האם מותר לאדם לומר שיש לו יותר ממה שמגיע לו? הוכח מפרשת השבוע!
האם מותר לאדם לומר שיש לו יותר ממה שמגיע לו? הוכח מפרשת השבוע! רוחות קרות נושבות בלילה האפל בערבות יבוק ,ומים סוערים מבעבעים בחושך כשאדים דקים של טל בוקר מתמרים מבין עצי השיטה .דממת יראת כבוד חופפת על הפחד הגדול ,ומפחידיו של הלילה מתלכדים לחרדה נשגבת .יעקב אבינו עומד יחידי ,נרעד כולו מתחתיות נפשו ,נכון למפגש המכריע אל מול עשיו ואותם ארבע מאות איש החמושים…
האם מותר לאדם לומר שיש לו יותר ממה שמגיע לו? הוכח מפרשת השבוע! רוחות קרות נושבות בלילה האפל בערבות יבוק ,ומים סוערים מבעבעים בחושך כשאדים דקים של טל בוקר מתמרים מבין עצי השיטה .דממת יראת כבוד חופפת על הפחד הגדול ,ומפחידיו של הלילה מתלכדים לחרדה נשגבת .יעקב אבינו עומד יחידי ,נרעד כולו מתחתיות נפשו ,נכון למפגש המכריע אל מול עשיו ואותם ארבע מאות איש החמושים בחרבות שלוף .בתוך הערפל הסמיך ,בעוד ליבו הומה תפילה זכה ,בוקעת זעקת נפש נפלאה מבין שפתותיו ,זעקה המרעידה את גנזי המרומים" :קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך ,כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות”. והנה מתוך זעקה זכה זו של יעקב אבינו ע"ה ,מתעוררת סערה אדירה בהיכלי הלימוד ,עת אנו מתבוננים בדיבורו של האדם מול קונו ומול חבריו .הלא עומדת לפנינו פסיקתו החמורה של הגאון ים של שלמה ,הקובע בנחרצות כי אסור לו לאדם לומר בפיו כי קבלתו וממונו הם יותר ממה שמגיע לו לפי מעשיו ,שהרי באמירה זו הוא כביכול מטיח דברים כלפי מעלה ואומר שהקדוש ברוך הוא ותרן ,וכל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן יוותרו חייו .ואם כן ,תמהים ובאות תהיות עצומות :איך עמד יעקב אבינו ,בחיר האבות ,והכריז בקול רם "קטנתי מכל החסדים" ,הלא לכאורה בדברים אלו הציג עצמו כמי שקיבל מעל ומעבר למגיע לו לפי מעשיו ,וכיצד התירה תורתנו הקדושה אמירה זו שאין הנדון והדיבור בה משתמעים לשני פנים? ומתוך המורא הגדול והחרדה הנשגבת האופפים את פחדו של יעקב אבינו בליל המעבר ביבוק, אנו פונים להתבונן בלשון הקודש של פסוק התורה המאיר את תפילתו הזכה והטהורה: “קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות" (בראשית לב ,יא)
והנה בהתבוננות זכה בפסוק זה ,עולה ומתעצמת התמיהה מתוך נושא דיבורו של האדם .יעקב אבינו ע"ה עומד בפני בורא עולם ומכריז בפה מלא כי קטנו זכויותיו מלהכיל את כל החסד והאמת שהורעפו עליו .אך כאשר נבוא לעיין בהוראת ההלכה בדיבורו של אדם ,מצינו מבוכה רבה ,שהרי יש מן הפוסקים שאסרו לאדם לומר כי יש לו יותר ממה שמגיע לו לפי מעשיו מחמת חשש אמירת 'ותרן' .לפיכך תובע מאיתנו הכתוב לעיין בעין בוחנת בדברי מפרשי התורה ומקראות גדולות, להבין את עומק כוונת דיבורו של יעקב אבינו. רש"י (בראשית לב ,יא) מפרש :קטנתי מכל החסדים ,נתמעטו זכויותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמדי ,לכך אני ירא שמא מאז שהבטחתני נתלכלכתי בחטא ,ויגרום לי להמסר ביד עשו. יעקב אבינו לא אמר חלילה שקיבל מתנת חינם שאינה מגיעה לו בדין ,ואף לא הטיח שכר שלא ביושר ,אלא חשש שמא הקב"ה כבר שילם לו את זכויותיו ושכרו בעולם הזה מתוך החסדים העצומים שעשה עמו ,ועל כן נתמעטו זכויותיו השמורות לו לעת צרה. רבי אברהם אבן עזרא (שם) מפרש :קטנתי ,חסרתי ,כאדם שאומר חסרתי כוח מלקבל כל החסדים האלה ,או כוונתו שהיה קטן ושפל בעיני עצמו מלהיות ראוי לחסדים גדולים כאלו.
