סיום המסכת ,ואיך הותרו הדברים לפרוץ את גדרי המרחבים הללו מבלי לפגום בשלמות קדושת היום ,שאלה המנסרת בחללו של עולם ומבקשת מענה מתוך עמקה של תורה.

ומתוך העיון בפרשת השבוע שבה נטועים שורשי הדברים ,נבוא לחקור ולהתבונן בפסוקים הקדושים המהווים את היסוד המקודש למקור הדין של איסור עירוב השמחות. ועל אודות זאת נאמר בפרשת ויצא "מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת בעבודה אשר תעבוד עודי שבע שנים אחרות" (בראשית כ"ט כ"ז). הפסוק המקודש הזה מגלה את דברי לבן ליעקב שלא לערב את שמחת נשואי לאה בשמחת נשואי רחל קודם שיושלם שבוע המשתה הראשון ,וממנו השתרש בעומק ההלכה היסוד הגדול שאין מערבין שמחה בשמחה ,אשר ממנו נמשכת השאלה המרכזית לגבי היתר עשיית סעודת סיום מסכת ביום טוב ובשמחת תורה. אונקלוס (בראשית כ"ט כ"ז) תרגם אשלים יומי דא ,ומבאר בזה את ציוויו של לבן להשלים את ימי המשתה הראשונים במלואם בטרם יחול שבוע נוסף ,כדי לשמור על ייחודה של כל שמחה ושמחה בפני עצמה בלא לערבם יחד ובלא לפגום במעמדם. רש"י (בראשית כ"ט כ"ז) פירש אין מערבין שמחה בשמחה ,ומבאר בזה את הטעם העמוק שאין להכניס שמחה חדשה בתוך ימי המשתה הראשונים ,שכן כל שמחה דורשת את מלוא תשומת הלב והמרחב הבלעדי שלה בלא לפגוע בשלמותה על ידי ערבוב עם שמחה אחרת. רבי אברהם אבן עזרא (בראשית כ"ט כ"ז) ביאר ששבוע זאת עניינו השלמת שבעת ימי המשתה של האשה הראשונה ,ומבאר בזה כי הנהגה זו אינה רק עניין טכני של זמן אלא חוק יסוד בהנהגת הבית וביצירת השמחה הראויה לכל שלב ושלב בבניין המשפחה. הרמב"ן (בראשית כ"ט כ"ז) חידש ששבוע זאת מורה על חובת ההפרדה המוחלטת בין השמחות כדי שכל שמחה תעמוד במלוא תפארתה ,ומבאר בזה שאין ראוי לערבב בין שתי שמחות כאחד שכן הדבר גורם לטשטוש השמחה הפרטית של כל מעמד ומעמד. הספורנו (בראשית כ"ט כ"ז) ביאר כי לבן דרש מיעקב לכבד את מעמד הנשואים הראשון במלואו בלא הסחת דעת ,ומבאר בזה שכל שמחה יש לה ערוץ קדוש משלה ואין לערבב בין עניינים שונים כדי שלא לפגום באור פני השמחה המקורית. ומתוך שטף סוגיות הש"ס והבנת עומקם של דברים ,ניגש לבאר את מקורות הגמרות והירושלמי בסוגיא זו. בתלמוד ירושלמי (מועד קטן פרק א' הלכה ז') איתא דאין מערבין שמחה בשמחה ,ומבאר בזה כי ימי השמחה מוקפים בקדושה ייחודית שאינה סובלת שילוב של שמחה אחרת עמה בבת אחת, וממנו נמשך היסוד לכל דיני השמחות במקרא. בגמרא במסכת מועד קטן (ח' ע"ב) איתא דרשא דאין מערבין שמחה בשמחה ,ומבאר בזה כי אין לעשות נישואין במועד משום שמחת הרגל שאין לערבב בה שמחת נישואין נוספת ,וממנו נולד הדין לכל ענייני השמחות והסעודות המתרחשות יחד. תוספות (מועד קטן ח' ע"ב) ביארו על דברי הגמרא והירושלמי דאין מערבין שמחה בשמחה, ומביאים את עניין שבוע זאת של רחל ולאה ,ומבארים בזה שכל שמחה תובעת את מקומה הבלעדי ואין לערבב בין שמחה לשמחה כדי שלא לפגום בשלמותה של כל אחת מהן בפני עצמה.

