מדוע בזמננו כאשר נכנסים לבית הכסא אין אומרים התכבדו מכובדים?

מדוע בזמננו כאשר נכנסים לבית הכסא אין אומרים התכבדו מכובדים? רוח עזה מנשבת בין עצי היער העתיקים ,ומניעה את ענפיהם בקול המיה עמוק ומוזר .עלטת הלילה כבדה ,ואפלת השדה עוטפת את השבילים הצרים בעבי הקודר ,מקום שבו ריח העפר הלם והעלים הנושרים מתערבב ברוח צוננת ומלאת סוד .במרחב הבודד הזה ,הרחק מכל ישוב אנושי, פוסע האדם בצעדים זהירים ,כשרעד קל של מורא וסכנה מפעפע…

מדוע בזמננו כאשר נכנסים לבית הכסא אין אומרים התכבדו מכובדים? רוח עזה מנשבת בין עצי היער העתיקים ,ומניעה את ענפיהם בקול המיה עמוק ומוזר .עלטת הלילה כבדה ,ואפלת השדה עוטפת את השבילים הצרים בעבי הקודר ,מקום שבו ריח העפר הלם והעלים הנושרים מתערבב ברוח צוננת ומלאת סוד .במרחב הבודד הזה ,הרחק מכל ישוב אנושי, פוסע האדם בצעדים זהירים ,כשרעד קל של מורא וסכנה מפעפע בעורקיו .בעולם הקדמון, בין שבילי השדות והמערות המוצנעות ,לא היו מבני אבן מוגנים ,וכל פנייה למקום צנוע בשדה הייתה כרוכה במפגש נוקשה עם כוחות נעלמים ,מזיקין ורוחות רעות השוכנות בצללי העלטה. אך דווקא שם ,באותה נקודה של בדידות חשופה ,צעד האדם כשהוא עטוף בהוד סמוי ,מלווה על ידי משרתי עליון ופמליה שמימית המגוננת על נפשו .והנה ,בעמדו על סף אותו מקום צנוע, מתחוללת רעדה פנימית ,כאשר האדם נדרש לפנות אל המלאכים המלווים אותו ולבקש מהם להמתין לו בחוץ ביראת קודש .התלמוד הבבלי מלמדנו על נוסח תפילה זך ומלא הוד" ,התכבדו מכובדים" ,שבו הורה האדם למלאכים לעמוד מנגד ולשמור על צעדיו ,תפילה שנאמרה בחרדת קודש ובזהירות עצומה .אך הנה ,בהתבוננות במציאות חיינו ,אנו מוצאים תמיהה מרתקת :זמננו אנו שונה לחלוטין ,המנהג העתיק נעלם מכל בתים ,ואין איש מבין בני האדם שאומר עוד את הפנייה הזו בטרם הכניסה .מהי הסיבה העמוקה שבעבורה התבטל המנהג הרומם הזה בדורות

המאוחרים ,איזו תמורה התחוללה במציאות חיינו ובמדרגת נשמותינו ,וכיצד נפרסת תעלומה זו מתוך נתיבות ההלכה והמחשבה? ומתוך ההתבוננות במעמדו הנשגב של האדם הצועד בעולמו כשהוא מוקף בפמליה שמימית המגוננת על צעדיו ,אנו פונים להתבונן במילות הכתוב המאירות את ראשית הפרשה ,מקום שבו נחשפת מציאותם הפעילה של המלאכים המלווים את בן האנוש“ :וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום" (בראשית לב ,ד)

