האם מלאכים אומרים שירה גם ביום או רק בלילה? הוכח מפרשת השבוע!

האם מלאכים אומרים שירה גם ביום או רק בלילה? הוכח מפרשת השבוע! רוח צוננת מנשבת על פני נחל יבוק ,ומעבירה רעד קל במעבה האפילה המשתרעת על פני הערבה .שקט מתוח ומשוך עומד בחלל הלילה ,מקום שבו האדמה הלחה סופגת את עקבותיהם של נאבקים ,ואבק סמיך עולה ומתערבב בריח שדה וטללי ערב .שם ,באותו מרחב בודד ונוקשה בין עלטה לנהרה ,נאבקות שתי דמויות בקרב עז וסמוי מן העין :יעקב…

האם מלאכים אומרים שירה גם ביום או רק בלילה? הוכח מפרשת השבוע! רוח צוננת מנשבת על פני נחל יבוק ,ומעבירה רעד קל במעבה האפילה המשתרעת על פני הערבה .שקט מתוח ומשוך עומד בחלל הלילה ,מקום שבו האדמה הלחה סופגת את עקבותיהם של נאבקים ,ואבק סמיך עולה ומתערבב בריח שדה וטללי ערב .שם ,באותו מרחב בודד ונוקשה בין עלטה לנהרה ,נאבקות שתי דמויות בקרב עז וסמוי מן העין :יעקב אבינו ,עמוד התמים ,מול דמות נעלמת ויצור אש קדמון – שרו של עשיו .הדופק הולם ,האדמה נחרשת תחת צעדיהם ,וכל נשימה ונשימה נושאת עמה כובד משקל של עולמות .והנה ,בדיוק ברגע המכריע שבו קווי האור הראשונים נבקעים מעבר להרי אדום וצובעים את שולי השמים בנגוהות של פז ,מתרחש הדבר המפתיע ביותר .היצור השמימי ,האפוף הוד וסתר ,מפסיק את מלחמתו וזועק מעומק הלב בקשה רוטטת" :שלחני כי עלה השחר" .תמיהה עצומה ,המרעידה את מיתרי הנפש והמחשבה ,בוקעת מתוך אותה דרמה לילית הרת גורל :מה לו למלאך מרום ,בריא ממעל ,להיחפז דווקא עם זריחת החמה? מדוע זה נזכר פתאום לעזוב את זירת המאבק ולמהר לעלות אל היכלי המרום? האם מלאכי השרת מנגנים ואומרים שירה רק בשעות העלטה והלילה ,או שמא גם באור היום הבוהק בוקע שירם לפני כסא הכבוד ,וכיצד נפרסת תעלומה זו מתוך פסוקי פרשתנו? ומתוך אותו מאבק יחידאי בחיק העלטה ורגעי ההכרעה שלפני הנץ החמה ,אנו פונים להתבונן במילות הכתוב המאירות את לבו של המאבק בפרשתנו ,מקום שבו נפרש סוד השירה העליונה: “ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני" (בראשית לב ,כז)

והנה בהתבוננות זכה בתורף הכתוב ,מקרא זה עומד ביסוד השאלה העצומה .שרו של עשיו מתחנן לפני יעקב אבינו לשחררו עם בוקר ,והדבר קורע צוהר להבנת סוד זמני השירה בשמי מרום :מהי הסיבה העמוקה שבגללה נצרך המלאך להיחפז ולעלות דווקא בעלות השחר כדי לומר שירה ,והאם זמנם של מלאכי עליון לפצוח בשיר מיועד ליום ,ללילה ,או שמא לעת חילופי המשמרות בבקרים? רש"י (בראשית לב ,כז) מפרש :כי עלה השחר ,וצריך אני לומר שירה ביום .הביאור בדבריו הקדושים הוא ,שהגיע זמנו הקבוע של אותו מלאך לומר שירה לפני הקב"ה עם הבוקר.