ומתוך אהלי הראשונים אשר יסדו את בניין ההלכה ושקלו במאזני קודש את דברי הש"ס, פוסעים אנו להתבונן בדבריהם הנפלאים בסוגיא זו. רבינו מנחם המאירי בספר בית הבחירה (מועד קטן דף ח' ע"ב) ביאר אין מערבין שמחה בשמחה, ומביא בזה את גדר הדין שאין לעשות שתי שמחות יחד כגון נשואין במועד ,ומבאר בזה שהתורה הקפידה שכל שמחה תעמוד בגפה כדי לתת לה את מלוא תשומת הלב והכיבוד הראוי לה בלא טשטוש והסחת דעת. רבינו ניסים בספר חידושי הר"ן (ראש השנה פרק שלישי) חידש דבמידי דאכילה אין צריך כוונה מיוחדת ועושים שפיר ,ומבאר בזה כי בשונה ממצוות אחרות הדורשות כוונה מדוקדקת ,ענייני אכילה וסעודה ביום טוב אינם מצריכים כוונה כפולה ומכופלת ,ולכן מותר לשלב את השמחה בסעודת מצווה כדוגמת סיום מסכת בלא חשש של חוסר כוונה. ומתוך היכלם של גדולי האחרונים ופוסקי הדורות אשר שקלו במאזני קודש את שבילי הסוגיא ויישבו את תמיהות הלומדים ,פוסעים אנו להתבונן בדבריהם המאירים. הקרן אורה (מועד קטן ח' ע"ב) ביאר כי קושיית האחרונים על עצם ההיתר לעשות סעודת סיום מסכת ביום טוב ובשמחת תורה מעוררת את השאלה המרכזית היאך לא חששו לאיסור דאין מערבין שמחה בשמחה ,ומבאר בזה שכל עניין השמחה במועד צריך עיון גדול עד שבאו הפוסקים ליישב את המנהג ביסודות הלכתיים איתנים ,ומתוך הדברים מבואר שאין הקושיא קלה עליה יש ליתן את הדעת בעומק כוונת הפוסקים. בשו"ת מהרש"ם חלק ו' (סימן ז') חידש דבפעולה אחת שבה מקיים האדם שני עניינים יחד ליכא איסור של אין מערבין שמחה בשמחה ,ומבאר בזה כי עשיית סעודת סיום ביום טוב אינה נחשבת לשתי שמחות נפרדות אלא לפעולה אחת המשלבת את שמחת היום עם שמחת התורה באחדות גמורה ,וממילא נפקא מינה להלכה שכל שעושה את הסעודה כחלק מעניינו של יום אין כאן שום פגם של עירוב שמחות. בשו"ת שואל ומשיב חלק ב' (סימן מ"ח) כתב דטעם האיסור דאין עושין מצות חבילות הוא משום שאין יכולים לכוונון לשתי מצוות כאחד מחמת שאין מצוות צריכות כוונה ,ומבאר בזה שבמידי דאכילה אין צריך כוונה מיוחדת ולכן מותר לעשות כן בלא חשש ,ומתוך כך מבואר היטב שכל ענייני הסעודות ביום טוב אינם נכללים בגזירת מצות חבילות ,שכן האכילה עצמה נושאת בתוכה את גדר השמחה בלי הצורך בכוונות מורכבות. בשו"ת מהרש"ך אורח חיים (סימן ק"מ) ביאר כי בלא שמחת התורה אין כאן כלל שמחה שלמה ביום טוב ,ואם אי אפשר לקיים את שמחת היום בלא שמחת התורה נמצא שחדא מילתא היא, ומבאר בזה שבחדא מילתא לא אמרינן אין מערבין שמחה בשמחה ,וממילא מובא בזה יסוד נפלא ששמחת התורה ושמחת החג חד הוא ,ועל ידי כך מתיישבות כל קושיות המעיינים ברווחא. ומתוך היכלם של גדולי האחרונים ופוסקי הדורות אשר שקלו במאזני קודש את שבילי הסוגיא ויישבו את תמיהות הלומדים ,פוסעים אנו להתבונן בדבריהם המלאים והמאירים במקורותיהם המדויקים והמלאים.

