שלח שליח להזיק לרכב של שונאו והתחייב לשלם על כל הנזקים, והשליח התבלבל ברכב. מי ישלם על הנזק?

שלח שליח להזיק לרכב של שונאו והתחייב לשלם על כל הנזקים, והשליח התבלבל ברכב. מי ישלם על הנזק? ליל עלטה כבד ודממה מתוחה שוררת בסמטאות העיר האפלות ,מקום שבו שוררת תחושת נקם יוקדת וסמויה מן העין .בין הצללים והמבנים המוצנעים ,פוסע אדם בצעדים חרישיים, כשליבו הולם בפחד ומורא ,ועורקיו נדרכים לכל אוושה קלה הנושבת ברוח הלילה הצוננת. רכב מפואר ניצב בחשיכה ,והלה שולף…

שלח שליח להזיק לרכב של שונאו והתחייב לשלם על כל הנזקים, והשליח התבלבל ברכב. מי ישלם על הנזק? ליל עלטה כבד ודממה מתוחה שוררת בסמטאות העיר האפלות ,מקום שבו שוררת תחושת נקם יוקדת וסמויה מן העין .בין הצללים והמבנים המוצנעים ,פוסע אדם בצעדים חרישיים, כשליבו הולם בפחד ומורא ,ועורקיו נדרכים לכל אוושה קלה הנושבת ברוח הלילה הצוננת. רכב מפואר ניצב בחשיכה ,והלה שולף כלי משחית כדי להזיק לצמיגיו ,במטרה לפגוע בממונו של שונאו בלב ובנפש ,לאחר שהובטח לו כי משלחו ישא בכל תוצאה ונזק כספי שייגרם .אך הנה ,ברגע המכריע שבו מסתיימת המלאכה והאופל נקרע בזעקת מחאה יוקדת ,נחשפת טעות מחרידה :הנזק העצום לא נגרם לשונא ,אלא לשכן תמים שהחזיק ברכב דומה ,והאירוע המפותל מסתיים בערבות משטרתית ,בקנסות כבדים ובחיוב תשלומי נזק קשים .כעת ,לאחר שחזרו השניים בתשובה וניצבים בפני בית הדין לבקש את דבר ה' ומשפטו ,מתלקחת התמיהה בעוז: האם התחייבותו המקורית של המשלח לשאת בכל נזק כספי שייגרם לשליח עומדת בעינה ,או

שמא המזמין פטור כליל מפני שלא היתה זו שליחות למצוה אלא לדבר עבירה ,ומה שונה הדין כאשר הרקע למעשה היה תביעת ממונו הגזול של המשלח? ומתוך הדחיפות וההתרגשות האופפת את המעשה המפותל של שליחות הנזק בחשכת הלילה, אנו פונים להתבונן במילות הכתוב המאירות את פתחה של הפרשה ,מקום שבו נחשף יסוד השליחות ומורכבותה“ :וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום" (בראשית לב ,ד) והנה בהתבוננות זכה במקרא זה ,אנו מוצאים את השורש הקדמון לכל דיני שליחות בתורה. יעקב אבינו ע"ה שולח שלוחים מטעמו אל עשיו ,ומטיל עליהם שליחות מורכבת וסבוכה מול שונא ותקיף .מתוך הדברים מתבאר גדר נאמנותו של שליח ,אחריות המשלח על שלוחיו ,והשאלה מה גדרה של שליחות כאשר המציאות משתנה או כאשר מדובר במעשה שיש בו סכנה וסיבוך. ממילא מתעוררת השאלה העצומה בסוגייתנו :כיצד התייחסו מפרשי התורה לעצם שליחות זו, ומה נלמד ממנה לגבי גבולות האחריות בין משלח לשליח? רש"י (בראשית לב ,ד) מפרש :מלאכים ,מלאכים ממש .הביאור בדבריו הקדושים הוא ,מינוי השליחות של יעקב היה לחיל שמימי ומרומם ,שהיה מחויב לכל גזירת שליחותו בדיוק נמרץ. רבי אברהם אבן עזרא (שם) מפרש :מלאכים ,שלוחים בשר ודם .הביאור בדבריו הנפלאים הוא, שהשליחות הוטלה על בני אדם הפועלים מכוח המשלח ובדעתו. הרמב"ן (שם) מפרש :מלאכים ממש ,לפי שהיו מלווים אותו בארץ ,ושלח מהם להודיע לעשיו את מראות האלקים אשר ראה .