האם מותר לעשות חנוכת הבית ביום טוב? הוכח מפרשת השבוע!
האם מותר לעשות חנוכת הבית ביום טוב? הוכח מפרשת השבוע! אור יום טוב המרומם מציף את נתיבות החיים בקדושה עליונה ,בשלווה חגיגית ובבת צחוק של שמחת החג הממלאה את הלבבות .החלות המכוסות על השולחן הערוך ,הכלים המבהיקים, ומלבושי הכבוד מעידים כולם על יום אשר הבדיל הבורא לקודש ולששון .והנה ,באותה שעה מרוממת ממש ,חונך האדם את נווה קדשו החדש ,את הבית שזכה לבנות ולכונן…
האם מותר לעשות חנוכת הבית ביום טוב? הוכח מפרשת השבוע! אור יום טוב המרומם מציף את נתיבות החיים בקדושה עליונה ,בשלווה חגיגית ובבת צחוק של שמחת החג הממלאה את הלבבות .החלות המכוסות על השולחן הערוך ,הכלים המבהיקים, ומלבושי הכבוד מעידים כולם על יום אשר הבדיל הבורא לקודש ולששון .והנה ,באותה שעה מרוממת ממש ,חונך האדם את נווה קדשו החדש ,את הבית שזכה לבנות ולכונן בעמל כפיו .קירות האבן החדשים נודפים עדיין ריח של התחדשות וסיד טרי ,והשולחנות עמוסים מכל טוב לכבודה של חנוכת הבית ,כאשר קולות השירה והצהלה עולים ובוקעים מן החלונות ומתמזגים בצהלת החג. הלב מתמלא הרגשת רוממות ,נרגש ונפעם מעצם המעמד המופלא של בניין בית חדש בישראל. אולם ,בתוך קולות הששון והצהלה ,חודרת פתאום רעדה עדינה אל תוככי הלב ,ותמיהה עצומה מתעוררת בקרבו של למדן המבקש את האמת הצרופה :האם מותר וראוי לאדם לערבב ולהפגיש את שמחת נווהו הפרטי עם שמחת יום טוב הכוללת? הלא התורה הקדושה הציבה גבולות וסייגים לשמחה ,וחקקה בלשון חכמים יסוד עמוק ונוקב ,שאין מערבין שמחה בשמחה ,כדי שיהיה לבו של האדם פנוי כולו לשמחה אחת בלבד ולא יתפזר דעתו בין שני מקורות של ששון .כיצד אפוא ניצב האדם בלב יום טוב וחוגג את סעודת נווהו ,והאם אין בזה משום פגיעה בטהרת השמחה השמימית של החג. והנה מילות הכתוב המאירות את עינינו ומגלות לנו את מקום המעשה והתרחשות הדברים ,כפי שמצינו בפסוק הקדוש בפרשת ויצא“ :מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת בעבדת אשר תעבד עמדי עוד שבע שנים אחרות" (בראשית כט ,כז)
והנה בהביטנו אל קשר הפסוקים אל השאלה העצומה העומדת לפנינו ,הרי גלוי וידוע כי מפסוק
זה הילכו חכמי הירושלמי ללמוד את היסוד הגדול בהלכות שמחה .כאשר ביקש יעקב אבינו עליו השלום לישא את רחל מיד לאחר לאה ,אמר לו לבן הרמאי לכלות קודם את שבעת ימי המשתה של לאה ,כדי שלא להכניס שמחת נישואין אחת בתוך שמחת נישואין אחרת .ומכאן נפרסה המסילה להבנת האיסור שאין מערבין שמחה בשמחה ,וממילא מתעורר הנידון הבהיר האם דין זה נאמר אף על חנוכת הבית ביום טוב. רבי שלמה יצחקי רש"י (בראשית כט ,כז) מפרש :מלא שבוע זאת ,שבעת ימי המשתה ,כדאיתא בירושלמי דמועד קטן ,שאין מערבין שמחה בשמחה .הביאור בדבריו הקדושים הוא ,שגם אצל האבות הקדושים נשמרה הקפדה זו לבודד כל שמחה ושמחה בפני עצמה. