אסיר שברח מבית הסוהר והמשטרה מחפשת אחריו האם יברך ברכת הגומל?

אסיר שברח מבית הסוהר והמשטרה מחפשת אחריו האם יברך ברכת הגומל? ומתוך סגריר האפילה של כותלי בית האסורים ,עת נקרעים שערי ברזל ומאסר מתוך חדווה אסורה ומורטת עצבים ,עומד האדם הנמלט על סף מדרכו ותוהה מול תהום המציאות הסוערת. היתכן כי אדם שהשיל מעליו את כבלי הברזל ,אך קול צעדיהם של הרודפים אחריו עוד מהדהד באוזניו וכל רגע טומן בחובו אימה ופחד מפני השיבה אל תא המעצר…

אסיר שברח מבית הסוהר והמשטרה מחפשת אחריו האם יברך ברכת הגומל? ומתוך סגריר האפילה של כותלי בית האסורים ,עת נקרעים שערי ברזל ומאסר מתוך חדווה אסורה ומורטת עצבים ,עומד האדם הנמלט על סף מדרכו ותוהה מול תהום המציאות הסוערת. היתכן כי אדם שהשיל מעליו את כבלי הברזל ,אך קול צעדיהם של הרודפים אחריו עוד מהדהד באוזניו וכל רגע טומן בחובו אימה ופחד מפני השיבה אל תא המעצר ,יפרוש כפיים ויברך את ברכת הגומל על עצם יציאתו מן המאסר ,או שמא כל עוד חרב המשטרה מונפת מעל צווארו ואין הוא בן חורין באמת ,נחשב הדבר כי לא יצא לחופשי כל עיקר ואין מקום לברכת ההודאה? שאלה נוקבת זו מנסרת בחללו של עולם ומטלטלת את הנפש במאבק שבין רגע ההצלה לבין אימה של דרך המנוסה ,פוסעת ומבקשת לברר את שורש הדין לאשורו מתוך מקורות ההלכה והפוסקים. בפרשת השבוע המלמדים אותנו את שורש הודאת ה' על הישועה .וכך נאמר בכתובים" :הפעם אודה את ה'" (בראשית כט לה) .פסוקים קדושים אלו פותחים לפנינו את שערי ההבנה ומזמנים אותנו להתבונן כיצד ההודיה פורצת מתוך עומק הלב ומן המפנה החד בחיי האדם. רשי (בראשית כט לה) כתב כי לא אמרה כן אלא מפני שלקחה יותר מחלקה ,ומבאר בזה כי ההודיה האמיתית באה כאשר האדם מתבונן בחסדי השם המרובים המקיפים אותו מעל לכל השערה והשוואה טבעית. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר כי עניין ההודיה סובב סביב ההכרה בגודל הטובה והחסד המופלא שאינו מובן מאליו ,ומבאר בזה כי כאשר האדם ניצל מצרה או ממצב של כבילה ומאסר, נדרשת ממנו הכרה עמוקה לפתוח את פיו בשירה ובהודיה. הספורנו (שם) חידש כי הודאה זו באה מתוך השגת גודל הנס וההצלה המפעימה את הנפש פנימה, ומבאר בזה כי אין ההודיה שפה ולשון בלבד אלא תנועה נפשית של ביטול ישות והודאה על כל חסד וחסד המזומן לאדם בדרך חייו. ומתוך מצפונות הש"ס והלכותיו המאירות את עיני הלומדים ,גוחנים אנו אל דברי חז"ל והגמרות הקדושות המבררים את יסודות הדיון בסוגיית בריחת האסיר מבית הסוהר וחיובו בברכת הגומל, לחשוף את השורש העמוק המונח בבסיס הדברים. בגמרא במסכת ברכות (דף נ"ד ע"ב) איתא :ארבעה צריכים להודות ...יורדי הים באניות ,הולכי מדברות ,מי שהיה חולה ונתרפא ,ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא ,ומבאר בזה כי עצם היציאה מבית האסורים מהווה מוקד מרכזי שבו האדם נדרש להכיר בטובתו של מקום ולפרוץ בשירה ובהודיה על הצלתו מן המצר אל הרחבה. תוספות במסכת ברכות (דף נ"ד ע"ב ד"ה חבוש) ביארו כי מה שהוצרכו למנות חבוש בבית האסורים הוא משום ששם יש סכנה עצומה והצלה מיוחדת ,ומבארים בזה כי כל יציאה ממצב של סכנת נפשות וכלא שאין הגישה אליו פתוחה לכל אדם מחייבת את האדם להודות לשם קודשו על חסדיו הנפלאים.

