אדם שהיה אסור בחו"ל בבית סוהר ולאחר תקופת המאסר הוא מחליט לעלות לארץ ישראל חייב לברך הגומל פעמיים?

אדם שהיה אסור בחו"ל בבית סוהר ולאחר תקופת המאסר הוא מחליט לעלות לארץ ישראל חייב לברך הגומל פעמיים? ומתוך אפילת הבורות הנכרים וכותלי הכלא שבגולה ,שעה שחומות הברזל נופלות ומפתן הדרור נפתח לפני האדם החבוש ,עומד הוא על פרשת דרכים גורלית ומבקש את פני הארץ הטובה. היתכן כי אדם שנשא על שכמו את משא הסבל והמאסר בארץ נכרית ,ומיד לאחר שחרורו שם פעמיו במסע הטיסה והעלייה…

אדם שהיה אסור בחו"ל בבית סוהר ולאחר תקופת המאסר הוא מחליט לעלות לארץ ישראל חייב לברך הגומל פעמיים? ומתוך אפילת הבורות הנכרים וכותלי הכלא שבגולה ,שעה שחומות הברזל נופלות ומפתן הדרור נפתח לפני האדם החבוש ,עומד הוא על פרשת דרכים גורלית ומבקש את פני הארץ הטובה. היתכן כי אדם שנשא על שכמו את משא הסבל והמאסר בארץ נכרית ,ומיד לאחר שחרורו שם פעמיו במסע הטיסה והעלייה אל ארץ הקודש ,נדרש לפרוש כפיים פעמיים ולברך שני מנויים של הודאה -אחת על יציאתו מבית האסורים ואחת על דרך הים או האוויר ,או שמא מתאגדות כל הברכות כולן לניגון אחד של הודאה המאגד בקרבו את מכלול הישועות? שאלה כבירה זו מנסרת בחללו של עולם ומטלטלת את הנפש במאבק שבין ריבוי ההצלות לבין אחדות שירת הלב ,פוסעת ומבקשת לברר את שורש הדין לאשורו מתוך מקורות ההלכה והפוסקים. מתוך הוד הכתובים המאירים את מעמקי ההודיה והעלייה אל ארץ הקודש ,ניגשים אנו להתבונן במקורות בפרשת השבוע המלמדים אותנו את שורש ההליכה וההודיה על ההצלה והדרך. בפרשת לך לך נאמר בכתובים :לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך (בראשית יב א) .פסוקים קדושים אלו פותחים לפנינו את שערי ההבנה ומזמנים אותנו להתבונן כיצד המסע אל הארץ מלווה בהשגחה עליונה ובהודיה על החירות. רש''י (בראשית יב א) כתב כי הציווי ללכת אל הארץ נועד לטובתו ולהצלחתו של האדם ,ומבאר בזה כי כל מעבר ממקום של דוחק וגלות אל מרחבי הארץ הטובה מהווה שלב חדש של גאולה והודיה לבורא עולם.

רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר כי ההליכה אל הארץ דורשת התנתקות מן המצר והכרת טובה על ההצלה מן הצרות הקודמות ,ומבאר בזה כי כאשר האדם זוכה לצאת מאפילה לאורה ומאסר לחירות ,נפתחים לפניו שערי שירה חדשים. הספורנו (שם) חידש כי העלייה אל הארץ טומנת בחובה את תכלית הישועה והחירות השלמה, ומבאר בזה כי ההודיה אינה רק על הצלה פרטית מן הצרה אלא על ההגעה אל המנוחה ואל הנחלה. ומתוך מצפונות הש"ס והלכותיו המאירות את עיני הלומדים ,גוחנים אנו אל דברי חז"ל והגמרות הקדושות המבררים את יסודות הדיון בריבוי החיובים ובשאלת מיזוג הברכות. בגמרא במסכת ברכות (דף נ"ד ע"ב) איתא :ארבעה צריכים להודות יורדי הים באניות הולכי מדברות מי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא ,ומבאר בזה כי כל אחד מן הארבעה עומד בפני עצמו ומחייב שירת הודאה מיוחדת ,דבר המעורר את השאלה האם כאשר מצטרפים כמה חיובים יחד נעשים הם מקשה אחת או שמא כל חיוב עומד ברשות עצמו. בירושלמי במסכת ברכות (פרק ט הלכה א) איתא :רבי יהודה אומר ארבעה צריכים להודות יורדי הים הולכי מדברות החולה והחבוש ,ומבאר בזה כי שורש ההודאה מתפשט על כל הצלה והצלה בפני עצמה ,ומשם מתעורר הדיון הגדול האם בכוחה של ברכה אחת לפטור את חברתה או שמא כל עניין דורש את ביטויו המיוחד והנפרד לפני השם יתברך. ומתוך גנזי הראשונים המאירים את נבכי ההלכה באור יקרות ,ניגשים אנו להביא את דבריהם הבהירים והעמוקים המפלסים נתיב אמת בתוך סבכי הדינים ומבררים את שורש השאלה האם ברכה אחת עולה לכאן ולכאן. רבינו יונה (בפירושו על הרי"ף מסכת ברכות דף לז ע"ב מדפי הרי"ף) כתב כי מי שנתחייב בכמה דברים יכול לצאת ידי חובתו בברכה אחת המכללת את הכל ,ומבאר בזה כי מטבע ברכת הגומל מתוקן באופן שאינו פרטי לכל פרט ופרט אלא שם הודאה כולל על עצם ההצלה והחסד מאת השם ,ולכן בכוחה לפטור גם אירועים שונים המצטרפים זה לזה. הריטב"א (בחידושיו למסכת ברכות דף נד ע"ב) חידש שכל שנזדמנו לו כמה צרות וניצל מהן יכול לברך ברכה אחת על כולם ,ומבאר בזה כי אין ההודיה תלויה במספר המעשים אלא בהכרת הטוב הכללית של האדם המודה על סך כל הישועות שפקדו אותו ,ובכך נכללת גם יציאה ממאסר יחד עם דרך רחוקה או הפלגה אל הארץ. המרדכי (מסכת ברכות רמז תקיז) ביאר שאף על פי שנתחייב בכמה הודאות מכל מקום ברכה אחת עולה לכאן ולכאן כל עוד הן עניין אחד של הודאה על הצלה ,ומבאר בזה כי שורש הברכה הוא התפרצות הלב בהודיה לפני המקום ,וכאשר האדם עומד להודות על חסדיו אינו צריך לחלק את שבחו לפרטים פרטים אלא לאגד את הכל בשפה ברורה ושלמה. ומתוך מעייני הפוסקים והאחרונים המאירים את נבכי ההלכה באור יקרות ,ניגשים אנו להביא את דבריהם הבהירים והעמוקים המפלסים נתיב בתוך סבכי הדינים בשאלת ברכת הגומל על מספר אירועים יחד.

בספר משפטי צדק בשו"ת משפטי צדק (סימן י) כתב במי שנחבש בבית האסורים שני פעמים ועכשיו שוחרר לגמרי האם די לו בברכת הגומל פעם אחת או שצריך לברך ברכת הגומל פעמיים, וכתב שצריך לברך שני פעמים ,והביא ראיה מדברי מרן השולחן ערוך (או"ח סימן ז ס"ק ג) לעניין מי שהטיל מים והסיח דעתו שאם נמלך צריך לברך פעמיים ,ומבאר בזה כי ברכה אחת אינה עולה לכאן ולכאן ולכן יש להפריד את הברכות על כל הצלה והצלה בפני עצמה. בעל ספר פרי הארץ בשו"ת פרי הארץ (סימן ז המובא בבאר היטב או"ח סימן רי"ט ס"ק א) ביאר כי מי שנתחייב לברך על שבא ממדבר וירד לים וחלה וחבשהו שם ובצאתו ניצול מבית האסורים ונתרפא אין צריך לברך ארבע ברכות רק ברכה אחת לארבעתן ,ומבאר בזה לפי שנוסח ברכת הגומל הוא אחד על כולן והסברה נותנת לברך על כולן ברכה אחת משום שאין הברכה מיוחדת לפרטי המעשים אלא לשם ההודאה הכללי. בעל ספר עיקרי הד"ט (או"ח סימן י ס"ק א) חידש לחלק על דברי הפרי הארץ והביא ראיה מדברי השולחן ערוך לעניין ברכת אשר יצר ,ומבאר בזה כי אין ברכה אחת פוטרת את חברתה כאשר מדובר בהזדמנויות שונות ,וכן הביא עמו בעל ספר מגן גיבורים (או"ח סימן רי"ט) שתמה על דבריו לאיסור. הפוסק הגדול רבי יוסף שלום אליישיב מובא בספר וישמע משה (חלק ב עמוד פ"ג) פסק כי לעניין הלכה מי שנתחייב לברך הגומל כמה פעמים די לו בברכה אחת ,ומבאר בזה וכמו שקרבן תודה היה יכול להביא קרבן אחד על כמה דברים ,כך גם ברכת הגומל פוטרת את כל האירועים המצטרפים יחד בברכה אחת כוללת. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בחזון עובדיה (הלכות ברכות הודאה עמוד שנ"א) פסק אדם שאירעו לו כמה מקרים שעל כל אחד מהם צריך לברך הגומל כגון שהיה מיורדי הים ואח"כ חלה ונתרפא והוצרך לנסוע לאיזה מקום באופן שהיה מכלל ההולכי דרכים די לו בברכת הגומל פעם אחת על כל הקורא אותו וכשיברך הגומל יכוון לפטור את כל האירועים הנ"ל ,ומבאר בזה כי מטבע הברכה והלכותיה מכוונות לאגד את כל תנועות ההצלה למעמד הודיה אחד מרומז ושלם לפני השם יתברך. ומתוך הוד קולם של גדולי הדורות האחרונים וגאוני זמננו אשר נשאו על לוח לבם את משא ההלכה וההוראה לדורות ,פוסעים אנו להתבונן בדבריהם המאירים והעמוקים בסוגיית ריבוי החיובים וברכת הגומל. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ו סימן לג) ביאר כי מי שנתחייב בכמה הודאות יכול לצאת ידי חובתו בברכה אחת הכוללת את כל ההצלות יחד ,ומבאר בזה שעיקר תקנת ברכת הגומל אינה מחולקת לפי מספר הניסים אלא לפי שעת ההודיה שבה האדם מתאסף להודות על כלל החסדים שעשה עמו השם יתברך. מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר (חלק ב סימן נ) חידש כי במציאות שבה האדם יוצא ממאסר ומיד נוסע אל ארץ ישראל ,כל הדרך והחירות משתלבים יחד למהלך אחד של גאולה ,ומבאר בזה כי ברכת הגומל פוטרת את כל האירועים המצטרפים יחידה אחת של הודאה שכן אין זו ברכה פרטית על כל פרט ופרט אלא שיר שלם על כלל הישועות.