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר :מלא שבוע זאת ,השלם שבעת ימי הנישואין של זו קודם שתקח את האחרת. הרמב"ן (שם) חידש :כי לבן השתמש בדין זה של איסור עירוב שמחות כדי לעכב את יעקב ולהרוויח עוד שבע שני עבודה. הרד"ק (שם) מפרש :מלא שבוע זאת ,השלם שבעת ימי משתה של לאה ,שכן היה מנהגם לעשות שבעת ימי משתה לכל כלה. הרלב"ג (שם) מבאר :שראוי לאדם ליתן את כל לבו ודעתו לשמחה אחת בכל עת ,ולא לבלבל את הלב בשתי שמחות כאחת. החזקוני (שם) כתב :שמכאן סמכו חכמים לומר שאין נושאים נשים בחול המועד ובכותבים שאין מערבין שמחה בשמחה. הספורנו (שם) מפרש :מלא שבוע זאת ,תן כבוד לשמחת הראשונה כראוי לה קודם שתתחיל בשמחת השנייה. ובתרגום אונקלוס (שם) ביאר על אתר :אשלם שבוע דא .וכן בתרגום יונתן (שם) מפרש :אשלים שבעת יומי משתותא דדא. הכלי יקר (שם) חידש :שכל שמחה צריכה את מקומה היחידי והשלם ,כדי שיוכל האדם להתבונן בחסד ה' המיוחד לאותו מעמד. ומכאן אל שאר המפרשים על התורה ,הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (שם) מבאר, ששורש איסור עירוב שמחות נועד להבטיח שכל חסד והטבה שהבורא משפיע על האדם יקבל את מלוא תשומת הלב וההודאה המגיעה לו. רבנו חיים בן עטר באור החיים הקדוש (בראשית כט ,כז) חידש :כי זה שלבנו אמר ליעקב מלא שבוע זאת ,היה מפני ששורש הקדושה של ימי המשתה אינו סובל תערובת של שמחה אחרת, מפני שכל שמחה ממשיכה אור מיוחד משלה. והנה בהיכנסנו אל היכלה של תורת חז"ל ,מתרומם המסך מעל יסודות הסוגיא ,ומתבארים לנו מאמרי חכמים בבבלי ובירושלמי העוסקים בסוד הגדול שאין מערבין שמחה בשמחה ,ובאיסור לשלב בין ששון לששון.
בתלמוד ירושלמי במסכת מועד קטן (פרק א הלכה ז) הובא המקור המרכזי למודעי מפרשת השבוע :אמר רבי אבא ,מן מה דכתיב מלא שבוע זאת ,הדא אמרה שאין מערבין שמחה בשמחה. הרי לנו לימוד מפורש מגזירת הכתוב אצל יעקב אבינו עליו השלום ,שאין להפגיש שתי שמחות יחד ,אלא יש לכלות ולהשלים שמחה אחת ורק לאחר מכן להתחיל בשמחה השניה. בתלמוד בבלי במסכת מועד קטן (דף ח ע"ב) אמרו :ומנין שאין מערבין שמחה בשמחה ,דכתיב ויעש שלמה עת החג ושבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום ,ואם איתא דמערבין שמחה בשמחה ,ליפטר נפשיה בשבעת ימי החג .הרי ששלמה המלך עליו השלום הפריד לחלוטין בין שבעת ימי חנוכת בית המקדש לבין שבעת ימי חג הסוכות ,ולא ערבב ביניהם כלל. רש"י (שם) מפרש :שאין מערבין שמחה בשמחה ,שאין נושאין נשים בחול המועד ,לפי שצריך להיות לבו פנוי לשמחה אחת ולא יפנה דעתו לשמחה אחרת. תוספות (שם) חידשו :בטעם הדבר שאין מערבין שמחה בשמחה ,כדי שיהיה לבו פנוי לשמחה אחת ויוכל להתרכז ולהתבונן בכל חסד וחסד בפני עצמו ,ולא תהיה השמחה השנייה כבדרך אגב וטפלה לראשונה. בגמרא במסכת חגיגה (דף ח ע"ב) מצינו