האם מותר להזיק ממון חברו כדי להצילו מן העבירה?

האם מותר להזיק ממון חברו כדי להצילו מן העבירה? ומתוך שעות בין הערביים ,שעה שבה הצללים מתארכים על פני השולחן ועשן קלוש עולה מן הכלים ,עומד האדם למבחן נוקב וצורב של נאמנות לשם יתברך מול כבודו וממונו של חברו. מנת אוכל טרייה מונחת בקצה השולחן ,שעה שריחו של האיסור עולה וממלא את החדר בדממה דקה וכבדה ,שעה שבה הרוח המנשבת מן החלון הפתוח נושאת עמה את ריחות החוץ ואת…

האם מותר להזיק ממון חברו כדי להצילו מן העבירה? ומתוך שעות בין הערביים ,שעה שבה הצללים מתארכים על פני השולחן ועשן קלוש עולה מן הכלים ,עומד האדם למבחן נוקב וצורב של נאמנות לשם יתברך מול כבודו וממונו של חברו. מנת אוכל טרייה מונחת בקצה השולחן ,שעה שריחו של האיסור עולה וממלא את החדר בדממה דקה וכבדה ,שעה שבה הרוח המנשבת מן החלון הפתוח נושאת עמה את ריחות החוץ ואת המיית העולם ,וברגע אחד של היסח הדעת מתרחש המעשה המבקש לנתץ את גבולות הממון והאיסור. האדם העומד שם ,הרואה מול עיניו את המכשול הפעור ואת הפתח המביא אל החטא ,נדרש להכריע בשאלה עצומה המנסרת בחללו של עולם :האם מותר לו לפגוע בממונו של חברו ,להרוס או להזיק את מנת האוכל המונחת לפניו ,וזאת כדי למנוע ממנו את רגע הנפילה אל תוך תהום האיסור ,או שמא גבולות הקניין עומדים כחומה בצורה ואסור לאדם לגעת ברכוש הזולת אפילו לשם מטרה קדושה זו .שאלה זו מציבה את האדם מול מציאות סבוכה שבה מתנגשים קדושת הממון ואיסור הגזל מזה ,עם חובת ההצלה מן החטא והשמירה על טהרת הנפש מזה ,בתוך תפאורה חיה ורוטטת של עולם המעשה וההלכה. מתוך מעייני התורה הקדושה המאירים את דרכו של אדם בנבכי ההלכה והמעשה ,פוסעים אנו להתבונן בפסוקי פרשת ויצא המגלים את תמונת המעשה שבו נטלה רחל אמנו עימה את התרפים של אביה" .וגנב רחל את התרפים אשר לאביה" (בראשית לא יט)" .ואשר תמצא את אלוהיך לא יחיה" (שם לב) .פסוקים נשגבים אלו מהווים את לב השאלה ,שכן מהם עולה שאלת גזל הממון שנעשה לכאורה לצורך מטרה קדושה של הפרשת אדם מן העבירה ,ומתוכם יש לדון על גבולות הפגיעה ברכוש הזולת כאשר המטרה היא הצלה רוחנית. רש"י (בראשית לא יט) פירש לשם שמים נתכוונה כדי לעקור עבודה זרה מבית אביה ,ומבאר בזה כי מעשה של נטילת ממון או חפץ של אחרים אינו נחשב לגזל פסול כאשר מטרתו העליונה היא להציל את בעליו מאיסור חמור כעבודה זרה ,ומכאן יסוד גדול בהבנת גבולות הקניין מול חובת ההצלה מן החטא. רבי אברהם אבן עזרא (בראשית לא יט) כתב בעבור שהיו עשויים לחכמת המזלות והיתה חושבת להסיר לב אביה מאמונת הבל זו ,ומבאר בזה שכוונתה המעשית היתה לנתק את אביה מן השורש הפסול של עבודת כוכבים ,ובשל כך מצאה לנכון ליטול את חפציו מבלי להביט אל ערכם הממוני בלבד. הרמב"ן (בראשית לא יט) חידש כי רחל אמנו עשתה זאת מתוך מסירות נפש להוציא טעות מלב אביה ולמנוע ממנו להיכשל בחטא חמור ,ומבאר בזה שכאשר אדם נוגע בממונו של חברו כדי למונעו מעבירה חמורה ,יש לדון האם יש בכך חיוב תשלומין או שמא הצלת הנפש והאיסור מתירים את הפגיעה בממון. הספורנו (בראשית לא יט) ביאר כדי להוציא את אביה מטעותו ולהצילו מעוון עבודת כוכבים שהיה רגיל בה ,ומבאר בזה כי פעולה הנעשית לשם שמים כדי לעצור בעד אדם מלשקוע בחטא מצדיקה את ההתערבות בממונו או ברכושו ,וממנה יש ללמוד לכל דיני הנזק שנעשים לצורך הצלה מן העבירה.

