מדוע לא שלח יעקב עבדים בתור דורון לעשיו והרי הוא עצמו שלח לומר לו שיש לו עבדים?

מדוע לא שלח יעקב עבדים בתור דורון לעשיו והרי הוא עצמו שלח לומר לו שיש לו עבדים? צללי ערביים מתארכים על פני ערבות הירדן הצהובות ,ורוח צנופה וקרה נושבת בין אוהלי יעקב אבינו ,מביאה עמה את ניחוח עפר השדה המעורב בריח הצאן והבקר .האוויר רווי חרדה סמויה ודריכות נשגבת; האדמה מתחת לרגלי המחנה נרעדת מדפיקות פרסות הסוסים וצעדי דריכת כף רגלם של ארבע מאות איש החמושים…

מדוע לא שלח יעקב עבדים בתור דורון לעשיו והרי הוא עצמו שלח לומר לו שיש לו עבדים? צללי ערביים מתארכים על פני ערבות הירדן הצהובות ,ורוח צנופה וקרה נושבת בין אוהלי יעקב אבינו ,מביאה עמה את ניחוח עפר השדה המעורב בריח הצאן והבקר .האוויר רווי חרדה סמויה ודריכות נשגבת; האדמה מתחת לרגלי המחנה נרעדת מדפיקות פרסות הסוסים וצעדי דריכת כף רגלם של ארבע מאות איש החמושים בחרבות ,הצועדים בנחישות בעקבות עשיו .בין מקשת

הגמלים המניקות ,רעף העזים וגלי הצאן ,נשמעת המיית העבדים והשפחות הרועדים מאימת המפגש הקרב ובא .והנה ,בעוד יעקב אבינו מפרט באיגרת שליחותו הראשונה את עשרו הרב ואומר כי יש בידו שור וחמור ,צאן ועבד ושפחה ,מתרחשת תמיהה מרתקת ומפעימה כאשר מגיע רגע הכנת המנחה והתרשתה בפועל :בתוך עזים ותישחים ,רחלים ואילים ,גמלים ,פרות וסייחים, נפקד לחלוטין מקומם של העבדים והשפחות .מדוע זה לא שיגר יעקב אבינו גם מעבדיו כחלק מן הפיצוי הגדול לעשיו ,הלא שילח להגיד לו מראש כי קנה והשיג עבדים ושפחות כדי למצוא חן בעיניו ,ומדוע ברגע האמת של העברת הדורון לא נמצא אף עבד אחד בתוך מנחת הבהמות? ומתוך החרדה הנשגבת והדריכות הרוטטת האופפת את מחנה יעקב אבינו אל מול אימת עשיו, אנו פונים להתבונן בלשון הקודש של פסוקי התורה המאירים את עצם השליחות והערכות המנחה: “ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה ואשלחה להגיד לאדני למצוא חן בעיניך" (בראשית לב ,ו). והנה בהתבוננות זכה ובהירה בפרשיה זו ,עולה ומתעצמת התמיהה לראשונה .יעקב אבינו ע"ה טורח להודיע לעשיו מפורשות על עוצמת רכושו ועל היות עבדים ושפחות תחת ידו ,כדי לקנות את ליבו ולמצוא חן בעיניו .אך ברגע המכריע ,בבואו לערוך את המנחה שנאמר בה "וייקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו" ,הנה מצינו כי לקח אך ורק מן הבהמות ,ואילו העבדים נשמטו ולא נשלחו כלל בתוך הדורון .היעדרות זו תובעת בירור מעמיק אצל מפרשי התורה ומקראות גדולות ,להבין את פשר ההבדל בין הודעת השליחות הראשונה לבין נתינת המנחה בפועל. רש"י (בראשית לב ,ו) מפרש :עבד ושפחה ,אבא אמר לי לא מארץ כנען אתה נוטל אשה ,והלכתי לפדן ארם ,ועכבני לבן ,וקניתי עושר ועבדים ושפחות .יעקב אבינו ביקש להבהיר לעשיו שלא נתקיימה בו ברכת יצחק "הוה גביר לאחיך" המורה על עבדות ואדנות ,שהרי לא קנה זאת מחמת הברכות אלא מיגיעת כפיו בבית לבן. רבי אברהם אבן עזרא (שם) מפרש :ועבד ושפחה ,מקרא קצר ,כאילו אמר עבדים ושפחות, והודעת יעקב היתה בדרך ענוה ושפלות .