עוד בעניין זה :אין מערבין שמחה בשמחה ,ואמרינן מאי טעמא ,אמר רבה מפני שאינו יכול לשמוח בשתיהן כאחד ,ורב יוסף אמר מפני הטורח ,ורבי יצחק אמר לפי שלא יהא לבו מפוזר. רש"י (שם) מבאר :שלבו של האדם אינו מסוגל להתפשט ולהכיל שתי שמחות מנוגדות או שונות בבת אחת ,ואם יעשה כן ,נמצא ממעט בשמחת אחת מהן. הפני משה על הירושלמי (מועד קטן פרק א הלכה ז) מפרש :ממה דכתיב מלא שבוע זאת ,למדנו שגזירת הכתוב היא שלא יתערבו ימי המשתה של זו בימי המשתה של זו ,כדי ליתן כבוד ויקר לכל מצוה ושמחה בזמנה הראוי. הפני זקנים (שם) מבאר :שזה שלמדו בירושלמי מיעקב אבינו ובבבלי משלמה המלך ,כולו עולה לקנה אחד ,להורות שאין לעשות שמחה פרטית בתוך שמחת הכלל או בתוך שמחה חמורה הימנה. ומכאן נבוא אל היכלם של רבותינו הראשונים כמלאכים ,אשר העמיקו חקור בגדר איסור עירוב שמחה בשמחה ,וביררו את גבולותיו לגבי חנוכת הבית ושאר שמחות הרשות והמצווה. הרי"ף על מסכת מועד קטן (דף ד ע"א מדפי הרי"ף) חידש :שכל עיקר הגזירה שאין מערבין שמחה בשמחה ,נאמרה בעיקר על נישואין בחול המועד או על שתי חופות כאחת ,מפני שבכל אחת מהן יש מצווה חמורה וחיוב שמחה מוגדר מן התורה .ונראה לבאר בזה ,כי בשמחות חמורות של מצווה מצינו שהקפידה התורה שלא לטשטש את גבולות השמחה האחת ברעותה. הרמב"ם במשנה תורה (הלכות אישות פרק י הלכה יד) ביאר :אין נושאים נשים בחולו של מועד ,לא בתולות ולא אלמנות ,ולא מייבמין ,מפני שאין מערבין שמחה בשמחה ,אלא יהיה פנוי לשמחת החג או לשמחת האשה .ונראה להסביר בזה ,שלפי שיטת הרמב"ם חובת פינוי הלב היא עיקר הטעם, ולפיכך הדין מתוחם לשמחות שמטילות חיוב שמחה מוגדר.
הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם (שם) מפרש :שהאיסור לערב שמחה בשמחה אינו סובב על כל מיני ששון ומסיבה ,אלא על שמחות שיש בהן ביטול מצווה או פיזור הדעת משמחת הרגל המוטלת על הכל .ונראה ליישב בזה ,ששמחה קלה או סעודה שאינה מוגדרת כמצוות עצם היום, אינה נכנסת בכלל גזירה זו. התוספות במסכת מועד קטן (דף ט ע"א) חידשו :שחנוכת בית המקדש בימי שלמה המלך שהיתה בסוכות הוצרכה לדחות את יום הכיפורים ולעשות שבעת ימים לפני החג ,מפני ששמחת המקדש היתה שמחת מצווה כבירה של הכלל ,ופגעה בייחוד שמחת החג .ונראה ללמוד מדבריהם ,שדווקא שמחה כדוגמת חנוכת המקדש נחשבת שמחה כה עצומה עד שיש בה איסור עירוב שמחות. הרשב"א בתשובותיו (חלק א סימן רטו) מבאר :שאין ללמוד מאיסור נישואין במועד לכל שאר סעודות הרשות וההודאה ,שכן לא גזרו חכמים אלא בשמחה שעיקרה נישואין או חנוכת המקדש שהן מצוות קבועות מן התורה. ומכאן ניכנס אל היכלם של גדולי האחרונים ,אשר העמיקו חקור בסוגיא חמורה זו ,וחידשו מסילות ישרות לדון האם מותר לעשות חנוכת הבית ביום טוב. הגאון רבי מאיר אריק בספרו מנחת פתיתים (הנדפס בסוף מנחת קנאות למסכת סוטה ,תקמ"ו) כתב: צע"ג אם מותר לעשות חנוכת הבית ביום טוב ,ומביא ראיה מהגמרא במסכת מועד קטן (דף ט ע"א) דשאסור ,דאיתא התם דשלמה המלך לא רצה לעשות את חנוכת בית המקדש בסוכות משום דאין מערבין שמחה בשמחה ,חזינן דאסור לעשות חנוכת הבית .