כשאדם מתפלל ביחידות האם בזמננו אומר בעושה שלום ואמרו אמן? הוכח מפרשת השבוע!

כשאדם מתפלל ביחידות האם בזמננו אומר בעושה שלום ואמרו אמן? הוכח מפרשת השבוע! כאשר האדם עומד לבדו בדממת הלילה ,בעוד צללי האפילה מרקדים באיטיות על גבי הכתלים וריחות השקט והבדידות עולים מן החדר הסגור ,ואור הנר הקטן מרצד ברך ובחמימות ומטיל תאורה רכה על גבי ספר התפילה הפתוח ,בעוד דממה עמוקה ועוטפת שורה בחלל המרחב כאילו נדם העולם כולו ,מתכנס האדם בתוך עומק נפשו…

כשאדם מתפלל ביחידות האם בזמננו אומר בעושה שלום ואמרו אמן? הוכח מפרשת השבוע! כאשר האדם עומד לבדו בדממת הלילה ,בעוד צללי האפילה מרקדים באיטיות על גבי הכתלים וריחות השקט והבדידות עולים מן החדר הסגור ,ואור הנר הקטן מרצד ברך ובחמימות ומטיל תאורה רכה על גבי ספר התפילה הפתוח ,בעוד דממה עמוקה ועוטפת שורה בחלל המרחב כאילו נדם העולם כולו ,מתכנס האדם בתוך עומק נפשו ונושא את עיניו ואת ליבו אל אביו שבשמים .והנה, ברגעים הנשגבים הללו שבהם עומד הוא בודד בלב מחנה החיים ,בעוד נשמתו נכספת ומתגעגעת אל האור העליון ,עולה השאלה הנוקבת והמטלטלת עד למאוד ,האם בשעה שמתפלל האדם ביחידותו מותר לו לחתום את תפילתו בקריאת עושה שלום במרומיו ולקרוא אל המלאכים הנוכחים עמו, או שמא יד זרה עוצרת בעדו ,שכן היכן אנו והיכן זכיותיו של דור עבר שבו פמליה של מעלה ליוו את האדם בגלוי ,וכיצד יעז אדם יחיד לדבר אל המחנות העליונים כאילו שרוי הוא בהיכל המלך ברוב פאר והדר ,והרי כלום יש ממש באמירה זו או שמא יש כאן משום יומרה שאין הדעת סובלתה. ומתוך מבט אל מרחבי פרשת השבוע ,בהם חקוקים סודותיו של אדם העומד לבדו מול מחנות עליונים ,מבצבץ ועולה רמז נשגב סביב שאלת מעמדו של היחיד המתפלל לבדו וזוכה לשמירת