כל דיבורו של יעקב להזכיר עבדים ושפחות לא בא אלא כדי להראות הכנעה בפני עשיו ולהפיג את קנאתו. הרמב"ן (שם) מפרש :ואשלחה להגיד לאדני ,להודיעך כי באתי לארץ והנני נכנע לפניך ,ושמא תרצה לקבל ממני מנחה ותמצא בי חן .והביאור הוא ,שמטרת ההודעה על העבדים הייתה להכין את הלב לקבלת הדורון ולהראות כי יש לו במה לפייסו ,אך בעצם המנחה הוגבל הדורון לסוג מסוים בלבד. הרד"ק (שם) מפרש :ועבד ושפחה ,כלל ,פירוש עבדים ושפחות ,והודיעו כל זה לומר שלא חסר לו דבר ואינו צורך לברכת אביו .הביאור בדבריו הוא ,שהזכרת העבדים בשליחות הראשונה הייתה חלק מביטול חשיבות הברכות בעיני עשיו ,ולא התחייבות לנתינתם כדורון. הרלב"ג (שם) מבאר :שהודיעו יעקב שיש לו עבדים ושפחות כדי להראות שאינו צריך לעזרתו ולחסדו ,אלא פונה אליו לשלום ולכבוד בלבד. החזקוני (שם) מפרש :ועבד ושפחה ,דרך כבוד אמר לו כן ,כאדם שאומר לחברו כל אשר לי לפניך. הספורנו (שם) מפרש :ואשלחה להגיד לאדני ,להודיע את ביאתי ,כדי שתרשה אותי לבוא לגבולך.

תרגום אונקלוס (שם) מפרש :והוה לי תורין וחמרין עאן ועבדין ואמהן ושדרת לאלפא לאזגדותא לאדוני למשכח רחמין בעיניך. תרגום יונתן (שם) מפרש :והוה לי תורין וחמרין עאן ועבדין ואמהן ושדרית לאודעא למרי למשכח רחמין בעיניך. הכלי יקר (בראשית לב ,יד) חידש :וייקח מן הבא בידו ,דוקא הבהמות שהם בידו וברשותו שלח לו מנחה ,אבל לא הרועים והעבדים ,לפי שנתגיירו ונשתחררו ואינם בידו של יעקב ,כיון שאין לאדם רשות להפקיר עבדיו שנכנסו תחת כנפי השכינה ולמסרם לעובד עבודת אלילים .הביאור בדבריו הנפלאים הוא ,שעל הבהמות הייתה ליעקב בעלות גמורה ובידו היו ,ואילו העבדים שכבר התגיירו ונשתחררו ויצאו מגדר עבדות כנענית ממשית ,שוב לא היו בידו ולא היה לו שום היתר להעבירם לרשות עשיו .ולכך נאמר כי ישאלך עשו למי אתה ולמי אלה לפניך ,כי אולי יחשוב ששולח לו מנחה הבהמות עם הרועים ,ואמרת לעבדך ליעקב ,וזה תשובה על שאלת למי אתה ,לומר הרועים אינם שלך ,זולת המנחה שלוחה לאדוני. רבי שלמה אפרים מלונטשיץ הכלי יקר (בראשית לב ,טז) מפרש :שם מבואר עוד ביתר שאת, שהעבדים והמנהיגים את המנחה הציבו גבול ברור ,והוזהרו להדגיש בפיהם כי הם עבדי יעקב ואינם חלק מן המנחה עצמה ,מפני שגופם אינו הפקר לינתן לרשות גוי. רבי אליעזר אשכנזי בספרו מעשה ה' (פרשת וישלח) חידש :על מה שנאמר וייקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו ,באה התורה ללמדנו שעבדים ושפחות לא היה בא בידו לתתם ,שהיו תחת כנפי השכינה ואין לו רשות לתתם לעובד עבודת אלילים .הביאור בדבריו המאירים הוא ,שמילה 'בידו' מורה על רשות הלכתית ,וכיון שהעבדים נסתופפו בצל הקדושה ,ניטלה מיעקב הרשות למסרם לידי עשיו .ולפי זה מסביר דבר נפלא במה שנאמר ואמרת לעבדך ליעקב מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו ,כי היה לו לומר מעבדך יעקב מנחה היא שלוחה ,אבל נתיירא יעקב שלא יחזיק עשיו בעבד המוליך את המנחה ויחשוב שגם העבד בכלל המנחה ,ולכך ציווה להם שאם עשו ישאל למי אתה, שישיב לעבדך ליעקב ,כלומר אין אני מכלל המנחה ,אבל המנחה שלוחה לך ,ולא אני בעצמי .