ונראה לבאר בזה ,שלכאורה חזזנו שכל חנוכת הבית בכלל איסור עירוב שמחות היא ,אך שוב נהדר ומדחה ,דשאני חנוכת בית המקדש דהויא שמחת מצווה כבירה מפורשת ,מחנוכת בית סתם של יחיד. רבי חזקיה מדיני בספרו שדי חמד (חלק ט מערכת חול המועד ס"ק כג) מביא :את דברי המנחת פתיתים שהסתפק והביא ראיה מחנוכת בית המקדש בימי שלמה המלך ,ודן בחילוק שבין חנוכת המקדש לחנוכת בית הדיוט .ונראה להסביר בזה ,שבשדה חמד הביא ספק זה כדי לברר האם יש לחוש לשיטת המחמירים גם בבית פרטי. ומורן רבי יעקב חיים סופר בספרו כף החיים (או"ח סימן תקמ"ו ס"ק ב) פסק :דמותר לעשות חנוכת הבית ביום טוב ,דהרבה פוסקים כתבו דדווקא בשמחת נישואין אמרינן אין מערבין שמחה בשמחה ,משא"כ בשאר שמחות ליכא איסור .ונראה ליישב בזה ,שצידד להקל בפשיטות מחמת שאין ללמוד משמחת חתן וכלה המוגדרת מן התורה לשאר מסיבות ושמחות. בדגול מרבבה (או"ח סימן רמ"ט) חידש :דהא דאין מערבין שמחה בשמחה הוא דווקא בשמחה של מצווה ,אבל בשמחה של רשות ליכא איסור לערב שמחה בשמחה ,כיון דהתוספות במסכת מועד קטן (דף ח ע"ב) כתבו בטעם הדבר שאין מערבין שמחה בשמחה כדי שיהא לבו פנוי ,א"כ ברשות אין צריך שיהא לבו פנוי .ונראה לבאר בזה יסוד נפלא ,שכל שלא הוטלה חובה מן התורה לפנות את הלב לשמחה מוגדרת ,אין איסור ליהנות משמחת הרשות בתוך יום טוב. בשו"ת שערי צדק (סימן רל"א) מביא :את יסודו של הדגול מרבבה ,ומבאר לפיו שכל סעודה ושמחה שאינה מוגדרת כמצווה חיובית גמורה ,אינה בכלל הגזירה שאין מערבין שמחה בשמחה.
ונראה להוסיף בזה ,שמכאן נפתחה הדרך להתיר חנוכת הבית בזמן הזה לפי הדעות שאינה אלא סעודת רשות. רבי יאיר חיים בכרך בשו"ת חוות יאיר (סימן ע) מפרש :בעניין חנוכת הבית בזמן הזה ,אם היא נחשבת סעודת מצווה או סעודת רשות ,ומבאר שאינה סעודת מצווה אלא אם כן אומרים בה דברי תורה ושבחים להשם יתברך על הנווה החדש. רבי יששכר בר איילנבורג בשו"ת באר שבע (סימן ע) חידש :לחקור בגדר סעודת חנוכת הבית, ובירר שאין בה חובת מצווה קצובה מן הדין כמו בנישואין ומילה. רבי אברהם מגלוגא בספרו יד אברהם (יו"ד סימן רי"ט) מבאר :את גדרי סעודות המצווה ,ודן ברווח שבין חנוכת הבית בארץ ישראל לבין חנוכת הבית בחוץ לארץ. המגן אברהם (או"ח סימן תקס"ה ס"ק י) מחדש :שסעודת חנוכת הבית הויא סעודת מצווה כאשר מחדשים בה דברי תורה ומודים לבורא על שזכו לבנות בית. ורבי אפרים זלמן מרגליות בספרו יד אפרים (שם) מפרש :באריכות גדולה את שיטות הפוסקים בסעודת חנוכת הבית ,ומבאר מתי היא עולה לגדר מצווה ומתי היא נשארת בגדר רשות. ורבי