רבי אברהם אבן עזרא (שם) מפרש :כי עלה השחר ,הגיע עת שירותי. הרמב"ן (שם) מפרש :ויאמר שלחני כי עלה השחר ,אמרו רבותינו שרו של עשו היה ,והגיע זמנו לומר שירה ,כי היה מתירא שמא יענש אם יאחר מלהגיד שירה בזמנה. הרד"ק (שם) מפרש :כי עלה השחר ,הגיע זמני לומר שירה ,שאין אומרים שירה אלא ביום. הרלב"ג (שם) מבאר :שהיה זה רמז ליעקב כי תוקף ממשלתו ושלטונו של שרו של עשיו אינו אלא בלילה ובחשכה ,וכאשר עולה השחר יורד כוחו ומתבטל. החזקוני (שם) מפרש :כי עלה השחר ,הגיע זמני לומר שירה בבקרים ,שכן בכל יום ויום מלאכים חדשים אומרים שירה. הספורנו (שם) מפרש :כי עלה השחר ,הגיע עת חובתי לשרת קוני. בתרגום אונקלוס (שם) מפרש :ואמר שלחני ארי סלק קריצא ואמר לא אשלחינך אלהין ברכתני. בתרגום יונתן (שם) מפרש :ואמר שלחני ארי סליק צפרא ומטא עדן תשבוחתא דמלאכיא. הכלי יקר (שם) חידש :כי השחר מסמל את זריחת אורם של ישראל ,וכיון שעלה השחר שוב אין לשרו של עשיו שום שליטה ונזקק לפנות מקום לשירתם של ישראל. ומתוך דברי הפסוקים ומפרשי התורה ,אנו עולים אל היכלה הרם של תורת חז"ל בדברי התלמוד הבבלי ,לברר את עצם הסתירה ואת יסודות זמני שירת המלאכים. בגמרא במסכת חולין (דף צא ע"ב)" :אמר לו יעקב למלאך :גנב אתה או קוביוסטוס אתה שמתיירא מן השחר? אמר לו :מלאך אני ,ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו" .הביאור בדברי הגמרא הוא ,שיעקב אבינו תמה על היחפזותו של המלאך עם עלות השחר ,והמלאך השיבו כי זמן שירתו המיוחד והייחודי הגיע דווקא באותה שעה. רש"י (שם ,ד"ה לא הגיע) :מפרש ,שלא הגיע זמני לומר שירה לפי שיש מהן שאומרים שירה פעם אחת ליום ,ויש שאומרים פעם אחת לשבוע ,ויש שאומרים פעם אחת לשנה או ליובל .הביאור בדבריו הקדושים הוא ,שלכל מלאך קצוב זמן מיוחד לומר שירתו לפני כיסא הכבוד. בגמרא במסכת חגיגה (דף יב ע"ב)" :מכון ,שבו ירושלים ומקדש ומזבח בנוי ,ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן בכל יום ...מעון ,שבו כיתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה ושותקות ביום מפני כבודן של ישראל" .הביאור בדברי הגמרא הוא ,שנקבע יסוד שאין מלאכי השרת אומרים שירה אלא בשעות הלילה ,כדי להותיר את שעות היום לשירתם ותפילתם של עם ישראל. רש"י (שם ,ד"ה ושותקות ביום) :מפרש ,כדי שישראל יאמרו שירה ביום ,שאין קילוסן של מלאכים חביב לפני הקב"ה כקילוסן של ישראל .הביאור בדבריו הקדושים הוא ,שמפני מעלתם של ישראל נדחית שירת המלאכים ביום. תוספות (שם ,ד"ה ושותקות ביום) :חידשו ,וזה לשונם" :תימה ,דהא אמרינן בחולין גבי יעקב דאמר

לו המלאך שלחני כי עלה השחר שהגיע זמני לומר שירה ...ויש לומר דהנהו דאמרי שירה בלילה אומרים בכל לילה ,אבל הא דחולין לא הגיע זמנו לומר שירה מיום שנברא עד אותה שעה" .הביאור בדברי התוספות הוא ,לתרץ את הסתירה בין הגמרות ,ולחלק בין מלאכים התמידיים האומרים שירה בכל לילה ,לבין מלאך שמטיע זמנו לשיר באופן חד-פעמי או מיוחד ביום. ומתוך דברי חז"ל והגמרות בבבלי ,אנו פוסעים ביראת קודש אל היכלם המרומם של רבותינו הראשונים ומפרשי האגדות ,אשר העמיקו חקר ליישב את הסתירה בין זמני שירת המלאכים בלילה לבין אמירת השירה בעלות השחר. המהרש"א בספרו חידושי אגדות (חגיגה יב ע"ב) חידש" :ויש לחלק בין מלאכים הנבראים בכל יום, שאין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום שנבראו ,לבין מלאכים כגבריאל ומיכאל ,שאומרים שירה תמיד" .