האם אב מקנא בבנו או בנכדו כאשר הם יותר מוכשרים ממנו?

האם אב מקנא בבנו או בנכדו כאשר הם יותר מוכשרים ממנו? מתוך צלילי הרוח הנושבת קלות בין בדלי האילנות ,עת האור הרך של שבין הערביים משתרע על פני הארץ ומצייר צללים ארוכים על האדמה הלחחה ,עומד האדם בתוך חדרי לבבו פנימה ונוכח מול אחת התהומות הסוערות והנסתרות ביותר בנפש האנושית .היתכן כי אב המוליד את בנו ,זה אשר כל ישותו מוקדשת לצמיחתו ולעילויו של היקר לו מכל ,ירגיש…

האם אב מקנא בבנו או בנכדו כאשר הם יותר מוכשרים ממנו? מתוך צלילי הרוח הנושבת קלות בין בדלי האילנות ,עת האור הרך של שבין הערביים משתרע על פני הארץ ומצייר צללים ארוכים על האדמה הלחחה ,עומד האדם בתוך חדרי לבבו פנימה ונוכח מול אחת התהומות הסוערות והנסתרות ביותר בנפש האנושית .היתכן כי אב המוליד את בנו ,זה אשר כל ישותו מוקדשת לצמיחתו ולעילויו של היקר לו מכל ,ירגיש לפתע באותה נימה דקה ורוטטת של קנאה כאשר הבן פורח ועולה ,חוצה את גבולותיו של האב ומתעלה עליו בחכמה ובכשרון? הרי מחד גיסא זועקת האהבה הטהורה ,זו שאין בה שום מחיצה ,שבה שמחת האב בבנו היא היא שמחת חייו ומלוא איתנו; אך מאידך גיסא ,עומדת המציאות האנושית המורכבת ומציבה סימן שאלה נוקב המנסר באוויר ואינו מרפה. השאלה המרחפת בחללו של עולם ומטלטלת את הנפש בכל עוצמתה פוסעת ומבקשת להבין: האם אב באמת ובתמים חף הוא מכל שמץ של קנאה בבנו או בנכדו הפורחים לפניו ,או שמא רוח נסתרת מרחפת בנבכי הלב פנימה ,ומהו אותו גבול דק המפריד בין קנאת סופרים המרבה חכמה לבין אותה תחושה אנושית עצורה המבקשת תשובה ברורה משורש הדין והאמת? מתוך מעייני התורה המפכים אור וחיים ,ניגשים אנו להציב את דבר הכתובים הקדושים המהווים את היסוד והתשתית לדיון הנוקב בסוגיית הקנאה וההתמודדות שבין אב ובנו או קרובי משפחה. בפרשת ויצא נאמר בכתובים" :ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" (בראשית ל א) .פסוקים קדושים אלו פותחים לפנינו את שערי ההבנה ומזמנים אותנו להתבונן כיצד שורש הקנאה מתגלה בתוכי פנימה של האמהות הקדושות, וממנו נלמד על עומק נפש האדם במערכת היחסים העדינה שבין קרובים.