הביאור בדבריו הוא ,שמודעות זו של יעקב היתה מידת ענווה פנימית והכרה בגדולת הבורא ,ולא קביעה הלכתית על אופן הנהגת השכר והעונש בשמיים. הרמב"ן (שם) מפרש :קטנתי מכל החסדים ,אמר ,אני חייב להודות לך על כל החסד והאמת שעשית עמדי ,כי קטנתי מכולם ,כלומר שלא הייתי ראוי להם ,אבל עשית עמי חסד חינם ,ועתה אני ירא פן תעזבני ביד עשו .הביאור בדבריו הקדושים הוא ,שחסדי ה' עם האבות הם בבחינת חסד ואמת ,ויעקב התפלל על פי מדת הרחמים והחסד העליון. הרד"ק (שם) מפרש :קטנתי מכל החסדים ,מעטו זכויותי מכל החסדים שעשית עמדי ,כי כל חסד שאתה עושה עם האדם מנכה לו מזכויותיו .הביאור בדבריו הוא ,שכאשר האדם מקבל טובה בעולם הזה ,ניכרים ונפחתים ממאזן זכויותיו ,ולפיכך דאג יעקב שמא חסרה לו זכות לעמוד אל מול עשיו. הרלב"ג (שם) מבאר :שכוונת יעקב באומרו קטנתי היתה להראות הכנעה גמורה לפני ה' ,ולהודות כי כל הטובות שבאו עליו אינן מחמת כוחו ועוצם ידו אלא מאת ההשגחה העליונה. החזקוני (שם) מפרש :קטנתי ,נעשיתי קטן ודל מלהכיל את גודל החסד. הספורנו (שם) מפרש :קטנתי מכל החסדים ,לא הייתי ראוי אל החסדים והאמת שעשית עמדי, לפי שלא עבדתיך כפי מה שראוי לפי הטובות שקבלתי. בתרגום אונקלוס (שם) מפרש :זעירן זכוותי מכל חסדין ומכל קושטא דעבדת עם עבדך. בתרגום יונתן (שם) מפרש :זעירא הויאת זכותי מכל חסדיא ומכל קושטא דעבדת עמדי. הכלי יקר (בראשית לב ,יא) מפרש :קטנתי מכל החסדים ,לפי שכל החסדים שעושה הקדוש ברוך הוא עם האדם מביאים אותו לידי ענוה ושפלות ,שככל שרואה חסדי ה' עליו כך הוא נעשה קטן בעיני עצמו .הביאור בדבריו הנפלאים הוא ,ש'קטנתי' אינה אמירה ממונית או משפטית על שכר ועונש ,אלא תחושת ענווה והתבטלות הנובעת מתוך ראיית שפע חסדי ה’. רבי אליעזר אשכנזי בספרו מעשה ה' (פרשת וישלח) מפרש :שדיבורו של יעקב אבינו הושמע מתוך עומק התפילה והתחנונים ,שבהם האדם מציג את עצמו כרש ודל הזקוק לרחמים גמורים, ואין בזה משום קביעת עמדה שהקב"ה ותרן ,אלא פנייה אל מדת הרחמים. רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק בספרו משך חכמה (בראשית לב ,יא) מחדש :כי יש חילוק יסודי בין מי שמקבל שכר בעולם הזה על ידי זכות אבות לבין המקבל בזכות עצמו ,ויעקב אבינו תלה את כל החסדים בזכות אבותיו ,ובזה אין שום חשש של אמירת 'ותרן' ,שהרי זכות אבות מסייעתו. בספר גן רווה (פרשת וישלח) חידש :ליישב את תמהון המהרש"ל עפ"י מה שהביא במדרש רבה (בראשית רבה פ ,ד) ,שיעקב אבינו אמר תיבת 'קטנתי' בלשון בתמיהה .והכי קאמר :וכי קטנתי עכשיו ממה שהייתי קודם? שעד עתה עשית עמדי חסדים ואמת כי במקלי עברתי וגו' ,ועכשיו למה לא תעשה חסד שלא יבוא עלי עשו? וכי עכשיו שעם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו קטנתי בזכויותיי? ולפי פירוש זה מיושב תמהון המהרש"ל כפתור ופרח ,שהרי יעקב לא אמר כלל שיש לו יותר ממה שמגיע לו ,אלא אדרבה ,תמה וביקש בזכות צדקתו ומצוותיו.