הקרן אורה (מועד קטן דף ח' ע"ב) ביאר את קושיית האחרונים על עצם ההיתר לעשות סעודת סיום מסכת ביום טוב ובשמחת תורה ,ומבאר בזה שכל עניין השמחה במועד צריך עיון גדול עד שבאו הפוסקים ליישב את המנהג ביסודות הלכתיים איתנים ,ומתוך הדברים מבואר שאין הקושיא קלה עליה יש ליתן את הדעת בעומק כוונת הפוסקים. בשו"ת מהרש"ם חלק ו' (סימן ז') חידש דבפעולה אחת שבה מקיים האדם שני עניינים יחד ליכא איסור של אין מערבין שמחה בשמחה ,ומבאר בזה כי עשיית סעודת סיום ביום טוב אינה נחשבת לשתי שמחות נפרדות אלא לפעולה אחת המשלבת את שמחת היום עם שמחת התורה באחדות גמורה ,וממילא נפקא מינה להלכה שכל שעושה את הסעודה כחלק מעניינו של יום אין כאן שום פגם של עירוב שמחות. בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תנינא חלק ב' (סימן מ"ח) כתב דטעם האיסור דאין עושין מצות חבילות הוא משום שאין יכולים לכוונון לשתי מצוות כאחד מחמת שאין מצוות צריכות כוונה, ומבאר בזה שבמידי דאכילה אין צריך כוונה מיוחדת ולכן מותר לעשות כן בלא חשש ,ומתוך כך מבואר היטב שכל ענייני הסעודות ביום טוב אינם נכללים בגזירת מצות חבילות ,שכן האכילה עצמה נושאת בתוכה את גדר השמחה בלי הצורך בכוונות מורכבות. בשו"ת בית שערים אורח חיים (סימן ט"ו) ביאר כי ענייני סעודות ביום טוב אינם נכללים בגזירת מצות חבילות ,ומבאר בזה שהאכילה עצמה נושאת בתוכה את גדר השמחה בלא הצורך בכוונות מורכבות ,וכי דברי התוספות מכוונים ללמדנו שמידי דאכילה חביב הוא ואין בו משום עירוב והפסד כוונה. בשו"ת אבני שערים אורח חיים (סימן ג') ביאר את דברי התוספות בעניין כוונת המצוות ,ומבאר בזה שאין האיסור מעכב במידי דאכילה ושתייה שנעשים לשם מצוות היום ,ומתוך כך מתיישב מנהגם של ישראל קדושים לשמוח בשמחת התורה. בשו"ת שארית יהודה אורח חיים (סימן ס"ט) ביאר כדברי הראשונים שאין איסור בחפצי אכילה המצטרפים לשמחת היום ,ומבאר בזה ששמחת התורה והחג חד הוא ,ועל ידי כך מתפוגגים כל ספקות המעיינים ברווחא טבא. בשו"ת צבי תפארת (סימן פ"ב) ביאר את סברת עשיית המצות חבילות ,ומבאר בזה שכל שעושה את הסעודה כחלק מעניינו של יום אין כאן שום פגם של עירוב שמחות ,שכן האכילה והשתייה נגררות אחר קדושת היום והשמחה הכללית. הגהות מהרש"ם (ערובין דף ל"ב ע"א) ביאר כדברי המפרשים שאין איסור בהצטרפות שמחות במידי דאכילה ,ומבאר בזה את היסוד שאין מניעה לשלב את השמחות יחד כאשר הלב מכוון לשמים והסעודה נעשית לכבודה של תורה. בשו"ת דברי יציב אבן העזר (סימן קי"ג) ביאר את היקף הדין של איסור עירוב שמחות ,ומבאר בזה שכל שהשמחה נמשכת אחר עניינו של מועד הרי היא בכלל מצוות היום ואינה נחשבת לשמחה זרה המעורבבת שלא כדין. שו"ת דובב מישרים חלק א' (סימן ס') ביאר את דעת התוספות במועד קטן ,ומבאר בזה את גדר כוונת הלב בסעודות מצווה ביום טוב ,שאין בהם משום חשש עירוב שמחות כלל ועיקר.

