איך מתפללים בחנוכה שיעשה לנו הקב''ה ניסים הרי אסור להתפלל שיעשה לנו ניסים?

איך מתפללים בחנוכה שיעשה לנו הקב''ה ניסים הרי אסור להתפלל שיעשה לנו ניסים? בעיצומו של חורף ,עת האפילה גוברת והקור חודר אל חדרי לבבנו ,בעוד נרות קטנים ומאירים רושמים את פלאי האור על גבי החלונות ,עומד האדם ונושא את כפיו בתפילה נרגשת ,מבקש הוא מבורא עולם שיחדש עמו את נפלאותיו ויעשה לו ניסים וישועות כבימים ההם בזמן הזה .והנה, עולה מול עיניו של הלומד תהום עמוקה…

איך מתפללים בחנוכה שיעשה לנו הקב''ה ניסים הרי אסור להתפלל שיעשה לנו ניסים? בעיצומו של חורף ,עת האפילה גוברת והקור חודר אל חדרי לבבנו ,בעוד נרות קטנים ומאירים רושמים את פלאי האור על גבי החלונות ,עומד האדם ונושא את כפיו בתפילה נרגשת ,מבקש הוא מבורא עולם שיחדש עמו את נפלאותיו ויעשה לו ניסים וישועות כבימים ההם בזמן הזה .והנה, עולה מול עיניו של הלומד תהום עמוקה ושאלה מטלטלת עד למאוד ,שהרי מפורש יוצא מתוך סוגיות הש"ס כי אסור לאדם להתפלל ולצפות שיעשה לו נס ,שכן הדבר טומן בחובו סכנה נוראה שמא אין עושין לו נס ,ואף אם תמצי לומר שעושין לו נס הרי מנכין לו מזכיותיו ומדלים את קופתו הרוחנית עד היסוד .ואיך מעזים אנו פנינו בכל ימי חנוכה לבקש ולהתחנן בברכת המזון ובתפילתנו הרחמן הוא יעשה לנו ניסים ,וכי היכן מצינו היתר לפרוץ גדר זה ולבקש את מה שהתורה וההלכה מזהירות מפניו בכל ימות השנה ,ומהו אותו סוד עליון המבדיל בין בקשת נס אסורה לבין קריאת ההודאה והבקשה הזוהרת בימי האור הקדושים. ומתוך מרחבי פרשת השבוע שבהם חקוקים נבכי הנהגתו של יעקב אבינו בבואו למפגש הגורלי עם עשו הרשע ,מתגלה השורש העמוק ממנו שואגים אנו את שאלת היסוד בדבר הגבול שבין בקשת ישועה לבין החשש מפני קבלת ניסים והפחתת זכיות ,וכך נאמר בפרשה ללא ניקוד: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך" (בראשית לב יא) .פסוק זה פותח שער רחב להתבונן בחרדתו העצומה של הצדיק שמא מרוב חסדים וניסים גלויים שעשה עמו הקדוש ברוך הוא נתמעטו זכיותיו והוא עומד בסכנת אובדן ,וממנו מודדים אנו את גודל ההיזהרות והאיסור להתפלל על הנס ,ומתוכו מתעוררת השאלה הנוראה כיצד בחנוכה אנו פוצים את פינו ומבקשים ניסים ונפלאות כבימים ההם. רש"י (בראשית לב יא) ביאר קטנתי מכל החסדים נתמעטו זכיותי מכל אותם חסדים וטובות שעשית עמדי ולכן אני ירא שמא נמסר אני ביד עשו ,ומבאר בזה כי יעקב אבינו חשש שכל נס וחסד גלוי שנעשה לאדם גורם למעשה לחיסרון במאזן זכיותיו הקודמות ,וזוהי הנקודה המרכזית המלמדת אותנו את חומרת הבקשה על הנסים בחיי היומיום והחשש שמא אין עומדות לו זכיותיו. רבי אברהם אבן עזרא (שם) חידש כי עניין זה מורה על ענוות פניו של הצדיק שאינו מחזיק טובה לעצמו וחושש שמא אין זכיותיו מספיקות לו עוד לפני גודל הניסים ,ומבאר בדבריו כי האדם נדרש תמיד להיות שפל רוח ולא לבקש ישועות המנותקות מן הטבע שמא ינכו לו מזכיותיו ,ועל כן ההימנעות מבקשת ניסים היא דרכו של אדם המכיר בשפלות ערכו מול גודל הנהגת שמים. רבנו משה בן נחמן (שם) כתב כי פחדו של יעקב נבע מן ההכרה העמוקה שכל הנהגה ניסית מחייבת את האדם בחשבון נפש נוקב על מצבו הרוחני ,ומבאר כי משום כך מזהירים חז"ל שלא לבקש ניסים כדבר פשוט ,שכן הניסים באים על חשבון זכיותיו של האדם ודורשים ממנו דרגה רוחנית עילאה שאין הכל ראויים לה ,ומכאן נלמד היסוד החמור שלא להישען על דרכי השינוי מן הטבע. רבי עובדיה ספורנו (שם) ביאר כי אמירת קטנתי באה מתוך התבוננות בכך שריבוי החסדים מחייב את האדם לשמור על זכיותיו ביושר ובאמת ,ומבאר כי מכאן למדים שאין לאדם לסמוך