רבינו ניסים בחידושיו על הרי"ף במסכת ברכות (דף ל"ב ע"א מדפי הרי"ף) כתב כי כל שיוצא אדם מבית האסורים לחירות הרי הוא בכלל מי שנתחייב בהודאה מפני שנמצא בצרה וניצל ממנה, ומבאר בזה כי ההצלה אינה תלויה רק באופן השחרור אלא בעצם המעבר מחושך המאסר אל אור העולם ,הגוזר על האדם להרים קול תודה והלל. בירושלמי במסכת ברכות (פרק ט' הלכה א') איתא :רבי יהודה אומר ארבעה צריכים להודות... היוצא מבית האסורים ,ומבאר בזה כי שורש החיוב נטוע בעצם ההצלה מן המאסר והחושך אל האור ,דבר המעורר את הלב להודות ולהלל לשם קודשו על גודל החסד והישועה שזכה לה. ומתוך גנזי הראשונים המאירים את נבכי ההלכה באור יקרות ,ניגשים אנו להביא את דבריהם הבהירים והעמוקים המפלסים נתיב אמת בתוך סבכי הדינים ומבררים את עומק ההלכה ביושר ובדיוק מוחלט ללא שום סטייה מן המקורות הטהורים. רבנו משה בן מימון הרמב"ם בהלכות ברכות (פרק י הלכה ח) כתב שהחבוש בבית האסורים כשיצא מברך הגומל ,ומבאר בזה כי כל מי שהיה נתון במאסר וזכה לצאת לחירות נכלל בכלל מי שניצל מן הצרה וחייב להודות לה' על כל חסדיו. המאירי במסכת ברכות (דף נ"ד ע"ב) ביאר כי עניין חבוש בבית האסורים הוא מי שנתפס ונאסר ויצא משם לשלום ,ומבאר בזה שההודיה באה מחמת ההצלה האמיתית מן המצר אל הרחבה ומן האפילה לאור גדול. הרא"ש במסכת ברכות (פרק ט סימן א) כתב כי היוצא מבית האסורים מברך הגומל ,ומבאר בזה כי מאחר והיה נתון בסכנה ובמאסר ויצא לחירות הרי הוא צריך להודות על חסדו הגדול של הקדוש ברוך הוא. ומתוך מעייני האחרונים ופוסקי הדורות המאירים את שבילי ההלכה לאשורם ,פוסעים אנו להתבונן בדבריהם הבהירים והעמוקים המפלסים נתיב אמת בשאלת בריחת האסיר וברכת הגומל. הגאון רבי דוד פארדו זצ"ל בספר למנצח לדוד (מסכת ברכות דף נ"ד ע"ב) כתב שאפילו מי שברח מבית האסורים ואפשר שירדפו אחריו ויגישו ויענישו על זה ,מכל מקום באותה שעה מיהא ניצול מבית האסורים וצריך לברך ברכת הגומל ,ומבאר בזה כי עצם ההצלה ברגע נתון מן המאסר פועלת את חיוב ההודיה ,שכן באותו רגע יצא מן המצר אל הרחבה וזכה להצלה גדולה. החיד"א בספרו שיורי ברכה (סימן רי"ט ס"ק א) כתב שמי שברח מבית האסורים אינו מברך הגומל, כיון שמחפשים אחריו ,ומבאר בזה כי כל עוד אינו בן חורין לגמרי והסכנה רובצת עליו והרודפים מחפשים אחריו ,אין זה נקרא יציאה לחירות המחייבת הודאה ,שכן הרודף עדיין משיגו. רבי יעקב חיים סופר בספר כף החיים (או"ח סימן רי"ט) פסק כדברי החיד"א שמי שברח מבית האסורים אינו מברך הגומל מפני שמחפשים אחריו ,ומבאר בזה כי אין ההודיה תלויה ברגע של מנוסה בלבד אלא בהנחת הלב וביציאה אמיתית מכלל סכנת המאסר והרדיפה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל בספרו חזון עובדיה (הלכות ברכות הודאה עמוד שנ"ט) פסק שמי שברח מבית האסורים אינו מברך ברכת הגומל ,ומבאר בזה כי כל זמן שהמשטרה מחפשת