ומתוך יסודות המקרא ומפרשי התורה המאירים את רוממות ענוותו ותפילתו של יעקב אבינו, אנו פוסעים בדחילו ורחימו אל היכלה הרם של תורת חז"ל בתלמוד הבבלי והירושלמי ,לברר את שורשי הדין באיסור אמירת הקדוש ברוך הוא ותרן ואת גדרי ניכוי הזכויות בעת קבלת החסדים. בגמרא במסכת בבא קמא (דף נ ע"א)" :אמר רבי חנינא :כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן הוא – יוותרו חייו ,אלא מאריך אפיה וגבי דידיה" .הביאור בדברי הגמרא הוא ,שאין הקדוש ברוך הוא מוותר על הדין ואינו מעביר על העבירות בלא משפט ,אלא נוהג במידת ארך אפיים ומשלם לאדם כפועלו בדין ישר ובמשפט צדק. רש"י (שם ,ד"ה יוותרו חייו) :מפרש ,יתפרקו מעייו ,כלומר יוותר הקרב שלו .הביאור בדבריו הקדושים הוא ,שלשון 'יוותרו' מורה על הפקעת החיים והתרתם ,מפני שהטוען שהקב"ה ותרן מעוות את מידת המשפט האלוקית ומשקר ביסוד ההנהגה. בגמרא במסכת שבת (דף לב ע"ב)" :אמר רבי ינאי :לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס ,שמא אין עושין לו נס ,ואם עושין לו נס – מנכין לו מזכויותיו .אמר רבי חנין :מאי קראה? קטנתי מכל החסדים ומכל האמת" .הביאור בדברי הגמרא הוא ,שכל חסד ונס שהקב"ה עושה עם האדם בעולם הזה איננו מתנת חינם המבטלת את הדין ,אלא נגבה ומנוכה ממאזן זכויותיו של האדם ,כפי שלמדנו מפורשות מתפילתו של יעקב אבינו. רש"י (שם ,ד"ה מנכין לו) :מפרש ,ממעטין לו זכויותיו למעלה ,לפי שקיבל שכרו במקצת .הביאור בדבריו הקדושים הוא ,שאין כאן וותרנות של הבורא ,אלא הנהגה מדוקדקת שבה השכר המגיע לאדם משולם לו בעולם הזה על ידי החסדים ,וממילא נתמעטו זכויותיו השמורות לו. בגמרא במסכת תענית (דף כ ע"ב)" :מעשה ברבי אלעזר ברבי שמעון שבא ממגדל גדור מבית רבו ...ואמר :כמה מכוער אדם זה ,שמא כל בני עירך מכוערים כמותך? אמר לו :איני יודע ,אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית .כיון שידע רבי אלעזר שחטא ,ירד מן החמור והיה משתטח לפניו ...עד שהביאו לביתו ,ואף על פי כן אמר להם :יפה עשיתם ,ובלבד שלא יהיה רגיל לעשות כן" .הביאור בדברי הגמרא הוא ,שמידת הענווה וההכרה בשפלות האדם מול בוראו אינה נחשבת כפגיעה בכבוד שמיים ,אלא כאמת צרופה המביאה את האדם לחרטה ולהכנעה. בתלמוד ירושלמי במסכת שקלים (פרק ה הלכה ב)" :אמר רבי אחא :כל מי שהוא אומר שהרחמן ותרן הוא – יתווים בני מעויו ,אלא ממוכיה ומאריך רוחיה" .הביאור בדברי התלמוד הירושלמי הוא, שהקב"ה אינו מוותר על שום דבר ,אלא משלם וממתין בסבלנות וגובה את שלו בדין. ומתוך דברי חז"ל והגמרות בבבלי ובירושלמי ,אנו פוסעים בדחילו ורחימו אל היכלם המרומם של רבותינו הראשונים ,אשר העמיקו חקר להגדיר את יסוד איסור הטענה שהקב"ה ותרן ואת עומק פירוש דברי יעקב אבינו ע"ה. רבינו יצחק אלפסי הרי"ף (בבא קמא דף יט ע"ב מדפי הרי"ף) כתב" :אמר רבי חנינא :כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן הוא – יוותרו חייו ,אלא מאריך אפיה וגבי דידיה" .הביאור בדבריו הקדושים הוא, שהנהגת הבורא יתברך מושתתת על מידת המשפט והאמת ,ואינספור החסדים שעושה עמנו אינם נובעים מוותרנות המבטלת דין ,אלא ממאור פנים ומאורך רוח.
