מה ראתה לאה אמנו שחכמים העידו שאיש לפניה לא הודה כך להשם יתברך?

מה ראתה לאה אמנו שחכמים העידו שאיש לפניה לא הודה כך להשם יתברך? מתוך דממת הערב היורדת על האהל ,עת הריחות של האדמה הלחה והצמחים מתערבבים ברוח הנושבת ברכות מבין גבעות הארץ ,עומדת לאה אמנו בלב ההתרחשות הפנימית של חייה, חובקת את בנה הרך ומרגישה כיצד נפתחים שערי שמים בתנועה של הודאה עמוקה ופנימית שאין כדוגמתה מאז ימי בריאת העולם .האור הרך של השקיעה נוגע בפינות…

מה ראתה לאה אמנו שחכמים העידו שאיש לפניה לא הודה כך להשם יתברך? מתוך דממת הערב היורדת על האהל ,עת הריחות של האדמה הלחה והצמחים מתערבבים ברוח הנושבת ברכות מבין גבעות הארץ ,עומדת לאה אמנו בלב ההתרחשות הפנימית של חייה, חובקת את בנה הרך ומרגישה כיצד נפתחים שערי שמים בתנועה של הודאה עמוקה ופנימית שאין כדוגמתה מאז ימי בריאת העולם .האור הרך של השקיעה נוגע בפינות האהל ומצייר צללים עדינים של תקווה וישועה המפציעות מתוך ההסתרה הארוכה ,והנפש כולה רוטטת משמחה ומיראת קודש מול פלא הבריאה המתרחש לנגד עיניה. הנה מונחים לפנינו דברי חז"ל הקדושים במסכת ברכות המעצימים את ההודיה הזאת עד לקצה השמים ,ומלמדים אותנו כי מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה במדרגה זו עד שבאתה לאה והודתו .והלב עומד משתוממת ונדהם לנוכח התמיהה הגדולה המבקעת ועולה מן הסוגיה :וכי מבריאת העולם ועד עתה לא היה אדם שהודה לבורא עולם? והלא האבות הקדושים עמדו והקריבו קרבנות ,שיבחו והללו את השם יתברך על כל צעד ושעל בחייהם ,ומהו אפוא אותו סוד נשגב הגנוז בהודיה המיוחדת הזו של לאה שאין לו אח ורע בכל הדורות שקדמו לה? ומתוך נבכי הפשט ומקורות התורה המאירים את פני הדברים באור יקרות ,ניגשים אנו להציב את דבר הכתובים הקדושים המהווים את היסוד והתשתית לכל סוגיית ההודיה המופלאה הזו. בפרשת ויצא נאמר בכתובים" :ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה את ה' ותקרא שמו יהודה ותעמד מלדת" (בראשית כט לה) .פסוקים קדושים אלו פותחים לפנינו את שערי ההבנה ומזמנים אותנו להתבונן כיצד לשון ההודיה מתפקעת מתוך עומק לבה של לאה אמנו ,המבינה לראשונה את גודל המתנה שהוענקה לה ואת פשר חלקה בבניין האומה. רש"י (בראשית כט לה) ביאר כי ארבעה בנים נולדו לו ,לפי שארבע נשים היו ,ונטלה כל אחת חלק, וזו הודתה שנטלה יותר מחלקה ,ולכן קראה שמו יהודה .ומבאר בזה כי הודאתה של לאה לא באה אך ורק על עצם לידת הילד כדרך הטבע ,אלא על ההכרה העמוקה בכך שזכתה למעלה יתרה ולחלק גדול בבניין השבטים הקדושים מעל ומעבר למה ששייך לכאורה לפי מדת חלקה הטבעי, ומתוך כך נפתחו עיניה לראות את יד השגחת ה' המכוונת כל צעד ושעל בחייה.