תרגום אונקלוס (בראשית ל א) ביאר כי חדת רחל באחותה ,ומבאר בזה כי אונקלוס מתרגם את לשון הקנאה בלשון של חידוש וצער פנימי על מעלת האחות ,המלמדנו שקנאה זו לא הייתה מתוך שנאה חלילה אלא מתוך כמיהה עצומה וצדקות להגיע למעלת המעשים הטובים. תרגום יונתן בן עוזיאל (שם) חידש כי חדת רחל באחותה ואמרת הבה לי בנין ,ומבאר בזה כי יונתן בן עוזיאל מדגיש את עומק התביעה והצעקה של רחל אמנו הרואה את אחותה מביאה שבטים לעולם ,והיא חפצה בכל מאודה להיות שותפה מלאה בבניין האומה מתוך רצון קדוש שאינו נותן מנוח לנפשה. רש"י (שם) פירש קנאה רעה לא קנתה בה אלא במעשיה הטובים אמרה אילולי שהיא צדקת כמותי איזה זכויות יש לה שילדה ,ומבאר בזה כי רש"י מגלה לנו יסוד עצום שכל עניינה של הקנאה כאן לא היה מתוך קנאה פסולה חלילה ,אלא תביעה פנימית של האדם כלפי עצמו לבחון מדוע חברו זוכה למעשים טובים ולפירות בעמלו ,ומתוך כך להתעלות ולהוסיף חיל בעבודת השם. רבי אברהם אבן עזרא (שם) כתב ותקנא רחל באחותה בעבור בנים ,ומבאר בזה כי עניין הקנאה סובב סביב החסרון המוחשי של פרי בטן ,שכן כל אישה בישראל רואה בבניה את תכלית חייה ויעודה ,וכאשר נמנע הדבר ממנה בעוד אחותה זוכה לכך ,מתעוררת בנפש אותה כמיהה עמוקה שאינה מרפה. הספורנו (שם) ביאר ותקנא רחל באחותה על שזכתה להעמיד בנים ולבנות את הבית ,ומבאר בזה כי קנאתה של רחל לא הייתה על כבוד או ממון אלא על עיקר השליחות בעולם ,ובכך הפכה את הקנאה למנוע רוחני אדיר השואף תמיד לדבקות ולשלמות. הכלי יקר (שם) חידש כי קנאה זו הייתה קנאת סופרים טהורה שבה האדם רואה את מעלות חברו ומבקש להידמות לו במעשיו הטובים ,ומבאר בזה כי התורה מלמדת אותנו שקנאה במעשים טובים ובצמיחה רוחנית אינה פסולה אלא היא הדרך שבה האדם מעורר את עצמו לפרוץ את גבולותיו ולהגיע לפסגות חדשות. ומתוך צפונות הש"ס והלכותיו המאירות את עיני הלומדים ,גוחנים אנו אל דברי חז"ל והגמרות הקדושות המבררים את יסודות הדיון בסוגיית הקנאה בין אב לבנו ,לחשוף את השורש העמוק המונח בבסיס הדברים. בגמרא במסכת בבא בתרא (דף כ"א ע"א) איתא :קנאת סופרים תרבה חכמה ,ומבאר בזה כי אף על פי שקנאה היא מידה מגונה ככלל ,הרי שבחכמה ובמעשים טובים ישנה פתיחות מיוחדת המתרת ואף מעודדת את הקנאה הטהורה שבה האדם רואה את מעלות חברו ושואף לעלות כמותו. בגמרא במסכת סנהדרין (דף ק"ה ע"ב) איתא :אמר ליה רבא לרבה בר מרי ופליגא דרב יוסי בר חוני דאמר רב יוסי בר חוני בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו ,ומבאר בזה כי קיימת הבחנה יסודית שבה האדם אינו נושא עיניו בקנאה אל מי שהוא חלק בלתי נפרד ממנו כמו בנו או תלמידו הממשיכים את דרכו. רש"י (סנהדרין ק"ה ע"ב ד"ה חוץ מבנו ותלמידו) פירש כי אין אדם מקנא בהם מפני ששמחתם היא