על ניסים אלא לחיות בדרכי הטבע וההשתדלות ,זולת בעתות מיוחדות שבהן האור האלוקי מאיר את העולם בכוח מיוחד כבימי חנוכה שבהם השתנו סדרי טבע עבור כלל ישראל. ומתוך היכלי התלמוד הקדוש ספרא דבי רב שבו טמונים מעיינות החכמה וההלכה נחצבים ניצוצות אש קודש המאירים את סוגיית האיסור והגבול שבתפילה על הנס וכיצד עומדת תפילת חנוכה כנגד יסודות אלו. בגמרא במסכת תענית (כ ע"ב) איתא לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס שמא אין עושין לו נס ואם תמצי לומר עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו ,ומבאר כי חז"ל מזהירים את האדם שלא לסמוך על הנהגה ניסית ולא לבקש אותה ,שכן עצם הבקשה מעמידה אותו במבחן רוחני נוקב שבו נדרשות זכיות גדולות כדי לממן את הישועה החורגת מסדרי הטבע. תוספות (תענית כ ע"ב ד"ה שמא אין עושין לו נס) ביארו את עניין ניכוי הזכיות בשעת עשיית הנס, ומבארים כי אפילו אם מן השמים נענים לבקשתו של אדם ,הרי שגובים ממנו את מחיר הנס מתוך מאזן זכיותיו הרוחניות ,ומתוך דברים אלו מובן גודל החשש והזהירות הנדרשת בכל בקשה הנוגעת לשינוי סדרי בראשית. בגמרא במסכת ברכות (ס ע"א) איתא האומר כשאשתו מעוברת יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זה תפילת שוא ומתרץ אין מזכירין מעשה נסים ,ומבאר כי הבקשה לשנות את הטבע בתפילה פרטית נחשבת כתפילת שוא משום שאין ראוי לאדם לבקש ניסים שיגרעו מזכיותיו ,ומתוך דברים אלו מתחדדת הקושיא העצומה כיצד מותר ומקובל לבקש ניסים בימי חנוכה. רש"י (ברכות ס ע"א ד"ה תפילת שוא) ביאר כי תפילה שכזו המבקשת שינוי סדרי טבע בלי הכנה וזכיות ראויות אינה מתקבלת כדרך הטבע ,ומבאר מתוך כך את עומק האזהרה שלא להישען על ניסים גלויים בחיי היומיום. ומתוך היכלי הפסיקה של ענקי הראשונים אשר שקלו ושחו בים התלמוד והעמיקו בשורשי הדין וההלכה ,נחצבים נתיבים ישרים להבין את גבולות ההנהגה והיחס אל הנס. רבנו ניסן גירונדי בספר חידושי הר"ן (נדרים דף לט ע"ב) כתב אסור לו לאדם שיסמוך על הנס בכל עת שאין ההכרח מחייב זאת ,ומבאר בזה כי כל הנהגה ניסית הבאה שלא בשעת דוחק גמור פוגעת בשלמות זכיותיו של האדם ,ומשום כך יש ליזהר בתכלית הזהירות שלא לבקש ולצפות לשינוי סדרי בראשית בחיי היומיום. רבנו ישעיה מטראני בספר פסק ריא"ז (מסכת תענית פרק ג) ביאר כי אין להישען על מעשה ניסים אלא במקום שבו נגזרה גזירה ואין דרך אחרת להצלה ,ומבאר בדבריו כי תפילה המבקשת ניסים פרטיים שלא בעת צרה ציבורית או מציאות המוכרחת מעוררת את מידת הדין על האדם ומנכה מזכיותיו העצומות. רבנו מנחם המאירי בספר בית הבחירה (מסכת תענית דף כ ע"ב) חידש כי החשש מפני אמירת עושין לי נס נובע מן ההכרה שאין אדם ראוי שישנו עבורו סדרי טבע אלא אם כן עומד הוא בדרגה רוחנית עילאה ביותר שבה מעשיו זכאים לנס גלוי ,ומבאר מתוך כך את ההבדל העצום בין בקשת היחיד בשגרה לבין ההנהגה הציבורית הכללית.