רבי אברהם אבן עזרא (שם) כתב כי הפעם אודה את ה' -כי בתחילה הייתה סבורה שלא תלד עוד משהכירה כי שנואה היא ,ועתה שילדה ארבעה בנים הודתה על הריבוי והטובה שלא פללה לה .ומבאר בזה כי שורש ההודיה נעוץ בהתפנית הגדולה שבין תחושת החיסרון וההסתרה לבין גילוי השפע האלוקי הפוקד את האדם דווקא מתוך מקומות של שפלות וקושי. הרמב"ן (שם) פירש כי קראה שמו יהודה על שם ההודיה ,כי הודתה לה' על החסד הגדול שעשה עמה להקים עול פניה ולתת לה זרע של קיימא ,ומבאר בזה כי ההודיה אינה רק אמירת תודה חיצונית אלא התבוננות פנימית המכירה בכך שכל קיומנו והצלתנו באים מאיתו יתברך ,והיא קשרה את שם הבן לעצם מהות החיים וההכרה בהשגחה. הספורנו (שם) ביאר כי אמרה הפעם אודה את ה' -לפי שכל מה שילדה עד כה היה מתוך תחושת המאבק והצורך להוכיח את מקומה ,אך כעת בבן הרביעי ראתה כי נתמלאה סאת השפע וכי חלקה שלם בבניין בית יעקב .ומבאר בזה כי ההודיה השלימה מופיעה כאשר האדם רואה את התמונה השלמה מתחברת לכלל אחדות אחת גדולה המאירה את כל מעשיו. הכלי יקר (שם) מבאר כי לאה אמנו ידעה להסתכל על הטובה בתוך מציאות של קושי ,ולכן בעוד שבראשונה הייתה שנואה ומדוכאת ,זכתה כעת לראות כי הודאתה היא הודאה שלימה על כלל ההנהגה ,ומבאר בזה כי מעלת ההודיה מתגלה ביותר כאשר האדם יודע להודות על העבר ועל העתיד כאחד מתוך דבקות מוחלטת בבורא. ומתוך אורה של סוגיה זו ,גוחנים אנו אל דברי חז"ל הקדושים המאירים את עומק פשרה של הודאת לאה אמנו במסכתות הש"ס ,לחשוף את השורש העמוק המונח ביסוד דבריהם. בגמרא במסכת ברכות (דף ז ע"ב) איתא :אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאתה לאה והודתה שנאמר הפעם אודה את ה' ,ומבאר בזה כי עומק הדברים מעורר תמיהה עמוקה היאך ייתכן שעד לאה לא נמצא אדם שהודה לבורא עולם ,והלא האבות הקדושים הודו והקריבו קרבנות ,אלא שמונח כאן חידוש עצום בהגדרת ההודיה שאינה תלויה רק בנס יוצא דופן אלא בהכרה עמוקה בהשגחה התמידית. רש"י (ברכות ז ע"ב) ביאר על דברי הגמרא כי לאה נתנה תודה על היתר ,ומבאר בזה כי כל גדולי עולם שקדמו לה הודו על ניסים נעלים ויציאה מסדרי הטבע ,אך לאה אמנו זכתה להיות הראשונה המודאת על עצם הנהגת הטבע והחסד השגרתי המלווה את האדם בכל רגע ורגע מחייו. תוספות (שם ד"ה מיום) מבארין את עומק הדברים ומקשים על מציאות ההודיה של שאר בני אדם ,ומבארים בזה כי מעלתה המיוחדת של לאה הייתה בכך שהשכילה לראות את יד השגחת ה' פועלת בתוך תוכו של הטבע עצמו ,ובכך הניחה את היסוד והשורש לכל עולם ההודיה של עם ישראל לדורות עולמים. ומתוך גנזי הראשונים המאירים את סוגיות התורה באור יקרות ,ניגשים אנו להביא את דבריהם הבהירים והעמוקים כמים חיים המרווים את צימאון הלומדים. רבינו מנחם מקרקא בספר מערכת האלהות (פרק ז) כתב כי הודאתה של לאה אמנו הייתה מתוך