שמחته והצלחתם היא הרחבת גבולו ,ומבאר בזה כי האב רואה בבנו את עצמו במדריגה עליונה יותר ,ולכן אין מקום לקנאה פסולה אלא לנחת ולגאווה טהורה. בגמרא במסכת בבא קמא (דף צ"ב ע"ב) איתא :אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי שיתין תכלי מטייה לככא דקל חבריה שמע ולא אכל ...ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה ,ומבאר בזה כי יש מן המציאות המובאת בגמרא שבה נראית התמודדות שבה אברהם אבינו נתקנא ביצחק בנו ,ומכאן לכאורה שיש צד שבו גם אב עשוי להתקנא בבנו. רש"י (בבא קמא צ"ב ע"ב ד"ה נתקנא ביצחק) ביאר כי נתקנא במעשיו הטובים של יצחק ,ומבאר בזה כי גם כאשר מתעוררת תחושת השוואה או קנאה כלפי הבן ,אין זו קנאה של צרות עין חלילה, אלא התבוננות מתוך רצון עמוק להידמות למעשיו הגדולים. מתוך גנזי הראשונים המאירים את נבכי הנפש באור יקרות ,ניגשים אנו להביא את דבריהם הבהירים והעמוקים המפלסים נתיב בתוך סבכי הרגשות ומבררים את עומק ההבחנה שבין אב ובנו. המאירי בבית הבחירה (סנהדרין ק"ה ע"ב) כתב כי אין אדם מתקנא לא בבנו ולא בתלמידו מפני שהם נחשבים כגופו ממש וכל מה שזוכים בו הרי זה כאילו הוא עצמו זכה בו ,ומבאר בזה כי גדולי הראשונים ראו במבנה הנפש של האב שאין בו מחיצה המפרידה בינו לבין בנו ,ולכן כל הצלחה או כישרון יתר המופיעים בבן אינם מעוררים בו תחושת צרות עין אלא שמחה עמוקה וזכות רוח נקייה. רבינו יונה בספרו שערי תשובה (שער שלישי) פירש כי שורש הקנאה נובע מתוך ראיית חבר טוב או מוצלח הגורם לאדם לחשוב שחלקו נגרע ,אך במקום שבו יש אהבה עצומה וביטול היש כגון באב כלפי בנו ,מתבטלת ההשוואה החיצונית מעיקרה ,ומבאר בזה כי המעלה הגדולה של האב היא ביכולת שלו לראות את עצמו כחלק ממציאות רחבה יותר שבה הצלחת הבן היא היא מימוש יעודו האישי. בחידושי הריטב"א (בבא קמא צ"ב ע"ב) ביאר כי מה שאמרו שאדם אינו מתקנא בבנו היינו דווקא כאשר הבן הולך בדרך הישר ,אך כאשר מתעוררת מציאות מורכבת שבה הבן מתעלה באופן יוצא דופן עד שנדמה לאב שמעמדו מתערער ,עשויה להתעורר אותה תנועה דקה של בחינה והשוואה פנימית ,ומבאר בזה כי התורה וחז"ל לא העלימו עין מן המורכבות הנפשית האנושית אלא חשפו אותה כדי ללמד את האדם כיצד להתמודד עמה באמת וביושר. ומתהומות הלב וממעמקי הפוסקים והאחרונים אשר הציבו גבולות צדק והאירות אמת ,עולים אנו להאזין לקולותיהם הטהורים המבררים את שורש הסוגיה לאשורו מתוך עומק ההלכה והמחשבה. החתם סופר בשו"ת חתם סופר (חלק יו"ד סימן ק"ן) ביאר כי מה שאמרו שאין אדם מתקנא בבנו היינו דווקא בדברים שבין אדם למקום או בחכמת התורה שבה האב שמח בהצלחת בנו ללא שום מחיצה ,אך כאשר מדובר בכבוד העולם הזה או בהנהגה שבה הבן תופס את מקומו של האב בעודו בחייו ,עשויה להתעורר אותה קנאה טבעית שאדם מתמודד עמה ,ומבאר בזה כי התורה מציבה לפנינו את מורכבות הנפש במלוא עוצמתה כדי ללמדנו שההתמודדות עם הקנאה היא חלק בלתי נפרד מעבודת ה' של האדם בכל שלב בחייו.