פמליה של מעלה ,והוא המקום שבו מתגלה כי גם בהיות האדם לבדו לגמרי אין הוא בודד כלל, וכך נאמר בפרשה ללא ניקוד" :ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר" (בראשית לב כה). פסוק זה פותח שער רחב להתבונן במצבו של אדם השרוי ביחידות ,וכיצד דוקא מתוך הבדידות הזו מתגלה ההשגחה העליונה והתייצבותם של המלאכים סביבו ,וממנו ניתן לעמוד על יסוד הדבר האם שייך לומר את ברכת השלום למלאכים גם כאשר עומד האדם בתפילתו לבדו בלי ציבור המסייעו. רש"י (בראשית לב כה) ביאר ויותר יעקב לבדו ,וכתב כי נשאר לבדו בשביל פכים קטנים ששכח ועבר על סכנה ,ומבאר בזה כי דוקא בשעה שהאדם נמצא ביחידות גמורה מתוך ענייניו הפרטיים, מתעוררת השמירה העליונה ומלאכי השרת מתקבצים סביבו לשמרו מכל רע. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר ויותר יעקב לבדו ,וציין כי עניין זה מורה על התייחדותו של האדם עם קונו בשעות ההתבודדות ,ומבאר כי אין היחידות הזו מעידה חלילה על ריחוק ,אלא אדרבה ,היא הפתח שדרכו יוצר האדם קשר ישיר עם הכוחות העליונים המקיפים אותו. רבנו משה בן נחמן הרמב"ן (שם) חידש כי יציאתו של יעקב אל הבדידות מורים על כך שכל יחיד ויחיד מישראל העומד בתפילתו לבדו זוכה להשגחה פרטית מיוחדת ,ומבאר כי אף שאין אנו רואים בעיניים רוחניות את המלאכים ,הרי שכוחה של התפילה ביחידות מושך את השמירה העליונה עד ששייך לומר להם את ברכת הפרידה והשלום. הספורנו (שם) ביאר כי הבדידות שאליה נכנס האדם היא המעמידה אותו במדרגה שבה הוא נצרך לסיוע מיוחד משמיים ,ומבאר כי משום כך תיקנו לומר את ברכת השלום למלאכים השומרים גם כאשר האדם מתפלל ביחידותו ,שהרי שעת התפילה היא שעת רצון שבה נפתחים שערי שמים ופמליה של מעלה סובבים אותו. ומתוך היכלי התלמוד הקדוש ספרא דבי רב שבו טמונים מעיינות החכמה וההלכה נחצבים ניצוצות אש קודש המאירים את סוגיית עמידת האדם בתפילתו לבדו מול מחנות עליונים וכפי שמופיע בשורש הדברים בדברי חז"ל. בגמרא במסכת ברכות (ו ע"א) ביאר אמר רב הונא אלף משמאלך ורבבה מימינך תחת ידינו הוא דהוו אמר רב חסדא הני צלויי דכולי יומא אינהו הוו ,ומבאר כי חז"ל חושפים לפנינו את המציאות הנסתרת שבעת שהאדם עומד בתפילתו אלפים ורבבות של מלאכי השרת ניצבים סביבו לימין ולשמאל ומשום כך גם כאשר האדם מתפלל ביחידות אין הוא לבדו כלל שכן מחנה שכינה ומלאכי עליון סובבים אותו ומלווים את תפילתו. רש"י (ברכות ו ע"ב ד"ה הני צלויי דכולי יומא אינהו הוו) ביאר כי אותם אלפים ורבבות המקיפים את האדם הם המלאכים המלווים את האדם ומתקבצים סביבו בשעת תפילתו ומבאר בזה כי נוכחותם אינה תלויה דוקא בציבור רב אלא מתגלה היא בכל עת שבה פוצה האדם את פיו בתפילה לפני המקום וממילא שייך לגמרי לקרוא אליהם את ברכת השלום גם בהיותו ביחידות. תוספות (ברכות ו ע"ב ד"ה אלף משמאלך) ביארו את עניין ההקפה המלאכית בשעת התפילה ומבארים כי אף שהיחיד לכאורה עומד לבדו בדממת החדר הרי שזכות התפילה פועלת שפמליה של מעלה