ומתוך גובה הסוגיה וההבנה המאירה את מרחבי המעשה ,פוסעים אנו אל שדה היישום המעשי, לתרגם את תנועת ההתמודדות הנשגבה הזאת אל נבכי החיים וההלכה היומיומית בסוגיית האסיר המשוחרר בחוץ לארץ העולה לארץ ישראל וטס בדרך. הנפקא מינה הראשונה נוגעת לאדם שזכה להשתחרר מבית האסורים בנכר ומיד עם צאתו אל החירות שם פעמיו אל שדה התעופה כדי לעלות לארץ ישראל ,שבה לדעת הפוסקים הסוברים כי די בברכה אחת לכלל האירועים המצטרפים יחד ,יכול הוא לכוון בברכת הגומל אחת ולפטור בה הן את יציאתו מן המאסר והן את דרכו האווירית אל ארץ הקודש. נפקא מינה נוספת עולה במציאות שבה בין יציאתו מן המאסר ובין נסיעתו אל הארץ עבר פרק זמן משמעותי שבו התעכב בחוץ לארץ ,שבה הגם שכלל הדינים מורים על ברכה אחת למספר אירועים ,כאשר יש הפסק ניכר וניתוק בין ההצלות ,נחלקו הפוסקים האם ההצטרפות פוקעת ודורשת ברכה נפרדת לכל שלב ושלב. עוד נפקא מינה מתגלה באדם שחוץ מן המאסר והטיסה עבר בדרכו עוד תלאות וסכנות ,כגון שחלה בדרך או נקלע למדבר ,שבה מתברר עומק ההלכה המאגדת את כל מכלול הישועות תחת מטבע ברכה אחד המכוון אל לב השמים ,וממילא נפתח לפניו השער לצאת ידי חובתו בהודאה אחת שלמה המאירה את כל נתיבותיו. ומן המרחב הרעיוני המפעים את הלב ומבקש לגעת בשורש תנועת הנפש הגואלת ,פוסעים אנו אל עומק ההרחבה הרעיונית המבארת את סוד האיחוד שבין היציאה מן המאסר לבין העלייה אל ארץ הקודש. כאשר אדם נתון במאסר נכר וזוכה להבקיע את חומות הברזל ,אין זה סיום הדרך אלא פתיחת שער אל המסע אל הארץ פנימה .ההתמודדות הכפולה של יציאה מחושך האסורים אל מרחבי הטיסה והדרך אינה מציגה שני עולמות נפרדים ,אלא מהלך אלוקי אחד של גאולה מתמשכת. המבט הרעיוני מורה כי ברכת ההודיה אינה מתחלקת כמניין האירועים ,משום שכל נס וכל הצלה אינם אלא חוליות בשרשרת אחת ארוכה של חסד אלוקי המבקש להביא את האדם אל מחוז חפצו. המאבק מן המצר אל המרחב מתלכד לכדי שירה אחת שלמה ,שבה הלב מתרומם להודות על כל מכלול החסדים ,כמים הפנים פנים וכאור השמש המאיר מחדש על הנפש השבה אל גבולה. ומתוך מרחבי האמונה והמחשבה המבקשים לגעת בנבכי הנפש פנימה ,פוסעים אנו אל עומק החיבור שבין סוגיית האסיר המשוחרר המעפיל אל הארץ לבין חיי האדם ,נפשו ואמונתו. הנפש האנושית עוברת בחייה תחנות רבות של היחלצות וגאולה ,ולעיתים קרובות נדמה לאדם כי עליו למנות כל צרה וצרה ולחלק את הודאתו לפרטים נפרדים .אולם ההתבוננות הפנימית מגלה כי כל מעשיו של הקדוש ברוך הוא בעולמו אינם מפוזרים אלא שלומים וקשורים זה בזה בקשר של קיימה .כאשר האדם מבין שכל הישועות כולן מתאגדות לניגון אחד של הודאה ,הוא לומד לצרף את כל תלאות העבר אל תוך מרחב של שלווה אמונית ,שבה הלב כולו שותה בצמא את מימי החסד העליון ,ואינו מחפש לפצל את שבחו אלא מרכז את כל כולו לעבודת הבורא מתוך אחדות פנימית ושמחה טהורה.