רבנו יוסף חיים הבן איש חי בבן יהוידע (סנהדרין דף ק"ה ע"ב) פירש על דברי הגמרא כי הדין שאין אדם מתקנא בבנו נאמר כאשר הבן הולך בדרכי אביו ואינו מבקש לעקור את מעמדו ,אך אם הבן מתרומם בכוח עצמו באופן המאפיל לחלוטין על האב ,מתגלה אותו חוט של קנאה נסתר שאינו פוסק מלבב אנוש ,ומבאר בזה כי אהבת האב לבנו איתנה היא ,אולם הטבע האנושי מורכב הוא עד מאוד ,וההכרה בכך היא המאפשרת לנו לתקן את מידותיו ולנתב את הלב אל האמת הצרופה. האדמו"ר מסוכוצ'וב בשם משמואל (פרשת ויצא) חידש כי קנאתו של אברהם אבינו ביצחק בנו או קנאת אבות כלפי בניהם ובניהם אחריהם אינה באה מתוך צרות עין חלילה ,אלא מתוך תביעה פנימית עמוקה שבה האדם רואה את הדור החדש תופס את מקומו וחושש שמא כוחו שלו תשש מן העולם ,ומבאר בזה כי שורש הקנאה הזו מטלטל את האדם לדעת שאין קיפאון בעבודת השם, וכי כל דור צריך למצוא את כוחו החדש מתוך התמודדות מתמדת עם ההשוואה והצמיחה. ומתוך הוד קדומים המשתלשל ועולה עד לדורינו אנו ,גוחנים אנו ללמוד את דבריהם המאירים והעמוקים של גדולי הדורות האחרונים וגאוני דורנו אשר צללו אל תהום הסוגיה ופצחו לפנינו שערי אורה בהבנת רגשי הלב והנהגת האב ובנו. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ב' אבן העזר סימן ו') ביאר כי אף על פי שקנאה היא ממידותיו הרעות של האדם ,הרי שכאשר מדובר בהצלחת הבן בתורה ובמעשים טובים אין כאן שום שמץ של קנאה פסולה אלא אדרבה ,נחת רוח עצומה ושמחה אמיתית שאין למעלה הימנה ,ומבאר בזה כי אהבת התורה והעמדת דור ישרים מברכים מבטלת מעיקרה כל תחושת תחרות אנושית ומרוממת את האב להכיר בכך שכל גידולו של הבן הוא פרי עמלו והמשך ישיר של שורש נשמתו. הרב משה פיינשטיין באגרות משה (חלק יו"ד חלק ב' סימן ק"י) חידש כי ההבחנה בין קנאה בענייני העולם הזה לבין קנאה בענייני רוחניות היא היסוד המקיים את שלום הבית והמשפחה ,ומבאר בזה כי בענייני חומר וכבוד עשויה להתעורר אותה קנאה דקה מצד טבע האדם הרואה את מקומו נלקח ,אך בדברי תורה ויראת שמים אין הבן נחשב לזר המבקש לדחוק את רגליו אלא לגוף אחד ממש ,ולכן שמחת האב בו היא שלמה ומוחלטת ללא שום תערובת פניות. רבי יעקב ישראל קניבסקי הסטייפלער בספרו קהילות יעקב (מסכת בבא בתרא סימן כ') פירש על עניין קנאת סופרים כי ההתמודדות של האב עם מעלות בנו אינה מעידה חלילה על חיסרון באהבה אלא על גודל המאבק הפנימי המלווה את האדם בכל רגע ורגע בעבודת השם ,ומבאר בזה כי גדולי הדורות ראו לנגד עיניהם את מורכבות הנפש כדי ללמדנו שהדרך לשלמות אינה עוברת דרך הדחקה של רגשות אלא דרך בירורם והעלתם אל הקודש. ומתוך גובה הסוגיה וההבנה המאירה את מרחבי המעשה ,פוסעים אנו אל שדה היישום המעשי, לתרגם את תנועת ההתמודדות הנשגבה הזאת אל נבכי החיים וההלכה היומיומית במערכת היחסים העדינה שבין אב ובנו. הנפקא מינה הנוגעת לדרך שבה האב מחנך את בנו ומכוון את צעדיו ,שכן כאשר האב מפנים שייתכן מצב שבו הטבע האנושי יבקש להרגיש מאוים מפריחת הבן ,עליו לפעול מתוך מודעות