והנה בהתבוננות זכה בתורף הכתוב ,מקרא זה עומד ביסוד הבירור של מציאות המלאכים המלווים את האדם בכל דרכיו .שהרי מתוך שליחות זו למדנו כי יעקב אבינו נעזר במלאכים המלווים אותו כדי ללכת לפניו ולהגן עליו ,ומכאן נפרס היסוד השורשי לכך שכל אדם מישראל מלווה במלאכי השרת .ממילא מתעוררת השאלה העצומה :אם מציאות זו של מלאכים המלווים את האדם היא יסוד נצחי המבואר בכתובים ,מדוע השתנה המנהג בעת הכניסה לבית הכסא ממה שהיה מנוהג בימיהם ,וכיצד ביארו מפרשי התורה את עצם שליחותם ומציאותם של מלאכים אלו? רש"י (בראשית לב ,ד) מפרש :מלאכים ,מלאכים ממש .הביאור בדבריו הקדושים הוא ,שאין מדובר בשלוחים בשר ודם ,אלא ביצורים שמימיים ממש שהיו מלווים את יעקב אבינו בדרכו ,וממנו שלח אל עשיו. רבי אברהם אבן עזרא (שם) מפרש :מלאכים ,שלוחים בשר ודם. הרמב"ן (שם) מפרש :מלאכים ממש ,לפי שהיו מלווים אותו בארץ ,ושלח מהם להודיע לעשיו את מראות האלקים אשר ראה. הרד"ק (שם) מפרש :מלאכים ממש ,והיה זה להראות לעשיו כי הקב"ה שומר אותו ומלאכים הולכים לפניו. הרלב"ג (שם) מבאר :שהיו אלו שלוחי בשר ודם ,אך נקראו מלאכים על שם שליחותם. החזקוני (שם) מפרש :מלאכים ממש ,מאותן שנאמר בהם ויפגעו בו מלאכי אלקים. הספורנו (שם) מפרש :מלאכים ,שלוחים להגיד לו בלשון רכה. בתרגום אונקלוס (שם) מפרש :ושדר יעקב איזגדין קדמוהי לות עשו אחוהי לארעא דשעיר חקלי אדום. התרגום יונתן (שם) מפרש :ושדר יעקב מלאכין קדישין קדמוהי לות עשו אחוהי לארעא דשעיר לחקלא דאדום. הכלי יקר (שם) חידש :יעקב שלח מלאכים ממש כדי להטיל אימה ופחד על עשיו ,להראות לו כי פמליה של מעלה משמרת את צעדיו של יעקב ואין ביכולתו להרע לו. רבי חיים בן עטר האור החיים (בראשית לב ,ד) מפרש :כי המלאכים ששלח יעקב היו מן המלאכים שנבראו ממעשיו הטובים וממצוותיו ,והם הם המלווים את האדם תמיד ושמורים עליו מכל נזק. רבי חיים יוסף דוד אזולאי החיד"א בספרו חומת אנך (בראשית לב ,ד) חידש :יעקב אבינו שלח

את המלאכים שהיו מלווים אותו בארץ ישראל ,והם אותם מלאכי השרת המלווים את הצדיקים בכל דרכיהם ושומרים עליהם. ומתוך דברי הפסוקים ומפרשי התורה העוסקים במלאכים המלווים את האדם בכל נתיבותיו, אנו פוסעים ביראת קודש אל היכלה הרם של תורת חז"ל בדברי התלמוד הבבלי ,לברר את עצם התקנה המקורית ,את יסוד מציאותם של המלאכים המלווים ,ואת הטעמים הגנוזים באמירה זו. בגמרא במסכת ברכות (דף ס ע"ב)" :הנכנס לבית הכסא אומר :התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון ,תנו כבוד לאלהי ישראל ,הרפו ממני עד שאכנס ואעשה רצוני ואבא אליכם .