הביאור בדבריו הקדושים הוא ,שהמשלח השתמש בשלוחים המזומנים לו למטרתו המוגדרת. הרד"ק (שם) מפרש :מלאכים ממש ,והיה זה להראות לעשיו כי הקב"ה שומר אותו ומלאכים הולכים לפניו .הביאור בדבריו הוא ,שתכלית השליחות הייתה להטיל מורא ולהגדיר את יחסי הכוחות מול השונא. הרלב"ג (שם) מבאר :שהיו אלו שלוחי בשר ודם ,אך נקראו מלאכים על שם שליחותם. החזקוני (שם) מפרש :מלאכים ממש ,מאותן שנאמר בהם ויפגעו בו מלאכי אלקים. הספורנו (שם) מפרש :מלאכים ,שלוחים להגיד לו בלשון רכה. תרגום אונקלוס (שם) מפרש :ושדר יעקב איזגדין קדמוהי לות עשו אחוהי לארעא דשעיר חקלי אדום. תרגום יונתן (שם) מפרש :ושדר יעקב מלאכין קדישין קדמוהי לות עשו אחוהי לארעא דשעיר לחקלא דאדום. הכלי יקר (שם) חידש :יעקב שלח מלאכים ממש כדי להטיל אימה ופחד על עשיו ,להראות לו כי פמליה של מעלה משמרת את צעדיו של יעקב ואין ביכולתו להרע לו. רבי חיים בן עטר האור החיים (בראשית לב ,ד) מפרש :כי המלאכים ששלח יעקב היו מן המלאכים שנבראו ממעשיו הטובים וממצוותיו ,והם מחוברים לגמרי לרצונו של המשלח.

רבי חיים יוסף דוד אזולאי החיד"א בספרו חומת אנך (בראשית לב ,ד) חידש :יעקב אבינו שלח את המלאכים שהיו מלווים אותו ,והם גילוי של כוח המשלח הפועל בעולם. ומתוך יסודות השליחות הנגלים בכתובים ובמפרשי התורה ,אנו פוסעים בדחילו ורחימו אל היכלה הרם של תורת חז"ל בתלמוד הבבלי ,לברר את שורשי הדין של מינוי שליח לעשות נזק ואיסור ,ואת הגבולות המשפטיים שבין המשלח לשליחו. בגמרא במסכת קידושין (דף מב ע"ב)" :אמר רב טימי בר פפא משמיה דרב :אומר לחברו צא וקטוֹל את הנפש ,או צא והזק את הממון ,הוא חייב ושולחיו פטור ,שלא מצינו בכל התורה כולה שזה חוטא וזה מתחייב ,דאמרינן אין שליח לדבר עבירה ,דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין" .הביאור בדברי הגמרא הוא ,שיסוד הכלל "אין שליח לדבר עבירה" מבוסס על הסברא הישרת והברורה :כאשר המשלח מצווה על השליח לעבור על רצון הבורא ולהזיק לממון חברו, הרי שהיה על השליח לשמוע לציוויו של המקום ,שהוא "דברי הרב" ,ולא לציוויו של המשלח שהוא "דברי התלמיד" .מתוך כך בטלה השליחות מבחינה משפטית ,והאחריות הבלעדית על הפשע והנזק מוטלת אך ורק על השליח המבצע ,שהוא אדם מועד לעולם. רש"י (שם ,ד"ה אין שליח לדבר עבירה) :מפרש ,דאמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, ולפיכך הוי כמאן דעבד נפשיה בלא שליחותא ,והוא המזיק בידיים .הביאור בדבריו הקדושים הוא, שהשליח נחשב כמי שפעל לגמרי על דעת עצמו ולא כזרועו הארוכה של המשלח ,מפני שאיבדה השליחות את תוקפה המשפטי ברגע שהייתה כרוכה באיסור. תוספות (שם ,ד"ה דאמרינן) :חידשו ,וזה לשונם" :אפילו היכא דהשליח שוגג או כסיל שאינו יודע שהיא עבירה ,מכל מקום לגבי המשלח לא מהניא שליחותא להתחייב בממון ,דאין אדם נתפס על חטא שנעשה על ידי אחר" .