וכן הוצרך יעקב לדקדק ולומר ,אם יאמר לכם למי אתה ומי אלה לפניך ,שיזהרו ולא יאמרו מנחה היא שלוחה בסתם ,שאם כן יובן שגם העבד בכלל המנחה ,אבל על שאלתו למי אתה ישיבו לעבדך ליעקב ,ועל שאלתו מי אלה לפניך ישיבו מנחה היא שלוחה. רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק המשך חכמה (בראשית לב ,יד) חידש :וייקח מן הבא בידו מנחה לעשו ,יתבאר על פי התוספתא במסכת עבודה זרה ,שהמוכר עבדו לגויים יצא לרשות שאינה רשות, ואינו רשאי למכרו או למסרו לעובד כוכבים שמא יצא לעבודה זרה ,ובזה אין רשות לרבו עליו להפקיעו ממצוות .הביאור בדבריו הקדושים הוא ,שמכל אשר היה ליעקב ,דהיינו צאן ועבד ,נתן לו רק את הבהמות ולא את העבדים ,שכן אין ידו ורשותו של רב משתרעת להפקיע את עבדו מיהדות וממצוות ולהפילו לרשות עבודת אלילים .וזהו שאמר מן הבא בידו ,ואין 'יד' אלא רשות משפטית והלכתית. ומתוך יסודות המקרא ומפרשי התורה המאירים את רוממות זהירותו של יעקב אבינו מלמסור נפש מי ישראל או עבד שנכנס תחת כנפי השכינה לידי גוי ,אנו פוסעים בדחילו ורחימו אל היכלה

הרם של תורת חז"ל בתלמוד הבבלי והירושלמי ,לברר את שורשי הדין ואיסור מכירת עבדים לחוץ לארץ ולעובדי כוכבים. בגמרא במסכת גיטין (דף מג ע"ב)" :תנו רבנן :המוכר עבדו לנעבד כוכבים ,יצא לחירות ,וצריך שטר שחרור מרבו ראשון .אמר רבן שמעון בן גמליאל :במה דברים אמורים? שלא כתב לו אונו, אבל כתב לו אונו – אונו זהו שחרורו .מאי טעמא? אמר קרא :וכל עבד איש מקנת כסף ,עבד איש ולא עבד נעבד כוכבים .כיון דאפקיעיה ממצוות – קנסוהו רבנן" .הביאור בדברי הגמרא הוא, שהעבד הכנעני שנכנס תחת רשותו של ישראל התחייב במצוות כאישה ,וכיון שהאדון המוכרו או מוסרו לגוי מפקיע אותו מקיום המצוות ומפילו לעבודת גילולים ,קנסו חכמים את האדון ואמרו שאיבד את בעלותו והעבד יוצא לחירות. רש"י (שם ,ד"ה כיון דאפקיעיה ממצוות) :מפרש ,שהעבד הזה היה חייב במצוות כאישה ,והמוכרו לגוי גורם לו שטומע עצמו בין הגויים ומבטל ממנו עול מצוות ,ולפיכך קנסו את המוכר והוציאו את העבד לחירות .הביאור בדבריו הקדושים הוא ,שאין לאדון רשות על גופו של העבד להפקיע ממנו קדושה וחיוב מצוות. תוספות (שם ,ד"ה המוכר עבדו) :חידשו ,וזה לשונם" :אפילו לא מכרו אלא שנתנו במתנה או משכנו אצל נעבד כוכבים ,כיון דבא לידי גוי ואפקעיה ממצוות ,קנסוהו רבנן ויצא לחירות" .הביאור בדברי התוספות הוא ,שכל נתינה או מסירה לרשות גוי ,ואפילו דרך דורון ומנחה ,אסורה מן הדין ומפקיעה את זכות האדון. בגמרא במסכת עבודה זרה (דף טו ע"א)" :אמר רב אדא בר אהבה :אין מוכרין עבד עברי לגוי ,ואין מוכרין עבד כנעני לגוי ,מפני שהוא מוציאו מרשות הקדושה לרשות הטומאה" .הביאור בדברי הגמרא הוא ,שהעברת עבד לידי נכרי היא מעשה הנחשב כהפקעת קדושה ,ואין האדם רשאי למכור או ליתן את הנספחים אל קדושת ישראל לידי עובדי כוכבים. רש"י (שם ,ד"ה אין מוכרין) :מפרש ,מפני שמפקיעו מן המצוות ומכניסו תחת ידו של עובד גילולים, והוי כמעביר מן הקדושה. בתלמוד ירושלמי במסכת גיטין (פרק ד הלכה ו)" :המוכר עבדו לחוצה לארץ – יצא לחירות ,המוכר עבדו לגוי – יצא לחירות .מה בין מוכר לחוצה לארץ למוכר לגוי? המוכר לחוצה לארץ – אפקעיה ממצות ארץ ישראל ,המוכר לגוי – אפקעיה מכל המצות כולן" .