יורדים לסובבו ומתוך דבריהם מתברר כי אמירת הפרידה והשלום למלאכים אינה בגדר יוהרא כלל אלא הודאה על אמתת המציאות הרוחנית המקיפה אותו בשעת העמידה לפני המלך. ומתוך היכלי הפסיקה של ענקי הראשונים ,המעמיקים את שורשי הדין מפי פוסקי הדורות אשר שקלו וטסו בים התלמוד ,מתבררים יסודות הלכתיים נשגבים הנוגעים לעצם הנהגת היחיד בעמדו בתפילתו לפני אדון כל ,ומתוכם נחצבים נתיבים ישרים להבין את הנהגת אמירת ברכת השלום. רבינו יצחק אלפאס (ברכות דף ד ע"א מדפי הרי"ף) כתב בעניין סיום התפילה כי אדם המסיים תפילתו צריך לומר את סדר הברכות והפסוקים כתיקונם ,ומבאר בזה כי אף שעיקר סדר התפילה מיוסדת על הציבור ,הרי ששורש הדין נוגע לכל אדם העומד להתפלל ,ומתוך דבריו ניכר כי ענייני חתימת התפילה בשלום שייכים בכל אופן שבו האדם מסיים את עבודת תפלתו לפני הבורא יתברך. רבינו משה בן מיימון (משנה תורה הלכות תפילה פרק ה הלכה יב) ביאר כי כשאדם מתפלל צריך הוא לכוון את ליבו ולחתום בשלומו של מקום ,ומבאר בזה שאין חילוק מהותי לעניין עצם ההנהגה של חתימת התפילה בין יחיד לציבור ,שכן עמידת האדם לפני השם מחייבת אותו לחתם את תפילתו בדברי שלום וברכה המכוונים כלפי מעלה וכלפי מחנות המלאכים המקיפים אותו. רבינו יעקב בן אשר (או"ח סימן קכג) ביאר כי יחיד אומר עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ,ומבאר בזה כי למרות שקיים דיון על אודות מידת לוויית המלאכים ביחידות ,הרי להלכה מנהג ישראל ופסיקת הטור היא שגם היחיד אומר את הפסוקים הללו כסדרם ,ומתוך כך מבואר כי אין מניעה לחתום בשלום ואף להזכיר את אמירת האמן כפי המקובל. נחצבים אורות עצומים המאירים את סוגיית אמירת הברכה ביחידות ומיישבים את הקושיות העצומות סביב הנהגה זו. המגן אברהם בשם ספר מטה משה (או"ח סימן סו סעיף קטן ז) כתב שאף כשמתפלל ביחיד יאמר אחר עושה שלום ואמרו אמן שאומר כן למלאכים השומרים אותו ,ומבאר בזה כי עצם אמירת המילים הללו אינה תלויה במניין אלא בשמירת המלאכים המקיפים את האדם בשעת תפלתו. בספר דעת תורה (או"ח סימן ג סעיף קטן א) ביאר את קושיית האחרונים מדוע אין אומרים התכבדו מכובדים וחידש דהטעם שאין אומרים התכבדו מכובדים הוא משום דמחזי כיוהרא אבל כשמתפלל ביחיד זה לא שייך על פי מה הפתחי תשובה (יו"ד סוף סימן רמו) דבצינעה לא שייך יוהרא ולפי הנעשה אתי שפיר ,ומבאר בדבריו כי עניין היוהרא שייך דוקא כלפי הציבור ולא בחדרי חדרים עת האדם מתפלל לבדו לפני קונו. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק א סימן רה) חידש כי לא רצו לשנות נוסח התפלה וכיון דבציבור אומרים את זה לא רצו לשנות את זה אף ביחיד ,ומבאר בזה כי תקנת הקדמונים עומדת בתקפה בכל מצב ואופן בלי לשנות את מבנה התפילה המקובל. ובהמשך התשובה מו"ר הגרש"ה וואזנר כתב כי אפשר לחלק דאף דבכל היום אין אנו מוחזקים שהמלאכים מלווין אותנו מכל מקום בשעת התפלה אף אנו זוכים לכך ,ומבאר כי שעת התפילה היא שעת רצון עליונה שבה מתעלה האדם וזוכה להארת פמליה של מעלה אף בלא מעשה ציבור.