הביאור בדבריו הנפלאים הוא ,שישנה חלוקה יסודית בין מלאכים קיימים וקבועים כמו מיכאל וגבריאל האומרים שירה בכל לילה ושותקים ביום מפני כבודן של ישראל ,לבין מלאכים שנבראו לשעה או ליום מסוים ,אשר זמנם לומר שירה הוא פעם אחת ויחידה ביום שנבראו ,אפילו אם זמן זה חל ביום או בעלות השחר. ומתוך דברי המהרש"א ,אנו פוסעים אל היכלם המרומם של רבותינו האחרונים והפוסקים ,אשר העמיקו חקר ליישב את תמיהת הכתובים והגמרות ולברר מתי והיאך אומרים המלאכים שירה. מרן הגאון רבי אברהם ישעיהו קרליץ בספרו חזון איש (אורח חיים סימן יג מכתב ב) חידש :כי יש לחלק בין המלאכים הרגילים המיועדים לאמירת שירה והמתחלקים למשמרות ,לבין מלאך פרטי שנברא או נתמנה לתעודה מיוחדת ,וכזה היה שרו של עשיו שהיה מלאך פרטי ,ועל כן שירתו הייתה ביום ובעוד לילה לא היה רשאי לכך .הביאור בדבריו הנפלאים הוא ,שדברי הגמרא במסכת חגיגה נאמרו על מלאכי המשמרות הרגילים שאומרים שירה בלילה כדי שלא לדחות את שירת ישראל ביום ,מה שאין כן מלאך פרטי המיועד לתפקיד מוגדר ,שזמן שירתו קצוב אף ביום. בספר פרדס יוסף החדש (פרשת וישלח) חידש :כי מה שאמרו חז"ל שאין המלאכים אומרים שירה אלא בלילה מפני כבודם של ישראל שעיקר שירתם ביום ,כל זה שייך דווקא לאחר שעם ישראל קם ונהיה לעם המקלס את בוראו ביום ,מה שאין כן בזמן שנאבק יעקב אבינו עם שרו של עשיו שעדיין לא היה עם ישראל בעולם ,ולפיכך היו המלאכים אומרים שירה אף ביום. ונראה לחדש עוד :כי כוונת הגמרא במסכת חגיגה שאין המלאכים אומרים שירה ביום היא רק על שירות ותשבחות המיוחדות להם לבדם ,אבל שירה שאומרים אותה יחד עם ישראל ביום ,כגון קדושה ,אומרים אותה המלאכים יחד עמנו ביום ,ושרו של עשיו ביקש להשתחרר מפני שהגיע זמנו לומר שירה יחד עם ישראל. ומתוך דברי הפוסקים והאחרונים ,אנו באים אל היכלם של גדולי הדורות המאוחרים יותר ובני דורנו ,אשר העמיקו חקר לברר את רוממות שירת המלאכים ,את יחסה לשירת ישראל ,ואת עומק משמעותה של קדושת השחר. מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך בספרו אבי עזרי (הלכות יסודי התורה פרק ג הלכה ט) מבאר :סדר עבודת המלאכים ושירתם בנוי כולו על פי המדרגות הרוחניות והתפקידים השמימיים שהוטלו

עליהם מאת הבורא יתברך ,וקביעות זמני שירתם אינה כזמנים גשמיים של בשר ודם ,אלא נגזרת מתכלית בריאתם ומהארת השפע העליון באותה שעה .הביאור בדבריו הנשגבים הוא ,שאין למדוד את סדר שירת המלאכים בכלים גשמיים ,אלא כל כיתה וכיתה נעה לפי גילוי הגזירה העליונה והתפקיד המיוחד לה. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (שיחות על התורה ,פרשת וישלח) חידש :יעקב אבינו עיכב את שרו של עשיו מלהגיד שירה דווקא ברגע שבו עמד לעלות השחר ,כדי להורות ולגלות לדורות כי כוחם של ישראל ותפילתם ביום גדול ומרומם יותר מכל קילוסן של כיתות המלאכים ,ואין המלאך יכול לפטור עצמו מתפקידו בעולם הזה בטרם יודה ויברך את יעקב .