ומתוך היכלי הפסיקה של ענקי האחרונים ומאורי ההלכה אשר העמיקו לברר את שורשי הדין ופלסו נתיבות להבין את עומק ההנהגה והיחס אל הנס ,נחצבים אורות עצומים המיישבים את הקושיות סביב תפילת חנוכה. רבי יהושע לייב דיסקין בספר בכור שור (מסכת שבת דף כא עמוד א) חידש דוקא ליחיד אסור להתפלל שיעשה לו נס דמאן יימר דחזי לזה ,אבל אם מבקש לרבים שפיר דמי ,ומבאר בזה כי כאשר התפילה נישאת בלשון רבים כגון בחנוכה שבה אנו מבקשים הרחמן הוא יעשה לנו ניסים, אין הדבר תלוי בזכיות הפרטיות של יחיד וממילא אין מנכין לו מזכיותיו .עוד הוסיף וביאר שם כי ההיא דמלחמת חשמונאי שהניסים היו דרך טבע העולם לא היה בגדר תפילת שוא ,ומבאר כי צריך ליזהר מלהתפלל שיעשה לו נס היוצא לגמרי מדרך טבע העולם ,אלא הניסים המולבשים בטבע מותר לבקש. רבי משולם איגרא בספר ישועות יעקב (או"ח סימן תרפ"ב) ביאר כי הא דאין מתפללים הוא רק על נס נסתר כגון שנתחלף לו העובר במעי אמו שאז מנקים מהזכיות ,אבל על נס גלוי ומפורסם שהכל מכירים שמאת השם היה דבר פלא שכזה זכה האדם שעל ידו התפרסם שמו של הקב"ה ,ומבאר בדבריו כי לעומת מה שמנכין מזכיותיו עקב הנס שנעשה עמו הרי נוספה לו זכות חדשה ועצומה של קידוש שם שמים ,ועל כן מותר להתפלל שיעשה לנו ניסים גלויים לעין כל כבימים ההם. רבי שלמה טענבוים בספר חכמת שלמה (או"ח סימן תרפ"ב) הקשה את קושיית העצומה כיצד מותר להתפלל בחנוכה שיעשה לנו ניסים והרי אסור לבקש נס שמא ינכו לו מזכיותיו ,ומבאר בדבריו את עומק הקושיא המטלטלת את המעיין בסוגיא זו ומחייבת ליישב את מנהג ישראל בקודש. רבי צבי אלימלך שפירא בספר בני יששכר (מאמרי שבת מאמר ח) ביאר את עומק ההנהגה בימי חנוכה שבהם מאיר אור הגנוז המרומם את כלל ישראל אל דרגה שבה ההכרה בבורא עולם היא ברורה ומוחלטת ,ומבאר בזה כי בימים אלו יש בכוחו של הציבור להתפלל על הישועות והניסים מתוך דבקות עילאית שאינה נמדדת במדידות של ניכוי זכיות. מרן הדברי יציב (רעוא דרעוין פרשת מקץ תשל"ב) העמיק להקשות ולברר את היסוד הזה בהנהגת ימי החנוכה ,ומבאר בדבריו את גודל השאלה הסובבת את דברי הפוסקים ואת יישובם הנפלא של דברי הקדמונים המורים דרך לשון התפילה. מו"ר הגר"א וייס בספר מעדני אשר (פרשת וישלח תשס"ט) חידש וביאר את מה שהקשנו בשם הרבה אחרונים איך היה מותר ליהנות משמן הנס בחנוכה הרי אסור ליהנות ממעשה ניסים ,אלא דבשיטת הרבים ליכא איסורא ,ומבאר בדבריו כי כוחו של הציבור פועל היתרים והנהגות שאינם מסורים ליחיד לבדו. ומתוך היכלי הפסיקה של גדולי הדורות האחרונים אשר עמדו על משמרת ההלכה והעמיקו לברר את שורשי המנהגים והתפילות ,נחצבים אורות עצומים המאירים את הדרך להבנת עניין תפילת הניסים בימי החנוכה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ו אורח חיים סימן מב) ביאר כי מה שאנו אומרים בחנוכה על הניסים ובברכת המזון ובהרחמן הוא יעשה לנו ניסים אינו בגדר תפילת שוא