רבינו משה בן מיימון הרמב"ם בספרו משנה תורה (הלכות תשובה פרק ג הלכה יד) כתב" :כל מי שאומר שהקדוש ברוך הוא ותרן הוא ,ואינו גובה מן האדם על מעשיו ,אינו אלא טועה ,אלא כפועלו של אדם הוא משלם לו" .הביאור בדבריו הקדושים הוא ,שאמונת יחוד ה' כוללת את ההכרה בצדקת משפטו ,וכל הופעה של חסד בעולם מחושבת בדקדוק רב מול זכויותיו של האדם או מול הנהגת זכות אבות. רבינו אשר בפסקי הרא"ש (בבא קמא פרק ה סימן ב) מפרש :כי חומרת האיסור לומר שהקב"ה ותרן היא מפני שהאומר כן עוקר את יסוד היראה והיראה מפני הדין ,ומביא את בני האדם לסמוך על סליחה בלא תשובה ובלא מירוק זכויות. רבינו מנחם המאירי בספרו בית הבחירה (שבת לב ע"ב) ביאר :שמה שאמר יעקב אבינו 'קטנתי מכל החסדים' ,אין פירושו שקיבל שכר בחינם ללא זכות ,אלא שחשש שמא בחסדים הגדולים שנעשו עמו בעולם הזה כבר נגבו ונפדו זכויותיו ,וכיון שנפחתו זכויותיו שוב אינו מוחזק בזכות עצמו אלא צריך לרחמים ולזכות אבות. ומתוך דברי הראשונים ,אנו פוסעים אל היכלם המרומם של רבותינו האחרונים והפוסקים, אשר העמיקו חקר לברר את שורש המחלוקת בין המהרש"ל למגן אברהם ,ופשטו את התמיהות העצומות העולות מתוך דיבורו של האדם מול קונו ומול זולתו. רבי שלמה לוריא בספרו ים של שלמה (בבא קמא פרק ה סימן כג) כתב" :לא יאמר אדם יש לי יותר ממה שהיה ראוי לי לפי מעשי ושעובדי נגד ה' ,דאם כן הויא כאומר שהקב"ה ותרן וזה אסור לומר, כמבואר בגמרא במסכת בבא קמא (דף נ ע"א) ,אלא שיסיים זולת דזכות אבות מסיעתו" .הביאור בדבריו הקדושים והתקיפים הוא ,שאדם המכריז בפה מלא כי שפע נכסיו וטובותיו הם למעלה ולמדוד ממדרגתו וממעשיו הרעים ,הרי הוא מטיל פגם בהנהגת המשפט העליון ומציג את הבורא יתברך כמי שמוותר על הדין ומעניק מתנות חינם בלא חשבון .ולפיכך פסק ,שאם רוצה האדם לומר לשון זו ,חובה עליו לסייג את דבריו מפורשות ולהתלות בזכות אבותיו המסייעת לו. המגן אברהם (או"ח סימן קנ"ו סק"ב) חולק על דברי המהרש"ל וכתב" :ומותר לאדם לומר יש לי יותר ממה שמגיע לי לפי מעשי ,ואין בזה משום אומר הקדוש ברוך הוא ותרן ,מפני שהקב"ה נותן שכר טוב ליראיו מעל ומעבר בדין חסד ורחמים ,אך אינו מותר עבירה ומאריך אף" .הביאור בדבריו המאירים הוא ,שמידת הטוב והחסד של הקדוש ברוך הוא היא מרובה ומשלמת שכר בעין יפה ובנפש חפצה ,ומשום כך אין האמירה שקיבל טובות מעל למעשיו נחשבת כהטחת דברים או כייחוס וותרנות חלילה ,שהרי על העבירות אין הקב"ה מוותר כלל אלא גובה בדין וברחמים. באליה רבה (או"ח סימן קנ"ו) מפרש :ומבאר את שיטת המגן אברהם ,כי כשאדם אומר 'יש לי יותר ממה שמגיע לי' ,אין כוונתו לומר שהקב"ה עיוות את המשפט ,אלא שהוא מביע ענווה ושפלות רוח ,ומכיר בכך שמידת הרחמים והחסד של השם יתברך משפעת עליו מתנת חנם מצד חסדו הרחב ,ואינו נחשב כאומר שהקב"ה ותרן על החטאים. רבי שמעון יהודה שקופ בספרו שערי יושר (שער ה) מחדש :ביאור עמוק בגדרי השכר והחסד. יש חילוק יסודי בין משפט העונש והחטא ,שבו אין שום וותרנות כלל ועל זה אמרו 'יוותרו חייו',