מרדכי יהודה ליב וינברגר בספרו שו"ת לבושי מרדכי (חלק ג מפתחות סימן כ) ביאר :את חילוקי הדינים בסעודת חנוכת הבית ,והכריע שאין לחוש בה משום אין מערבין שמחה בשמחה. בשו"ת דברי מלכיאל (חלק א סימן ג ,וכן חלק ד סימן ח) חידש :לחלק בעומק בין שמחה המוטלת כחובה לבין שמחת הודאה רשותית ,ובירר שבחנוכת הבית ליכא איסור עירוב שמחות. בים של שלמה (בבא קמא פרק ז -מרובה ,סימן לז) מפרש :שסעודת חנוכת הבית בארץ ישראל הויא סעודת מצווה ,משא"כ בחוץ לארץ שאינה אלא סעודת רשות אם לא אומרים בה דברי תורה. מכאן נבוא אל היכלם של גדולי הדורות האחרונים ובני דורנו ,אשר העמיקו חקור בסוגיא חמורה זו ,וביררו הלכה למעשה את היתר עריכת חנוכת הבית בימים טובים ובחול המועד. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בחזון עובדיה (יום טוב ,עמוד שסח) פסק :מותר לעשות חנוכת הבית ביום טוב ובחול המועד ,לפי שכל האיסור של אין מערבין שמחה בשמחה נאמר בעיקר בשמחת נישואין ,משא"כ בחנוכת הבית שאינה שמחה החייבת מן התורה באותו היום .נראה לבאר בזה ,שכיון שאין חיוב קצוב מן התורה לחגוג חנוכת הבית ביום מסוים ,אין בעשייתה משום פגיעה או עירוב בשמחת החג. מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר (מועד קטן ,סימן ח) חידש :יש לחלק יסודית בין שמחה העושה רושם של ביטול שמחת הרגל ,לבין סעודת הודאה ושבח להשם יתברך .חנוכת הבית ,שכל עיקרה הוא הודאה על החסד שגמל הבורא עם האדם בבניין נווהו ,אינה ממעטת בשמחת החג אלא אדרבה, מוסיפה שבח והודאה לה' יתברך בתוך ימי המועד. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ג סימן נז) מבאר :סעודת חנוכת הבית בזמן הזה ,אף
על פי שנוהגים לומר בה דברי תורה ותשבחות ולפיכך יש בה בחינה של סעודת מצווה ,מכל מקום אינה נחשבת לשמחה חמורה כדוגמת נישואין ,ומותר לקיימה ביום טוב ובחול המועד לכתחילה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף (יום טוב ,סימן תקמ"ו סעיף ג) מורה :מנהג עיר הקודש ירושלים וכל ארץ ישראל להתיר עריכת חנוכת הבית ביום טוב ,ואין לחוש בזה כלל משום אין מערבין שמחה בשמחה .נראה להוסיף בזה ,שכאשר מציינים את חנוכת הבית בדברי תורה ,הרי ששמחת החג ושמחת הבית עולות בקנה אחד ומרוממות זו את זו. מתוך היסודות העמוקים והבהירים שהתבררו לנו בעניינן של גדרי שמחת יום טוב ,איסור עירוב שמחה בשמחה ומהות סעודת חנוכת הבית בזמן הזה ,יוצאות לנו כמה וכמה נפקא מינות למעשה, המשפיעות באופן ישיר על הנהגת האדם בחג ובמועד. נפקא מינא ראשונה מתבטאת בעצם היתר עריכת סעודת חנוכת הבית ביום טוב ובחול המועד לכתחילה .