ומתוך מרחבי הש"ס ומפגש הסוגיות המבררות את הלכות נזקי גוף ורכוש לצורך הצלה מן העבירה ,פוסעים אנו להתבונן בדברי חז"ל והגמרות הקדושות המאירות את הסוגיה באור יקרות. בגמרא במסכת בבא קמא (דף כ"ח ע"א) מובא כי רב נחמן בר יצחק אמר עבד שנתן לו רבו שפחה כנענית והגיע זמנו לצאת וממאן לצאת ונמצא שחי באיסור בהדי שפחה כנענית מותר לרבו להלקותו כדי להפרישו מאיסור שפחה כנענית ,ומבאר בזה שמתן מכות או פגיעה בגוף מותרת כאשר היא נעשית לשם מטרה מקודשת של הצלת אדם מעבירה חמורה. בגמרא במסכת ברכות (דף כ' ע"א) מובא מעשה דרב אדא בר אהבה שראה אשה הלבושה בגד אדום אסרו חכמים ללובשו משום פריצותה ומכיוון שסבר שהיא בת ישראל קרע ממנה את הבגד, ומבאר בזה כי אדם הרואה חברו עובר עבירה או לבוש בגד אסור רשאי להזיק את ממונו ולקרעו כדי למונעו מן החטא. בגמרא במסכת עירובין (דף ס"ב ע"א) מבואר עניין בן נח שגזל חייב מיתה ,ומבאר בזה שכל פגיעה בממון הזולת נבחנת בחומרה כאשר היא נעשית בלא היתר מפורש ,ומשום כך יש לדון האם פעולה שבסיסה הצלה רוחנית משחררת את הפועל מחיוב תשלומין או מחייבת אותו בדין גזל. בגמרא במסכת עבודה זרה (דף ס"ד ע"א) מובא כי רבה בר אבוה הציע לגוי הבא להתגייר למכור את העבודה זרה קודם שיתגייר משום שאחר כך אסור לו ליהנות מכך ,ומבאר בזה שאיסורי הנאה דורשים התייחסות מיוחדת לעניין ערך הממון והפסדו כאשר הממון עצמו קשור לדבר איסור. ומתוך היכלם של הראשונים ענקי הרוח אשר שקלו את כל פלסות ההלכה במאזני קודש, פוסעים אנו להתבונן בדבריהם המאירים בסוגיית ההיזק לצורך הצלה מן העבירה. תוספות (מסכת ברכות דף כ' ע"א ד"ה ארבע) כתבו שאילו הייתה בת ישראל היה צריך לשלם ,ומבארים בזה כי אף על פי שקדושת ההצלה מן האיסור מתירה את עצם המעשה של קריעת הבגד או פגיעה בממון כדי למנוע את החטא ,מכל מקום אין ההיתר הרוחני מוחק את דיני הממון הבסיסיים ,ונותר הברק המאיר של השאלה האם המזיק נשאר בחיוב תשלומין מלא כלפי חברו. הרא"ש (מסכת בבא קמא פרק ג' סימן ג') חידש שכל מעשה המכוון לעקור עבירה מן העולם דורש עיון עמוק במערכת היחסים שבין דיני נזיקין לבין חובת התוכחה ,ומבאר בזה שאין דעתו נוחה ממתן יד חופשית להזיק ממון הזולת בלא חשבון ,שכן זכות הקניין עומדת בתוקפה ואינה מתבטלת בקלות דעת ,אלא יש לשקול בכל שעה ושעה האם אכן ההכרח הרוחני מתיר את הפקיעה הממונית. המאירי (מסכת ברכות דף כ' ע"א) ביאר שחכמים וגדולים שהלכו בדרכי קודש לא נמנעו מלהרים יד ולעצור את החוטא בשעת מעשה ,ומבאר בזה כי עוצמת הרגש האמוני הדוחפת את האדם להציל את זולתו מן המפולת הרוחנית יוצרת מרחב הלכתי שבו כבוד שמים קודם לכל חשבון צדדי ,ובלבד שהדבר נעשה מתוך ראייה זכה וברה של תיקון העולם במלכות שדי. הריטב"א (מסכת בבא קמא דף כ"ח ע"א) כתב שכל כוחו של אדם להכות או להזיק כדי להפריש מן האיסור נובע מתוקף תקנת חכמים וחובת התוכחה המוטלת על כל יחיד בישראל ,ומבאר בזה

