איזה היתר היה ליעקב אבינו לסכן את נפשו בעבור ממון?

איזה היתר היה ליעקב אבינו לסכן את נפשו בעבור ממון? זעקת דממה דקה וחרדה ממיסה מרחפות על פני ערבות יבוק בטרם שחר ,עת יעקב אבינו ע"ה מתכונן למפגש המכריע והטעון עם עשיו אחיו .צעדים כבדים נשמעים במרחבי הלילה ,והלב מתמלא פחד נורא מפני אותם ארבע מאות איש החמושים היוצאים לקראתו .ובתוך המהומה הגדולה ,בין סדרי המחנות וההכנות הדרמטיות ,עושה יעקב אבינו מעשה פלאי ונורא…

איזה היתר היה ליעקב אבינו לסכן את נפשו בעבור ממון? זעקת דממה דקה וחרדה ממיסה מרחפות על פני ערבות יבוק בטרם שחר ,עת יעקב אבינו ע"ה מתכונן למפגש המכריע והטעון עם עשיו אחיו .צעדים כבדים נשמעים במרחבי הלילה ,והלב מתמלא פחד נורא מפני אותם ארבע מאות איש החמושים היוצאים לקראתו .ובתוך המהומה הגדולה ,בין סדרי המחנות וההכנות הדרמטיות ,עושה יעקב אבינו מעשה פלאי ונורא :לאחר שכבר העביר את כל מחנהו ,נשיו וילדיו את מעבר יבוק ,הוא חוזר לבדו בחשכת הלילה אל מעבר לנחל ,ומעמיד את עצמו בסכנת נפשות נוראה מול שרו של עשיו. והנה ,מתוך אותה חזרה בודדת אל חשיכת הלילה ,בוקעת ועולה תמיהה עצומה שמקוממת את נפש הציבור ואת היכלי הלימוד מזה דורות .הלא חז"ל הקדושים מגלים לנו בגמרא במסכת חולין כי כל חזרתו של יעקב לא הייתה אלא בעבור פכים קטנים של שמן שנשתיירו שם! וכאן מתפרצת ונזעקת השאלה במלוא עוזה :איזה היתר הלכתי היה ליעקב אבינו ,בחיר האבות ,לסכן את נפשו הטהורה ולעמוד יחידי בלילה מול כוחות הטומאה והמשחית בעבור ממונו? הלא ידוע ומפורסם לכל כי חמירא סכנתא מאיסורא ,ואין לאדם לסכן את נפשו בעבור שום הון שבעולם! וכיצד נהפכה אותה מסירות נפש על פכים קטנים ליסוד הנס הנורא של פך השמן בחנוכה ,כפי שמובא בספרים הקדושים? ומתוך חרדת הלילה וההכנות המתוחות של יעקב אבינו בטרם המפגש הנורא עם עשיו ,אנו פונים להתבונן בלשון הקודש של פסוק התורה המאיר את המעשה המפליא הזה“ :ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר" (בראשית לב ,כה) והנה בהתבוננות מדוקדקת בהקשר הפסוקים ,עולה תמיהה עצומה מחמת העובדה שכבר נאמר בפסוקים הקודמים כי יעקב אבינו העביר את כל אשר לו ,את נשיו ,ילדיו ומקנהו .לשם מה איפוא חזר לבדו למקום הסכנה? על כך באו חז"ל והמפרשים לבאר את סוד חזרתו.