הביאור בדברי התוספות הוא ,שביטול תוקף השליחות בדיני ממונות אינו תלוי רק בידיעתו של השליח ,אלא בעצם הפגם המשפטי השורשי שיש בשליחות המכוונת לעבירה ולנזק. בגמרא במסכת בבא קמא (דף נו ע"א)" :אמר רב :השוכר עדי שקר להעיד לו ,או השוכר עדי חמס להזיק לחברו ,פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ,מפני שאין שליח לדבר עבירה ,והעושה הוא שנכנס תחת החוב" .הביאור בדברי הגמרא הוא ,שאף שהמשלח עבר על איסור חמור של "לפני עיוור לא תתן מכשול" וגרם הפסד ממוני ,מכל מקום בבית דין של מטה אין להוציא ממנו ממון, מפני שהפועל ביצע את העוולה באופן ישיר. רש"י (שם ,ד"ה פטור מדיני אדם) :מפרש ,שאינו משלם ממון מפני שהשליח לא היה לו לשמוע לו, והאחריות הממונית מוטלת על המזיק עצמו. ומתוך דברי חז"ל והגמרות בבבלי ,אנו פוסעים בדחילו ורחימו אל היכלם המרומם של רבותינו הראשונים ,אשר העמיקו חקר ליישב את גדרי השליחות בדבר עבירה ,את אחריות המזיק בידיים, ואת מעמד התחייבויות המשלח. רבינו משה בן מיימון בספרו משנה תורה (הלכות חובל ומזיק פרק ח הלכה ה) כתב" :האומר לחבירו צא והזק את פלוני או שבור כליו ,והלך והזיק ,המזיק חייב לשלם ,והאומר לו פטור ,שאין שליח

לדבר עבירה" .הביאור בדבריו הקדושים הוא ,שאף על פי שהשליח פעל על פי ציוויו המפורש של המשלח ,אין הציווי יוצר שום שיעבוד ממוני על המשלח ,והמזיק בפועל הוא לבדו הנושא בעול התשלומים בבית הדין. רבינו אשר בספרו פסקי הרא"ש (בבא קמא פרק ו סימן ו) מפרש :כי טעם פטור המשלח הוא מפני שהשליח נחשב כפועל על דעת עצמו ,לפי שהיה לו להתבונן ולא לשמוע לציווי שיש בו איסור ונזק לחברו ,ועל כן אין הדיבור של המשלח מחייבו בממון. רבינו מנחם המאירי בבית הבחירה (קידושין מב ע"ב) ביאר :שכל התחייבות או שליחות המכוונת לעשות עוול ונזק לחברו ,בטלה מעיקרה מבחינה משפטית ,ואין השליח יכול לבוא בתביעה אל המשלח לפצותו על הפסדיו ,מפני שנכנס ביודעין למעשה איסור. ומתוך דברי הראשונים ,אנו פוסעים אל היכלם המרומם של רבותינו האחרונים והפוסקים ,אשר העמיקו חקר לברר את גדרי השליחות בדבר עבירה ,את מעמד ההתחייבות של המשלח ואת החילוק היסודי בין שכר פעולה לבין תשלומי נזק. מרן רבי יוסף קארו בספרו שולחן ערוך (חו"מ סימן שפ סעיף ב) פסק" :האומר לחבירו שבור כליו של פלוני על מנת שתפטר ואני אשלם ,ושברם ,השובר חייב והמצוה פטור ,שאין שליח לדבר עבירה". הביאור בדבריו הקדושים הוא ,שאף שהמשלח התחייב בפירוש לשאת בתוצאות הנזק ולפטור את השליח ,אין להתחייבות זו תוקף משפטי להוציא ממון מן המשלח ,והאחריות הממונית מוטלת במלואה על המזיק בפועל. רבי דוד הלוי סגל הט"ז (חו"מ סימן שפ) מפרש :כי האומר לחברו שבור ואני אשלם ,אינו יכול לפטור את השובר ,מפני שהיה לשובר לדעת שאין בדברי המשלח כלום ,שהרי אין שליח לדבר עבירה, והוא נחשב כמזיק בידיים על דעת עצמו. רבי יחיאל מיכל אפשטיין בערוך השולחן (חו"מ סימן שפ סעיף ד) ביאר :כי המניע לפטור את המשלח הוא שהשליח התנהג ככסיל ,שכן לא היה לו לדמות בנפשו שייפטר מעוון ומנזק על ידי דיבורו של אחר ,ואדם מועד לעולם ונושא באחריות מעשיו. בנתיבות המשפט (חו"מ סימן ט סק"א) חידש :יש לחלק בין השוכר פועל לעשות מלאכה שיש בה איסור ,שחייב לשלם לו שכר פעולתו ,לבין התחייבות לפצות על נזקים .