אחריו והוא נמצא במנוסה ובסכנה מתמדת לחזור אל המאסר ,לא חל עליו דין היוצא לחירות המחייב ברכת הודאה. ומתוך רום מעלתם של גדולי הדורות האחרונים וגאוני דורנו אשר העמיקו בכל חלקי שולחן ערוך להאיר את נתיבות ההלכה לאשורם ,פוסעים אנו להתבונן בדבריהם המאירים והעמוקים בסוגיית האסיר הבורח וברכת הגומל. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (או"ח סימן רי"ט סעיף קטן כט) כתב ביאור על גדר היציאה מבית האסורים ,ומבאר בזה כי עיקר ההודאה נתקנה על ההצלה מן המצר ומן הסכנה המאיימת על האדם בתוך כותלי המאסר ,דבר המעורר את הלב להכיר בחסדי השם המרובים המקיפים אותו. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות ברכות) ביאר את עניין האסיר שנמלט ונתון במנוסה תחת אימת הרודפים ,ומחדש בזה כי כל עוד חרב המשטרה מונפת עליו והוא שרוי בפחד מתמיד שמא יתפסוהו מחדש ,הרי זה בכלל מי שעדיין לא יצא לחופשי בשלמות ,ולכן אין לברך את ברכת הגומל עד שיתברר מצבו ויעבור כל חשש של שיבה אל המאסר. ומתוך גובה הסוגיה וההבנה המאירה את מרחבי המעשה ,פוסעים אנו אל שדה היישום המעשי, לתרגם את תנועת ההתמודדות הנשגבה הזאת אל נבכי החיים וההלכה היומיומית בסוגיית האסיר הבורח וברכת הגומל. הנפקא מינה הראשונה נוגעת לאדם שברח מן הכלא ועדיין שרוי במנוסה יומיומית בעוד כוחות המשטרה דולקים בעקבותיו ומחפשים אחריו בכל עבר ,שבה נחלקו הפוסקים האם עצם הרגע שבו קרע את שערי הברזל וברח מעניק לו את הזכות לברך ברכת הגומל על הצלתו הרגעית מידי האסור ,או שמא כל עוד חרב הרודפים מונפת על צווארו אין זה נחשב כי יצא לחופשי ואינו מברך עד שירגעו הרוחות. עוד נפקא מינה עולה באדם שברח מן הכלא והצליח לחצות את גבולות המדינה או להגיע למקום מחבוא מוחלט שבו אין המשטרה יכולה להגיע אליו עוד ,שבה למעשה מציאות זו נחשבת כיציאה אמיתית מן המאסר ומן הסכנה ,וממילא נפתח לפניו השער לברך את ברכת ההודיה בלב שלם מתוך תחושת חירות אמיתית. בנוסף לכך ,נפקא מינה למעשה בכל הנוגע למי שברח וחי תקופה ארוכה במחתרת עד שחלף זמן רב והתברר כי הרשויות חדלו מלחפש אחריו או שתיק החקירה נסגר ,שבה מתברר כי מרגע ההימלטות ועד לאותה שעה היה נתון בסכנה מתמדת ,אך מששקעה חמתם של הרודפים זכה לצאת מאפילה לאורה ונתחייב לבטא את הודאתו לפני קונו על כל חסדיו המופלאים. ומן המרחב הרעיוני המפעים את הלב ומבקש לחדור אל שורש הדברים ,פוסעים אנו אל עומק ההרחבה הרעיונית ,לברר את תפיסת עומק העניין העולה מסוגיית הבריחה מבית האסורים וברכת ההודיה. המושג של יציאה מבית האסורים אינו מתמצה אך ורק במעשה הפיזי של חציית מפתן התא או