רש"י (בראשית לב ,כה) מפרש" :ויוותר יעקב לבדו ,שכח פכים קטנים וחזר עליהם" .הביאור בדבריו הקדושים הוא ,מיד לאחר שהשלים את העברת כל הרכוש הגדול ,נזכר בחפצים מועטים וקטנים שנשארו מאחור ,ולא חס על טרחתו אלא חזר לקחתם. רבינו אברהם אבן עזרא (שם) מפרש :כי התורה מדגישה שנשאר 'לבדו' ללמד שכל מלוויו ועבדיו כבר היו מן העבר השני ,ולא היה עמו איש שיעזור לו בעת שנאבק עמו שרו של עשיו. הרמב"ן (שם) מפרש :שכל המאבק הזה של יעקב אבינו עם שרו של עשיו לא היה מקרי ,אלא רמז לדורות על כל התמודדויותיהם של ישראל בגלויות מול כוחותיו של עשיו ,שאין הרשעים יכולים לכלותם. בעלי התוספות (בראשית לב ,לג) מפרשים :שבעבור חזרתו של יעקב אבינו על פכים קטנים אלו של שמן ,נזדמן הנס הנורא לזרעו בימי חשמונאים ,שעל ידי פך השמן שהיה חתום בטבעתו של כהן גדול נעשה נס חנוכה. הדברי יציב (או"ח סימן רפד סק"ג) מחדש :והקשה ,כיצד מותר היה ליעקב לסכן את נפשו בחשיכת הלילה בעבור ממון מועט? ותירץ ,שדרגת הצדיקים שממונן חביב עליהם מגופן אינה מתוך תאוות ממון ,אלא מפני שזהירותם מגזל היא בדרגה חמורה ביותר ,ולשיטת רבי מאיר גזל הוא בחינת יהרג ואל יעבור ,ומתוך חרדה שלא ליהנות חלילה משל אחרים חסו על ממונם שנעשה בטהרה ובכשרות. ומתוך יסודות המקרא ומפרשי התורה המאירים את מעשהו של יעקב אבינו בבחירתו לחזור על פכים קטנים ,אנו פוסעים בדחילו ורחימו אל היכלה הרם של תורת חז"ל בתלמוד הבבלי והירושלמי ,לברר את שורשי הדין בחובת שמירת הנפש ,את האיסור החמור להכניס אדם עצמו לסכנה ,ואת יסוד חביבות ממונם של צדיקים. בגמרא במסכת חולין (דף צא ע"א)" :אמר רבי אלעזר :שנשתייר על פכים קטנים .מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופן .וכל כך למה? לפי שאין פושטים ידיהם בגזל" .הביאור בדברי הגמרא הוא ,שחביבות הממון אצל הצדיקים אינה נובעת מתוך חמדת הממון או תאוות עולם הזה, אלא מתוך זהירות מופלגת מכל נדנוד גזל ,מפני שכל פרוטה ופרוטה שבידם נעשתה בישרות, ביציאת ידי חובת שמיים ובנקיות כפיים גמורה. בגמרא במסכת ברכות (דף לב ע"ב)" :מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך ,בא אפיפיור אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום .המתין לו עד שסיים תפלתו .לאחר שסיים תפלתו אמר לו :והלא כתוב בתורתכם רק השמר לך ושמור נפשך מאוד ,וכתיב ונשמרתם מאוד לנפשותיכם ,מפני מה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי?" .הביאור בדברי הגמרא הוא ,שחובת שמירת הנפש מן הסכנה היא אזהרה מדאורייתא ,ואין לאדם למסור נפשו או להעמיד עצמו במקום סכנה אפילו בשעת התפילה ,וכל שכן שאין לעשות כן בעבור ממון. בגמרא במסכת שבת (דף לב ע"א)" :אמר רבי ינאי :לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס ,שמא אין עושין לו נס .ואם עושין לו נס – מנכין לו מזכויותיו" .הביאור בדברי