ומתוך מעמקי המוסר הזך הצומח מתוך סוגיות החיים ,מתבוננים אנו אל מצפן הנפש המכוון את דרכו של האדם ביושר ובנאמנות ללא כחל ושרק. המצפן המוסרי העולה מתוך שאלת האסיר המשוחרר העולה לארץ ישראל מציב לפני האדם מראה צלולה שבה הוא בוחן את אחדות דרכו ואת כנות הודאתו .אדם נדרש לדעת כי כשם שכל הצלותיו של האדם נקשרות יחד למהלך אחד של חסד עליון ,כך נדרשת מן האדם נאמנות פנימית שאינה מפרקת את חייו לרסיסים ולפרטים מנותקים ,אלא יודעת לאגד את כל עברו ,את משבריו ואת ישועותיו ,אל תוך נרתיק אחד של אמונה שלמה .מוסר זה אינו מבקש להטיף דברי תוכחה מרום הבימה אלא תובע מן האדם עבודה שקטה ועדינה של איסוף שברי הלב ,לדעת להודות על הכל בכל לבב ובכל נפש מתוך חיבור עמוק לכלל ישראל ולדרכו של מקום .האדם הבוחר ללכת בדרכו של מצפן טהור זה זוכה לצעוד בעולם בקומה זקופה ובנפש חפצה ,מתוך הודאה אמיתית על כל מרחבי החסד וההצלה המאירים את נתיבותיו באור צחור וטהור. ומתוך כל האור הגדול המפעם בשבילי הסוגיה וההתמודדות ,פוסעים אנו אל עבר תובנות חיי היום-יום המבקשות להאיר את נתיבותינו פנימה ,להפוך את המילים החקוקות בכתובים לחיים חמים ופועמים .בחיי היומיום ,שעה שאדם מרגיש כי הוא נתון בתוך סבך של מצר וצרה ,ומיד לאחר מכן נפתח לפניו שער של הצלה והליכה אל מרחבי החיים ,מזכירה לנו ההלכה שאין המאורעות מפוזרים אלא קשורים זה בזה בחוט של חסד .במקום לפצל את הלב ולחלק את ההודיה לפרטים קטנים ,אנו למדים לאגד את כל נסיונות העבר והישועות אל תוך מבט אחד רחב, המרים את הנפש להודות לבורא עולם בלב שלם ומאיר.

עיקר העניין: עיקר העניין נעוץ בהבנה העמוקה שכל מעגלי הישועה וההצלה המזומנים לאדם בחייו אינם עניינים מנותקים אלא מהלך אלוקי אחד של גדלות והודיה, שבו הלב מתאחד לניגון שלם לפני המקום. היכולת לאגד את כל קורות החיים והישועות תחת ברכה אחת מרומזת מלמדת את האדם שאין חייו אוסף של מקריות אלא יצירה אלוקית אחת שלמה ורצופה חסד .ההודיה האמיתית אינה זקוקה לפירוט קפדני של כל שבר ושבר ,אלא לאחדות הפנימית של הלב המכיר בכך שכל נשימה וכל צעד הם חלק ממסע נצחי אל עבר האור הגדול.