אמר אביי: לא לימא איניש הכי ,דלמא שבקי ליה ואזלי ,אלא לימא :שמרוני שמרוני ,עזרוני עזרוני ,סמכוני סמכוני ,המתינו לי המתינו לי ,עד שאכנס ואצא ,שכן דרכן של בני אדם" .הביאור בדברי הגמרא הוא ,שבשל קדושתם העליונה של המלאכים המלווים את האדם ,אין זה מן הכבוד שייכנסו עמו למקום הטינופת ,ולפיכך הותקן נוסח מיוחד של פנייה אליהם בטרם הכניסה .אביי העמיק והזהיר שלא להשתמש בלשון של דחייה מוחלטת שמא יעזבוהו כליל ,אלא בלשון של בקשת שמירה והמתה עד שיצא. רש"י (שם ,ד"ה התכבדו) :מפרש ,שהיו רגילים לומר כן לפי שהיו מלווים אותם שני מלאכים תמיד. הביאור בדבריו הקדושים הוא ,שמציאות זו של שני מלאכים המלווים את האדם הייתה מוחשית וקבועה בכל עת ,ועל כן הוצרכו לפנות אליהם בדברי כבוד. תוספות (שם ,ד"ה עד שאכנס) :חידשו ,וזה לשונם" :ואף על גב דאמרינן דאין מזיק ביום ,מכל מקום בבית הכסא שכיחי מזיקין אפילו ביום ,ולכך הוצרך לבקש שמירה מן המלאכים" .הביאור בדברי התוספות הוא ,שבית הכסא נחשב מקום סכנה מיוחד בשל אחיזת המזיקים והרוחות הרעות השוכנות בו ,ועל כן הוצרך האדם לשמירה מעולה של מלאכי השרת בעת שהייתו שם. בגמרא במסכת תענית (דף יא ע"א)" :דבי רבי שילא אמרי :שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם הן מעידין עליו ,שנאמר כי מלאכיו יצוה לך" .הביאור בדברי הגמרא הוא ,שיסוד הלוויית המלאכים אינו שייך רק ביחידי סגולה או בצדיקים מופלגים ,אלא לכל אדם ואדם מישראל נלווים שני מלאכי השרת השומרים עליו ומעידים על מעשיו. רש"י (שם ,ד"ה שני מלאכי) :מפרש ,שמלאכים אלו קבועים עמו תמיד לשומרו בכל דרכיו. בגמרא במסכת שבת (דף קיט ע"ב)" :אמר רב חסדא אמר מר עוקבא :כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו ,שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו :וסר עונך וחטאתך תכפר" .הביאור בדברי הגמרא הוא ,ששני המלאכים המלווים את האדם בכל ימות החול משתתפים עמו ברגעי הרוממות של כניסת השבת ,ומברכים אותו על נאמנותו וקדושתו. רש"י (שם ,ד"ה שני מלאכי) :מפרש ,אלו הם שני המלאכים המלווים אותו בכל עת ובכל שעה. ומתוך דברי חז"ל והגמרות בבבלי ,אנו פוסעים ביראת קודש אל היכלם המרומם של רבותינו הראשונים ,אשר העמיקו חקר ליישב את מנהגם של ישראל ואת הטעם המרכזי שבגינו נתבטלה אמירת נוסח זה בזמננו.