הביאור בדבריו המאירים הוא ,שדווקא בעת חילופי הזמנים שבין הלילה ליום נפגשת שירת המלאכים עם זכותם העליונה של ישראל. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שו"ת שבט הלוי (חלק ו סימן קסג) מבאר :שירת המלאכים ביום ובלילה תלויה בעוררות הקדושה הנעשית למטה בעולמנו ,שכן תפילתם ושירתם של ישראל היא שפותחת את הצינורות העליונים ומאפשרת לפמליה של מעלה לומר שירה ולקדש את שם ה' בעולמות. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו שו"ת הראשונים לציון (חלק א סימן סג) מפרש :מעלת קילוסן של ישראל ביום עדיפה וחשובה לפני הקב"ה יותר מקילוסן של מלאכי השרת ,ועל כן נדחים המלאכים ביום מפני שירת הציבור ,וכל אמירת קדושה ושירה של מעלה ביום משולבת ומשובצת יחד עם קילוסם של ישראל. ומתוך בירור יסודות הדברים בשיטות חז"ל ,הראשונים ,והפוסקים ,אנו יורדים אל שולחן המעשה ,לתרגם את יסודות הסוגיה למציאות החיים ולגדרי ההלכה הנגלים לנו: ונראה לבאר ולהסביר כי הנפקא מינא הראשונה הנוגעת הלכה למעשה היא בדין קדימת שירת ותפילת ישראל לשירת המלאכים בעת תפילת שחרית .מתוך יסוד דברי הגמרא במסכת חגיגה עולה כי המלאכים שותקים ביום מפני כבודן של ישראל ,ועל כן בזמן שקמים ישראל בבוקר לתפילת שחרית ופותחים פיהם בשירה ובקדושה ,נפתחים שערי מרום ושירתם של ישראל עולה בראש בטרם ייפתחו פיהם של מלאכי מעלה. ונראה עוד לבאר נפקא מינא נוספת לעניין אמירת הקדושה בתפילה יחד עם הציבור .מתוך תירוצו של הפרדס יוסף החדש למדנו כי אמירת שירה ביום על ידי מלאכים נעשית בשילוב ובאחדות מלאה עם שירתם של ישראל ,כפי שאנו אומרים בנוסח התפילה "יחד כולם קדושה לך ישלשו" .לפיכך ,המתפלל בציבור וזוכה לומר קדושה נקשר באותה שעה ממש אל שירתם של מלאכי השרת האומרים קדושה ביום ביחד עם ישראל ,ומכאן חשיבותה העצומה של אמירת קדושה בציבור בדחילו ורחימו. ונראה להוסיף עוד נפקא מינא נכבדה לעניין הזהירות והזריזות בעשיית מצווה ובמילוי השליחות. מתוך חרדתו של שרו של עשיו שלא להחמיץ את זמן שירתו בעלות השחר ,נלמד יסוד מוסרי והלכתי בדין "זריזים מקדימים למצוות" .כפי שאין המלאך רשאי להשתהות ולעכב את תפקידו

הרוחני בשמיים אפילו רגע אחד מעבר לזמנו הקצוב ,כך מוטל על האדם לזלזל או להתמהמה בעשיית מצוותיו ,אלא לרוץ לעשות רצון אביו שבשמיים בזמנה ובשעתה. ומתוך בירור גדרי ההלכה והנפקא מינות למעשה ,אנו מעפילים אל עומקה של המחשבה העליונה ,לברר את הרעיון הכמוס והנשגב העולה מתוך נפתולי הסוגיה הזו. ונראה לבאר ולהסביר כי החקירה הזו בזמני שירת המלאכים אינה רק דיון בלוח הזמנים של הפמליה של מעלה ,אלא היא חושפת את מעמדו היחידאי והמרומם של עם ישראל מול יצורי מרום .הבורא יתברך שמו ברא כיתות כיתות של מלאכים ,בריות אש ושרף ,אשר שירתם זכה וטהורה ,אך כל מציאותם היא ציות מוחלט ללא ניסיון וללא יצר .לעומתם ,בן האנוש השרוי בעולם החשכה ,הנאבק בתהפוכות החיים ובמחשכי הלילה ,מעלה מתוך העמל והניסיון שירה מרוממת מאין כמוה .