נפשית עמוקה ולשמוח בשמחתו בכל לב ,ואף לחזק את ידי הבן לעלות ולהתעלות מעבר לכל דמיון ,ובכך הוא מטהר את ליבו מכל שמץ של תחרות פסולה ומכוון את כל מעשיו לשם שמים. כאשר הבן מגיע להוראה ולפסיקה או לתפקיד ציבורי חשוב בעוד האב חי וקיים ,נדרש האב שלא לראות בכך פגיעה במעמדו אלא נחת רוח עצומה ,ומתוך כך להקל על הבן את דרכו ולאפשר לו לפרוש כנפיים באומץ וביטחון מבלי לחשוש שמא ימעט כבודו שלו. בכל הנוגע להנהגת הבית וההתמודדות עם משברי כבוד ומעמד בתוך המשפחה ,האדם לומד לזהות את אותם רגעים שבהם הלב עלול לצבוט למראה הצלחת צעירים ממנו ,להודות על האמת לפני קונו ,ולנתב את אותה תנועה נפשית גולמית אל עבר קנאת סופרים טהורה המוסיפה חיל ותורה בישראל. ומתוך עומק התפיסה הרעיונית המפעימה את לב הלומדים ,גוחנים אנו לפתוח את השער אל שורש הרעיון העמוק והנשגב העולה מתוך סוגיית הקנאה שבין אב ובנו ,המאיר באור חדש את יחסו של האדם אל הדורות הבאים ואל רציפות השלשלת הקדושה. ונראה לבאר כי הרעיון המרכזי המונח ביסוד דברי חז"ל והפוסקים אינו מצטמצם אך ורק לעניין פרטי של תחושות נפשיות בין אב לבנו ,אלא הוא מגלה לפנינו מבט כולל ומהפכני על עצם מהות ההמשכיות בעולם .בעוד תפיסת העולם החיצונית רגילה למדוד את ההתרחשויות במשקפיים צרות של תחרות אישית ,של תפיסת מקום ושל מאבק על כבוד ושררה ,באה התורה ומלמדת אותנו תורה עמוקה שבה האב והבן אינם שני גופים נפרדים המתחרים על אותה משבצת אלא חוליה אחת בשרשרת זהב ארוכה המוליכה את אור השם בעולם .ההתמודדות עם שורש הקנאה באה ללמד את האדם כי כל פריחה של הבן אינה דחיקה של האב החוצה אלא הרחבה עצומה של כוחו ושל נשמתו שלו ,שכן הבן אינו אלא המשך ישיר ויצירה חיה של האב עצמו .כאשר האדם מפנים את העומק הזה ,נפתחת לפניו תודעה חדשה שבה הלב משתחרר מכל מחיצה של צרות עין ,והשמחה בהצלחת הדור הצעיר הופכת למקור עליון של דבקות וחיבור נצחי אל נצח ישראל. ומתוך המרחב הרעיוני הפותח את שערי הלב ,פוסעים אנו אל עומק ההרחבה המחשבתית, לחבר את אור הסוגיה אל נבכי הנפש פנימה ,אל צפונות האמונה ואל הנהגת האדם ביומיום. הנפש האנושית נושאת בתוכה רבדים עמוקים של עדינות לצד מאבקים פנימיים נסתרים, ובתוכם אותו צל דק של השוואה וקנאה העשוי להתעורר גם במקומות הטהורים ביותר ,כגון ביחסו של אב לבנו או לדור הצעיר הצומח תחת ידיו .כאשר האדם מתבונן באמת פנימה ,הוא מבין שההתמודדות עם הקנאה אינה אך ורק מבחן חיצוני של מידות ,אלא היא קריאה עמוקה לחשבון נפש אמוני שבו האדם בוחן האם כל עולמו בנוי סביב האגו המצומצם שלו וסביב הצורך שלו לעמוד במרכז הבמה ,או שמא הוא זוכה לרומם את תודעתו אל מרחב רחב וקדוש שבו הוא חלק ממפעל אלוקי כולל .האמונה האמיתית מלמדת את האדם לשחרר את הצורך לאחוז בכוח או בשלטון מתוך פחד להידחקים אל מחוץ למעגל ,ומזמינה אותו לפתוח את הלב לרווחה מתוך שמחה אמיתית בהצלחתם של אחרים ובמיוחד של בניו ותלמידיו ,מתוך ידיעה ברורה כי כל זיו וכל כשרון המופיעים בדור הצעיר אינם גורעים מאומה ממעמדו של האב אלא מעצימים את הוד השלשלת כולה ומאירים את העולם באורו של מקור החיים יתברך.