כלל ,ומבאר בדבריו כי היות וימים אלו נקבעו להודאה ולהלל על ניסים שעשה הקדוש ברוך הוא לעמו ,הרי שקול ההודאה מעורר את השפע העליון ומזמין את האפשרות להמשיך ישועות חדשות לכלל ישראל ,שכן עת רצון היא ואין בה משום מידת הדין המקטרגת על היחיד. הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך בשו"ת מנחת שלמה (חלק א סימן צא) חידש כי ההנהגה של בקשת ניסים בימי חנוכה נובעת מן ההתחדשות המיוחדת של ימים אלו שבהם האור האלוקי מופיע בגלוי בעולם ,ומבאר בזה כי אין זה בגדר בקשת נס פרטי המנכה מזכיותיו של האדם ,אלא זוהי תביעה אלוקית פנימית להתחבר אל מעיינות הישועה הכלליים של כלל ישראל המאירים בשעת הדלקת הנרות. הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יג סימן עא) כתב כי עניין תפילת הניסים בחנוכה מבוסס על כך שהציבור והיחיד המתאחד עמו בשעת הודאה זו זוכים להארת פנים מיוחדת המפקיעה את הדינים הרגילים ,ומבאר כי משום כך מותר לכל יהודי להתפלל ולייחל לניסים ונפלאות בימים אלו מתוך אמונה ברורה כי כוחו של הציבור וקדושת הזמן פועלים ישועות מעל דרכי הטבע. ומתוך עומק הסוגיה ופסיקת הדורות ,עולים ונפתחים שערים מעשיים המתרגמים את ההלכה אל מרחבי המציאות והנהגת האדם בימי חנוכה ובכל ימות השנה ,ומתוכם נלמדות נפקא מינות חשובות המאירות את דרכו של האדם בכל צעד ושעל. נפקא מינה אחת נוגעת לאדם העומד ומדליק את נרות החנוכה בביתו ונושא את ליבו בתפילה חרישית שהקדוש ברוך הוא יעשה עמו ועם בני ביתו ניסים וישועות ,שלמרות שבכל ימות השנה יש ליזהר שלא לבקש נס שמא ינכו לו מזכיותיו ,הרי בימי האור הללו כיוון שהציבור כולו עומד ומבקש יחד על הניסים ,שפיר רשאי האדם לצרף את בקשתו הפרטית אל הכלל ולשזור את תפילתו מתוך אמונה ברורה ושמחה עצומה. נפקא מינה נוספת מתבטאת בהנהגתו של האדם המביט אל הניסים המולבשים בדרכי הטבע וההשתדלות ,כאשר הוא מבין שאין הדרישה מן האדם לבקש ניסים יוצאי דופן המנותקים מן המציאות ,אלא להתפלל על ישועות שהן בבחינת ניסים המסתתרים בתוך הטבע ,שעל ידי כך אין חשש של ניכוי זכיות אלא אדרבה קידוש שם שמים גדול המרומם את קרנו של מבקש הרחמים. נפקא מינה שלישית עוסקת במידת האמונה והדביקות שבה אדם ניגש אל אמירת על הניסים וברכת הרחמן הוא יעשה לנו ניסים ,שעל ידי שאיפת ליבו לראות בנפלאות הבורא מתוך השתתפות בהודאת הכלל ,הריהו זוכה להתעוררות רוחנית שבה גם אם יבקש ישועה גלויה לא ינכו מזכיותיו מכיוון שכל מגמתו היא אך ורק לפרסם את אלוהותו יתברך בעולם כולו. ומתוך קומת העיון הנוספת ובסלסול רעיוני המעמיק אל תוך שורש הדברים ,מתבאר כי עצם תנועת נפשו של האדם הפוצה פיו לבקש ניסים ונפלאות בימי החנוכה אינה מהווה פריצת גדר או שאלה המעוררת דין ,כי אם התחברות אל שורש הבריאה שבו הטבע והנס חד הם. כאשר מתבוננים במעמקיה של ההלכה המבחינה בין יחיד לציבור ובין יום השגרה לימי האור, נחשפת האמת לפיה ימי החנוכה אינם עוד תקופה מן השנה ,כי אם פתיחת שער שבו השפע