מסיבה זו נקבע היסוד כי בשעות אור היום ,כאשר ישראל קמים לעבודת בוראם ,שותקות כיתות המלאכים ומפנות את מקומן ,לפי שקילוסן של ישראל חביב וערב לפני כיסא הכבוד יותר מכל מקהלות מעלה. ונראה עוד להרחיב ולהביא ,כי דווקא ברגע המעבר בין הלילה ליום – ברגע הניצחון של יעקב אבינו על שרו של עשיו – התחולל השינוי העצום .הלילה מסמל את תוקף ממשלתו של עשיו ,את ההסתר והמאבק ,ואילו השחר העולה מסמל את הבקעתו של אור הגאולה והבירור הרוחני .כאשר שרו של עשיו מבקש "שלחני כי עלה השחר" ,הוא מודה ומתוודה כי ברגע שבו מפציע אורו של יעקב ,מתבטל כוחה של האפילה ,ואפילו המלאך המקטרג נאלץ להיכנע ,להודות בברכת יעקב, ולהצטרף לשירה העליונה המתרחשת עם בוקר. ונראה להוסיף ולבאר ,כי השירה האמיתית אינה נוצרת דווקא בשלווה ובמנוחה ,אלא היא בוקעת מתוך המאבק .יעקב אבינו נאבק כל הלילה ,ספג פגיעה בכף ירכו ,ודווקא מתוך אותה אחיזה נחושה ונאמנות בלתי מתפשרת עד עלות השחר ,הוא זכה להביא את המלאך להודות לו ולומר שירה .זהו הלימוד הרעיוני הנשגב ,כי כל עמל ,נאבקות וקושי שהאדם עובר בערביות ימיו, אינם אלא הכנה לשירת הבוקר העצומה שתבקע מתוך הנשמה בעלות השחר. ומתוך בירור עומק הרעיון הרוחני ,אנו צועדים אל מסתורי נפש האדם ,אל זעקת הלב הכמוסה, ואל בירור יסודות האמונה והביטחון בהשגחה הפרטית. ונראה לבאר ולהסביר כי ההקבלה בין שעות הלילה לזמני העלות השחר משקפת נאמנה את מנעד התהפוכות והטלטלות הנפשיות שהאדם עובר במסע חייו .הלילה מייצג את שעות המבוכה, הבדידות ,והמאבקים הסמויים מן העין – בדיוק כפי שיעקב אבינו נותר לבדו ונאבק באפילה .אך דווקא בתוך החשכה הזו ,כאשר האדם אינו מוותר ,מחזיק באמונתו ואינו מרפה מן הקדושה ,הוא בונה בקרבו את הכלי הראוי לקבלת אור השחר .הנפש לומדת כי גם ברגעים הקשים ביותר ,שבהם נדמה כי הלילה מתארך ,אין זו אלא הכנה לגילוי האור העליון ולפריצת השירה החדשה של הבוקר. ונראה עוד להרחיב ,כי המציאות שבה מלאכי מרום משהים את שירתם כדי להטות אוזן ולפנות מקום לתפילתם של בני אדם ,מעניקה לאדם תחושת ערך עצמי ורוממות הרוח בלתי רגילה. לעיתים נוטה האדם לחוש קטנות ,כהשגה מבוטלת מול מרחבי התבל ועולמות העליון ,אך האמונה

היהודית מלמדת אותו כי תפילתו הזכה ,היוצאת מתוך לב נשבר ומתוך התמודדות יומיומית ,יקרה וחשובה לפני הבורא יתברך מכל זמירותיהם של שרפי מעלה .תובנה זו מחדירה בלבו של האדם עוז ותעצומות נפש ,ומעוררת אותו לפנות אל אביו שבשמיים מתוך הכרת רוממות נשמתו. ונראה להוסיף ולבאר ,כי החיבור הנפשי והמחשבתי לסוגיה זו דורש מאיתנו לפתח את מידת התקווה והאופטימיות .כפי ששרו של עשיו נאלץ להודות ולפנות דרך ברגע שעלה השחר ,כך גם כל הקשיים והמניעות הניצבים בפני האדם בחייו אינם אלא זמניים ,ועתידים להתפוגג ולהתבטל כעפר לפני אור האמת והקדושה .האדם המאמין צועד בעולמו מתוך מבט צופה פני עתיד, ביודעו כי כל נאבקות ונפילה בלתי נמנעת בשעות החשכה אינן אלא שלב בדרך לניצחון הרוחני ולברכה השלמה. ומתוך ההתבוננות ברוממות הנפש ובסוד השירה העליונה ,אנו מתכנסים אל הבירור הנוקב של המצפן המוסרי הפנימי ,הנבנה בתוכנו מתוך הזעקה והבירור של הסוגיה. ונראה לבאר ולהסביר כי הלימוד המוסרי הגדול הבוקע מתוך בירור שירת המלאכים ושתיקתם מפני כבודן של ישראל אינו הטפה ערטילאית ,אלא תביעה פנימית זכה וישרה המכוונת אל מידת הענווה והתחשבות בזולת .