הגמרא הוא ,שיש איסור מוחלט על האדם לסמוך על הנס ולהיכנס לניסיון ולסכנה ,מפני שמידת הדין מקטרגת על מי שמזלזל בשמירת נפשו. בגמרא במסכת בבא קמא (דף קיה ע"ב)" :תנו רבנן :לא יפרוט אדם מתיבת המוכסים ולא מכיס של גבאים ...מפני שהוא כגוזל את הרבים" .הביאור בדברי הגמרא הוא ,שחומרת עוונו של גזל היא מהחמורות בתורה ,מפני שקשה מאוד להשיבו ולתקנו ,ולפיכך הצדיקים מתרחקים ממנו ומכל אבק שלו בתכלית ההרחקה. בתלמוד ירושלמי במסכת יומא (פרק ח הלכה ב)" :אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש ,שכל ספק נפשות דוחה את כל המצוות כולן ,חוץ מעבודה זרה ,גילוי עריות ושפיכות דמים" .הביאור בדברי התלמוד הירושלמי הוא ,שגדר שמירת הנפש הוא יסוד מוסד בכל דיני התורה ,ואין שום היתר להסתכן בעבור רכוש וממון. ומתוך דברי חז"ל והגמרות בבבלי ובירושלמי ,אנו פוסעים בדחילו ורחימו אל היכלם המרומם של רבותינו הראשונים ,אשר העמיקו חקר להגדיר את חומרת איסור הסכנה ואת גדר ההיתר המיוחד של יעקב אבינו ע"ה בחזרתו על הפכים הקטנים. רבינו יצחק אלפסי הרי"ף (שבת דף יד ע"א מדפי הרי"ף) כתב" :כל מקום שיש בו חשש סכנה ,חובה על האדם להישמר ולא להכניס עצמו בספק נפשות בשום אופן" .הביאור בדבריו הקדושים הוא, שזהירות מן הסכנה היא דין גמור ומוחלט ,ואין שום היתר להעמיד נפש בסכנה בעבור ממון. רבינו משה בן מיימון הרמב"ם במשנה תורה (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יא הלכה ה) כתב" :הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהן סכנת נפשות ,וכל העובר עליהן ואומר הרי אני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי או איני מקפיד בכך ,מכין אותו מכת מרדות" .הביאור בדבריו הקדושים הוא, שאין האדם בעלים על נפשו לסכנה ,וחובת השמירה על הגוף היא מצווה מוחלטת מן התורה. רבינו אשר בפסקי הרא"ש (חולין פרק ז סימן ב) מפרש :כי מה שאמרו צדיקים שממונן חביב עליהם מגופן ,אינו חלילה מפני הממון כשלעצמו ,אלא מפני שיודעים שכל רכושם בא להם בהיתר גמור ובלא אבק גזל ,ולפיכך חסים על יגיעם שלא יאבד. רבינו מנחם המאירי בספרו בית הבחירה (חולין צא ע"א) ביאר :כי חזרתו של יעקב אבינו על הפכים הקטנים הייתה מפני שלא חושש היה שם לסכנת נפשות ממשית לפי ראייתו באותה שעה ,אלא חשב שהמקום פנוי ובטוח .וכאשר בא עליו שרו של עשיו ,נהפך המעשה למאבק נסתר ורוחני. בעלי התוספות במושב זקנים (בראשית לב כה) מפרשים" :שכח פכים קטנים וחזר עליהם ,ועל אותן פכים קטנים נתרחב הנס בימי חשמונאים בפך השמן" .הביאור בדבריהם הקדושים הוא, שכל חזרתו של יעקב לא הייתה מכוח שיקול אנושי פשוט של שווי הממון ,אלא מתוך הרגשה אלוקית וסגולית שהייתה טמונה באותם פכים לצורך נס חנוכה העתיד לבוא. ומתוך דברי הראשונים ,אנו פוסעים אל היכלם המרומם של רבותינו האחרונים והפוסקים ,אשר העמיקו חקר ליישב את התמיהה העצומה היאך העמיד יעקב אבינו את נפשו בסכנה בעבור פכים קטנים.

מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (חו"מ סימן תכו סעיף א) פסק" :הרואה את חברו טובע בנהר או חיה רעה באה עליו ...חייב להצילו .אבל אין לאדם להכניס עצמו בסכנה ודאית כדי להציל ממון חברו ,וכל שכן ממונו שלו" .הביאור בדבריו הקדושים הוא ,שממונו של אדם אינו דוחה סכנת נפשות בשום פנים ואופן ,וזו ההלכה הפסוקה לדורות. ספר דברי יציב (או"ח סימן רפד סק"ג) מחדש :ביאור נפלא ומחודש להיתרו של יעקב אבינו .אצל יעקב אבינו ,החרדה שלא לבוא חס ושלום לידי גזל הייתה בדרגה של 'יהרג ואל יעבור' לפי שיטת רבי מאיר .הצדיקים חסים על ממונם שנעשה בטהרה ובנקיות כפיים ,מפני שדעתם היא שאם יאבדו את ממונם הכשר ,שמא יצטרכו לבריות ויבואו חלילה לידי אבק גזל .ולפיכך ,שמירת הממון הכשר מתוך יראת חטא גמורה היא גופה שמירת נפש וקדושה. ספר ברכת שמואל (סוף פרשת מקץ ,בד"ה ואגב) מפרש :והקשה ,כיון שיעקב העמיד עצמו בסכנה ונשאר לבדו ,ובשל כך נאסר גיד הנשה כדאיתא בבעלי התוספות ,היאך מזה גופא נתהווה הנס הנורא של חנוכה? ותירץ :כי עצם מסירות הנפש של יעקב אבינו על השמן הטהור שנשתייר בפכים ,שנעשתה כולה לשם שמיים ולבלתי ליהנות משל אחרים ,היא היא שהמשיכה את הנס והקדושה לפך השמן החתום בטבעתו של כהן גדול. רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו צדקת הצדיק (אות מ) מחדש :שמה שחזר יעקב על פכים קטנים אינו מפני דאגת הממון ,אלא מפני שהצדיקים רואים בכל דבר ודבר שנפל בחלקם ניצוץ קדושה פרטי השייך לשורש נשמתם .יעקב אבינו השיג ברוח הקודש כי באותן פכים קטנים טמון אור גנוז וסגולה עליונה העתידה להאיר את חשיכת הגלות בימי החשמונאים ,ולכן נחשב הדבר אצלו כעניין רוחני העומד ברום עולם ולא כהסתכנות בעבור ממון גשמי. ומתוך דברי הפוסקים והאחרונים ,אנו באים אל היכלם של גדולי הדורות המאוחרים יותר ובני דורנו ,אשר העמיקו חקר לברר את שורש היסוד הזה ,וליישב את מנהג העולם וההלכה מול הנהגתו הנוראה של יעקב אבינו ע"ה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו שו"ת יביע אומר (חלק ח חו"מ סימן ה) מפרש :כי חובת הזהירות מסכנה היא יסוד מוסד בהלכה ,וכל כהאי גוונא אין לשום אדם בדורות הללו להכניס עצמו אפילו לספק סכנה בעבור ממון או רכוש .ומה שנהג יעקב אבינו אינו לימוד להנהגה הפשוטה ,אלא עניין סגולי של אבות האומה שכל מעשיהם נעשו ברוח הקודש ובמדרגות מורמות. הגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד (חולין צא ע"א) מחדש :חילוק יסודי בין סכנה ברורה ומוחשית לבין חשש רחוק .יעקב אבינו בעת שחזר על הפכים הקטנים לא ידע ולא חזה מראש שייאבק עמו שרו של עשיו ,לפי שחשב שהמקום שקט ופנוי מכל מזיק .ובזה אין איסור של הכנסת עצמו לסכנה ,דלא חיישינן למילתא דלא שכיחא .ומכל מקום ,כיון שנזדמן לו שם המאבק ויכול היה להשתלח מתוך נקיות כפיים וקדושה ,נהפכה חזרתו לזכות כבירה של מסירות נפש על טהרת הממון. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (בראשית ,סימן נט) מבאר :כי מה שאמרו חז"ל שצדיקים ממונם חביב עליהם מגופן מפני שאין פושטים ידיהם בגזל ,מלמד שכל יחסו של הצדיק לרכוש