לבין השפעת הטובה והשכר ,שבה הנהגת הבורא היא לפנים משורת הדין ובריבוי חסד .ולפיכך, הדיבור על ריבוי חסדים אינו סותר את מידת המשפט. ומתוך דברי הפוסקים והאחרונים ,אנו באים אל היכלם של גדולי הדורות המאוחרים יותר ובני דורנו ,אשר העמיקו חקר לברר את שורש היסוד הזה ,ותירצו את תמהון המהרש"ל על דברי יעקב אבינו ע"ה מתוך דרכים שונות ומאירות. הגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד (בבא קמא נ ע"א) חידש :כי יסוד החילוק בין אמירה שיש בה משום 'הקב"ה ותרן' לבין תפילת הודאה וענווה תלוי בכוונת הלב ובתוכן הדיבור .כאשר האדם מדבר מתוך גאוה ופריקת עול ,ואומר שאין הקב"ה מדקדק כחוט השערה ,בזה אמרו 'יוותרו חייו'. אבל כאשר האדם מדבר מתוך ענוה ושפלות ,כדוגמת יעקב אבינו ,וחש שכל טובותיו אינן אלא חסד ורחמים ,אין בזה שום חשש וותרנות ,אלא זהו עצם יסוד התפילה וההכנעה. ספר גן רווה (פרשת וישלח) חידש :ליישב את תמהון המהרש"ל מתוך דברי המדרש רבה, שהמהרש"ל יסבור כפי המאן דאמר שמובא במדרש שכוונת יעקב אבינו באומרו 'קטנתי' הייתה בלשון בתמיהה .והכי קאמר :וכי קטנתי עכשיו ממה שהייתי קודם? שעד עתה עשית עמדי חסדים ואמת כי במקלי עברתי וגו' ,ועכשיו למה לא תעשה חסד שלא יבוא עלי עשו? וכי עכשיו שעם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו קטנתי בזכויותיי? ולפי תירוץ נפלא זה ,לא קשה מידי על המהרש"ל ,שהרי יעקב לא אמר כלל שיש לו יותר ממה שמגיע לו ,אלא אדרבה, תמה וביקש בזכות צדקתו ומצוותיו. ורבותינו המפרשים עמדו עוד ליישב לפי פירוש רש"י הקדוש ,שהרי רש"י מפרש מפורשות שכוונת יעקב באומרו 'קטנתי מכל החסדים' הייתה שפחד וחשש שמא מתוך שקיבל כבר הרבה טובות וחסדים ,נתמעטו והתנכו זכויותיו בשמיים .ולפי זה לא קשה מידי על המהרש"ל ,שהרי אין כאן אמירה שהקב"ה ותרן ונתן לו מתנת חינם שלא בדין ,אלא אדרבה ,יש כאן הכרה בדקדוק הדין הנורא שכל חסד וטובה בעולם הזה מנכים וממעטים ממאזן הזכויות. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו שו"ת יביע אומר (חלק ד או"ח סימן ז) מפרש :כי הלכה למעשה נקטינן כדברי המגן אברהם והאחרונים ,שמותר לאדם לומר בפה מלא שהקב"ה עשה עמו חסדים מעל ומעבר למעשיו ,לפי שריבוי החסד אינו ביטול הדין ,אלא מהנהגת טובו ורחמיו של הבורא יתברך המשפיע לשוביו ולחושבי שמו. מו"ר הגר"א וייס בספרו מחת אשר (בראשית ,סימן נז) מבאר :שזהירותו של המהרש"ל היא זהירות מוסרית וחינוכית ממדרגה ראשונה ,שלא יבוא האדם לזלזל בחטאיו ולחשוב שאין דין ואין דיין, אך מאידך ,חובת ההודאה והכרה בשפלות הערך מול חסדי ה' היא יסוד האמונה ,וכשנאמרים הדברים מתוך שבח והודיה – הרי הם עולים לרצון. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (חלק ב עמוד רס) חידש :שכל היכא שהאדם מתלה את טובותיו בזכות אבותיו או ברחמי השמים הטהורים ,כולם מודים שאין בזה סרך איסור ,וזהו עומק דיבורו של יעקב אבינו שהתלה חסדיו בהבטחת ה' ובזכות אבותיו הקדושים.