האלוקי יורד ללא מחיצות ,וממילא אין הבקשה נמדדת לפי מאזן הזכיות הפרטיות של האדם אלא לפי כוחו של הכלל המאיר באור פנימי .ההכרה הזו מטביעה בלבו של אדם תפיסת עולם שבה כל קיומו אינו מונח אך ורק בחוקיות הטבעית הגשמית ,כי אם ברצון העליון המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית ,ומתוך כך כל תפילה הנישאת בימים אלו הופכת לצינור חיים המזרים אמונה טהורה וגילוי כבוד שמים במרחבי המציאות כולה. ומתוך עומק ההרחבה המחשבתית מתחבר האדם אל נבכי נפשו פנימה ,אל אותם רגעים שבהם נדמה לו כי השבילים נעולים בפניו וכי שגרת החיים החומרית סוגרת עליו מכל צד .ההכרה כי בימי החנוכה מותר ואף מצורף האדם אל קול ההמון המבקש ישועה וניסים מעניקה לנפש מרחב עצום של תקווה ,שכן היא לוחשת לאדם שאין שום מציאות אבודה ואין שום לב נדכא שאינו יכול לפרוץ את חומות הטבע מכוח האמונה הפשוטה .החיבור אל האמונה הזו מטעין את האדם בכוחות נפש מחודשים ,המאפשרים לו לראות בכל נר ורד פלא אלוקי חי וקיים ,ולהבין כי תפילתו האישית הנובעת מעומק הלב מתחברת אל אור הכלל ופועלת נפלאות בחדרי חדרים. ומתוך גובה קומתו של האדם המתהלך באור השבילים הללו ,נבנה בנפשו מצפן פנימי עמוק ומאיר המנחה את צעדיו ביושר ובאמת צרופה .ההבנה שאין האדם רשאי לדרוש לעצמו את שינוי הנהגת העולם מתוך גאוות לב או מתוך ראייה פרטית ומצומצמת ,אלא מתוך התחברות אל הכלל ואל שורש האמונה הטהורה ,מלמדת אותו לצעוד בענווה גדולה ובישוב הדעת .מצפן זה מורה לאדם כי כל תביעה לישועה חייבת להיות טבולה בזיכוך המידות ובשאיפה כנה לקידוש שם שמים ,באופן שבו האדם אינו מבקש לפרוץ את גדרי הבריאה לתועלתו האישית ,כי אם להאיר את מציאות חייו באור העליון המאיר לכל בית ישראל ,מתוך יושר פנימי ,נאמנות מוחלטת למסורת אבות ,והכרה שכל נשימה ונשימה היא מתנת חינם המלאה בחסד עליון. ומתוך נבכי ההליכה באורם של ימים קדושים אלו ,לוקח האדם עמו תובנות חיות לחיי היומיום, המכוונות את צעדיו בשבילי המעשה והמחשבה .כאשר אדם ניצב אל מול טרדות השעה וקור היום ,עליו לזכור שאין תפילתו האישית עומדת לבדה בריק ,אלא היא שזורה ונקשרת אל הודאת הכלל המאירה את הבית ואת הלבבות כולם .מתוך כך לומד האדם שלא לבקש את שינוי סדרי הבריאה מתוך ישות פרטית וקטנה ,כי אם לצרף את משאלותיו אל רצון הציבור כולו ,וממילא להסיר מעל עצמו כל חשש של מידת הדין או ניכוי זכיות .עוד נלמד כי האמונה הפשוטה הרואה בכל פלא שגרתי את יד השם המכוונת את הכל ,מעניקה לאדם את הכוח לפרוץ את גבולות השגרה מתוך דבקות תמימה וטהורה ,ולזכות לראות בישועות המקיפות את האדם בטבע ובנס כאחד מתוך שמחה עצומה והודאה נצחית.

עיקר העניין: בעומק הסוגיה התברר כי תפילת חנוכה המבקשת ניסים ונפלאות אינה פריצת גדר כי אם שער פתוח המאפשר לכל לב יהודי לחוש את קרבת השם המאירה מעל דרכי הטבע ,כאשר על ידי התחברות אל הכלל ואל קדושת הזמן זוכה האדם להתעלות מעל מגבלות הפרט ולהמשיך שפע עליון של אמונה וישועה לכל בית ישראל.

עיקר העניין -המשך: האמונה האמיתית אינה דורשת את שבירתו של הטבע כי אם את גילוי השם הטמון בתוכו ,וכאשר האדם משכיל לחבר את תפילתו אל אור הכלל הוא זוכה לראות איך כל ימי חייו הופכים למרחב של ניסים גלויים המאירים את נשמתו באור התורה והחסידות.