מתוך שהתבאר שאיסור אין מערבין שמחה בשמחה נאמר בעיקרו על שמחת נישואין החמורה המטילה חיוב קצוב מן התורה ,או מתוך היסוד ששמחת רשות וסעודת הודאה אינן מסיחות את הלב משמחת הרגל ,מותר לאדם שנכנס לנווהו החדש בימי החג לקבץ את קרוביו וידידיו ,לערוך סעודה נאה ולחגוג את חנוכת הבית בתוך ימי הששון והשמחה של המועד. נפקא מינא נוספת נוגעת לאופי הסעודה ולתוכנה הרוחני בשעת עריכתה ביום טוב .לפי הדעות שחנוכת הבית בזמן הזה אינה נחשבת סעודת מצווה אלא אם כן אומרים בה דברי תורה ,תשבחות ושירים להשם יתברך על חסדו ,מחויב בעל הבית להדר ולהשמיע על השולחן אמרי שפר ,דברי חיזוק ודברי תורה .ברגע שמשלבים בסעודה דברי קודש והודאה ,הופכת המסיבה לחלק בלתי נפרד מענוג יום טוב ושמחתו ,ואין בה שום חשש של ביטול או טשטוש שמחת החג. נפקא מינא נוספת שייכת לחילוק שבין חנוכת בית פרטי לבין חנוכת בית המקדש או בית כנסת. בעוד שבחנוכת בית המקדש בימי שלמה המלך מצינו שהוצרכו לפצל ולהפריד בין שבעת ימי חנוכת המזבח לבין שבעת ימי חג הסוכות מפני עוצם השמחה הציבורית והמצווה החמורה שהיתה בה ,הרי שבבית הדיוט פרטי לא גזרו חכמים כלל ,ואין להשוות בין שמחת הכלל הכבירה לבין שמחת היחיד בנווהו. נפקא מינא נוספת מתבארת לגבי התנהלות האדם המבקש לשמוח בשמחת נווהו בלא לפגוע בכבוד המועד .מיוסד הדברים עולה כי גם כאשר חוגגים חנוכת הבית ביום טוב ,יש להקפיד שעיקר הכוונה והששון יהיו מופנים כלפי שמחת החג והודיה לבורא על מתנת החיים והבית ,ולא תיעשה הסעודה כפורקן גשמי או כחגיגה פרטית המנתקת את האדם מקדושת היום ,אלא אדרבה, שמחת הבית תשרת ותרומם את שמחת הרגל. כאשר אנו מתבוננים בעומק הרעיוני העולה מתוך בירור גדרי השמחה ביום טוב ומפגשה עם חנוכת הבית הפרטית של האדם ,מתגלה לפנינו יסוד מופלא במבנה נפש המאמין ובמהות הקשר שבין שמחת הכלל לשמחת הפרט .יום טוב איננו רק תאריך בלוח השנה ,אלא גילוי של קדושה שמימית המקיפה את העולם כולו ,שבה האדם משתתף בשמחת השכינה ובשמחת כלל ישראל.
לעומת זאת ,חנוכת הבית מייצגת את פינתו האישית של האדם ,את הנווה הפרטי שזכה לבנות ולכונן בעמל יגעו ובחסד אלוקי מיוחד. החשש מאיסור עירוב שמחה בשמחה נובע מתוך העמקה בדרישה התורנית לטהרת הכוונה. התורה מבקשת מן האדם שלא ינהג בשמחה בדרך של טשטוש ,כבדרך אגב או מתוך פיזור הדעת, אלא ייתן לכל חסד וחסד את מקומו השלם והמכובד .אולם ,כאשר חנוכת הבית נעשית מתוך הודיה טהורה לבורא ,מתברר שאין כאן שתי שמחות המתחרות זו בזו ,אלא שמחת הפרט המוצאת את מקומה הנכון בתוך אורו המקיף של החג .הבית החדש איננו מבצר של פרטיות ואנוכיות ,אלא כלי קיבול ומקדש מעט שנועד להכניס לתוכו את קדושת יום טוב ,וכאשר שתי השמחות הללו נפגשות ,הששון הפרטי מתרומם ונעשה חלק בלתי נפרד מן השבח וההודאה להשם יתברך. התבוננות מעמיקה ברובד המחשבתי הפנימי מציבה מראה זכה אל מול נפש האדם ,אמונתו ומאבקיו היומיומיים .