האם מותר לאדם לצער עצמו לצורך פרנסתו? הוכח מפרשת השבוע!
האם מותר לאדם לצער עצמו לצורך פרנסתו? הוכח מפרשת השבוע! מתוך סבכי החיים ומבחני הקיום הסבוכים המציבים את האדם מול שערי הפרנסה והמאבק היומיומי על לחם חוקו ,עומד האדם בשעה של התלבטות נוקבת ודורש לדעת היכן עובר הגבול שבין חובת ההשתדלות לבין איסור חבלה וצער הגוף .מציאות חיים כאובה שבה מרכזי רפואה פונים אל ציבור אנשים ומבקשים מהם להעמיד עצמם לרשות המחקר תמורת בצע…
האם מותר לאדם לצער עצמו לצורך פרנסתו? הוכח מפרשת השבוע! מתוך סבכי החיים ומבחני הקיום הסבוכים המציבים את האדם מול שערי הפרנסה והמאבק היומיומי על לחם חוקו ,עומד האדם בשעה של התלבטות נוקבת ודורש לדעת היכן עובר הגבול שבין חובת ההשתדלות לבין איסור חבלה וצער הגוף .מציאות חיים כאובה שבה מרכזי רפואה פונים אל ציבור אנשים ומבקשים מהם להעמיד עצמם לרשות המחקר תמורת בצע כסף ,תוך כדי הזרקת חומרים יוצרי חבלות ,מטלטלת את הלב בשאלה האם מותר לו לאדם למכור את שלוותו וגופו למען פרנסתו ,והאם רשאי הוא להכניס עצמו לידי צער ופציעה בעבור רווח ממון .שאלה עמוקה זו מנסרת בחללו של עולם ומבקשת לברר את גבולות ההשתדלות ,את שורש איסור חבלת הגוף ,ואת ההתמודדות הנשגבה של האדם הדחוק בפינות החיים המבקש להתפרנס בכבוד אך נדרש לשלם על כך מחיר בגופו ממש ,בעוד יעקב אבינו עליו השלום עומד בניסיון מר ונמהר זה עת זעק את זעקתו המרה ביום אכלני חרב וקרח בלילה. ומתוך מעייני התורה הקדושה המאירים את דרכו של אדם בנבכי ההלכה והמעשה ,פוסעים אנו להתבונן בפסוקי פרשת ויצא המגלים את תמונת המציאות שבה עמד יעקב אבינו עליו השלום מול עמלו וצערו“ .הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה" (בראשית לא מ)
פסוק נשגב זה מהווה את לב השאלה ,שכן בו מעיד יעקב אבינו על עצמו כיצד סבל צער גופני עצום ועמל קשה מנשוא במסגרת עבודתו אצל לבן הארמי ,וממנו יש לדון על גבולות ההשתדלות והצער שאדם רשאי או מחויב לקבל על עצמו לצורך פרנסתו. רש"י (בראשית לא מ) פירש חרב ששרב בא עלי ביום ,וקרח מצנן הקור בלילה ,ומבאר בזה כי יעקב אבינו עליו השלום מתאר את עמלו העצום ואת תנאי השטח הקשים מנשוא שבהם פעל אצל לבן ,ומתוך דבריו ניכר כי האדם עשוי למצוא את עצמו במציאות של טורח עצום וצער גופני כבד תוך כדי עשיית מלאכתו.