הגשמי אינו מצד חמדת הנכסים ,אלא מצד הקדושה והמצווה הטמונה בממון שנעשה ביושר. יעקב אבינו ראה בממונו חפץ של מצווה ועבודת ה' ,ולפיכך מסירות נפשו הייתה על גילוי כבוד שמיים ולא על ערך ממוני גרידא. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (חלק ג עמוד שמו) מפרש :כי להלכה ולמעשה קיימא לן כדברי כל הפוסקים דאסור לאדם לסכן נפשו בעבור שום הון שבעולם .ואף על פי שהצדיקים חסים על ממונם שלא בא בגזל ,הרי זה רק לעניין לטרוח ולשמור עליו בכל כוחם כשאין שם סכנה, אך מקום שיש בו חשש סכנת נפשות ,פיקוח נפש דוחה את כל הממון שבעולם. ומתוך בירור יסודות הדברים בשיטות חז"ל ,הראשונים ,והפוסקים ,אנו יורדים אל שולחן המעשה ,לתרגם את יסודות הסוגיה למציאות החיים ולגדרי ההלכה הנגלים לנו בימינו: ונראה לבאר ולהסביר כי הנפקא מינא הראשונה והיסודית העולה להלכה ולמעשה היא שאיסור מוחלט וגמור הוא על כל אדם בדורותינו להכניס את עצמו אפילו לספק סכנה נפשית או גופנית בעבור הצלת ממון ,רכוש או חפצים ,ואפילו אם מדובר בממון כשר וישר שנעשה ללא שום שמץ גזל .מתוך דברי הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ,מו"ר הגר"א וייס והראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק עולה חובה ברורה :היתרו והנהגתו של יעקב אבינו ע"ה היו בחינה יחידה במינה הנובעת מדרגת רוח הקודש והשגה רוחנית עליונה ,בעוד שלפי ההלכה הפסוקה בשולחן ערוך, פיקוח נפש וספק נפשות דוחים את כל הממון והרכוש שבעולם ,ואין לאדם להיות בעלים על נפשו ולהפקירה בשביל דברים גשמיים. ונראה עוד לבאר נפקא מינא נוספת לעניין יחס האדם לממונו ולעמלו ביום יום .מתוך דברי הגאון הגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד וספר דברי יציב עולה הנהגה מעשית זכה :הזהירות המופלגת של צדיקים על ממונם אינה נובעת מחמדת הממון ,מכיליות או מתאוות עולם הזה ,אלא מתוך יראת חטא עמוקה ונקיות כפיים צרופה .האדם לומד כי כאשר ממונו מושג ביושר ,ביושר כפיים וללא אבק גזל ,הרי שיש לשמור על עמל כפיו בטרחה ובזהירות במקום שאין בו סכנה ,כדי שלא לבוא לידי עניות ונזקק לבריות ,מתוך הכרה כי הממון הכשר הוא כלי לעבודת השם יתברך. ונראה להוסיף עוד נפקא מינא נכבדה ומחודשת לעניין היחס לחפצים של מצווה ולעשיית חסד בזהירות .מתוך דברי רבי צדוק הכהן מלובלין וספר ברכת שמואל עולה תובנה מעשית עמוקה: כאשר אדם עוסק בשמירת חפץ של מצווה או בהצלת ממון זולתו מתוך מניע טהור ולשם שמיים, עליו לדעת שמסירות נפשו וטרחתו בדרכי ההלכה והיתר המותרים ממשיכות סייעתא דשמיא וקדושה עליונה .אולם ,הדבר מותנה תמיד בבדיקה מדוקדקת שהדרך שבה הוא פועל אינה כרוכה בסכנת נפשות ,שכן התורה נתנה לנו את המצוות כדי שנחיה בהן ולא שימות בהן האדם. ומתוך בירור גדרי ההלכה והנפקא מינות למעשה ,אנו מעפילים אל עומקה של המחשבה העליונה ,לברר את הרעיון הכמוס והנשגב העולה מתוך נפתולי הסוגיה הזו. ונראה לבאר ולהסביר כי החקירה המעמיקה הזו בחזרתו של יעקב אבינו ע"ה על פכים קטנים אינה רק ניתוח של דיני שומרים או איסור הסתכנות בעבור ממון ,אלא היא חושפת את תפיסת עולמו הטהורה של האדם העובד את קונו מתוך שלמות ואחריות כלל-ישראלית .תורתנו הקדושה