השגת האמת העליונה כי כל מעשיו של הקדוש ברוך הוא במשפט נעשים ,ומבאר בזה כי גדולי הראשונים ראו בהודיה זו את שורש האמונה הציבורית והפרטית שבה האדם מודה על העבר ומזמין את השפע לעתיד לבוא מתוך דבקות מוחלטת בבורא. רבינו בחיי בן אשר (בראשית כט לה) פירש על פסוק זה כי לאה אמנו קראה שמו יהודה על שם ההודיה כי הודתה לה' על שזכתה להעמיד את רוב השבטים ,ומבאר בזה כי מעלתה הייתה בכך שהפכה את שם הבן לעד ולמזכרת נצח שבה יהיה הלב נתון תמיד לשבח את השם יתברך על כל נסתרותיו וחסדיו המרובים. רבינו עובדיה ספורנו (בראשית כט לה) חידש כי ההודיה השלימה מתגלה כאשר האדם רואה את התמונה השלמה נארגת מתוך פרטים שבתחילה נראו כסותרים זה את זה ,ומבאר בזה כי לאה אמנו לא הייתה לבדה בהודיה מצד עצם אמירת התודה אלא בגילוי שורש ההודיה מתוך מציאות של מאבק והתמודדות פנימית שהפכה לכתר תפארת של האומה כולה. הכתב סופר (בראשית כט לה) ביאר ותאמר הפעם אודה את ה' וכו' אמרינן בגמרא במסכת ברכות דף ז ע"ב לא היה אדם שהודה לה' דע שבאתה לאה והוא תמוה וכי האבות לא הודו לה' על הניסים שעשה להם הלא הקריבו קרבנות ושיבחו לה' ואומר מעתה בודאי אברהם ויצחק הודו ושבחו לה' כמפורש אבל להם נעשו נסים שלא בטבע ואין חידוש כל כך שמצאו עצמם מחויבים להודות ולשבח ולזבוח לפני ה' זבחי תודה אבל בלאה מצינו שנתנה תודה לה' בהיוולד לה בן הגם שכן בטבע וכמה נשים מולידות כמה בנים מכל מקום לא תלתה במקרה וטבע והיא היתה הראשונה שמצינו בה הודאה כזו ושבחוה חכמים ומבאר בזה כי מעלתה של לאה אמנו הייתה בכך שלא תלתה את הלידה בטבע המקרי אלא ראתה בה את יד השגחת ה' אפילו בדברים השגרתיים ביותר שאינם בגדר נס יוצא דופן. מהר"מ שיק (שם) חידש על מה שאמרה הפעם אודה את ה' ותקרא שמו יהודה כי לאה אמרה בעצמה מאחר שכבר נולדו לה ד' בנים וכי די אם אודה את ה' רק פעם אחת הלא ראוי להודות לה' תמיד תהילתו בפי שלא לשכוח חסדי ה' המרובים ותמיד יהיה לנגד עיני גמולות וטובות של הקב"ה ע"כ קראה שמו יהודה כדי שיהיה לה למזכרת אהבה ותודה לה' ב"ה וזה שאמרה הפעם אודה את ה' בלשון בחמיה וכי רק פעם אחת אודה את ה' הלא לא די בזה בפעם אחת רק תמיד תהילתו בפי ע"כ קראה שמו יהודה ודברי פי חכם חן ומבאר בזה כי קריאת השם יהודה היוותה עבורה עוגן נפשי ותזכורת תמידית המקבעת את ההודיה למצב קבוע ומתמשך שאינו פוסק לרגע. הפרדס יוסף (בראשית כט לה) כתב ותמוה וכי אדם נח אברהם יצחק יעקב שתיקנו כל התפילות לא הודו לה' וראיתי בשם הגאון טיב גיטין ז"ל שהחילוק בין שבח להודאה שבח הוא על שאדם משבח פעולת טובתו שעשה לעולם אבל אם האדם היה סבור שדבר זה לרעתו ואחר כך ראה שתצמח מזה טובה אז שייך לשאול הודאה וזה ודאי האבות נתנו שבח לה' אבל לא מצאנו שנתנו הודאה על דבר שסברו שהוא רעה ונהפך לטובה אולם לאה הייתה שנואה וסברה שהשנואה היא לרעתה וכשראתה שעל ידי זה שהייתה שנואה זכתה שיצאו ממנה רוב שבטים והיתה לטובה אמרה הפעם אודה את ה' ומבאר בזה את היסוד העצום שבין שבח להודיה שכן הודיה אמיתית צומחת דווקא מתוך מקום של היפוך הגלגל שבו האדם מבין שמה שחשב לרוע הפך לטובה גדולה.