רבי אברהם אבן עזרא (בראשית לא מ) כתב וז"ל חרב וחום השמש ,ומבאר בזה שהחום הכבד והקור העז היו חלק בלתי נפרד מן המשא הכבד שנשא על גבו ,להורות עד כמה עמוקה ויסודית היא יגיעת האדם בטרדת חייו ובפרנסתו. הרמב"ן (בראשית לא מ) חידש כי הטרחה והיגיעה שעבר היו בגדר מסירות נפש אמיתית ,ומבאר בזה שדרכו של עולם היא שהעבודה מלווה בקושי ובייסורים ,ויעקב אבינו מלמדנו את גודל ההתמדה והאמונה הנדרשת מן האדם בשעה שהוא עמל לפרנסתו. הספורנו (בראשית לא מ) ביאר שהיה מוכרח לסבול את פגעי מזג האוויר ביום ובלילה בעבור מלאכתו ,ומבאר בזה כי אדם העמל בפרנסתו נדרש לעיתים קרובות להתמודד עם תנאים קשים המצערים את גופו ,ואין בכך כדי לגרוע מחובת ההשתדלות המוטלת עליו. אונקלוס (בראשית לא מ) פירש הוית בימא אכלתני שרבא וקירא בלילא ,ומבאר בזה את לשון התרגום המתרגמת את עומק השברון והחום שאכלו את כוחו של יעקב במשך היום והלילה, להמחיש את גודל הצער והעמל שנשא על שכם קדשו. ומתוך מרחבי הש"ס ומפגש הסוגיות המבררות את הלכות נזקי גוף וגבולות ההשתדלות ,פוסעים אנו להתבונן בדברי חז"ל והגמרות הקדושות המאירות את הסוגיה באור יקרות. בגמרא במסכת בבא קמא (דף צ"א ע"ב) מבארת הגמרא מחלוקת תנאים האם מותר לאדם לחבול בעצמו או שמא יש איסור בדבר ,ומבאר בזה כי שורש הדיון נוגע בשאלה האם גופו של אדם קנוי לו לעשות בו כרצונו או שמא הוא פיקדון שמימי שאין רשות לפגוע בו. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף צ"ג ע"ב) מבואר מעשהו של יעקב אבינו עליו השלום שאמר ששמר עבור לבן כאילו הוא משומרי העיר בלילות ,ומבאר בזה כי אדם עשוי לקבל על עצמו טירחה ומאמץ מעבר למה שחייב מצד הדין הפשוט של השכירות ,להראות עד כמה עמוקה מסירות הנפש בעבודה. בגמרא במסכת בבא קמא (דף צ' ע"א) מבואר מעשה באדם ששבר כד שמן פני אשה וגילתה את ראשה והעיד על כך רבי עקיבא החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי פטור אחרים שחבלו בו חייבים ,ומבאר בזה כי למרות שאיסור חבלה חל על האדם עצמו ,הרי שאם עשה כן ישנה הבחנה בדיני החיוב והפטור. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף קי"ב ע"א) מובאת ברייתא שדרשה מהפסוק ואליו הוא נושא את נפשו מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה לא על שכרו ,ומבאר בזה רש"י שדרכו של פועל למסור נפשו תוך כדי עבודתו בכך שעולה בכבש או באילן גבוה עמ"ס זיתים ומסר נפשו למיתה ,ומכאן למדים שיש היתר לאדם לסכן עצמו לצורך פרנסתו. בגמרא במסכת בבא קמא (דף פ"ג ע"ב) מבואר שסימא את עין חברו שמין אותו כעבד הנמכר בשוק ,ומבאר בזה כי אבר גופו של אדם אינו כחפץ רגיל ששנים שמין את ערכו המלא ,אלא נמדד לפי שווי עבודתו כעבד ,להורות על מעמדו המיוחד של הגוף בהלכה. ומתוך פסגת הראשונים ענקי הרוח אשר שקלו את כל מפלסות ההלכה במאזני קודש ,פוסעים אנו להתבונן בדבריהם המאירים בסוגיית חבלה וצער הגוף.