הביאור בדבריו הנפלאים הוא ,ששכר פעולה נחשב כתשלום עבור עצם העבודה והיגיעה ,מה שאין כן התחייבות לשאת בנזקים שייגרמו מן הפשע ,שאינה נחשבת כשכר פעולה אלא כהבטחת שיפוי הבטלה מפני הכלל של אין שליח לדבר עבירה. רבי שבתי כהן בספרו שפתי כהן (חו"מ סימן שפח ס"ק סז) מפרש :אפילו בשליח שהוחזק להזיק, אמרינן דאין שליח לדבר עבירה ,והשליח המזיק חייב לשלם מכיסו ולא המשלח. הקצות החושן (חו"מ סימן שפח סקי"ב) חידש :שגם כאשר המשלח שוכר מזיק מובהק ,אין אומרים יד פועל כיד בעל הבית לעניין חיוב הנזקים ,ואחריות התשלום נופלת אך ורק על המזיק הישיר. ומתוך דברי הפוסקים והאחרונים ,אנו באים אל היכלם של גדולי הדורות המאוחרים יותר ובני

דורנו ,אשר העמיקו חקר לברר את שורש הדין במעשה המורכב שלפנינו ,ופשטו את הספקות הנגלים מתוך חילוקי הסברות והנסיבות. הגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד (קידושין מב ע"ב) חידש :יש לפטור את ראובן המשלח מתשלום הנזקים שנגרמו ליעקב השליח ,ואפילו אם היה יעקב מבצע את השליחות כתיקונה ומנקב את צמיגי רכבו של שמעון השונא .הביאור בדבריו המאירים הוא ,שכיון שאין שליח לדבר עבירה ,אין התחייבותו של ראובן לשאת בנזקים נחשבת כ'שכר פעולה' המוגדר בנתיבות המשפט, אלא הבטחת שיפוי שאין לה תוקף משפטי .יעקב השליח התנהג כ'כסיל' בכך שסמך על הבטחת ראובן ולא הבין כי הוא הנושא באחריות הבלעדית לפשעיו ,ולפיכך אין לו להלין אלא על עצמו. זאת ועוד ,חידש הגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד (שם) חילוק נפלא ונוקב במקרה שבו היה שמעון סוחר נוכל שגזל מראובן סחורות רבות :אילו הייתה הפעולה נעשית כצעד של איום מוצדק להוציא בלעו מן הגזלן – באופן שבית הדין היה מתיר אמצעי זה כדי לאלצו לשלם את חובו – הרי שאין זו שליחות ל'דבר עבירה' .בכהאי גוונא ,הייתה חובה על ראובן לשלם ליעקב את כל הנזקים שנגרמו לו .וטענת ראובן כי יעקב התבלבל והזיק לרכבו של שמואל השכן אינה טענה, מפני שיעקב יכול להשיב 'עשיתי ככל אשר ציוויתני' ,שהרי ראובן לא מסר לו את מספר הרכב המדויק ,ולא היה מוטל על יעקב לברר אצל העוברים ושבים פן יסתבך. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (חושן משפט ,סימא לה) מבאר :יסוד הכלל של אין שליח לדבר עבירה פועל לנתק את הזיקה המשפטית בין המשלח למעשה הנזק .כאשר אדם פועל באיסור, התורה רואה אותו כפועל יחידי ועצמאי ,ועל כן כל התחייבות נלווית של המשלח לשאת בתוצאות הנזק בטלה ומבוטלת ,אלא אם כן מדובר בפעולה מותרת על פי דין. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו שו"ת יביע אומר (חלק ז חושן משפט סימן ו) מפרש :אין להוציא ממון מן המשלח עבור נזקים שנגרמו לשליח בעת ביצוע עבירה ,מפני שהמוציא מחברו עליו הראיה ,וקיימא לן שאין שליח לדבר עבירה ,והמזיק בידיים הוא המפסיד והחייב בתשלומין. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (חלק ג עמוד שס) חידש :כל שלא הוגדרה הפעולה כהצלת ממון המותרת על פי הלכה ,נשאר הדין הפסוק בשולחן ערוך שהמצוה פטור והשובר חייב, ואין השליח יכול לגלגל את חובותיו ונזקיו על המזמין. ומתוך בירור יסודות הדברים בשיטות חז"ל ,הראשונים ,והפוסקים ,אנו יורדים אל שולחן המעשה ,לתרגם את יסודות הסוגיה למציאות החיים ולגדרי ההלכה הנגלים לנו: ונראה לבאר ולהסביר כי הנפקא מינא הראשונה הנוגעת הלכה למעשה היא הפטור המוחלט של המשלח מתשלומי הנזק כאשר השליחות הייתה לדבר עבירה .מתוך דברי מרן בשולחן ערוך, הטורי זהב ומו"ר בספרו חשוקי חמד עולה כי כאשר אדם שוכר חבר להזיק לממון חברו באיסור, אין להבטחת השיפוי וההתחייבות לשאת בתוצאות שום תוקף משפטי .השליח שביצע את הנזק נחשב כמי שפעל על דעת עצמו ,והוא לבדו חייב לשלם מכיסו את כל הנזקים והקנסות שנגרמו, ללא יכולת לתבוע שיפוי מן המשלח. ונראה עוד לבאר נפקא מינא נוספת לעניין החילוק בין תשלום שכר פעולה לבין התחייבות

לשאת בנזקים .מתוך חידושו של הנתיבות המשפט נלמד גדר הלכתי חשוב .אף על פי שפועל שנשכר לעשות מלאכת איסור זכאי לקבל את שכר עבודתו הקצוב מן המעסיק ,מכל מקום התחייבות לפצות על נזקים והסתבכויות משפטיות אינה נחשבת כ'שכר פעולה' .על כן ,גם אם יעקב השליח היה דורש את שכר הטרחה שלו ,אין הוא יכול לגלגל את נזקי הצמיגים והקנסות על ראובן המשלח. ונראה להוסיף עוד נפקא מינא נכבדה ומחודשת למקרה שבו המעשה נעשה להצלת ממון גזול. מתוך חילוקו המופלא של הגר"י זילברשטיין בחשוקי חמד נלמד ,כי אם המשלח פעל כדי לאלץ סוחר נוכל להשיב גזלה ,באופן שבית הדין מתיר אמצעי זה ,הרי שאין זו שליחות ל'דבר עבירה'. במצב כזה ,השליחות תקפה ,והמשלח חייב לשאת בכל הנזקים .זאת ועוד ,גם אם השליח התבלבל והזיק לרכב אחר של שכן בשל תיאור כללי בלבד ,אין המשלח יכול ליפטר בטענת טעות ,מפני שהשליח נאמן לומר 'עשיתי ככל אשר ציוויתני’. ומתוך בירור גדרי ההלכה והנפקא מינות למעשה ,אנו מעפילים אל עומקה של המחשבה העליונה ,לברר את הרעיון הכמוס והנשגב העולה מתוך נפתולי הסוגיה הזו. ונראה לבאר ולהסביר כי החקירה הזו בגדרי אין שליח לדבר עבירה אינה רק ניתוח משפטי קר של חייבי ממון ,אלא היא חושפת את עומק אחריותו האישית של האדם על מעשיו בעולם. הכלל שאין שליח לדבר עבירה מטיל על כל אנוש את חובת הריבונות המוסרית .אין אדם יכול להסתתר מאחורי גבו של אחר ,לטעון כי ידו של פלוני כוונתה אותו ,או לתלות את עוונותיו בציווי של סמכות אנושית .ברגע של עבירה ונזק ,התורה מפשיטה את האדם מכל אשליה של שליחות ומעמידה אותו כפועל יחיד וישיר מול בוראו ומול חברו .התביעה העליונה היא לדעת כי דברי הרב קודמים בחיובם לכל דברי תלמיד ,ואין שום הבטחה או שיפוי ארצי היכולים לפטור את הנפש מאחריות לחטא ולנזק. ונראה עוד להרחיב ולהביא ,כי בעצם הטעות של השליח שפגע ברכבו של השכן התמים בחשכת הלילה ,נחשף יסוד מופלא בסוד ההשגחה הפרטית ובסכנה הטמונה בנתיבי הנקמה .