הביאור בדברי התלמוד הירושלמי הוא ,שחומרת המסירה לגוי חמורה אף ממסירה לחוצה לארץ ,מפני שהיא עוקרת מן העבד את עצם שיעבודו לתורה ולמצוות. ומתוך דברי חז"ל והגמרות בבבלי ובירושלמי ,אנו פוסעים בדחילו ורחימו אל היכלם המרומם של רבותינו הראשונים ,אשר העמיקו חקר להגדיר את יסוד איסור המסירה של עבד לידי גוי ואת חובת השימור של קדושת המצוות שחלה עליו. רבינו יצחק אלפסי הרי"ף (גיטין דף כב ע"ב מדפי הרי"ף) כתב" :המוכר עבדו לגוים ,יצא לחירות ,מפני שהפקיעו מן המצוות ,וקנסו אותו חכמים להוציאו מדעתו ולשחררו" .הביאור בדבריו הקדושים

הוא ,שמכיוון שהעבד כבר נכנס למקצת מצוות והורם מדרגת גוי גמור ,כל מעשה של מכירה או נתינה לגוי המבטל ממנו עול זה נחשב כעוולה חמורה המפקיעה את בעלות האדון מיד. רבינו משה בן מיימון הרמב"ם בספרו משנה תורה (הלכות עבדים פרק ח הלכה א) כתב" :המוכר עבדו לגוים ,או לגר תושב ,יצא העבד לחירות ,וקונסין את הרישון לפדותו מיד הגויים עד עשרה בדמיו ,וכותב לו שטר שחרור ,מפני שהפקיעו מן המצוות" .הביאור בדבריו הקדושים הוא ,שחיוב השמירה על העבד מפני נפילה לתרבות גויים הוא חוב מוחלט הרובץ על האדון ,וכל מסירה לידי נכרי ,אפילו לשם מתנה או חוב ,נאסרה לחלוטין מחמת הפקעת המצוות. רבינו אשר בפסקי הרא"ש (גיטין פרק ד סימן מב) מפרש :כי חומרת האיסור למכור עבד לגוי אינה רק משום הפסד המצוות של העבד עצמו ,אלא מפני שהאדון עובר על איסור סיוע והכנסת נפש שנכנסה תחת כנפי השכינה לתוך רשות הטומאה ,ועוד שקנסו חכמים את האדון שלא נהג כשורת הדין. רבינו מנחם המאירי בבית הבחירה (גיטין מג ע"ב) ביאר :שכל שבא העבד לרשות ישראל ,כבר נתקדש בקדושת מצוות הראויות לו ,ואין לאיש ישראל שום רשות ובעלות להפקיע קדושה זו ממנו ולהשיבו לטומאת הגויים ,לפי שאין אדם רשאי להוריד מדרגת קדושה שנכנסה תחת ידו. ומתוך דברי הראשונים ,אנו פוסעים אל היכלם המרומם של רבותינו האחרונים והפוסקים ,אשר העמיקו חקר לברר את גדרי האיסור של מכירת ונתינת עבד לעובד כוכבים ואת חובת השמירה על הקדושה שדבקה בו. מרן רבי יוסף קארו בספרו שולחן ערוך (יו"ר סימן שכז סעיף א) פסק" :המוכר עבדו לגוי ,אפילו רק למשכנו לו ,יצא העבד לחירות ,וקונסים את המוכר לפדותו מיד הגוי עד עשרה בדמיו ,מפני שהפקיעו מן המצוות" .הביאור בדבריו הקדושים הוא ,שאפילו מסירה כלשהי של העבד לידי גוי ,שאינה מכירה גמורה אלא שעבוד בעלמא או מתנה ,אסורה מן הדין ומביאה לקנס חמור ,לפי שאיבד האדון את רשותו ברגע שהביא להפקעת מצוותיו של העבד. רבי דוד הלוי סגל הט"ז (יו"ר סימן שכז) מפרש :כי טעם הקנס החמור שהטילו חכמים הוא מפני שהאדון גרם בידיו להוציא נפש מרשות הקדושה ולהכניסה לרשות הטומאה ,וכיון שנכנס העבד למקצת מצוות ,שוב אין לאדון רשות להפקיע ממנו חיוב זה. רבי יחיאל מיכל אפשטיין בספרו ערוך השולחן (יו"ר סימן שכז סעיף א) ביאר :כי הבעלות של איש ישראל על עבדו הכנעני אינה בעלות מוחלטת לעשות בו כרצונו ,אלא קשורה היא בחיובו של העבד במצוות ,וכיון שהורם העבד מדרגת עובד גילולים ,ניטלה מן האדון הרשות להפילו חזרה לרשות עבודת אלילים. רבי אברהם אבלי הלוי גומבינר בספרו מגן אברהם (או"ח סימן שד סק"ח) מחדש :כי חובת שמירת העבד מלחלל שבת ולעבור על מצוות היא חובה הלכתית מוחלטת הרובצת על האדון ,וכל שמקטין את יכלתו של העבד לקיים מצוות עובר על איסור חמור. בנתיבות המשפט (חו"מ סימן רעה סק"א) מפרש :שהוראת הכתוב וההלכה מונעת מן האדם למכור