ומתוך הוד קדומים המשתלשל ועולה עד לדורינו ,גוחנים אנו ללמוד את דבריהם המאירים של גדולי הדורות האחרונים אשר צללו לעומק סוגיה זו ופתחו לפנינו צוהר חדש להבנת עומק ההודיה. השפת אמת (פרשת ויצא) ביאר כי אמירת לאה הפעם אודה את ה' מורה על מעלת ההודאה התמידית שבה האדם מכיר בכל רגע ורגע כי אין שום מציאות בלעדיו יתברך ,ומבאר בזה כי יסוד ההודיה של לאה אינו רק על נס פרטי אלא על עצם היות האדם חי וקיים וזוכה לעבוד את ה' בכל מצב שבו הוא נתון ,ובכך הפכה למקור הברכה לכל הדורות הבאים. האדמו"ר מרדכי מאיזביצה ספר מי השילוח (פרשת ויצא) חידש כי ההודיה של לאה אמנו בבנה הרביעי באה מתוך הענווה העמוקה שבה הבינה שכל מה שניתן לו לאדם אינו מגיע לו מצד זכויותיו אלא מחסד חינם ,ומבאר בזה כי כאשר אדם מגיע להכרה זו נפשו מתמלאת בשירה עצומה ובהודאה שאינה פוסקת לרגע ,והיא היא ההודיה שחז"ל העידו עליה שלא הייתה כמותה מבריאת העולם. ומתוך גובה הסוגיה וההבנה המאירה את מרחבי המעשה ,פוסעים אנו אל שדה היישום המעשי, לתרגם את תנועת ההודיה הנשגבה הזאת אל נבכי החיים וההלכה היומיומית. ההכרה המרכזית העולה מעניינה של לאה אמנו מלמדת את האדם שלא להמתין אך ורק לניסים גלויים ולתמורות יוצאות דופן כדי לפתוח את פיו בהודיה לפני הבורא יתברך ,אלא לגלות את האור האלוקי המפעם בתוך השגרה הפשוטה והיומיומית של החיים ,בהליכה ,בנשימה ובקיומו של האדם בכל רגע ורגע מתוך שמחה ודבקות. עוד עולה מתוך הדברים כי כאשר האדם פוגש בחייו מציאות הנראית לו לכאורה כרעה או כחיסרון ,אין עליו להתייאש או ליפול ברוחו ,אלא לאסוף את כוחותיו ולהמתין באמונה שלמה לראות כיצד מתוך אותו מקום עצמו צומחת הישועה הגדולה ,וכפי שהודיה אמיתית נולדת דווקא מתוך ראיית הטוב הנסתר המתגלה לבסוף באור גדול ומאיר. בנוסף לכך ,הנהגתה של לאה בקריאת שמו של יהודה מלמדת אותנו הלכה למעשה את חשיבותם של עוגנים נפשיים בחיים הרוחניים ,שבהם האדם נעזר באמצעים שונים כדי לקבע בנפשו את ההודיה התמידית ולא להניח לה להיות גל חולף הנעלם עם הרוח ,אלא ליצור רצף של קדושה ואמונה הלוחך את כל מעשיו ודרכיו תמיד. ומתוך עומק התפיסה הרעיונית המפעימה את הלב ,גוחנים אנו לפתוח את השער אל שורש הרעיון העמוק והנשגב העולה מתוך סוגיית ההודיה של לאה אמנו ,המאיר באור חדש את יחסו של האדם אל הבריאה ואל גלגוליו של עולם. ונראה לבאר כי הרעיון המרכזי המונח ביסוד דברי חז"ל והמפרשים אינו מצטמצם אך ורק לעניין פרטי של אישה המודה על בנה ,אלא הוא מגלה לפנינו מבט כולל ומהפכני על עצם מהות הבריאה ועל האופן שבו האדם מתבונן על המציאות המקיפה אותו בכל יום ויום .בעוד תפיסת העולם החיצונית רגילה למדוד את ההתרחשויות במשקפיים צרות של הצלחה גלויה ,של ניסים יוצאי דופן ושל תמורות מרעישות ,באה לאה אמנו ומלמדת אותנו תורה עמוקה שבה כל רגע של

שגרה ,כל פעימת לב וכל נתיב נסתר הם עצם גילוי של שכינה ויד השגחה עליונה .ההודיה הזו מהווה בעצם את הסרת המסך מעל פני הטבע ,והבנה מוחלטת שאין שום מציאות אקראית בעולם כלל ,אלא הכל מכוון בדקדוק עצום ובאהבה איתנה מאת הבורא יתברך .כאשר האדם מפנים את העומק הזה ,נפתחת לפניו תודעה חדשה שבה השגרה אינה אלא פרוזדור רחב המזמין את האדם לפגוש את קונו בכל צעד ושעל ,להעלות את ניצוצות הקדושה הגנובים מתוך החומר ,ולהפוך את החיים עצמם למשכן של אמונה צרופה ודבקות נצחית.

ומתוך המרחב הרעיוני הפותח את שערי הלב ,פוסעים אנו אל עומק ההרחבה המחשבתית, לחבר את אור הסוגיה אל נבכי הנפש פנימה ,אל צפונות האמונה ואל הנהגת האדם ביומיום.