מרן רבי יוסף קארו בספרו בית יוסף (אורח חיים סימן ג) מביא בשם רבי דוד אבודרהם בספרו ספר אבודרהם (סדר תפילת החול) וזה לשונו" :ואין לומר זה אלא ירא שמים וחסיד שהשכינה שורה עליו, אבל איניש אחרינא לא ,משום דמיחזי כיהורא ,ומפני זה נתבטל מלאומרו כלל בדורות הללו". הביאור בדבריו הנפלאים הוא ,שכיון שאמירת נוסח זה מיועדת לפי עומק דינה רק לאדם שהגיע למדרגת חסידות ויראת שמים מופלגת שהשכינה שורה עליו ומלאכים מלווים אותו בעין גלויה, אם יאמר זאת אדם פשוט ייראה הדבר כגאווה ויוהרא ,ולפיכך קמו חכמי הדורות וביטלו את אמירת הנוסח כליל לכל אדם. רבינו אשר בספרו פסקי הרא"ש (ברכות פרק ט סימן כג) מפרש :כי התקנה המקורית של אמירת התכבדו מכובדים נתקנה בבית כסא שהיה בשדה ובמקום סכנה ,אך כשאדם נכנס לבית הכסא הביתי או המתוקן אין הצורך באמירה זו כל כך. רבינו מנחם המאירי בספרו בית הבחירה (ברכות ס ע"ב) ביאר :שכל הנוסח הזה לא נאמר אלא כדרך הרהור וזהירות פנימית שהיה האדם מעורר את נפשו לזכור את קדושת הבורא ואת מוראו אפילו בטרם כניסתו למקום הצנוע ,ולא קבעו בו חובה גמורה לכל אדם בכל עת. ומתוך דברי הראשונים ,אנו פוסעים אל היכלם המרומם של רבותינו האחרונים והפוסקים ,אשר העמיקו חקר ליישב את תמיהת ביטול האמירה ,והביאו את גדרי ההלכה והטעמים המחודשים בסוגיה זו. מרן רבי יוסף קארו בספרו שולחן ערוך (או"ח סימן ג סעיף א) פסק" :כשיכנס לבית הכסא יאמר התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון תנו כבוד לאלהי ישראל הרפו ממני עד שאכנס ואעשה רצוני ואבא אליכם ...ועכשיו לא נהגו לאומרו" .הביאור בדבריו הקדושים הוא ,שאף על פי שזהו גוף הדין הפסוק בגמרא ,הלכה למעשה נתבטל המנהג בזמננו ואין אומרים אותו עוד. רבי יעקב עמדין בספרו מור וקציעה (או"ח סימן ג) הקשה על טעם האבודרהם וחידש" :דיש ראיות מכמה מקומות בגמרא דלכל אדם מלוין אותו שני מלאכים ,מהא דאיתא בגמרא במסכת תענית דאפילו אדם רשע הולכים עמו שני מלאכים ,וכן במסכת שבת בכל המתפלל בערב שבת .ולפיכך כותב היעב"ץ טעם אחר מדוע אין אומרים בזמננו התכבדו מכובדים ,לפי שנוסח זה נתקן בדרך תפילה ,על שבימיהם היו מתרחקים להפנות בשדה ובמקום שאין שם יישוב בני אדם ,כי על כן היו בסכנה עצומה משד של בית הכסא ,לכך היו צריכין שמירה יתירה ולבקשת רחמים ,מה שאין כן במקומות מושבותינו עכשיו בארצות הללו שהבתי כסאות בעיר אצל הבתים ,ובאתרא דרבים לא שכיחי מזיקין ,לכן לא אומרים את זה" .הביאור בדבריו המאירים הוא ,שהשינוי במציאות המבנים והרחקת המזיקים ממקומות היישוב ביטלו את הצורך בתפילה מיוחדת זו. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (או"ח סימן ג סק"א) מפרש :כי עכשיו אין נהוג לאומרו מפני שאיננו מוחזקים ליראי שמים וחסידים שהשכינה שורה עליהם, ומחזי כיוהרא אם יאמרנו ,ועוד שבתים שלנו אינם בשדה ומורא המזיקין לא שכיח כבעבר. רבי אלכסנדר זיסקינד בספרו יסוד ושורש העבודה (שער החצר אות א) חידש :שאף על פי שאין מוציאים בפה את הנוסח של התכבדו מכובדים מפני יוהרא או מפני שינוי המקומות ,מכל מקום