או ליתן דבר שיש בו זיקת קדושה לרשות גוי ,ועל כן אין שום תוקף למכירה או נתינה המפקיעה קדושה ואינה תופסת כלל להורדתו בדרגה. ומתוך דברי הפוסקים והאחרונים ,אנו באים אל היכלם של גדולי הדורות המאוחרים יותר ובני דורנו ,אשר העמיקו חקר לברר את שורש הדין והחמרה הנוראה במסירת נפש שנכנסה תחת כנפי השכינה לידי גוי ,ופשטו את הספקות העולים מתוך פועלו של יעקב אבינו ע"ה. הגר"י זילברשטיין בחשוקי חמד (קידושין מד ע"א) חידש :כי יסוד האיסור למכור או ליתן עבד לגוי אינו נובע רק מקנס חכמים גרידא ,אלא מפני שעצם כניסתו של העבד למצוות יוצרת בו קדושה הגוברת על זכות הבעלות הממונית של האדון .הביאור בדבריו המאירים הוא ,שכיון שהעבד חייב במצוות ,שוב אין לאדון שום רשות משפטית או הלכתית להפקיע ממנו חיוב זה ולהפילו לרשות עבודת אלילים ,ולפיכך לא היה בא בידו של יעקב אבינו לכלול עבדים במנחה שנשלחה לעשיו. רבי אליעזר אשכנזי בספרו מעשה ה' (פרשת וישלח) ביאר :בדיוק נפלא את דקדוק לשונו של יעקב אבינו אל עבדיו .עבדים ושפחות לא היה בא בידו לתתם ,שהיו תחת כנפי השכינה ואין לו רשות לתתם לעובד עבודת אלילים ,ולפיכך ציווה להם שאם ישאלם עשיו 'למי אתה' ,ישיבו 'לעבדך ליעקב' ,להבהיר שאינם מכלל המנחה אלא רק מנהיגים אותה ,ואילו על השאלה 'ומי אלה לפניך' ישיבו 'מנחה היא שלוחה' ,כדי שלא יטעה עשיו לחשוב שגם העבדים עצמם ניתנו לו כדורון. רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק במשך חכמה (בראשית לב ,יד) מפרש :כי הביטוי 'מכל הבא בידו' מורה מפורשות על גבולות הרשות ההלכתית .ידו של אדם אינה משתרעת על מה שאין לו רשות עליו ,ומכיוון שאין לאדם רשות להפקיע עבד מיהדות וממצוות ,ניטלה מיעקב הבעלות להעביר עבדים לרשות עשיו. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו שו"ת יביע אומר (חלק ח יורה דעה סימן יא) מפרש :כי חובת הריחוק ממסירת נפש שנכנסה תחת כנפי השכינה לידי עובדי כוכבים היא יסוד מוסד בהלכה ,ואין שום היתר להפקיע אדם מחיוב מצוות אפילו לשם פיקוח נפש או פיוס שונאים ,מפני שהקדושה שדבקה בו אינה ניתנת למחילה ולמסירה. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (בראשית ,סימן נו) מבאר :שמעשיו של יעקב אבינו מלמדים אותנו את הגדרת הבעלות על פי התורה .בעלות ממונית מוגבלת תמיד על ידי גדרי המצוות והקדושה ,וכאשר חפץ או אדם מגיע למדרגה של חיוב מצוות ,פוקעת מיד יכולתו של האדם לנהוג בו מנהג ממוני הפוגע באותה קדושה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (חלק ג עמוד שעה) חידש :כל שלא הותרה הפעולה על פי דין תורה ,אין לאדם שום יכולת להשתמש בעבדיו או באנשי ביתו כמנחה וכדורון למי שאינו מצווה במצוות ,וזהו עומק הדין של 'מן הבא בידו' – רק מה שברשותו ההלכתית המלאה מותר בנתינה. ומתוך בירור יסודות הדברים בשיטות חז"ל ,הראשונים ,והפוסקים ,אנו יורדים אל שולחן המעשה ,לתרגם את יסודות הסוגיה למציאות החיים ולגדרי ההלכה הנגלים לנו: ונראה לבאר ולהסביר כי הנפקא מינא הראשונה הנוגעת הלכה למעשה היא הגדרת גבולות