הנפש האנושית כמהה תמיד למצוא את העוגן המייצב אותה בתוך סערות החיים ,את הנקודה שבה הלב מרגיש כי הוא אינו לבדו במערכה .כאשר האדם מתבונן בהנהגתה של לאה אמנו ,הוא לומד להכיר בכך שכל משבר ,כל תחושת ריחוק או מצב שבהם נדמה כי שערי שמים ננעלו, אינם אלא קריאה פנימית להתעלות ,לבקש את הקשר החי והאמיתי עם הבורא מתוך מקום של ענווה ושפלות רוח .האמונה האמיתית אינה נבנית מתוך מציאות חלקה ומשוחררת מקושי, אלא דווקא מתוך אותם רגעים שבהם האדם אוסף את שברי לבבו ,מביט אל המציאות בעיניים אמוניות ,ומבין שכל צעד וצעד נמדד בקפידה שמימית .ההנהגה הנובעת מכך מכוונת את האדם שלא לחפש את הניצחונות הגדולים המרעישים עולמות ,כי אם למצוא את האור הגדול דווקא במקומות הנסתרים ,לטפח תודעה של הודיה שאינה תלויה בדבר ,ולתת ללב להתמלא בשמחה פנימית ושקטה המאירה את כל סביבותיו באור יקרות.

ומתוך עומק המוסר הפנימי הצומח מתוך גנזי האמת ,מתבוננים אנו אל מצפן הנפש המכוון את דרכו של האדם מתוך דברי חכמים מבלי משים ובדרכי נעם.

המצפן המוסרי העולה מתוך סוגיית ההודיה של לאה אמנו מציב לפני האדם מראה בהירה שבה הוא בוחן את יחסו אל הסובב אותו ואל המציאות בכללותה .אדם נדרש מטבע הדברים להישמר מן התרעומת ומתוך תחושת הקיפוח או המרמור המתעוררת לעיתים כאשר הדרך אינה סלולה כרצונו ,וללמוד מדרכיה של לאה כיצד להפוך את המכאוב למקור של ברכה ,ואת תחושת החיסרון לפתח שדרך פתחו בוקע האור .מוסר זה אינו דורש מן האדם להטיף מוסר לעולם או לשאת דברים גבוהים מעל בימות ,אלא תובע ממנו עבודה פנימית עדינה ושקטה שבה הוא מודה על הקיים ,מכיר בחסדי הבורא בכל רגע ורגע ,וצועד בענווה ובאמת מבלי לחפש את מחיאות הכפיים החיצוניות .האדם המאמץ את המצפן הזה לבו פתוח לרווחה ,ידיו מושטות באהבה ,והוא מהלך בעולם מתוך תחושת שליחות מרוממת המאירה את סביבותיו באור צחור וטהור.

ומתוך האור הגדול המפעם בכל פינה ,לוקחים אנו עמנו תובנות יקרות ערך לחיי היום-יום, להאיר בהן את נתיבותינו פנימה .בחיי היומיום ,שעה שטרדות העולם וגלי השגרה מאיימים לשטוף את השקט הפנימי ,מזכירה לנו לאה אמנו לעצור רגע אחד ,להתבונן במתנות הקטנות והשקטות המקיפות אותנו ,ולפתוח את הלב בהודיה שאינה תלויה בדבר .במקום לחפש תמיד

את הרגעים הגדולים והמרעישים ,נלמד לגלות את הנס העצום הגלום בעצם היותנו חיים ,נושמים ועומדים לפני ה' יתברך ,ולהפוך כל רגע שגרתי למפגש חי ומרגש עם הבורא.

עיקר העניין: עיקר העניין נעוץ ביכולת הפנימית של האדם שלא לתלות את הודאתו אך ורק בניסים גלויים או בישועות יוצאות דופן ,אלא לראות את יד ההשגחה העליונה המנהלת את עולמו בכל רגע ורגע ,אף בתוך השגרה השקטה ביותר .לאה אמנו לימדה את העולם כולו שסוד ההודיה האמיתית מתחיל בהכרה העמוקה שהכל מאתו יתברך ,ובהתמדה נפשית היוצרת עוגן תמידי של אמונה ואהבה שאינם פוסקים לעולם. הודיה אמיתית אינה תולדה של נס חריג ,אלא ראיית הפלא האלוקי המפעם בכל נשימה שגרתית של החיים .כאשר האדם מקבע בנפשו את ההכרה כי הכל מאתו יתברך ,הופכת שגרת חייו למשכן תמידי של שמחה ודבקות אורה.