כאשר האדם יוצא לפעול בדרכי חושך ,מתוך עקלתון של איבה ופגיעה בממון חברו ,הוא מאבד את הסייעתא דשמיא ואת יישוב הדעת .העיוורון הפנימי שמוליד החטא מתרגם את עצמו גם לעיוורון פיזי במציאות ,עד שהוא נכשל לפגוע בחפים מפשע ולהמיט על עצמו ואחרים רעה רבה .הפעולה בדרכים לא ישרות מזמינה מבוכה וטעויות ,ומראה לאדם כי מי שמנסה לעקוף את צדקת הדין נופל ברשת שפרש בעצמו. ונראה להוסיף ולבאר ,כי החילוק בין מעשה נפשע ונקמני לבין פעולה המיועדת להצלת ממון מן הגזלן מלמד על משמעותה של התכלית הטהורה .כאשר הפעולה נובעת מרצון להעמיד משפט ולהוציא בלעו של נוכל מפיו ,אפילו פעולה חריגה מקבלת מעמד של היתר ושל שליחות כשרה. כשהמטרה היא תיקון ויושר ,והאדם פועל בתוך גדרי הרשות וההלכה ,משתנה כל האופי המשפטי והרוחני של המעשה .הדבר מורה כי אין בוחנים את המעשה רק לפי חזותו החיצונית ,אלא לפי שורש כוונתו ,תכליתו ,והתאמתו לצדק האלוהי.

ומתוך בירור עומק הרעיון הרוחני ,אנו צועדים אל מסתורי נפש האדם ,אל זעקת הלב הכמוסה, ואל בירור יסודות האמונה והביטחון בהשגחה הפרטית. ונראה לבאר ולהסביר כי ההכרה בעובדה שאין אדם יכול לפטור עצמו מאחריות על ידי תלייתה באחר ,נוגעת בנימי הנפש העמוקים ביותר של האדם בעבודת ה' שלו .בעוד שהאדם עלול להתפתות ולהיגרר אחר לחצים חברתיים ,הבטחות שווא או סמכויות אנושיות המדרדרות אותו אל הפחת ,באה תורת אמת ומלמדת את הנפש את חובת העצמאות הרוחנית .הנפש נדרשת לעמוד איתנה מול כל פיתוי או הוראה שגויה ,לדעת כי היא הריבונית על מעשיה ,ולבחון כל צעד ושעל במאזני הצדק והיושר שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. ונראה עוד להרחיב ,כי המעשה המורכב בשני בעלי התשובה ,ראובן ויעקב ,הניצבים כעת בבית הדין כדי לברר את חטאות עברם ,מעניק עוצמה פנימית אדירה על כוחה של התשובה .הנפש לומדת כי גם כאשר האדם נכשל בעבר במעשים קשים ,בחשכת הלילה ובנתיבים מפותלים של איבה ונקמה ,אין שום נקודה בחייו שבה הוא נחסם מלישר את אורחותיו .היכולת להביא את פשעי העבר אל אור הדין ,לבקש את דבר ה' ולתקן את המעוות מתוך כניעות ואמת ,היא היא הרוממות הפנימית המשיבה את הנפש אל צור מחצבתה. ונראה להוסיף ולבאר ,כי הטעות שארעה בחשכת הלילה והסתבכותו של יעקב עם הרכב הלא נכון ,משקפות את המבוכה הנפשית האופפת את האדם הפועל מתוך עיוורון ויצריות .ככל שהאדם מעמיק את יישוב הדעת שלו ,ומקיף את חייו במסגרת של תורה ,קדושה וסדר נפשי מתוקן, כך מתפוגגים המוראות הפנימיים ,הבלבול והאימה המבקשים לסטות מן הדרך הישרה .האדם המאמין צועד בעולמו מתוך מנוחת הנפש ,ביודעו כי התמימות והיושר הן השמירה הנאמנה ביותר על נפשו ועל חייו. ומתוך ההתבוננות ברוממות הנפש ובסוד העצמאות הרוחנית ,אנו מתכנסים אל הבירור הנוקב של המצפן המוסרי הפנימי ,הנבנה בתוכנו מתוך הזעקה והבירור של הסוגיה. ונראה לבאר ולהסביר כי הלימוד המוסרי הגדול הבוקע מתוך בירור דין השליחות בדבר עבירה אינו הטפה ערטילאית ,אלא תביעה פנימית זכה וישרה המכוונת אל מידת האחריות והתנערות מכל תירוץ אנושי .