הבעלות הממונית מול חובת השמירה על הקדושה .מתוך דברי המשך חכמה ,הכלי יקר ומו"ר בספרו חשוקי חמד עולה יסוד ברור :אין לאדם בעלות מוחלטת על משאב ,חפץ או אדם ,כאשר נתינתם או השימוש בהם כרוכים בהפקעת קדושה או בביטול מצוות .גם כאשר אדם נדרש לפייס יריב או להציל את עצמו מממון או מסכנה ,אין הוא רשאי להשתמש בדבר שאינו מוגדר 'בידו' מבחינה הלכתית ,שכן רשותו הממונית נעצרת במקום שבו מתחילה קדושת התורה. ונראה עוד לבאר נפקא מינא נוספת לעניין זהירות בניסוח דיבורו של האדם ומניעת טעויות אצל הזולת .מתוך דברי ספר מעשה ה' עולה הנהגה מעשית חמורה .יעקב אבינו הקפיד להורות לעבדיו במדויק מה להשיב על כל שאלה ושאלה ,כדי שלא ייווצר רושם מוטעה כאילו הם עצמם חלק מן הדורון .מכאן נלמד הלכה למעשה ,כי בפירוק סכסוכים ,בהעברת מתנות או בביצוע עסקאות מורכבות ,חובה על האדם להגדיר בדיוק מוחלט מה כוללת העסקה ומה נשאר מחוץ לתחום ,כדי למנוע ספקות ,תביעות בטעות או גזל. ונראה להוסיף עוד נפקא מינא נכבדה ומחודשת לעניין אחריות האדם על הנספחים אליו ולתחום השפעתו .העבדים והשפחות שנכנסו תחת צל קורתו של יעקב אבינו ונכנסו תחת כנפי השכינה .מתוך הדין הפסוק בשולחן ערוך ובפוסקים נלמד ,שאדם שהכניס תחת חסותו אנשים, עובדים או תלמידים והביאם לזיקה של קדושה ומצוות ,נושא באחריות מוחלטת לשלומם הרוחני. אסור לו להפקירם ,למסרם לסביבה קלוקלת או להקריב את מדרגתם הרוחנית לטובת רווח אישי או שקט תעשייתי. ומתוך בירור גדרי ההלכה והנפקא מינות למעשה ,אנו מעפילים אל עומקה של המחשבה העליונה ,לברר את הרעיון הכמוס והנשגב העולה מתוך נפתולי הסוגיה הזו. ונראה לבאר ולהסביר כי החקירה הזו בסיבת הימנעותו של יעקב אבינו משילוח עבדים כחלק מן המנחה לעשיו אינה רק ניתוח דיני בעלות וממונות ,אלא היא חושפת את תפיסת עולמו הטהורה של האדם המאמין ביחס לערכם הסגולי של הנספחים אל הקדושה .יעקב אבינו מלמדנו כי נפש אדם שנתעלתה ונכנסה תחת כנפי השכינה איננה מטבע עובר לסוחר ואינה משכון הפקר שניתן להקריבו על מזבח הפיוס או הדיפלומטיה .גם כאשר החרב מונחת על הפיקוח ונשקפת סכנה גדולה מארבע מאות איש החמושים בחרבות ,אין האדם רשאי למכור את הנשמה ,להפיל נפש חפשיה לרשות הטומאה ,או לפרוק מעליה את עול המצוות כדי להרוויח שקט ורווחה אישית. ונראה עוד להרחיב ולהביא ,כי בעצם הדקדוק המופלא שציווה יעקב את עבדיו להפריד בין זהותם האישית לבין המנחה המובלת בידם ,נחשף יסוד כביר בגבולות השחרור והנאמנות .העבדים הללו הלכו בראש המחנה ,הנהיגו את הבהמות אל מול פני הסכנה ושימשו כשלחי יעקב ,אך בו בזמן הוזהרו לבל ישתעבדו נפשית או ממונית לעשיו הרשע .יעקב אבינו מעניק לעבדיו את מלוא הגיבוי והחירות הרוחנית ,ומלמד אותם ואותנו כי גם כאשר נגזר על האדם לבצע שליחות מורכבת בעולם החומר ולבוא במגע עם כוחות זרים וקשים ,עליו לשמור על חירות פנימית מוחלטת, לדעת למי הוא שייך באמת ,ולא לתת לשום גורם חיצוני לנכס את זהותו וקדושתו. ונראה להוסיף ולבאר ,כי הביטוי 'מכל הבא בידו' מלמד על עומק היושר האלוקי המנחה את