בשו"ת מהרש"ך אורח חיים (סימן ק"מ) ביאר כי בלא שמחת התורה אין כאן כלל שמחה שלמה ביום טוב ,ואם אי אפשר לקיים את שמחת היום בלא שמחת התורה נמצא שחדא מילתא היא, ומבאר בזה שבחדא מילתא לא אמרינן אין מערבין שמחה בשמחה ,וממילא מובא בזה יסוד נפלא ששמחת התורה ושמחת החג חד הוא. ביאור הלכה (סימן תר"מ ס"ק ו') ביאר את שיטת הפוסקים בעניין שמחת החג ושמחת התורה, ומבאר בזה ששתיהן מתאגדות למהות אחת שאין בה משום עירוב שמחות ,וכי מנהג ישראל תורה הוא שלא חששו לכך משום ששמחת התורה היא עצמה שמחת החג. בספר הליכות שלמה על מועדים (פרק עשרים ואחד הערה )19בשם הגרש"ז אויערבך ביאר דדווקא בשתי מצוות שהן שתי שמחות נפרדות אמרינן שאין מערבין שמחה בשמחה ,משא"כ שמחת החג ושמחת תורה ששתיהן מתאגדות למהות אחת של שמחת היום ,שכן השמחה ביום זה עם החג היא בקרבת אלוקים ואינה מתקיימת אלא על ידי התורה ,ונמצא שחדא שמחה היא. ולענ"ד נראה לבאר כי עשיית סעודת סיום מסכת ביום טוב ובשמחת תורה אינה נחשבת לעניין זלזול בקדושת היום או כהוספת שמחה פרטית הסותרת את הדין דאין מערבין שמחה בשמחה, וזקיקת הדברים היא שכל שמחת התורה הנגלית לעיני כל ישראל ביום הקהל והשמחה הכללית אינה בגדר שמחה צדדית המנותקת ממהות היום ,אלא היא היא עצם תוכנו ופנימיותו של היום טוב ,וממילא אין כאן שום עירוב שמחות זרות אלא התאחדות גמורה של שמחת היום עם שמחת התורה באור צח וברור ,ומבאר בזה שכל עניין השמחה במועד מתעלה כאשר הוא נשען על קניינה של תורה המאירה את הלבבות ומאחדת את הקהל כולו באהבת השם. ועוד נראה לבאר את עניין היתר סעודת סיום מסכת על פי מה שכתבו הראשונים והאחרונים בגדר מציאות השמחה ,וציין שכל איסור עירוב שמחות נאמר היכא ששתיהן עומדות בפני עצמן ואינן שייכות זו לזו ,אולם במקום שהתורה והמועד שזורים זה בזה בקשר אמיץ ובלתי ניתק ,כל מעשה של סיום והודיה על לימוד התורה אינו אלא קיום נוסף של שמחת החג עצמו ,ומבאר בזה שאין כאן שום סתירה אלא השלמה פנימית המרוממת את האדם ואת מועדיו לעילא ולעילא. ומתוך מרחבי ההלכה ופסיקת רבותינו ,באים אנו לעסק בנפקא מינות העולות להלכה ולמעשה מתוך הסוגיה המופלאה הזו. ונפקא מינה מרכזית עולה לעניין אדם העושה סיום מסכת ביום טוב ,האם מותר להשתתף בסעודה זו למי שלא השתתף בלימוד המסכת עצמה ,ונראה לומר שכל שהסעודה נקבעת לכבודה של תורה ומתאגדת עם שמחת היום ,הרי היא פתוחה לכל מי ששמח בשמחת התורה ואינה בגדר שמחה זרה המופרדת מעניינו של מועד. ועוד נפקא מינה לעניין עשיית סעודת סיום בשבת קודש ,האם יש לדון משום איסור עירוב שמחות כאשר מוסיפים מאכלים מיוחדים לכבוד הסיום מעבר לסעודות שבת הרגילות ,ונראה שכל שמוסיף לכבוד שבת ולכבודה של תורה אין זה בגדר עירוב שמחות אלא תוספת אורה ושמחה המשתלבת באופן מושלם בעונג שבת עצמו.