רבי יעקב בן אשר בטור (חו"מ סימן ת"כ) כתב בשם הרמ"ה שאדם רשאי לחבול בעצמו ,ומבאר בזה שאיסור חבלה אינו חל באופן מוחלט בכל מקרה שבו האדם נוטל רשות על גופו לצורכו. רבי משה בן מיימון בהלכות חובל ומזיק (פרק ה הלכה א) פסק שאסור לאדם לחבול בעצמו ,ומבאר בזה שגופו של אדם אינו הפקר אלא פיקדון שמימי טהור שאין להטיל בו שום פגיעה עצמית. התוספות במסכת בבא קמא (דף צ"א עמוד ב ד"ה אלא) כתבו שאסור אפילו לצורך לחבול בעצמו, ומבארים בזה שחומרת איסור הפגיעה בגוף עומדת בתוקפה ואינה מותרת מפני שום צורך חיצוני. רבי יוסף הלוי אבן מיגש בשו"ת הר"י מיגש (סימן קפ"ו) ביאר כי הטעם שאין אדם יכול לחייב את עצמו בעונשין על פי הודאתו נובע מכך שהגוף אינו ברשות האדם לצער את עצמו ,ומבאר בזה שכל צער או חבלה סותרים את בעלותו העליונה של הבורא יתברך על הגוף. ומתוך מעבי האחרונים ונושאי כליהם אשר העמידו הלכות ברורות לדורות ,פוסעים אנו להתבונן בדבריהם המאירים בסוגיית חבלה וצער הגוף לצורך ועניין. רבי שלמה לוריא בים של שלמה (מסכת בבא קמא פרק ח סימן נט) כתב שרק לצורך מותר ,אבל שלא לצורך מודה הרמה שאסור ,ומבאר בזה שאיסור חבלה אינו מותר אלא בשעה שישנה סיבה המצדיקה את הדוחק ,אך אף לצורך ממון או רווח גרידא אין להקל ראש. רבי יהושע העשיל פלק בפרישה (חו"מ סימן תכ) ביאר שאין בזה איסור כלל ,ומבאר בזה שדעת הפוסקים הסוברים היתר נשענת על ההבנה שאין מעשה החבלה נאסר כאשר אינו נעשה מתוך כוונה להשחית אלא מתוך צורך קיומי. האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי בשולחן ערוך הרב (חו"מ קונטרס אחרון הלכות נזקי גוף ונפש הערה ב) הקשה על הים של שלמה מפרשת השבוע דהרי חזינן מקרא ששמירת יעקב אבינו אצל לבן הייתה במסירות עצומה של ביום אכלני חרב וקרח בלילה ,ומבאר בזה שמעשה העבודה גורר אחריו צער טבעי ,וממילא אין איסור במה שאדם מצער עצמו אגב טירחת פרנסתו. רבי יחזקאל לנדאו בנודע ביהודה (יו"ד תנינא סימן י) חידש שמותר לאדם לסכן עצמו לצורך פרנסתו ,ומבאר בזה על פי דברי הגמרא לגבי הפועל העולה בכבש ונתלה באילן ומסר נפשו למיתה שלא על שכרו ,שחובת הפרנסה מתירה לאדם להיכנס למצבי סיכון וצער שהיו נאסרים בלעדיה. רבי משה פיינשטיין באגרות משה (חו"מ חלק א סימן קג) דן האם מותר לאדם למכור את דמו ע"מ ליתנו במאגר ,ומבאר בזה שעל אף שיש לדון לאסור מצד איסור חבלה עצמית ,יש לצדד להקל במקום שיש צורך רפואי או הצלת נפשות ,וממילא נפתחת ההלכה למציאות המורכבת של זמנינו. ומתוך היכלם של גדולי הדורות האחרונים ופוסקי זמנינו אשר העמידו הלכה על תילה מתוך עומק העיון ורוח הדעת ,פוסעים אנו להתבונן בדבריהם המאירים בסוגיה זו. מו"ר הגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד על מסכת בבא קמא (דף צ"א ע"ב) ביאר שמן הנודע ביהודה יוצא להלכה שמותר לאדם להשתתף בניסוי רפואי אף במקום שיש חשש לחולי ,מתוך היתר ההשתדלות לפרנסה ולסכנת עמל הפועלים ,ומבאר בזה כי המסגרת ההלכתית המוכרת של עבודת הפועל והתרת הסיכון לצרכי קיום מעניקה לגיטימציה מלאה לפעולות הדרושות למחקר ולפרנסה בתנאים אלו.