ראוי לאדם להרהר במחשבתו ובליבו יראה והכנעה בטרם נכנס למקום הצנוע ,ולהזכיר לעצמו את קדושת משרתי עליון. ומתוך דברי הפוסקים והאחרונים ,אנו באים אל היכלם של גדולי הדורות המאוחרים יותר ובני דורנו ,אשר העמיקו חקר לברר את שורש ביטול התקנה ,את יחסה של הנשמה בדורות הללו אל פמליה של מעלה ,ואת משמעות שינוי העיתים והמציאות. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (שיחות על התורה ,פרשת וישלח) חידש :ביטול אמירת התכבדו מכובדים אינו רק מפני חשש יוהרא או השינוי הפיזי בבניית הבתים ,אלא יסודו בהסתלקות הגילוי המוחשי של המלאכים בעולמנו בדורות המאוחרים .בעוד שבזמן חז"ל הייתה הלוויית המלאכים מציאות מורגשת וגלויה בנפש האדם ,בדורות הללו נסתרת השגגה והגילוי הפך לסמוי ,ועל כן אין מן הראוי לפנות בפה אל מציאות שאינה נתפסת ומורגשת בחושים הרוחניים שלנו .הביאור בדבריו המאירים הוא ,שחכמים השוו את דיבורו של האדם להשגתו הפנימית ,וכאשר נסתרה ההשגה הגלויה ,נתבטלה האמירה בפה. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן ב) מבאר :אף על פי שאין אומרים כיום את הנוסח המפורש של התכבדו מכובדים מפני שאיננו במדרגת חסידים ואנשי מעשה שהשכינה שורה עליהם כבימי קדם ,מכל מקום כל העניין של פרישת המלאכים מביא את האדם לידי זהירות יתירה בקדושת המחשבה והתנהגות צנועה בבית הכסא ,כדי שלא לפגום בקדושה המלווה אותו גם בהיותו מחוץ למקום זה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו שו"ת יביע אומר (חלק ח אורח חיים סימן א) מפרש :מנהג זה נתבטל מכל וכל בכל תפוצות ישראל ,וכפי שמצינו בדברי מרן השולחן ערוך והאחרונים ,ואין לאף אדם בזמננו לחדש אמירה זו ולומר נוסח התכבדו מכובדים ,שכן כיון שפשט המנהג שלא לאומרו משום מיחזי כיהורא ולפי שאין המזיקין מצויים בבתי הכסא המתוקנים שבעיירות ,העושה כן מורא שמים אין עליו ומראה עצמו כמי ששונה ממנהג כל ישראל. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (חלק א עמוד קפ) חידש :שורש ביטול המנהג מיוסד על דברי הבית יוסף והפוסקים ,דמאחר ובתי הכסא שלנו מחוברים לבתים ומוגנים ,ואין בהם מורא של שדים ומזיקין כבשדות ,שוב לא שייך הנוסח שתקנו חז"ל בתורת תפילה ושמירה ,ועל כן הלכה פסוקה היא שאין לומר נוסח זה כלל. ומתוך בירור יסודות הדברים בשיטות חז"ל ,הראשונים ,והפוסקים ,אנו יורדים אל שולחן המעשה ,לתרגם את יסודות הסוגיה למציאות החיים ולגדרי ההלכה הנגלים לנו: ונראה לבאר ולהסביר כי הנפקא מינא הראשונה הנוגעת הלכה למעשה היא האיסור המוחלט לחדש אמירה זו בזמננו בפה .מתוך דברי מרן בשולחן ערוך והראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף עולה כי גם אדם המבקש להתחסד ולהתעלות בעבודת ה' ,אינו רשאי לומר כיום את נוסח "התכבדו מכובדים" בטרם כניסתו לבית הכסא .אמירה זו נחשבת כיוהרא וכיציאה מפורשת ממנהג כל ישראל ,ועל כן ההוראה הברורה היא לנהוג ככלל הציבור ולא להוציא את המילים בפה. ונראה עוד לבאר נפקא מינא נוספת לעניין הנהגת הצניעות והכבדת המקום בבתי הכסא שבזמננו.