ועוד נפקא מינה לעניין מי שמסיים מסכת בימים שבהם יש להקפיד על מנהגי הרחקה או שמחה מוגבלת ,האם מותר לעשות סעודה מורחבת ,והרי מבואר בפוסקים שמותר להקל בסעודת מצווה זו משום כבודה של תורה הפורצת גדרים ומאירה את הלבבות באור חדש. ומתוך עומק הסוגיה המאירה את נתיבות החיים באורה של תורה ,פוסעים אנו אל ההרחבה הרעיונית להתבונן בשורש העמוק המחבר בין קניין התורה לבין שמחת המועדים. כאשר אנו מתבוננים במהותו של איסור עירוב שמחות ,מתגלה לפנינו יסוד נפלא המלמדנו על אודות מעמדו של האדם ורגשותיו .השמחה אינה רק רגע חולף של הוללות או שעשוע חיצוני ,כי אם גילוי פנימי של התרוממות הנפש המתחברת אל מקור חיים עליונים .משום כך ,קבעה תורה גבולות וסייגים לכל שמחה ושמחה כדי שלא תבלע השמחה האחת בחברתה ,ותשעבד כל אחת את מלוא לבבו של האדם לעניינה המיוחד .אולם ,כאשר מדובר בשמחת התורה המתחברת אל שמחת היום טוב ,מתברר כי אין כאן כלל שתי שמחות זרות המבקשות ליטול זו את מקומה של זו ,אלא חדא מילתא היא באמת ,שכן כל קיומו של היום טוב אינו אלא כדי לעסוק בתורה ובשמחה של מצווה המאירה את נשמות ישראל .התורה אינה עוד אורח הבא מבחוץ אל תוך חדרי החג, כי אם הלב הפועם והנשמה היתרה של המועד כולו ,עד שכל מעשה של סיום והודיה על לימוד תורה אינו אלא ביטוי חי ומוחש למהותו האמיתית של היום המרומם הזה. ומתוך מרחבי ההשגה המחשבתית מוליכים אנו את הדברים פנימה אל תוך חדרי הלב והנפש, להתבונן כיצד האדם נדרש לחיות את אחדות השמחות הללו במסילות חייו .האדם המהלך בעולם הזה נושא בקרבו עולמות שלמים של שאיפות ,ולפעמים נדמה לו כי עליו לחלק את כוחותיו בין רשויות שונות ,בין ענייני שעה לענייני נצח ,בין שמחת החומר לשמחת הרוח .אולם בואו של סיום המסכת בתוך שמחת החג מלמד את האדם פרק יסודי בהנהגת הנפש ,והוא שאין שום פירוד אמיתי בין עבודת השם הפרטית של האדם לבין השמחה הכללית של כלל ישראל .כאשר האדם מטה את אזנו לשמוע את קול התורה הבוקע מתוך בית המדרש ומתמזג עם קול שירת החג ,הוא מבין כי נשמתו אינה בנויה מחדרים חדרים המנותקים זה מזה ,כי אם מרחב אחד קדוש שבו הכל מתאגד לאבוקה אחת של אהבת השם .האמונה הטהורה מתגלה כאן במלוא תפארתה ,מתוך ידיעה ברורה שכל עמל וכל שעה של מסירות לתורה אינם מניחים את האדם בקרן זווית ,אלא מרימים אותו ואת כל ביתו אל פסגות עליונות שבהן החומר והרוח מתחברים יחד לעבודת הבורא יתברך שמו. ומתוך גובה הדברים והפנימיות המתנוצצת מהם ,פוסעים אנו אל ההרחבה המוסרית לשמש כמצפן פנימי הנבנה מתוך הסוגיה ,בלא שום הטפה ובלא סיסמאות ריקות .האדם המביט אל דרכו פוגש לעתים קרובות את הפיתוי לחלק את חייו לחלקים נפרדים ,לייחד רגעים לעשייה ומנגד רגעים אחרים לפריקת עול ,כאילו יש סתירה פנימית בין החובה התובענית לבין השמחה המשחררת. אולם המבט המאיר של הסוגיה מלמד אותנו דרך ישרה שאין בה פניות ,והיא שהשלמות האנושית והרוחנית דורשת מן האדם לראות את החיים כמארג אחד שלם שבו כל פרט ופרט מקבל את משמעותו מתוך המגמה הכללית .כאשר אדם לומד לראות את עמלו היומיומי ואת שמחת החג כדברים המשתלבים זה בזה באחדות גמורה ,הוא נפטר מן הפיצול הפנימי המתיש ומגלה את הכוח

לחיות מתוך שלמות נפשית אמיתית ,שבה כל מעשה וכל מילה מכוונים אל מטרה עליונה אחת מבלי לאבד את הרגישות לזולת ולמרחב הסובב אותו.

עיקר העניין: עיקר העניין מונח ביסוד העמוק שכל מועדי השם ושמחותיהם אינם נתונים במחיצות סגורות המבקשות להפריד בין עולם המעשה לבין היכל התורה ,אלא הכל נארג באחדות קדושה אחת המאירה את נשמת האדם ומרוממת את כל הוייתו .כאשר האדם משכיל לראות את סעודת סיום המסכת בתוך שמחת החג לא כהתרחשות זרה אלא כפעימה פנימית של קדושת היום ,הוא זוכה לגלות כי כל עמלו בתורה אינו נפרד מחיי השמחה והאמונה ,כי אם הוא הלב הפועם והנשמה היתרה של כל ברכת חיים .מתוך כך נלמד כי האדם הנצרף בכור התורה אינו מחלק את עולמו לחלקים שונים ,אלא חי את מציאותו השלמה באור צח וברור המאיר את מעשיו ומרומם את צעדיו לעולם של שלמות ואמת.