רבי אליעזר יהודה ולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י"ב סימן ע"ה) חידש כי השתתפות בניסויים רפואיים או פעולות הדרושות להצלת אחרים ופיתוח רפואה צריכה להיבחן על פי מדדי הסיכון והתועלת ,ומבאר בזה כי כאשר המעשה נעשה לתועלת הציבור ולפרנסה מותר להיכנס לגדרים מסוימים ובלבד שלא תהא סכנת מוות ודאית לפניו. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ח' יו"ד סימן כ"ד) כתב בעניין מסירת נפש או הכנסת עצמו לספק סכנה לצורך מצווה או פרנסה יש לשקול את הדברים בכף המאזניים על פי גדרי הפוסקים ,ומבאר בזה שכל נסיבות הפרנסה וההצלה נמדדות לפי היקף ההכרח והתועלת היוצאת מהן ,תוך שמירה מוקפדת על קדושת הגוף שאינו הפקר. ומתוך עומקה של הלכה והרחבת המקורות מפי רבותינו ענקי הרוח ,פוסעים אנו אל שולחן המעשה לפרוט את הסוגיה למטבעות זהב של נפקא מינות מעשיות המאירות את ארחות החיים. השתתפות בניסויים רפואיים תמורת תשלום כספי .אדם המבקש להתפרנס מהשתתפות במחקר רפואי שבו מזריקים לגופו חומרים הגורמים לחבלות קלות או לצער זמני ,לפי היסוד שעלה מן הפוסקים ,מאחר והדבר נעשה לצורך פרנסה ובמקום שאין בו סכנת נפשות ממשית, יש לו על מה לסמוך ורשאי להעמיד עצמו לכך. קבלת תשלום עבור הקזת דם או תרומת רכיבי גוף לרפואה .היכולת של אדם לקבל פיצוי כספי בעבור נתינת דם מסוג נדיר או רכיבים שאין בהם פגיעה חמורה בגוף ,נשענת על החילוק העמוק שבין השחתה דרך בזיון לבין פעולה המביאה תועלת רפואית לצד רווח לפרנסת הבית. עבודה בתנאי דוחק ,חום וקור או בגובה רב .עובד הנדרש לעלות על אילנות וסולמות גבוהים ,או לעבוד בתנאי מזג אוויר קשים ובטורח גופני כבד כדי להרוויח את לחמו ,רשאי להכניס עצמו לצער זה ,שכן מצינו ביעקב אבינו ובדברי חז"ל כי דרכו של פועל למסור נפשו ולצער גופו לצורך פרנסתו. הבחנה בין חבלה דרך השחתה לבין צער הנלווה למלאכה .חבלה שנעשית ללא כל תועלת ובדרך של פגיעה בגוף אסורה מן הדין ,אולם כל צער וטורח הנגרמים כתוצאה ישרה או עקיפה מטרשת הפרנסה והעבודה אינם בכלל איסור חובל בעצמו ,והורשע האדם לעמול בהם למחייתו. ומתוך ההתבוננות במרחבי הסוגיה והשורשים העמוקים המונחים ביסוד דיני הגוף והפרנסה, מתגלה לפנינו בניין רעיוני שלם המבקש לגעת במהות קיומו של האדם בעולם .גופו של אדם אינו רכוש פרטי המונח לראווה או למסחר ריק ,כי אם מקדש מעט שהפקיד הבורא יתברך בידיו הנאמנות של האדם למשך ימי חייו פה על האדמה .מנגד ,מוטל על האדם עול כבד של קיום ופרנסה ,המחייב אותו לכתת רגליו ,להזיע את זיעת אפיו ולשאת בעול המציאות החומרית המבקשת לבלוע את כוחו .ההרמוניה העמוקה הנשקפת מתוך הסוגיה מלמדת כי אין סתירה בין קדושת הגוף לבין עמל הפרנסה ,שכן עמל הבא מתוך הכרה בשליחות אלוקית וברצון לחיות מיגיע כפיו אינו מהווה השחתה או פגיעה בצלם אלוקים ,אלא מהווה כלי שרת שעל ידו האדם מזכך את החומר ומעלה אותו אל קדושת הבורא .וכאשר האדם מעמיד את עצמו למבחן של טרחה ואף לצער מבוקר לצורך קיומו ופרנסתו ,הוא אינו מחלל את פיקדון הגוף אלא ממצה את כוחותיו בתוך גדרי ההלכה והרצון העליון ,ובכך הוא הופך את יגיעתו לשם שמים לחלק בלתי נפרד מעבודת ה' השלמה.