מתוך חילוקו של היעב"ץ בספרו מור וקציעה בין בתי הכסא שבשדה שהיו מקום סכנה לבין בתי הכסא המתוקנים שבתוך הבתים ,נלמד גדר הלכתי חשוב .אף על פי שמבני הבתים שלנו נקיים ומסודרים ואין בהם חשש מזיקין כשדות העתיקים ,מכל מקום גדרי הטהרה והצניעות בתוך בית הכסא עומדים בעינם ,ועל האדם להקפיד על שהייה קצרה וצנועה בלבד ,ללא שמירת דברים שבקדושה או הרהור בדברי תורה בפנים. ונראה להוסיף עוד נפקא מינא נכבדה לעניין כבוד המלאכים המלווים את האדם מחוץ למקום הצנוע .מתוך דברי מו"ר הגרש"ה וואזנר נלמד כי אף על פי שאין מוציאים בפה את הנוסח של התכבדו מכובדים ,מכל מקום עצם הידיעה שמלאכי השרת ממתינים לאדם בחוץ ומלווים אותו בלכתו ,מטילה עליו חובת זהירות מוסרית והלכתית למהר ולצאת ,ליטול ידיו כראוי בברכה, ולאלתר לשוב ולהתקשר אל הקדושה מתוך הכרת הטוב ומורא שמים. ומתוך בירור גדרי ההלכה והנפקא מינות למעשה ,אנו מעפילים אל עומקה של המחשבה העליונה ,לברר את הרעיון הכמוס והנשגב העולה מתוך נפתולי הסוגיה הזו. ונראה לבאר ולהסביר כי החקירה הזו בטעמי ביטול אמירת התכבדו מכובדים אינה רק דיון היסטורי או טכני בשינוי מבני הבתים ,אלא היא חושפת את עומק השתלשלות הדורות והתמורות במעמדו הרוחני של בן האנוש .בעוד שבארצות הקדומות ובדורות הראשונים היו כוחות הבריאה – השמיימיים והמזיקים כאחד – מוחשיים ונגלים ,הנה בדורות הללו התחולל תהליך עמוק של הסתר פנים וצמצום הגילוי החושי .האדם המודרני אינו רואה עין בעין את פמליה של מעלה המשמרת אותו ,ואף כוחות האפילה נסוגו מן החוץ אל תוך כותלי הנפש הפנימית .ביטול התפילה בפה מלמד אותנו כי התביעה העליונה בדורותינו אינה להתייחס לגילויים חיצוניים ,אלא להפנים את הקדושה אל תוך פנימיות הלב מתוך אמונה זכה הבוקעת מבעד למסכי ההסתר. ונראה עוד להרחיב ולהביא ,כי בעצם הצורך להיפרד מן המלאכים בכניסה לבית הכסא נחשף יסוד מופלא במעלת גופו ונפשו של האדם .המלאכים ,בהיותם בריות רוחניות טהורות של אש ושרף ,אינם מחוברים אל החומר ואל צורכי הגוף הגשמי ,ועל כן אין מקומם בתוך מציאות הטינופת והחול .אך בן האנוש ,שנברא עפר מן האדמה ונפח בו הבורא נשמת חיים ,נדרש לרומם את הגשמיות ולפעול אף בתוך תוכי מציאות החומר .כאשר האדם נכנס למקום הצנוע ,הוא נפרד לרגע מן הפמליה השמימית כדי לקיים את חובת גופו ,ודווקא מתוך אותה נקודה של נמיכות וארציות ,בהיחלצו ממנה ובטהרתו ,הוא שוב מתעלה ונפגש עם מלוויו העליונים ,כשהוא מוכיח את כונתו לחיות בעולם המעשה ולשמור על קדושת נשמתו. ונראה להוסיף ולבאר ,כי החילוק שבין בתי הכסא שבשדה לבין בתי הכסא שבתוך הישוב מלמד על כוחו של הציבור ויישוב העולם לבטל את המזיקין והרוחות הרעות .ככל שהאדם בונה עולם מתוקן ,ככל שציבור וישוב בני אדם מתכנסים יחד בטהרה ובסדר ,נחלש כוחה של הסכנה והטומאה שבשדות השוממים .הציבוריות והחיבור האנושי בתוך ארבע אמות של יישוב יוצרים מעטפת של שמירה וביטחון ,המאפשרת לאדם לחיות את חייו ברוגע ,ביודעו כי יישובו של עולם הוא גופו כלי להשראת השכינה ולהרחקת כל מזיק.