מלמדת אותנו כי אצל הצדיק ,החומר והרוח אינם שני עולמות נפרדים הנאבקים זה בזה .הממון הגשמי ,כאשר הוא מושג בנקיות כפיים מוחלטת ובלא שום שמץ גזל ,מאבד את צבעו החומרי והופך להיות חפץ של קדושה ,כלי שרת להשראת השכינה ולעשיית מצוות. ונראה עוד להרחיב ולהביא ,כי בסוד הנס של חנוכה הבוקע מתוך אותם פכים קטנים ,נחשפת ההשגחה העליונה המלווה את מסירות הנפש הטהורה .יעקב אבינו ,בראייתו הזכה וברוח הקודש שפעמה בו ,הרגיש כי באותם כלים מועטים טמון ניצוץ אלוקי הנצרך לתיקון העולם ולדורות העתידים .מסירותו של יעקב על הקדושה והטהרה שבהשגת הממון היא זו שהטביעה בנשמת האומה את כוח ההתנגדות והמסירות על טהרת השמן החתום בטבעתו של כהן גדול ,המאיר את חשיכת הגלויות כולן. ונראה להוסיף ולבאר ,כי החילוק היסודי בין דרגת האבות לבין הנהגת הכלל לדורות מלמד אותנו את גודל הרחמים והתבונה של התורה .לכלל ישראל הציבה התורה גבולות ברורים של שמירת הנפש ,מפני שאין אדם רשאי לסמוך על הנס או להעמיד עצמו בניסיון .אך ממעשהו של יעקב אבינו נותר לנו המצפן הרוחני :לדעת שכל פועל ויגיע כפיים של האדם ,כאשר הוא נעשה ביושר ,באמת ובקדושה ,נושא עמו משקל נצחי ואינו הולך לאיבוד לעולם. ומתוך בירור עומק הרעיון הרוחני וההלכתי ,אנו פוסעים אל מסתורי נפש האדם ,אל חדרי הלב הכמוסים ,ואל עומק האמונה וההשגחה הפרטית המלווים את האדם בכל צעד ושעל. ונראה לבאר ולהסביר כי המפגש בין צורכי החומר של האדם לבין שאיפתו הרוחנית לפסגות של קדושה מעורר בנפש שאלות עמוקות על משמעות עמלו ויגיעת כפיו .נפש המאמין היודעת כי כל משאבי העולם והרכוש שניתנו לו אינם אלא פיקדון מן השמיים ,מתמלאת יראה מתמדת לבל יתערב בעמלה שמץ של גזל או עקמימות .האדם המבקש לחיות ביושר ובאמונה מבין שכל פרוטה ופרוטה הנכנסת לביתו בטהרה נושאת עמה שפע של ברכה ורוגע נפשי ,והיא נהפכת לחלק בלתי נפרד מנשמת הבית ומחינוך הבנים. ונראה עוד להרחיב ,כי ההתבוננות במסירות נפשו של יעקב אבינו על טהרת הממון מעניקה לאדם המאמין חוסן פנימי ועוצמה נפשית מול פיתויי הזמן .הלב נרגע מתוך הידיעה שההשגחה העליונה סובבת את כל יצורי גויה ,וכי אין האדם מפסיד דבר מתוך זהירות יתרה ביושר ובנקיות כפיים .עמידה איתנה זו על משמר היושר והאמת מביאה ללב שלווה עמוקה וביטחון מוחלט בצור ישראל ,בהבינו כי ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. ונראה להוסיף ולבאר ,כי הדיוק הציורי בדברי חז"ל על חזרתו של יעקב לבדו בחשיכת הלילה מלמד את האדם שדווקא ברגעים של בודדות ,כשאף עין אנושית אינה רואה ,נבחנת מדרגתו האמיתית של האדם .הידיעה כי כל מעשה קטן וכל זהירות מפני נזק הזולת חקוקים בשמיים וממשיכים אור וברכה לדורות ,מעוררת את הנפש להתעלות ,לדבוק במידותיו של הקדוש ברוך הוא ,ולצעוד בכל דרכיו בתמימות ובאור ישר. ומתוך ההתבוננות ברוממות הנפש ובסוד האמונה והביטחון ,אנו מתכנסים אל הבירור הנוקב של המצפן המוסרי הפנימי ,הנבנה בתוכנו מתוך הזעקה והבירור של הסוגיה.