האבות הקדושים .היד האישית של האדם אינה מוגדרת לפי יכולתו הפיזית לקחת ולתת ,אלא לפי גדרי הצדק וההלכה .מה שאינו ראוי ואינו מותר לתת – אינו נחשב כלל כנמצא 'בידו' של האדם. היכולת להציב גבול מוחלט לרכוש ולהשפעה מתוך ציות לדין תורה ,היא היא המעמידה את יעקב אבינו במדרגת אמת ,ומראה כי גם בתוך המאבק הנורא על קיומו ועל קיום ביתו ,אין הוא סוטה כהוא זה מצדקת המשפט ומכבוד הנפש שנכנסה תחת צל הקדושה. ומתוך בירור עומק הרעיון הרוחני ,אנו צועדים אל מסתורי נפש האדם ,אל זעקת הלב הכמוסה, ואל בירור יסודות האמונה והביטחון בהשגחה הפרטית. ונראה לבאר ולהסביר כי ההכרה בעובדה שאין אדם רשאי להפקיר נפש הנספחת אל הקדושה למען שקט אישי או רווח טקטי ,נוגעת בנימי הנפש העמוקים ביותר של האדם בעבודת ה' שלו. בעוד שהאדם עלול להתפתות ולהקריב ערכים רוחניים ,ערכי משפחה ,או את חינוך הנסמכים עליו כדי למצוא חן בעיני סביבה זרה או כדי להפיג מתחים חיצוניים ,בא יעקב אבינו ומלמד את הנפש את חובת הנאמנות הפנימית .הנפש נדרשת להבין כי מה שהופקד בידה ונכנס תחת צל הקדושה הוא פיקדון אלוקי שמור ,ואין שום חרדה או לחץ חברתי היכולים להצדיק את מסירתו לידי כוחות המרוקנים אותו מרוחניותו. ונראה עוד להרחיב ,כי הציווי המפורט שציווה יעקב את עבדיו להכריז 'לעבדך ליעקב' ולשמור על זהותם מול עשיו ,מעניק עוצמה פנימית אדירה על כוחה של זהות לא מתפשרת .בתוך המפגש המאיים עם פסיפס החיים המורכב ועם גלי העולם הזה ,הנפש לומדת שלא להתבטל ולא להביא לידי טעות בזהותה העצמית .היכולת של האדם לעמוד בקומה זקופה ,להגדיר בבהירות את גבולותיו ,ולדעת למי הוא משועבד באמת ,היא היא המעניקה לו חוסן נפשי ומגינה עליו מנפילה לתוך מצולות העבודה הזרות והשעבוד היצרי. ונראה להוסיף ולבאר ,כי הדיוק הציורי בלקיחת 'מן הבא בידו' בלבד משקף את מנוחת הנפש של המאמין השלם .ככל שהאדם מעמיק את יישוב הדעת שלו ומבין כי אין לו בעולם אלא מה שהתירה לו התורה ונתנה בידו ביושר ,כך הוא משתחרר מן הרדיפה הבלתי פוסקת אחר משאבים שאינם שלו .האדם המאמין צועד בעולמו מתוך רוגע וביטחון ,ביודעו כי גבולות ההלכה והמוסר אינם מצרים את צעדיו ,אלא הם הם השומרים על טהרת נפשו ,על חירותו האמיתית ועל שלמות ביתו. ומתוך ההתבוננות ברוממות הנפש ובסוד הנאמנות והחירות הפנימית ,אנו מתכנסים אל הבירור הנוקב של המצפן המוסרי הפנימי ,הנבנה בתוכנו מתוך הזעקה והבירור של הסוגיה. ונראה לבאר ולהסביר כי הלימוד המוסרי הגדול הבוקע מתוך בירור זהירותו של יעקב אבינו מלכלול עבדים במנחתו אינו הטפה ערטילאית ,אלא תביעה פנימית זכה וישרה המכוונת אל מידת הגינותו ואחריותו של האדם כלפי התלויים בו .כאשר התורה מלמדת אותנו כי יעקב נמנע מלמסור עבדים לעשיו מפני שהיו תחת כנפי השכינה ואינם ברשותו להפקירם ,היא מעמידה יסוד מוסרי כביר :אדם אינו רשאי להשתמש באנשים החוסים בצלו ,במועסקיו או בכפופים לו ככלי משחק לפתרון בעיותיו האישיות .המוסר הישר תובע מן האדם לראות בכל נפש ישות עצמאית בעלת ערך וקדושה ,ולא חפץ שניתן להקריבו למען נוחות ,שקט או ריצוי גורמים חיצוניים.