הבית שהאדם בונה בעולם הזה איננו רק מחסה מקר ומגשם ,אלא דמות דיוקנה של הנפש המבקשת למצוא לה מקום של קביעות ,פינה של קדושה ונווה מבטח בתוך אוקיינוס השינויים והטלטלות של החיים. נפש האדם כמהה מעצם טבעה לייחד לעצמה פינה של שמחה ,להרגיש את סיפוק היצירה ואת שמחת ההישג האישי בכניסתה אל הבית החדש .מאידך גיסא ,ניצב יום טוב ומזכיר לאדם כי כל קיומו ,נווהו וברכתו אינם אלא השפעה תדירה מחסדו העליון של הבורא .הניסיון הרוחני של האדם בעת חנוכת הבית ביום טוב הוא היכולת שלא לשקוע בגאוות היחיד ובשמחת הנכסים הפרטית, אלא לדעת לבטל את שמחתו האישית בתוך קדושת היום הכללית. זהו סוד האמונה והביטול של המאמין הניצב בתוך ביתו החדש .הצדיק האמיתי מבין כי הקירות, התקרה והמשקופים אינם שלו בזכות עצמו ,וכל שמחתו על הבית אינה אלא הודאה למי שאמר והיה העולם על שזכה לשכן שכינה בנווהו .כשהאדם מחבר את חנוכת ביתו אל שמחת החג ,הוא מפגין בגרות אמונית עמוקה .הוא מאחד את הששון הפרטי עם השמחה השמימית ,ומצהיר כי כל ביתו וכל חגיו עולים לקנה אחד – להיות משכן ומקדש מעט לעבודת ה' ולעשיית נחת רוח ליוצרו. ומתוך הדברים הללו עולה ומאיר מצפן מוסרי כביר ,המורה לאדם דרך ישרה בעבודת ה' ובתיקון המידות .הנה למדנו כי היראה האמיתית והמידות הטובות אינן מתבטאות בהתכנסות אנוכית בשמחת הפרט ,אלא ביכולת לרומם כל חסד פרטי ולהכניסו תחת כנפי השכינה וקדושת הכלל. התנהגותו של האדם החונך את ביתו ביום טוב מלמדת אותו שיעור מאלף במוסר ובמידת הענווה .המוסר התורני תובע מן האדם שלא להפוך את ביתו ורכושו למפגן של גאווה ,ניתוק או שמחה חומרית סגורה ,אלא לראות בביתו כלי לקיבול קדושה ,הכנסת אורחים ועבודת הבורא. האדם הניצב בתוך נווהו החדש ביום טוב מבין כי השמחה האמיתית אינה נובעת מעצם האבנים והקורות ,כי אם מן השריית השכינה והארת התורה בתוך הבית .כשהוא משלב את חנוכת נווהו בשמחת החג מתוך אמירת דברי תורה ותשבחות ,הוא מטביע בחלל ביתו את חותם המוסר והקדושה שילווהו ויגן עליו ועל בני ביתו לאורך ימים ושנים.
עיקר העניין: המסע האנושי לבניין בית ונווה בעולם הזה מקבל את עומק משמעותו כאשר האדם משכיל לחבר בין נחלת הפרט לקדושת הכלל .מתוך בירור הסוגיה עולה כי אין שמחת הבית הפרטית סותרת או ממעטת משמחת יום טוב המרוממת, כאשר כל תכליתה של חנוכת הבית היא להודות ולהלל להשם יתברך על חסדו ולצקת תוכן של תורה וקדושה בין קירות הנווה החדש .בזה הופכים אבני הבית וקורותיו למקדש מעט ,שבו שמחת החג ושמחת הבית עולות בקנה אחד ומאירות זו את זו באור יקרות. שתי תובנות משנות חיים נחרטות בלבנו מתוך יסוד זה :ראשית ,השמחה האמיתית והשלמה ביותר בנווה הפרטי מתגלה דווקא כאשר האדם מבטל את גאוותו האישית ומכניס את נווהו תחת כנפי קדושת הכלל ואור יום טוב .שנית, קירות הבית וגבולותיו אינם נועדו ליצור חיץ וניתוק מן הרוח ,אלא להוות כלי קיבול זך ואיתן להשריית השכינה ,להודיה על החסד ולהרחבת הלב בעבודת ה’.