ומתוך בירור יסודות הדברים בשיטות חז"ל ,הראשונים ,והפוסקים ,אנו יורדים אל שולחן המעשה ,לתרגם את יסודות הסוגיה למציאות החיים ולגדרי ההלכה הנגלים לנו: ונראה לבאר ולהסביר כי הנפקא מינא הראשונה הנוגעת הלכה למעשה היא אופן ניסוח דברי ההודאה והשבח של האדם בפיו בעת שזכה לשפע ולחסידים עצומים .מתוך פסק המגן אברהם, הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף והגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד עולה יסוד ברור :מותר לאדם לומר בפה מלא כי הקדוש ברוך הוא היטיב עמו מעל ומעבר למגיע לו ,ואין לחוש בזה לאיסור אמירת 'הקב"ה ותרן' ,ובלבד שדבריו נאמרים מתוך ענווה ,שפלות רוח והכרה ברחמי השמיים הטהורים ,ולא מתוך זלזול בדין או מתוך מחשבה שהחטאים נמחלים בלא תשובה. ונראה עוד לבאר נפקא מינא נוספת לעניין הרוצה לצאת ידי חובת כל הדעות ולחשוש לשיטת המהרש"ל בים של שלמה .מתוך דברי המהרש"ל והראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק עולה הנהגה מעשית זהירה :אדם המבקש להתבטא בענייו ונכסיו ולומר שאין מעשיו מגיעים לכל השפע שקיבל ,נכון וראוי שיסייג את דבריו ויפרש בפיו כי כל זה בא לו בזכות אבותיו הקדושים או בזכות תפילת רבותיו ,שהרי כשאדם תולה את שפע חסדיו בזכות אבותיו – לכולי עלמא אין בזה שום חשש וסרך של אמירת 'ותרן’. ונראה להוסיף עוד נפקא מינא נכבדה ומחודשת לעניין יחס האדם להצלחותיו ולחסדים הנעשים עמו בשעת סכנה או דחק .מתוך דברי הגמרא במסכת שבת ופירוש רש"י על דברי יעקב אבינו 'קטנתי מכל החסדים' עולה תובנה מעשית חמורה :קבלת טובה ,נס או חסד מיוחד אינה סיבה לגאווה ,אלא תביעה להתעוררות ולזהירות יתרה ,שהרי כל חסד מנכה וממעט ממאזן זכויותיו של האדם .לפיכך ,ככל שמופעלים על האדם חסדים מרובים ,חובה עליו להוסיף בשמירת המצוות, במעשים טובים ובלימוד התורה ,כדי למלא חזרה את ממאזן זכויותיו שנפחת. ומתוך בירור גדרי ההלכה והנפקא מינות למעשה ,אנו מעפילים אל עומקה של המחשבה העליונה ,לברר את הרעיון הכמוס והנשגב העולה מתוך נפתולי הסוגיה הזו. ונראה לבאר ולהסביר כי החקירה הזו בסיבת דיבורו של יעקב אבינו 'קטנתי מכל החסדים' אינה רק ניתוח דיני שכר ועונש או גדרי אמירת ותרנות ,אלא היא חושפת את תפיסת עולמו הטהורה של האדם המאמין ביחס לשפע האלוקי היורד לעולם .יעקב אבינו מלמדנו כי עמדת הנפש הנכונה מול טובת ה' אינה תביעה משפטית של 'מגיע לי' ולא גאווה על צדקות אישית ,אלא הכנעה עמוקה ותחושת אחריות מתמדת .כל חסד שהבורא משפיע על האדם אינו אות להסתפקות עצמית ,אלא קריאה להתעוררות ,לענווה ,ולבדיקה עצמית זכה מתוך מורא ויראת שמיים. ונראה עוד להרחיב ולהביא ,כי בעצם המחלוקת בין המהרש"ל למגן אברהם נחשפים שני מבטים עמוקים על ההנהגה העליונה .מחד ,זהירותו התקיפה של המהרש"ל באה להציב סייג וגבול מפני קלות ראש ,שלא יבוא האדם לראות בעולם הפקרות או וותרנות המבטלת את המשפט, ומאידך ,מבטו המאיר של המגן אברהם פותח צוהר לרוחב חסדו הבלתי גבול של הבורא ,המשפיע טובה וברכה לפנים משורת הדין מתוך מידת הרחמים .שני המבטים הללו מתלכדים לרוממות אחת :יראה מן הדין המדוקדק יחד עם אהבה והודיה על ריבוי החסד.