ומתוך עומק המוסר הפנימי הצומח מתוך גנזי האמת ,מתבוננים אנו אל מצפן הנפש המכוון את דרכו של האדם מתוך דברי חכמים מבלי משים ובדרכי נעם. המצפן המוסרי העולה מתוך סוגיית הקנאה שבין אב ובנו מציב לפני האדם מראה בהירה שבה הוא בוחן את יחסו אל הסובב אותו ואל המציאות בכללותה .אדם נדרש מטבע הדברים להישמר מן התרעומת ומתוך תחושת הקיפוח או המרמור המתעוררת לעיתים כאשר הדרך אינה סלולה כרצונו ,וללמוד מדרכי התורה כיצד להפוך את המכאוב וההשוואה הטבעית למקור של ברכה, ואת תחושת החיסרון לפתח שדרך פתחו בוקע האור .מוסר זה אינו דורש מן האדם להטיף מוסר לעולם או לשאת דברים גבוהים מעל בימות ,אלא תובע ממנו עבודה פנימית עדינה ושקטה שבה הוא מודה על הקיים ,שמח בהצלחת הזולת ובפרט בהצלחת בניו ותלמידיו ,וצועד בענווה ובאמת מבלי לחפש את מחיאות הכפיים החיצוניות .האדם המאמץ את המצפן הזה לבו פתוח לרווחה, ידיו מושטות באהבה ,והוא מהלך בעולם מתוך תחושת שליחות מרוממת המאירה את סביבותיו אור צחור וטהור. ומתוך כל האור הגדול המפעם בשבילי הסוגיה וההתמודדות ,פוסעים אנו אל עבר תובנות חיי היום-יום המבקשות להאיר את נתיבותינו פנימה ,להפוך את המילים החקוקות בכתובים לחיים חמים ופועמים .בחיי היומיום ,שעה שגלי השגרה וההשוואות הטבעיות מאיימים לערער את השקט הפנימי ,מזכירה לנו הדרכת התורה לעצור רגע אחד ,להסתכל אל תוך מרחבי הלב ,ולהבין שכל פריחה של מישהו אחר ובפרט של הבן או הדור הצעיר אינה באה לגרוע ממעמדנו אלא להוסיף פאר והוד על השלשלת כולה .במקום לתת למשברי הכבוד המדומים לכבות את האור, אנו למדים לפתח תודעה רחבה שבה שמחת הזולת היא שמחתנו האמיתית ,ושבה כל הצלחה של צעיר מאתנו היא הוכחה חיה לכך שהטוב מתפשט ומתרחב בעולם ללא גבול.

עיקר העניין: עיקר העניין נעוץ ביכולת הפנימית והעמוקה של האדם לשחרר את אחיזת האגו המצומצם ,ולהכיר בכך שאהבה אמיתית אינה יודעת מחיצות של קנאה או תחרות .כאשר האב רואה את בנו צומח ,פורח ומתעלה מעליו ,אין הוא רואה מתחרה המבקש לדחוק את רגליו אלא המשך ישיר ויפהפה של נשמתו הפועמת בתוך העולם .סוד החיים השלמים מתגלה ברגע שבו האדם ממיר את צביטת הלב בקנאת סופרים טהורה ,והופך את שגרת יומו למשכן של נחת ,של גדלות נפש ושל דבקות תמידית במקור כל הברכות. הקנאה האנושית מתפוגגת ברגע שהלב מבין שהצלחת הבן אינה אובדן האב אלא התפשטות נשמתו במרחבי האינסוף .הכרה פנימית זו הופכת כל קונפליקט של מעמד לשער של אהבה טהורה וחיבור נצחי אל נצח ישראל.