בעוד שהמלאכים ,יצורי מרום ואש ,מוותרים על קילוסם העליון ושותקים ביום כדי להעניק קדימות לתפילתם של בני אדם השרויים בארץ ,מתעצם המצפן המוסרי התובע מאיתנו ללמוד לפנות מקום לאחרים .הנהגה מוסרית זו מלמדת את האדם לכבוש את גאוותו ,להטות אוזן קשובה לזולתו ,ולדעת כי הרוממות האמיתית אינה בלהשמיע את הקול בכל מחיר ,אלא בדיוק ביכולת לשתוק ולהעניק מקום וכבוד לזולת. ונראה עוד להרחיב ולהביא ,כי מול הנטייה האנושית להיחפז ולבצע דברים שלא בזמנם ,או מאידך להתמהמה ולהחמיץ את השעה ,המוסר העולה מנאבקות המלאך בעלות השחר תובע מאיתנו דיוק פנימי ואחריות מופלגת .שרו של עשיו מזדעק ומבקש להיפטר לפי שהגיע זמנו לומר שירה ,ומכאן אנו למדים עד כמה מוטל על האדם להיות קשוב לתפקידו הייחודי ולזמן המיועד לו בכל רגע בחייו .לכל אדם ישנה השעה המיוחדת לו ,הניסיון המיועד לו ,והשירה שעליו להעלות מתוך עולמו ,והזהירות המוסרית דורשת שלא להחמיץ את הזמן המיוחד המוקצב לנו בעולם הזה למילוי שליחותנו. ונראה להוסיף ולבאר ,כי בירור סוגיית הודאת המלאך ליעקב מציב בפנינו חובת יושר מוסרי בלתי מתפשרת .שרו של עשיו נאבק בכל כוחו באפילה ,אך ברגע שהפציע האור ונחשפה האמת, נאלץ להודות בברכתו של יעקב ולאחל לו ברכה .מידה מוסרית זו תובעת מן האדם את האומץ להודות על האמת ,גם כאשר הדבר כרוך בוויתור על עמדה קודמת ,בביטול הגאווה העצמית ,או בהודאה בטעות .היכולת להודות על האמת ולהתכופף בפני האור היא היא היסוד המעמיד את הנפש בטהרתה. ומתוך כך ,ניקח עמנו תובנות עמוקות וסלולות למסע חיינו ביום יום :ראשית ,ההכרה ברוממות מעלתה של תפילת ישראל ,שהרי אפילו מלאכי מרום שותקים ומפנים מקום לשירתנו ,ומכאן התביעה להתפלל ולפתוח את הלב בדחילו ורחימו ,ביודענו כי קילוסנו חביב לפני הבורא יתברך שמו.

שנית ,הלימוד הגדול של פינוי מקום והתחשבות בזולת ,לדעת אימתי לשתוק כדי לתת לאחר להשמיע את קולו ,לצד הזריזות והנאמנות לניצול כל רגע וזמן המיועדים לשליחותנו בעולם.

עיקר העניין: הביאור העמוק והסופי העולה מכל מרחבי סוגייתנו הוא ,שהמאבק היחידאי בחיק העלטה וזעקת המלאך בעלות השחר אינם רק תמהה על זמני שירתם של משרתי עליון ,אלא גילוי נשגב על מעמדו היחידאי של עם ישראל בעולמות. בין אם נבאר כדברי המהרש"א והחזון איש בחילוק שבין מלאכי המשמרות הרגילים שאומרים שירה בלילה לבין מלאך פרטי או שנברא ליום מסוים ,ובין אם נסבור כדברי הפרדס יוסף החדש שזה היה בטרם קם עמו של ישראל או שהייתה זו שירה המשתלבת בקדושתם של ישראל ,מתבהרת האמת הנצחית כי שירתם של ישראל מתוך ניסיונות החשכה עולה ומרוממת מעל כל זמירותיהם של שרפי מעלה. כאשר הלילה האפל נראה כפוף ומאיים ,האדם המאמין יודע כי דווקא מתוך עמל המאבק נארגת השירה הזכה והעמוקה ביותר .בכל שחר מחדש ,ברגע שבו אנו פותחים את פינו בקדושה ובשירה ,אנו מביאים את האור העליון ומנצחים את החשכה בעולם פנימי זך ושלם.