ונראה להוסיף ולבאר ,כי התירוץ הנפלא של הספר גן רווה על פי המדרש ,שהביא את תיבת 'קטנתי' בלשון בתמיהה ,פותח עומק חדש בעבודת ה' בעת צרה .יעקב אבינו עומד מול פחד המאבק עם עשיו ,ואינו נשען על קלות דעת ,אלא מזכיר לעצמו ולמרומים את עמלו ,את שמירת תרי"ג מצוותיו בבית לבן ,ואת הנאמנות הבלתי מתפשרת .התמיהה 'וכי קטנתי בזכויותיי?' מלמדת כי מותר ואף ראוי לאדם בשעת מבחן לעורר את זכויותיו ,להיזכר בעמלו הרוחני ,ולשאוב ממנו עוצמה וביטחון בישועת ה’. ומתוך בירור עומק הרעיון הרוחני ,אנו צועדים אל מסתורי נפש האדם ,אל זעקת הלב הכמוסה, ואל בירור יסודות האמונה והביטחון בהשגחה הפרטית. ונראה לבאר ולהסביר כי ההכרה בענווה העמוקה העולה מדיבורו של יעקב אבינו 'קטנתי מכל החסדים' נוגעת בנימי הנפש העמוקים ביותר של האדם בעבודת ה' שלו .בעוד שהאדם בטבעו נוטה ליפול למלכודת הגאווה ותחושת ה'מגיע לי' ,בא יעקב אבינו ומלמד את הנפש את חובת הביטול הפנימי .הנפש נדרשת להבין כי כל טובה ,בריאות ,פרנסה וסייעתא דשמיא שהיא זוכה להן אינן הישג עצמי מובן מאליו ,אלא מתנת חסד אלוקית הזקוקה לשמירה ,להודיה ולזהירות מתמדת מפני פריקת עול. ונראה עוד להרחיב ,כי המאבק הפנימי בין מורא הדין לבין ההכרה בריבוי החסד מעניק לעולמו הנפשי של האדם חוסן ואיזון נפלאים .מחד ,הזהירות מפני תפיסת 'הקב"ה ותרן' שומרת על הנפש מדריכות מוסרית ,מאחריות אישית ומזהירות מכל סרך חטא .ומאידך ,ההכרה ברחמי השמיים הרחבים שאינם כלואים בגבולות השכר המצומצם מעניקה לאדם תקווה ,נחמה ,ושמחה עצומה בעבודתו ,ביודעו כי אביו שבשמיים מנהיג אותו באהבה וברחמים מרובים. ונראה להוסיף ולבאר ,כי הדיוק הציורי שבתפיסת 'מנכין לו מזכויותיו' משקף את יישוב הדעת של המאמין השלם בעולם הזה .ככל שהאדם מעמיק להבין שאין מתנות חינם בעולם ,ושכל שפע דורש כיסוי של עמל רוחני ,כך הוא מפתח עין טובה ,צניעות ,והתרחקות ממותרות ומגאווה .האדם המאמין צועד בעולמו מתוך הודאה מתמדת על העבר ובקשה זכה על העתיד ,ביודעו כי חסדי ה' הם המעמידים אותו בכל רגע ורגע. ומתוך ההתבוננות ברוממות הנפש ובסוד הענווה וההודיה ,אנו מתכנסים אל הבירור הנוקב של המצפן המוסרי הפנימי ,הנבנה בתוכנו מתוך הזעקה והבירור של הסוגיה. ונראה לבאר ולהסביר כי הלימוד המוסרי הגדול הבוקע מתוך בירור זהירותו של יעקב אבינו בלשון 'קטנתי מכל החסדים' אינו הטפה ערטילאית ,אלא תביעה פנימית זכה וישרה המכוונת אל מידת הכרת הטוב והיושר של האדם .כאשר התורה מלמדת אותנו כי יעקב נרעד ונכלם מול ריבוי חסדי השם ,היא מעמידה יסוד מוסרי כביר :אדם אינו רשאי להתנהל בעולמו מתוך תפיסה זחוחה של אנוכיות או דרישה מתמדת של המגיע לו .המוסר הישר תובע מן האדם להתבונן בעיניים פקוחות על השפע הסובב אותו ,לראות בכל טובה חסד ורחמים ,ולהשיב עליהם בעשיית טוב, באחריות מוסרית ובשפלות רוח. ונראה עוד להרחיב ולהביא ,כי מול הנטייה האנושית ליפול לזלזול בעבירות או להסתמך על