שאין זו פריצת גדר פרטית אלא כניסה אל תוך מרחב שבו השליחות האלוקית מתירה את פגיעת הממון לטובת נשמתו הטהורה של האח האובד במצולות החטא. ומתוך מעבי האחרונים ונושאי כליהם אשר העמידו הלכות ברורות בסוגיות החושן והנזיקין, פוסעים אנו להתבונן בדבריהם המאירים בסוגיית ההיזק לצורך הצלה מן העבירה. רבי יעקב משה מליש בספר שו"ת שבות יעקב (חלק ב' סימן ל"ח) כתב כי עבודה זרה אסורה בהנאה ונמצא אם כן לא הפסידה לאביה ממון ,ומבאר בזה שאיסור הנאה מפקיע לחלוטין את ערכו הממוני של החפץ ,וממילא כאשר אדם משמיד או מזיק דבר האסור בהנאה ,אין כאן חיוב תשלומין מצד הפסד ממון שהרי אין לממון פסול זה שווי הראוי להיחשב בהלכה. רבי פנחס שפירא בספר פתחי חושן (חלק ו' נזיקין פרק א' הערה א') ביאר שאין הכרח מן הדין המתיר להזיק שגם יהיה פטור מתשלומים ,ומבאר בזה שיש להבחין הבחנה דקה בין עצם ההיתר לעצור את החוטא בשעת מעשה לבין פטור ממשי מחיוב תשלומין ,שכן ייתכן בהחלט שמותר לאדם להגן על גבולות הקדושה אך עדיין יישאר עליו החוב לשלם את נזק הממון לבעליו. רבי יוסף חיים זוננפלד בספר שו"ת שלמת חיים (חו"מ סימן מ"ט נ"א) פסק שחייבים לשלם על נזקים שנעשו דרך אגב כדי לאפרושי מאיסורא ,ומבאר בזה שכאשר ההיזק אינו פוגע ישירות בגוף הדבר האסור עצמו אלא פועל בעקיפין למנוע את החטא על ידי פגיעה ברכוש אחר ,אין ההיתר הרוחני פוטר את המזיק מחובת ההשבה והתשלומין. בספר מעשה איש (חלק ב' עמוד קס"ד) חידש בשם מרן החזון איש שמותר לשרוף ספרים חיצוניים כדי למנוע קריאתם ופטורים מלשלם ,ומבאר בזה שכאשר מדובר בחפצים שיש בהם חורבן רוחני ואיסור חמור הממית את הנפש ,אין עליהם שם ממון כלל ,ולכן ההיזק בהם נעשה בהיתר גמור ואינו גורר אחריו שום חיוב תשלומין לבעליהם. ומתוך היכלם של גדולי הדורות האחרונים ובני דורנו אשר העמידו הלכה על תילה מתוך עומק העיון ורוח הדעת ,פוסעים אנו להתבונן בדבריהם המאירים בסוגיה זו של היזק ממון חברו להצילו מן העבירה. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק י' סימן רצ"ב) ביאר שכל כוחו של אדם למנוע את חברו מן האיסור במחיר פגיעה בממונו נובע מתוך חובת ההצלה הכללית המוטלת על הציבור, ומבאר בזה כי אף על פי שאין אדם רשאי לפרוץ גדרים מדעת עצמו ,במקום שיש חשש ברור לנפילה בחטא חמור והשעה צריכה לכך ,נפתחת האפשרות לעצור את המכשול ובלבד שלא תהא פריצת גבול מופרזת. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ב' סימן קכ"ה) חידש שיש להבחין בין היזק ישיר בגוף הדבר האסור לבין היזק עקיפין ,ומבאר בזה כי כאשר האדם פוגע בדבר האסור עצמו הרי הוא כמבער רשות החרם והאיסור מן העולם ואין כאן שם ממון כלל ,משא"כ בהיזק חיצוני שבו יש לדון בכובד ראש על גבולות התשלומין והחובה להשיב את הנזק לבעליו. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות נזקי ממון) כתב שכל דין היזק לצורך הצלה