ומתוך עיון במרחבי ההלכה ויישומן של סוגיות אלו למעשה לדורות ,עולים ונפתחים שערים מעשיים המתרגמים את עומק הסוגיה אל חיי היומיום והנהגת האדם העומד לבדו בתפילתו, ומתוכם נלמדות נפקא מינות חשובות המאירות את דרכו של האדם בכל צעד ושעל. נפקא מינה אחת נוגעת לאדם העומד ומפלל בחדרי חדרים ביחידות גמורה ,האם רשאי הוא לחתום את תפילתו בקריאת השלום למלאכים השומרים עליו ,שכן מן הדיון העולה בדברי האחרונים למדנו כי למרות שיש מקום לדון מצד מעמד היחיד ,כיוון שמלאכי השרת סובבים אותו בשעת התפילה ,הרי הוא אומר את הברכה כתיקונה בשמחה ובאמונה שלמה. נפקא מינה נוספת עולה לעניין שאלת היוהרא וההתרברבות באמירת פיוטים המכוונים כלפי פמליה של מעלה בעודו ביחידות ,שעה שעל ידי ההבנה המאירה כי בצינעה ובחדרי חדרים אין שייך כלל עניין היוהרא ,זכאי האדם לכוון את ליבו כראוי ולשאת את עיניו אל ההשגחה העליונה בלי שום חשש אלא מתוך אהבה עמוקה המלווה את תפילתו. נפקא מינה שלישית מתבטאת בהנהגת האדם שאינו משנה ממנהג ישראל ומנוסח התפילה המקובל ,כאשר הוא יודע שכל תקנה שנתקנה בכלל ישראל טמון בה עומק פנימי המכוון את הלב והנפש ,וממילא הוא אוחז בנוסח המסורתי בשלמותו בלי לנסות לשנות או לגרוע דבר מן המקובל מדורות קודמים. ומתוך קומת העיון הנוספת ובסלסול רעיוני המעמיק אל תוך שורש הדברים ,מתבאר כי עצם עמידת היחיד בתפילתו אינה מציאות של בדידות חלילה ,כי אם התעלות אל מרחבים שבהם מתחברים עולמות עליונים ותחתונים כאחד .כאשר האדם פוסע לבדו בנתיבי עבודתו ומרכז את ליבו בתפילה לפני קונו ,אין הוא נותר לבדו במערכה ,אלא זכות התפילה פותחת לפניו את היכלות האור שבהם פמליה של מעלה מתייצבים סביבו כחומה בצורה .ההכרה הזו מעניקה משמעות עמוקה ועצומה לכל מילה ומילה מתוך התפילה ,ומלמדת אותנו כי כוחו של היחיד אינו נופל מכוחו של הציבור בשעות נעלה אלו ,שכן השכינה שרויה על כל יחיד ויחיד המכוון את ליבו באמת ובאמונה טהורה אל אביו שבשמים. ומתוך קומת המוסר וההנהגה הראויה הנבנית מתוך הסוגיה ,מתגבש מצפן פנימי המכוון את צעדיו של האדם לבל יפול לבבות בשעת בדידותו ולבל יחשוב חלילה כי תפילת היחיד נשארת ריקה מתוכן ומחוסרת ליווי עליון .ההנהגה העולה מתוך הדברים מלמדת אותנו כי אדם העומד לבדו בחדרו אינו רשאי לזלזל בחשיבות מעמדו ובעוצמת תפילתו ,שכן האמת ההלכתית והפנימית מורה לנו שכל יהודי הפוצה פיו לפני קונו מוקף במחנות עליונים המקשיבים לכל הגה היוצא מפיו. האחריות האישית המוטלת על כל אדם היא להרים את קרנו של היחיד מתוך אמונה ברורה שאין תפילה שובתת ריקם ואין קול המתרומם מן הדממה שאינו פועל את פעולתו במרומים ,ומתוך כך לנהוג בכל מנהגי התפילה ובחתימתה ביראת כבוד טהורה ובישוב הדעת המאיר את נתיבותיו באור עליון. ומתוך כל העושר העצום וההארות הנשגבות הללו אנו לוקחים עמנו תובנות איתנות ומאירות למהלך ימי המעשה ,לדעת כי האדם אינו הולך לבדו בשבילי החיים ,אלא כל פסיעה של תפילה

בחדרי חדרים פותחת שערי אורה ומזמנת אליו את שמירת פמליה של מעלה באהבה ובאמונה שלמה .ההכרה הזו נוטעת בלב האדם ביטחון עמוק שאין שום רגע שבו הוא נשכח ,ומלמדת אותו לקיים את מנהגי הקודש מתוך יישוב הדעת ,בשמחה פנימית ובדביקות שאינה פוסקת לעולם.

עיקר העניין: מסע העיון הנפלא בסוגיית אמירת עושה שלום ביחידות מעמיד לנגד עינינו את היסוד העמוק לפיו חיי האדם ועבודתו הרוחנית אינם תלויים אך ורק במעמד הציבור ,כי אם בחיבורו הפנימי והאמיתי אל הקדוש ברוך הוא בכל עת ובכל שעה .ראינו כיצד דברי הגמרא ,הראשונים והאחרונים פותחים לנו שערים להבין ששעת התפילה של היחיד בחדרו מוקפת במחנות עליונים ומאירה את נתיבותיו באור נשגב שאינו פוסק .מכאן אנו לוקחים תובנות מאירות לחיי היום יום ,לדעת כי כוחה של אמונה פשוטה ומסירות נפש למסורת אבות מסוגלים למשוך שפע וברכה על מעונו של האדם ולשמור את צעדיו בכל אתר ואתר. כי כאשר האדם פוסע בנתיבי חייו בישוב הדעת ומתוך התחברות אל קדושת התפילה וההשגחה ,הוא זוכה להרגיש שאין רגע שבו הוא עזוב לנפשו ,אלא מחנות של מעלה סובבים ומאירים את צעדיו באהבה ובאמונה נצחית המלווים אותו עד לאור הגדול .האדם המביט אל מנהגי קדשו מתוך עין פתוחה וטובה זוכה לגלות כי כל רגע של תפילה ועמידה לפני המלך הוא שער פתוח להתחדשות הנפש ,שבה כל מילה של ברכה והשלמה הופכת לכוח חיים המלווה אותו בעוז ובשמחה לאורך כל ימי המעשה ובלב שלם המכוון אל אביו שבשמים.