ומתוך מעמקי הנפש פנימה ,במקום שבו האמונה פוגשת את נימי הלב הרגישים ביותר ,מתברר כי ההתמודדות של האדם עם צער הפרנסה אינה רק מערכה כלכלית או הלכתית ,אלא היא בחינה עמוקה של אמונתו ובטחונו ביוצר בראשית .האדם המביט אל עבר עמלו ,אל השעות שבהן גופו מתייגע ואל הרגעים שבהם נדרש הוא למסירות נפש שקטה על לחם חוקו ,מגלה כי כל יגיעה וכל אנחה משולבים במסכת ארוגה ביד קודש עליונה .האמונה האמיתית אינה דורשת מן האדם לרחף במרומים בלא מגע עם קרקע המציאות ,אלא היא קוראת לו לצלול אל תוך סבכי החיים ,אל הזיעה ואל היגיעה ,ושם פנימה ,בתוך תוכו של הצער והמאמץ ,לגלות את נוכחותו האלוקית המחזיקה את הכל .ההנהגה הנכונה של המאמין אינה מתייאשת מן הקשיים ואינה רואה בהם גזירה מרה בלבד ,כי אם מדרגה שבה האדם מקדש את החומר ומוכיח כי נשמתו גבוהה מכל מכשול חומרי. מתוך כך ,האדם צועד בדרכו מתוך מנוחת נפש פנימית ,יודע שכל רגע של עמלות קודש מקרב אותו אל תכליתו ומאיר את נשמתו באור של אמונה טהורה שאינה פוסקת לעולם. ומתוך פלס המוסר הפנימי והמצפן הטהור המנחה את צעדיו של אדם בנבכי החיים ,מתברר כי תביעת היושר והאמת של האדם עם עצמו אינה מניחה לו לחפש דרכים קלות או לברוח מהמבחנים שהמציאות מציבה לפניו .המצפן האמיתי המורה דרך לאדם אינו נמדד בנוחות החיצונית שהוא מצליח להשיג ,אלא ביושר שבו הוא ניצב מול קשייו ,מתוך הבנה כי חובתו של אדם בעולמו היא לחיות מתוך נתינה אמתית ,לשמור על צלם אלוקים שבו נברא ,ולא להקל ראש בכבוד גופו ונפשו .מתוך הדברים עולה תביעה פנימית שקטה לחיות באחריות מלאה ,להכיר בכך שכל פעולה והשתדלות נעשות מתוך כבוד לחיים שניתנו לו במתנה ,ומתוך רצון ללכת בדרך הישר בלי לחפש קיצורי דרך הפוגמים בטהרת הלב ובשלמותו של האדם. ומתוך המסע אל נבכי הסוגיה ולעומקם של הדברים ,ניקח עמנו תובנות מאירות לחיי היום יום, לדעת כי כל שעה של עמל ויגיעה ,וכל דחיקות הפרנסה המזמנות לאדם את מבחני הקיום ,אינן אלא חלק מעבודת השם הפנימית והיומיומית ,שבה האדם מקדש את חומריות חייו ומעלה את כוחותיו אל שורשם העליון מתוך אמונה שלמה וטהורה.
עיקר העניין: ומתוך עומק הסוגיה ובירור דברי הפוסקים מתברר כי גופו של אדם הוא פיקדון קדוש העומד ברשות הבורא ,ואולם בצד קדושה זו נתנה התורה מקום נרחב להשתדלותו של האדם ולעמל פרנסתו ,עד כדי כך שמותר לו לאדם לצער עצמו ואף להכניס עצמו לטרחה ולסיכון מבוקר במסגרת יגיעתו על לחם חוקו, שכן אין עמל הפרנסה סותר את קדושת הגוף אלא מהווה את דרכו של אדם למלא שליחותו בעולם ביראת שמים טהורה ,שעה שהאדם צועד באמונת אומנו ומפקיד את כל מעשיו לפני אדון כל הארץ מתוך כיסופים עמוקים לטוב האמיתי. ההתמודדות עם קשיי הפרנסה אינה ריחוק מן הקודש אלא היא עצמה מקום גילוי השכינה ,וכל רגע של מאמץ גופני הופך בידיו של האדם המאמין לכלי קדוש המפעם באור של אמת וחיים נצחיים.