ומתוך בירור עומק הרעיון הרוחני ,אנו צועדים אל מסתורי נפש האדם ,אל זעקת הלב הכמוסה, ואל בירור יסודות האמונה והביטחון בהשגחה הפרטית. ונראה לבאר ולהסביר כי ההכרעה שלא לומר בזמננו את הנוסח המפורש של התכבדו מכובדים נוגעת בנימי הנפש העמוקים ביותר של האדם בעבודת ה' שלו .בעוד שהאדם עלול להימשך אחר גינונים חיצוניים של רוממות ,או לרצות לחוש במדרגות שאינן לפי ערכו ,באה תורת אמת ומלמדת את הנפש את מידת הפשטות והאמת הפנימית .האדם נדרש להתבונן אל תוך תוכו בעין זכה, לבלתי תחזי כיוהרא ,ולדעת כי עיקר עבודתו אינה בדיבורים נשגבים כלפי פמליה של מעלה ,אלא בהפנמת מורא שמים בנסתר ,בצניעות מחשבתית ,ובהליכה תמימה עם קונו בכל ארחות חייו. ונראה עוד להרחיב ,כי עצם הידיעה שגם ברגעים הנמוכים והחומריים ביותר של החיים ,כאשר האדם נפרד ממלוויו הרוחניים ועומד לבדו בארציותו ,המלאכים ממתינים לו בחוץ ומצפים לשובו, מעניקה ללב עוצמה פנימית אדירה .הנפש לומדת כי אין שום נקודה בחיי האדם שבה הוא ננטש כליל או מאבד את החיבור אל עולמות העליון .גם כאשר האדם יורד למקומות של חול ,של נמיכות או של צורך גשמי ,הירידה אינה אלא ארעית ולצורך עשיית רצונו של בורא עולם ,וברגע כמימרא ,כשהוא יוצא ומטהר את עצמו ,נפתחים לפניו שוב שערי קדושה ומלוויו חוזרים לסמוך את ידיהם עליו. ונראה להוסיף ולבאר ,כי השינוי במבני הבתים והמעבר מזהירות ממזיקי השדה אל חיים בטוחים בתוך היישוב משקפים את כוחה של הנפש לבנות לעצמה מבצר פנימי של אמונה .ככל שהאדם מעמיק את יישוב הדעת שלו ,ומקיף את חייו במסגרת של תורה ,קדושה וסדר נפשי מתוקן ,כך מתפוגגים המוראות הפנימיים ,הפחדים והמזיקים המבקשים לבלבל את דעתו .האדם המאמין צועד בעולמו מתוך מנוחת הנפש ,ביודעו כי הטהרה הפנימית וההתרחקות מן הכיעור הן השמירה הנאמנה ביותר על נשמתו. ומתוך ההתבוננות ברוממות הנפש ובסוד השמירה העליונה ,אנו מתכנסים אל הבירור הנוקב של המצפן המוסרי הפנימי ,הנבנה בתוכנו מתוך הזעקה והבירור של הסוגיה. ונראה לבאר ולהסביר כי הלימוד המוסרי הגדול הבוקע מתוך בירור ביטול אמירת התכבדו מכובדים אינו הטפה ערטילאית ,אלא תביעה פנימית זכה וישרה המכוונת אל מידת האמת והתנערות מכל שמץ של יוהרא והעמדת פנים .כאשר חכמי הדורות הורו לנו לחדול מלהוציא בפינו נוסח המיועד לחסידים ויראי שמים שהשכינה שורה עליהם ,הם קבעו יסוד מוסרי כביר: הנפש נדרשת לברוח מן החזות החיצונית המטעה ,ולתבוע מעצמה התאמה מלאה בין המדרגה הרוחנית הפנימית לבין הדיבור וההנהגה הגלויה .