קריעת שערי הברזל ,אלא הוא משקף תנועה עמוקה של מעבר מחושך לאור ומכבילה לחירות. כאשר אדם נתון במאסר ,כל יישותו שרויה במיצר ,וכאשר הוא זוכה לצאת ,פוקחת הנפש עיניים לראות את חסדי השם .אולם כאשר מדובר באסיר שברח והמשטרה עוד דולקת בעקבותיו, עומדת השאלה האם עצם מעשה המנוסה מגדיר יציאה לחירות או שמא כל עוד צל הרודפים מרחף מעליו אין זו אלא החלפת זירת סכנה אחת באחרת .עומק העניין מורה כי ברכת הגומל אינה רק ביטוי טכני על שינוי מקום או הודאה על רגע חטוף של הצלה ,אלא היא שיר של הודאה על שלמות ההצלה ועל היציאה מן המצר אל הרחבה האמיתית ,שבה האדם עומד לפני קונו בשקט נפשי ובבטחה ,ומכיר בכך שנגאלה נפשו מני שחת. ומתוך מרחבי האמונה והמחשבה המבקשים לגעת בנבכי הנפש פנימה ,פוסעים אנו אל עומק החיבור שבין סוגיית בריחת האסיר וברכת הגומל לבין חיי האדם ,נפשו ואמונתו. הנפש האנושית שרויה פעמים רבות במאסרים פנימיים משל עצמה ,בכבלים של דאגות ,פחדים ומצרים נפשיים המונעים ממנה לראות את אור השמש ולחוות חירות אמת .כאשר האדם מתבונן בדין האסיר הבורח ורואה כיצד כל עוד הרודפים מחפשים אחריו וצל הסכנה מרחף מעליו אין ליבו שקט לברך את הגומל ,הוא מבין עמוקות שגם בחייו הוא ,כל עוד אינו משתחרר באמת מן המצרים הפנימיים ומאחיזת הפחדים המנהלים אותו ,הוא נתון במנוסה תמידית ואינו יכול לשורר שירת הודאה טהורה .האמונה הטהורה קוראת לאדם לצאת מן המיצר הזה אל מרחב אלוקי רחב, להכיר בכך שכל צעד של היחלצות מן החושך הוא מתנה שמימית ,וללמוד לפנות אל אבינו שבשמיים מתוך לב שלם ורגוע המכיר בחסדיו הגדולים. ומתוך מעמקי המוסר הזך הצומח מתוך סוגיות החיים ,מתבוננים אנו אל מצפן הנפש המכוון את דרכו של האדם ביושר ובנאמנות ללא כחל ושרק. המצפן המוסרי העולה מתוך שאלת האסיר הנמלט וגדר ברכת הגומל מציב לפני האדם מראה צלולה שבה הוא בוחן את כנות צעדיו ואת אמיתות דרכו .אדם נדרש לדעת כי לא די לו בהימלטות חיצונית מן המצר כל עוד לבו ונפשו שרויים במרוצה ובאימה ,ושכל חירות אמיתית מותנית בשקט פנימי וביושר נפשי שאינו חושש מן האמת .מוסר זה אינו מבקש להטיף דברי תוכחה מרום הבימה אלא תובע מן האדם עבודה שקטה ועדינה של בדיקת הלב ,לדעת האם מעשיו מכוונים לשם שמים והאם הוא זוכה להגיע אל מנוחת הנפש האמיתית מתוך אמונה תמימה והישענות על צור ישועתו .האדם הבוחר ללכת בדרכו של מצפן טהור זה זוכה לצעוד בעולם בקומה זקופה ובנפש חפצה ,מתוך הודאה אמיתית על כל רגע של חסד והצלה המאירים את נתיבותיו באור צחור וטהור. ומתוך כל האור הגדול המפעם בשבילי הסוגיה וההתמודדות ,פוסעים אנו אל עבר תובנות חיי היום-יום המבקשות להאיר את נתיבותינו פנימה ,להפוך את המילים החקוקות בכתובים לחיים חמים ופועמים .בחיי היומיום ,שעה שאדם נתון במצוקות ומרגיש כי הוא כלוא בתוך מצרים של שגרה ,דאגות או פחדים המקיפים אותו מכל עבר ,מזכירה לנו הדרכת התורה לעצור רגע אחד, להביט אל האופק ולהבין שכל צעד של היחלצות ובקשת חירות דורש אמון עמוק בבורא עולם. במקום לרוץ בחרדה ובאימה מבלי לראות את האור האמיתי ,אנו למדים לפתח תודעה זכה שבה

ההודאה האמיתית באה מתוך יישוב הדעת ,מתוך הכרה עמוקה שכל נשימה וכל הצלה הן מתנה שמימית המאירה את הנפש באור צחור וטהור.

עיקר העניין: עיקר העניין נעוץ ביכולת הפנימית והעמוקה של האדם להבין שהחירות האמיתית אינה רק מילוט פיזי מן המצר אלא הגעה אל מנוחת הנפש ואל הידיעה הברורה שכל הצלה באה מאת השם יתברך .כאשר האדם משתחרר באמת מכבלי הפחד והאימה וזוכה לחיות מתוך בטחה ושלווה פנימית ,הוא פותח את שערי הלב להודות ולהלל על כל חסד וחסד המזומן לו בכל רגע ורגע. החירות האמיתית אינה נמדדת רק בניתוק כבלי הברזל אלא בשקט הנפשי המלא המאפשר ללב להתמלא בהודיה טהורה לבורא כל העולמים .ההכרה כי השם משגיח על האדם בכל מצב ובכל מנוסה הופכת כל רגע של חושך לשער של אמונה נצחית וחיבור עמוק אל נצח ישראל.