ונראה לבאר ולהסביר כי הלימוד המוסרי הכביר הבוקע מתוך בירור מעשהו של יעקב אבינו ע"ה בחזרתו על הפכים הקטנים מעמיד תביעה נוקבת וזכה אל המצפן המוסרי הפנימי של האדם. היסוד המוסרי הנשגב הנלמד מכאן מורה כי ערכו של הממון אינו נמדד בשוויו הכספי או החומרי בשוק ,אלא במידת הטהרה ,היושר והאמת שהושקעו בהשגתו .המוסר הישר תובע מן האדם לראות בכל יגיע כפיו פרי של עמל כשר ,ולהתייחס לכל רכוש בזהירות ובכבוד ,לא מתוך חמדת נכסים אלא מתוך יראת חטא עמוקה והתרחקות מוחלטת מגזל ומחמס. ונראה עוד להרחיב ולהביא ,כי מול הנטייה האנושית להקל ראש ביושר כפיים ולחפש דרכים קצרות אל העושר ,המוסר העולה מחביבות ממונם של צדיקים מעמיד גבול מוסרי איתן ובלתי מתפשר .האדם לומד כי נקיות כפיים אינה רק הגדרה הלכתית יבשה ,אלא היא תאר של שלמות מוסרית שבה האדם מעדיף לוותר על רווחים קלים ובלבד שלא יגע בשום נדנוד של גזל או הנאה משל אחרים .יסוד זה מלמד אותנו כי בניין חברה מוסרית ומתוקנת נשען על הרגישות לזכויות הזולת ועל שמירה קפדנית על טהרת הממון. ונראה להוסיף ולבאר ,כי הבירור המוסרי של גבולות הסכנה מול שמירת הנפש מציב בפנינו חובת איזון מופלגת .התיקון המוסרי דורש מאיתנו להבחין תמיד בין המסירות הנפלאה על טהרת הממון והיושר ,לבין חובת שמירת החיים שהופקדו בידינו .המוסר הצרוף מורה כי אין לאדם להקריב את גופו ,בריאותו או נפשו בעבור ערכים חומריים ,אלא עליו לדעת לכלכל את צעדיו בתבונה ,בזהירות ובאחריות מוחלטת ,ובכך להעמיד את חייו ואת עבודתו על אדני האמת והחיים. ומתוך כך ,ניקח עמנו תובנות עמוקות וסלולות למסע חיינו ביום יום :ראשית ,ההכרה העמוקה כי איסור מוחלט וגמור הוא על כל אדם בדורותינו לסכן את נפשו ,בריאותו או גופו בעבור שום ממון ,רכוש או חפץ גשמי בעולם ,שהרי חובת שמירת החיים היא מצווה עליונה ודוחה את כל קנייני תבל. שנית ,הדרישה הפנימית לנקיות כפיים צרופה ויושר מוחלט בכל משא ומתן ,לראות בממון הכשר כלי לעבודת השם יתברך ,ולהתרחק מכל נדנוד גזל מתוך זהירות ,אחריות ויראת חטא גמורה.

עיקר העניין: התובנה העמוקה והסופית העולה מכל מרחבי סוגייתנו היא ,שחזרתו של יעקב אבינו ע"ה על פכים קטנים בחשיכת הלילה אינה לימוד להסתכנות בעבור ממון גשמי ,אלא גילוי של דרגת הקדושה והיושר העליון .להלכה ולמעשה נפסק בשולחן ערוך ובכל הפוסקים כי חלילה לו לאדם להכניס עצמו אפילו לספק סכנה בעבור הצלת ממון ,ופיקוח נפש דוחה את כל הרכוש שבעולם .ומה שהותר ליעקב אבינו והועלה לנס ולראיה שצדיקים ממונם חביב עליהם מגופן מפני שאין פושטים ידיהם בגזל ,התבאר בדברי רבותינו בדרכים נפלאות: בספר דברי יציב ביאר שזהירות הצדיקים מגזל היא בחינת יהרג ואל יעבור לפי שיטת רבי מאיר ,והיו יראים שאם יאבדו ממונם הכשר יבואו חלילה לידי אבק גזל ,בספר ברכת שמואל ובדברי רבי צדוק הכהן מלובלין התבאר שביתר

עיקר העניין -המשך: פכים אלו צפה יעקב ברוח הקודש את סגולת פך השמן של חנוכה ומסר נפשו על קדושת השמן הטהור ,ובספר חשוקי חמד התבאר שלא הייתה שם סכנה ידועה מראש ולכן חזר .אולם לכל אדם בדורותינו ,חובת שמירת הנפש היא מוחלטת ,והיחס לממון צריך להיות מתוך יושר וטהרה בלא שום סכנה. כאשר האדם שומר על נפשו כראוי ומנהל את עמלו ביושר ובנקיות כפיים, ממונו הופך לכלי קיבול של ברכה וקדושה .בכל עת שבה אנו נזהרים מגזל ומקדשים את החומר בעשיית הטוב ,אנו ממשיכים את אורה של מסירות הנפש ממעבר יבוק אל תוך בתינו.