המוסר הישר מלמד את האדם לבחון את עצמו כפי שהוא באמת ,ללא יומרנות וללא התהדרות בנוצות אינן שלו ,לפי שכל גילוי של גאווה בעבודת ה' פוגם בשורש הטהרה. ונראה עוד להרחיב ולהביא ,כי מול הנטייה האנושית להתרגל לשגרת החיים ולשכוח את מעמדו של בן האנוש בעולם ,המוסר העולה מהתנהגות האדם בטרם כניסתו למקום הצנוע תובע מאיתנו כבוד וזהירות מופלגת כלפי הנוכחות האלוקית והסובב אותנו .העובדה שבימיהם היו עוצרים על

סף בית הכסא ,נזכרים במלאכים המלווים אותם ונוהגים בהם בכבוד ,מעמידה מצפן מוסרי של דרך ארץ וריסון עצמי .האדם לומד כי אפילו ברגעים המוצנעים והפשוטים ביותר של הסיפוק הגשמי ,מוטל עליו לשמור על אנושיותו ,להתנהג באיפוק ובצניעות ,ולא לפרוק עול דרך ארץ וטהרת המידות. ונראה להוסיף ולבאר ,כי בירור סוגיית השינוי בין בתי הכסא שבשדות לבתי הכסא שבתוך היישוב מציב בפנינו חובת אחריות מוסרית לבניית סביבה מוגנת ומתוקנת לכלל הציבור .כאשר בני האדם פועלים יחד להסדיר את היישוב ,לבנות מבנים שמורים ולהרחיק מפגעים ומזיקין, הם אינם עוסקים רק בנוחות פיזית ,אלא במעשה מוסרי ראשון במעלה של תיקון העולם והגנה על החלש .התיקון המוסרי דורש מאיתנו להמשיך ולבנות מסגרות חיים יציבות ,בטוחות ונקיות, המאפשרות לכל אדם לחיות את חייו בבטחה ,בטהרה ובמנוחת הנפש. ומתוך כך ,ניקח עמנו תובנות עמוקות וסלולות למסע חיינו ביום יום :ראשית ,הלימוד המרומם של מידת האמת והתרחקות מן היוהרא ,לדעת לצעוד בתמימות ובפשטות ללא העמדת פנים או אימוץ מדרגות שאינן לפי ערכנו פנימה. שנית ,ההכרה העמוקה באחריותנו ליצור סביבה מתוקנת ,מוגנת וצנועה ,המעניקה ביטחון ומשרה טהרה ורוגע בכל ארחות החיים.

עיקר העניין: הביאור העמוק והסופי העולה מכל מרחבי סוגייתנו הוא ,שהיעלמות אמירת התכבדו מכובדים בזמננו אינה ביטול של זהירות ,אלא עדות לתמורה עמוקה במציאות חיינו ובמדרגת נשמותינו .בין אם נבאר כדברי הבית יוסף בשם האבודרהם והמשנה ברורה שמפני מיחזי כיהורא נתבטל המנהג כיון שאיננו במדרגת חסידים שהשכינה שורה עליהם בעין גלויה ,ובין אם נסבור כדברי היעבץ והגר"י יוסף שהשינוי הפיזי בבניית הבתים ובביטול סכנת מזיקי השדה יתר ניטל טעם התפילה ,ובין אם נוסיף כדברי המנחת אשר שהדבר מורה על הסתלקות הגילוי המוחשי בדורות הללו ,מתבהרת האמת הנצחית כי הנאמנות הפנימית למורא שמים בנסתר ובצניעות מחשבתית היא הש שמירה המעולה ביותר המלווה את האדם בכל דרכיו. כאשר האדם צועד בעולמו ביושר ובפשטות ,הוא משרה עליו שמירה עליונה ומרוממת בתוך כל ארחות החיים .בכל עת שבה אנו נזהרים בכבוד שמים ובצניעות פנימית ,אנו מחברים את החומר אל הקודש ומשרים טהרה זכה על כל צעדינו.