סליחה קלה וסלחנות מדומה ,המוסר העולה מאיסור אמירת 'הקב"ה ותרן' תובע מאיתנו יושר ללא חת ודין אמת פנימי .העובדה שחז"ל הזהירו בחומרא יתרה על האומר הקדוש ברוך הוא ותרן מעמידה מצפן מוסרי של אחריות מלאה על כל מעשה ודיבור .האדם לומד כי לכל עשייה יש משקל וחשיבות ,וכי אין הוגן ומוסרי לפטור את עצמו בלא תשובה ותיקון ,אלא עליו לפעול תמיד מתוך דקדוק ואמת בלתי מתפשרת. ונראה להוסיף ולבאר ,כי הבירור של גבולות הדיבור והזהירות מלהציג את שפע הברכה כאילו הושג בלא זכות מציב בפנינו חובת דיוק ושקיפות מוסרית .כאשר האדם מבין שדיבורו בפיו צריך להתאים לאמת האלוקית ,הוא נגמל מיהירות ומפיתוי להציג את עצמו כמי שמעל למשפט. התיקון המוסרי דורש מאיתנו להבחין תמיד בין גאווה פסולה לבין ענווה אמיתית ,לדעת להודות על כל חסד ,ולפעול מתוך ענווה ויושר הלב המבטיחים את שמירת כבוד שמים ויישובו של עולם. ומתוך כך ,ניקח עמנו תובנות עמוקות וסלולות למסע חיינו ביום יום :ראשית ,ההכרה העמוקה כי כל טובה ,ברכה וחסד שהאדם זוכה להם בחייו אינם עילה לגאווה ולזחיחות ,אלא תביעה פנימית לענווה ,להכרת הטוב ולהוספת שקדה ועמל במעשים טובים. שנית ,הזהירות המופלגת בנקיות הדיבור ובאחריות על כל מעשה ,מתוך הבנה כי אין בעולם קלות ראש וסלחנות מדומה ,אלא דין אמת המעניק לאדם חוסן מוסרי ,יושר פנימי ומנוחת הנפש.
עיקר העניין: התובנה העמוקה והסופית העולה מכל מרחבי סוגייתנו היא ,שדיבורו של האדם מול קונו ומול חבריו נדרש להיות מזוקק ביושר ,בענווה ובאמת צרופה. בין אם ננקוט כשיטת המהרש"ל בים של שלמה שאסור לאדם לומר בפה מלא כי קיבל יותר ממה שמגיע לו לפי מעשיו מחמת חשש אמירת 'ותרן' אלא אם כן תולה זאת בזכות אבותיו ,ובין אם נסבור כדעת המגן אברהם ,אליה רבה ,והגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד שמותר להתבטא כך מתוך שפלות והודאה על רוחב חסדיו ורחמיו של הבורא ,ובין אם נתרץ כדברי הגן רווה על פי המדרש שהאמירה 'קטנתי' נאמרה בתמיהה על הזכויות והעמל שצבר יעקב אבינו, ובין אם נדייק כדברי רש"י והמאירי שכל חסד מנכה וממעט ממאזן הזכויות – מתבהרת האמת הנצחית כי ההכרה בשפלות הערך ובחסדי השמיים היא המצפן הבלעדי המנחה את צעדי המאמין. כאשר האדם מתהלך בעולמו מתוך ענווה זכה והכרת הטוב על כל נשימה ונשימה ,הוא זוכה לקרבת אלקים ולסיעתא דשמיא בכל דרכיו .בכל עת שבה אנו נוהגים ביושר בלתי מתפשר ומכירים בחסדי ה' הסובבים אותנו ,אנו מעמידים את חיינו ואת ביתנו על אדני האמת והנצח.