כאשר תורתנו הקדושה קבעה כי אין אדם יכול להיפטר מנזק או מחטא בטענה כי פעל בשליחות זולתו ,היא העמידה יסוד מוסרי כביר :הנפש נדרשת לברוח מן ההתנערות מאחריות ,ולהבין כי כל מעשה ידיים של האדם נזקף לחובתו או לזכותו באופן ישיר .המוסר הישר מלמד את האדם לדעת כי הבטחות שווא של אחרים אינן מכסות על עוולה ,וכי היושר האישי הוא המצפן הבלעדי שעל פיו יש לכלכל כל צעד ושעל. ונראה עוד להרחיב ולהביא ,כי מול הנטייה האנושית להיסחף אחר דחפי נקמה ואיבה ,המוסר העולה מהסתבכות המעשה בחשכת הלילה תובע מאיתנו ריסון עצמי וזהירות מופלגת בממונו ובכבודו של הזולת .העובדה שפעולה נפשעת שנעשתה מתוך כעס ואיבה הסתיימה בפגיעה באדם חף מפשע ,מעמידה מצפן מוסרי של אזהרה חמורה מנזק היציאה מגדר הישר .האדם לומד כי כאשר פורקים עול דרך ארץ ויושר ,הנזק מתפשט ללא שליטה ופוגע אף בסובבים התמימים ,וכי דרכה של תורה היא אך ורק דרך של שלום ,משפט וצדק.

ונראה להוסיף ולבאר ,כי בירור חילוק הדין במקום שנועד להציל ממון מן הגזלן מציב בפנינו חובת אחריות מוסרית לעמוד לימין הנגזל ולהשיב את הצדק על כנו .כאשר האדם פועל בדרכים המותרות כדי להוציא בלעו מפי עשקן ,אין הוא פועל מתוך נקמנות אישית אלא מתוך מעשה מוסרי ראשון במעשה של תיקון המעוות והגנה על הזכויות הישרות .התיקון המוסרי דורש מאיתנו להבחין תמיד בין יצר הנקמה לבין רדיפת הצדק האמיתית ,ולפעול תמיד מתוך גדרי ההלכה הזכים המבטיחים את יישובו של עולם. ומתוך כך ,ניקח עמנו תובנות עמוקות וסלולות למסע חיינו ביום יום :ראשית ,ההכרה העמוקה באחריות האישית של האדם על כל מעשיו ,לדעת כי שום סמכות או הבטחה אנושית אינן פוטרות את הנפש מלהתנהל ביושר ובצדק. שנית ,הזהירות המופלגת מלהיגרר אחר יצרי איבה ונקמה ,וההבנה כי רק הליכה בנתיבי ההלכה והתמימות מבטיחה שמירה ומנוחת הנפש.

עיקר העניין: התובנה העמוקה והסופית העולה מכל מרחבי סוגייתנו היא ,שחובת האחריות הממונית והמוסרית רובצת לעולם על האדם הפועל בידיו ,ואין הוא יכול להסתתר מאחורי שליחות שיש בה עבירה או נזק .בין אם נבאר כדברי מרן בשולחן ערוך ,הט"ז וערוך השולחן שאין שליח לדבר עבירה ומפני שהשליח נחשב כסיל שאינו נפטר בטענת שליחות חייב הוא בכל הנזקים ,ובין אם נדייק כדברי הנתיבות המשפט ומו"ר בספרו חשוקי חמד שהתחייבות לשיפוי נזקים אינה נחשבת כמיקח או כ 'שכר פעולה' ולפיכך אינה תקפה ,ובין אם נחלק כחידושו המופלא של מו"ר שבמקום שנברר כי המעשה נעשה להצלת ממון גזול מנוכל אין זו שליחות לדבר עבירה והמשלח חייב – מתבהרת האמת הנצחית כי הישרות הפנימית וההתרחקות מכל שמץ עוול הן האור המורה לאדם את דרכו. כאשר האדם נושא באחריות מלאה על מעשיו ומתרחק מאיבה ,הוא בונה את חייו על אדני האמת והמשפט .בכל עת שבה אנו צועדים בדרך התורה והיושר, אנו זוכים לסייעתא דשמיא ולמנוחת נפש אמיתית בכל ארחות חיינו.