מן העבירה צריך להימדד על פי גדרי שורת הדין ודעת הפוסקים הסוברים חיוב תשלומין במקום שאין השעה דוחקת באופן מוחלט ,ומבאר בזה שאין להקל ראש בקניין הזולת אלא יש לשקול את הדברים במאזני ההלכה בטרם ירים אדם יד להזיק רכוש של אחרים. ומתוך עומקה של הלכה והרחבת המקורות מפי רבותינו ענקי הרוח ,פוסעים אנו אל שולחן המעשה לפרוט את הסוגיה למטבעות זהב של נפקא מינות מעשיות המאירות את ארחות החיים. שפיכת אוכל לא כשר המונח לפני חבר העומד לאכלו בשגגה .אדם הרואה את חברו עומד לאכול מאכל אסור מחמת שגגה או חוסר שימת לב ,וממהר להפיל או לשפוך את המאכל כדי למנוע ממנו את האיסור ,הרי זה מעשה העשוי כדין להצלת החוטא ,ויש לדון האם צריך לשלם לו אחר כך את דמי המאכל או שמא הוא פטור לגמרי כדין מונע תקלה. שריפה או השחתה של חפצי תרבות אסורים או ספרי מינות ופריצות .הרואה חפצים או ספרים המביאים לידי הרהורי עבירה וקלקול הרוח המונחים ברשות חברו ,ונוטלם או משחיתם כדי למנוע את הקריאה והעיון בהם ,הרי זה מותר מצד גדרי הצלה מן העבירה ,ובמקום שיש בהם חורבן רוחני מוחלט אף פטור מתשלומים לפי דעת גדולי האחרונים. נזק העשוי אגב אורחא להצלת חבר מקטטה או מריב חמור .אדם המכה או מזיק את ממון חברו כדי להפרידו ממריבה אלימה או ממכת רשע ,אף על פי שאין כוונתו הישירה להשחית את הממון אלא לעצור את השפך והחמס ,מותר לו הדבר מדין הצלת המוכה ,ויש לבחון בכל מקרה לגופו האם המעשה נעשה באמת לשם שמים בלא פריצת גדרים מיותרת. ומתוך ההתבוננות במרחבי הסוגיה והשורשים העמוקים המונחים ביסוד יחסי ממון וקדושה, מתגלה לפנינו מבנה רעיוני כביר המציב את ערך האדם ומעמדו הרוחני אל מול גבולות הקניין החומרי .הקניין והממון מעניקים לאדם מרחב מחיה והגנה על רכושו בעולם הזה ,וכל פגיעה בהם נחשבת לפריצת גדר המאיימת על הסדר החברתי והמשפטי .אולם ,כאשר עומד האדם מול מציאות שבה הממון או החפץ הופכים לכלי המשמש מכשול רוחני או פתח לנפילה בחטא ,מתגלה פתאום כי כל המרחב החומרי אינו עומד בפני עצמו ,אלא הוא כפוף לחלוטין למציאות העליונה של רצון השם וטהרת נפשו של האדם .ההכרה הזו מלמדת כי הצלת נפשו של ישראל מן האיסור והחטא אינה אירוע צדדי או פולשני ,כי אם גילוי עמוק המלמד שהקניין עצמו מקבל את משמעותו האמיתית רק כאשר הוא משתלב בשאיפה האלוקית לקדושה .מתוך כך ,הפגיעה בממון לצורך הצלה אינה מבטאת זלזול בזכויות הזולת ,אלא אדרבה ,היא מעידה על ההבנה הנוקבת שאין שום ערך חומרי בעולם שיכול לעמוד מול שבריר של טהרת נשמה ועצירת המפולת הרוחנית ,שכן נפשו של אדם יקרה היא מכל אוצרות שבעולם. ומעמקי הנפש פנימה ,אל המקום שבו האמונה פוגשת את רגעי המבחן והניסיון של חיי היומיום, מתברר כי השמירה על נפש הזולת והדאגה לטהרתו אינן עניין חיצוני המנותק מן הלב ,כי אם בבואה חיה לאהבת ישראל האמיתית המפכה בקרבו של יהודי .האדם הרואה את חברו עומד להיכשל ולמעוד אל תוך באר האיסור ,אינו יכול לעמוד מנגד באדישות ולהפטיר כי ממונו של חברו קדוש הוא ואין לנגוע בו ,שכן הלב היהודי הער ורגיש למצבו הרוחני של הזולת חש ויודע כי