ונראה עוד להרחיב ולהביא ,כי מול הנטייה האנושית להתפשר על עקרונות בשעת דחק ולמכור ערכים תמורת רווח טקטי ,המוסר העולה מהנהגת יעקב אבינו תובע מאיתנו יושר ללא חת וגבולות ברורים .העובדה שיעקב הקפיד להורות לעבדיו להבהיר מפורשות 'לעבדך ליעקב' כדי שלא יטעו לראות בנפשם חלק מן המנחה הממונית ,מעמידה מצפן מוסרי של אמת ודיוק בלתי מתפשר. האדם לומד כי גם במצבי מצוקה ומבוכה ,עליו לנהוג בשקיפות גמורה ,להימנע מליצור רושם מוטעה ,ולשמור מכל משמר על כבודם וחרותם של הסובבים אותו. ונראה להוסיף ולבאר ,כי בירור גבולות הבעלות של 'מן הבא בידו' מציב בפנינו חובת אחריות מוסרית להכיר במגבלות כוחנו וזכויותינו .כאשר האדם מבין שאין לו רשות ובעלות מוסרית על מה שהוגדר מחוץ לתחום צדקתו ,הוא נגמל מן התפיסה הכוחנית הרואה בכול משאב זמין .התיקון המוסרי דורש מאיתנו להבחין תמיד בין מה שניתן לנו ברשות ובדין לבין מה שאינו בידנו ,ולפעול תמיד מתוך גדרי ההלכה והמוסר הזכים המבטיחים את שמירת כבוד האדם ויישובו של עולם. ומתוך כך ,ניקח עמנו תובנות עמוקות וסלולות למסע חיינו ביום יום :ראשית ,ההכרה העמוקה כי אדם אינו רשאי להקריב את שלומם הרוחני או האישי של התלויים בו והחוסים בצילו למען רווח טקטי ,נוחות אישית או ריצוי גורמים חיצוניים. שנית ,הזהירות המופלגת בשקיפות הדיבור ובבירור גבולות הבעלות והסמכות ,מתוך הבנה כי חירות הנפש והליכה בנתיבי ההלכה והאמת הן המעניקות לאדם את מנוחת הנפש ואת החוסן הפנימי בכל ארחות חייו.

עיקר העניין: התובנה העמוקה והסופית העולה מכל מרחבי סוגייתנו היא ,שחסות רוחנית וקדושה שנכנסה תחת ידו של האדם אינן ניתנות להפקרה או למסירה ,ואין האדם רשאי להשתמש בנפשות הנסמכות עליו כדורון וכמשכון לפיוס שונאים. בין אם נבאר כדברי השרביט והמאור בספר מעשה ה' שהעבדים והשפחות שנכנסו תחת כנפי השכינה לא היו 'בידו' של יעקב אבינו לתתם לעובד עבודת אלילים ולפיכך דקדק להורותם לומר 'לעבדך ליעקב' כדי להפקיע עצמם מן המנחה ,ובין אם נדייק כדברי המשך חכמה והכלי יקר שגדר 'מן הבא בידו' מורה שאין לאדם רשות הלכתית ובעלות להפקיע עבד ממצוות ומיהדות ולהפילו לרשות עבודת גילולים ,ובין אם נביא את יסודם של מרן בשולחן ערוך ,הפוסקים ומו"ר בספרו חשוקי חמד שהקדושה שדבקה בעבד גוברת על הבעלות הממונית – מתבהרת האמת הנצחית כי הנאמנות לערכי הקודש ולכבוד הנפש היא המצפן הבלעדי המנחה את צעדי המאמין. כאשר האדם נזהר מלהקריב את קדושת הנסמכים עליו ושומר על גבולות הדין והאמת ,הוא זוכה להעמיד את ביתו ואת פועלו על אדני הנצח .בכל עת שבה אנו דבוקים בתורת אמת ואיננו מתפשרים על ערכי הקודש בשעת הדחק ,אנו זוכים לסייעתא דשמיא ולשמירה אלוקית מעליוני העליונים.