שבר בת עמי הוא ,וכי אין לך מציאות כואבת יותר מאשר אדם ההולך בעיניים עצומות אל עבר המפולת .ההנהגה הראויה של המאמין מורה לו לשאת את האחריות ההדדית הזו מתוך מסירות נפש עמוקה ,לא מתוך קפדנות קרה או קנאות מדומה ,אלא מתוך כאב אמיתי על כבוד שמים המחולל ועל נשמה טהורה המבקשת להיפגם ,עד שמוכן הוא אפילו לשאת בתוצאות ,להסתכן בטענות ממוניות או לשלם את מחיר ההצלה ובלבד שאחיו ינצל מן המכשול .מתוך כך מתגלה כי כל תנועה נפשית של אדם המבקש להציל את חברו מעידה על קשר נשמתי עמוק המאחד את כלל ישראל כאגודה אחת ,שבה צרובה האמונה שאין יקר בעולם כנשמתו של יהודי המאירה באור החיים. ומתוך פלס המוסר הפנימי והמצפן הטהור המנחה את צעדיו של אדם במרחבי החיים ,מתברר כי תביעת האמת והיושר שבה אדם מביט אל מעשיו אינה מניחה לו לחפש פשרות קלות או להתעלם מאחריותו כלפי הסובבים אותו .המצפן האמיתי המורה דרך לאדם אינו מתבסס על נוחות חיצונית או על החשש ממה יאמרו הבריות ,אלא על תביעה פנימית עמוקה לחיות מתוך נתינה אמתית ,לשמור על כבודו של הזולת ולא לאפשר לעיוורון הרוחני להשתלט על המחנה. מתוך הדברים עולה תביעה שקטה לחיות באחריות מלאה ,מתוך הכרה כי מידותיו של אדם ויושר לבבו נבחנים בדיוק ברגעים שבהם נדרש הוא לוותר על נוחותו ולשלם את המחיר למען הצלת נפשו של חברו ,בלא לטשטש את גבולות האמת ובלא לברוח מן המבחנים שהמציאות מציבה לפניו בדרכו של עולם. ומתוך המסע אל נבכי הסוגיה ולעומקם של הדברים ,ניקח עמנו תובנות מאירות לחיי היום יום, לדעת כי כל שעה שבה האדם נדרש לעמוד מול מבחני הממון והקניין ,ולשמור על כבוד שמים ועל טהרת נשמתו של הזולת ,אינה אלא הזדמנות פז להתרומם מעל גבולות החומר ולהוכיח כי אהבת ישראל וקדושת החיים קודמות לכל חשבון אנושי ופרטי.

עיקר העניין: ומתוך עומק הסוגיה ובירור דברי הפוסקים מתברר כי אדם המזיק ממון חברו כדי להצילו מן העבירה פועל מתוך שליחות קדושה המאירה את מרחבי ההלכה ,שכן הגם שזכות הקניין והממון עומדות בתוקפן ,אין שום ערך חומרי בעולם שיכול לעמוד מול חובת ההצלה מן החטא וטהרת נפשו של יהודי ,ועל כן במקום שהשעה דוחקת וההצלה נדרשת ,כבוד שמים וטהרת הנפש גוברים על הכל ומורים דרך אמת בעולם המעשה. ההתמודדות עם שאלות הממון וההצלה מלמדת כי אין לך דבר יקר בעולם כנשמתו של אדם המאירה באור של תורה .כל רגע של מסירות נפש למען הזולת מעלה את האדם אל מדרגה עליונה שבה החומר והרוח מתאחדים לשם קודש.

פרשת וישלח

לע"נ מאיר בן מרים רומה ז"ל נלב"ע יא' כיסלו תשפ"ה