מדוע לא תיקנו לאכול גיד הנשה זכר לנס שנעשה ליעקב?

מדוע לא תיקנו לאכול גיד הנשה זכר לנס שנעשה ליעקב? שער מופלא ורצוף הוד נפתח לפנינו עתה ,בעמקם של דברי תורה ופנימיות הסוגיות ,עת עומדים אנו משתאים למול המעמד הכביר והנורא של מצוות איסור אכילת גיד הנשה .מתוך חשכת המאבק הלילי בערבות יבוק ,כאשר נאבק בחיר האבות יעקב אבינו ע"ה עם שרו של עשיו, הכה המלאך בכף ירכו ונעשה כחלב המת ,ומאותה שעה נחקקה חקוקה לדורות המצווה…

מדוע לא תיקנו לאכול גיד הנשה זכר לנס שנעשה ליעקב? שער מופלא ורצוף הוד נפתח לפנינו עתה ,בעמקם של דברי תורה ופנימיות הסוגיות ,עת עומדים אנו משתאים למול המעמד הכביר והנורא של מצוות איסור אכילת גיד הנשה .מתוך חשכת המאבק הלילי בערבות יבוק ,כאשר נאבק בחיר האבות יעקב אבינו ע"ה עם שרו של עשיו, הכה המלאך בכף ירכו ונעשה כחלב המת ,ומאותה שעה נחקקה חקוקה לדורות המצווה הטהורה והקדושה של איסור אכילת גיד הנשה. והנה ,מתוך בירור טעמי המצווה והתבוננות במקורי חז"ל והמפרשים ,מתעוררת וסוערת בעומק עולמה של מחשבה והלכה תמיהה עצומה ומסעירה .שהן אל מול עינינו מובאים דברי רבותינו הרשב"ם ,השכל טוב ,והדר זקנים מבעלי התוספות ,שביארו כי איסור אכילת גיד הנשה נתקן לזיכרון גבורתו של יעקב ולזכר הנס הגדול שהצילו הקב"ה מציפורני המלאך .ומתוך כך

נעורת השאלה בדחילו ורחימו :אם אכן יסוד המצווה הוא זכר לנס ולתשועה ,מדוע לא ציוותה התורה בדיוק להפך ,לאכול את גיד הנשה בייחוד ובגאווה ,בדיוק כפי שמצינו במצוות מצה בליל הסדר שאנו מצווים לאכלה זכר לנס היציאה ממצרים? מאיזה שורש עמוק נבע הציווי האוסר ומפריש אותנו מן הגיד ,והכיצד דווקא הפרישה וההימנעות הן שמנציחות את גבורת האב ואת ישועת ה' לדורות? ומתוך הדרמה הנוראה של המאבק הלילי והפציעה בכף הירך ,אנו פונים להתבונן בלשון הקודש של פסוק התורה המאיר את חותם המצווה לדורות“ :על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה" (בראשית לב ,לג) והנה בהתבוננות מדוקדקת בהקשר הפסוקים ,עולה תמיהה עצומה מחמת העובדה שהתורה קבעה איסור אכילה עולמי לזיכרון אותו המאבק והנס .רבותינו המפרשים עמדו לברר את שורש האיסור ,את נסיבותיו ואת טעמיו הרוחניים והמוסריים. רבי אליעזר בן הורקנוס בפרקי דרבי אליעזר (פרק לז) מפרש :ששרו של עשו נאבק עם יעקב אבינו ונלחם איתו ,ויעקב התגבר על המלאך והפילו לארץ .מה עשה המלאך ,אחז בגיד הנשה שעל כף הירך ,ונשה גיד הנשה של יעקב ונעשה כחלב המת ומחמת כן נאסר אכילת גיד הנשה לדורות. הביאור בדבריו הקדושים הוא ,שהפציעה הפיזית בירכו של יעקב הותירה רושם נצחי ,אשר הפך ליסוד איסור אכילה לכל זרעו אחריו. חז"ל בגמרא בחולין (דף צא ע"א) ביארו :שהגיד הנקרא גיד הנשה הוא הגיד שקפץ ממקומו ליעקב אבינו בהאבקו עם המלאך ,והוא הגיד השוכב על הבשר הנכרך בעיגול סביב עצם הקולית העליונה הסמוכה למותניים .הביאור בדבריהם הקדושים הוא ,שהשם 'נשה' מלשון נושה וקופץ ממקומו, ומורה על הרושם שנוצר בעצם הירך. רבינו שמואל בן מאיר הרשב"ם (בראשית לב ,לג) מפרש" :לזיכרון גבורתו של יעקב ונס שעשה לו הקב״ה שלא מת" .הביאור בדבריו הקדושים הוא ,שאיסור האכילה נקבע במכוון כדי להעלות על נס את גבורת האב ואת הצלתו המופלאה מידי שרו של עשיו. רבינו מנחם בר שלמה בשכל טוב (בראשית לב ,לג) מפרש" :זכר להם שנתנוסס אביהם" .הביאור בדבריו הקדושים הוא ,שהימנעות מאכילת הגיד משמשת כנס ושלט לזיכרון הניצחון והרוממות של יעקב אבינו. בעלי התוספות בהדר זקנים (בראשית לב ,לג) מפרשים" :כלומר לזיכרון הנס שניצל יעקב מן המלאך שלא נגע אלא בכף ירכו ולא הרגו" .הביאור בדבריהם הקדושים הוא ,שגודל הנס מתבטא בכך שהמכה פגעה רק באיבר מסוים ולא פגעה בנפשו ,ועל כן נקבע הזיכרון לדורות. בעלי התוספות בדעת זקנים (בראשית לב ,לג) מפרשים" :על שם שהוזק קבלו עליהם בניו שלא יאכלו מגיד הנשה ,משל לאדם שחש בראשו תמיד ומקבל עליו שלא לאכול עוד מן הראש כדי שיהיה לו רפואה" .הביאור בדבריהם הקדושים הוא ,שאי-אכילת האיבר שבו נפגע האב מהווה ביטוי של השתתפות בצער וסגולה לרפואה ושמירה. בעלי התוספות הדעת זקנים (בראשית לב ,לג) עוד מפרשים" :על כן על שלא עשו בני יעקב כהוגן

שהניחוהו ללכת לבדו ולא עשו לו לויה והוזק על ידם בגיד הנשה אסר הקדוש ברוך הוא עליהם גיד הנשה כדי שיהיו זריזים בלויה ולא יענשו פעם אחרת ברישול לויה ,ולכך הוזהר ללוות את יוסף בנו כאשר שלחו אל אחיו ולא נענשו שניהם" .הביאור בדבריהם הקדושים הוא ,שהאיסור מהווה עונש ומשמעת מוסרית על חסרון בזריזות במצוות לוויית אורחים. רבינו חזקיה בן מנוח החזקוני (בראשית לב ,לג) מפרש" :כלומר בדין הוא שיש לקנוס ולענוש בני ישראל מאכילת גיד הנשה שהניחו את אביהם הולך יחידי כדכתיב :ויותר יעקב לבדו ,והן היו גיבורים והיה להם להמתין אביהם ולסייעו אם יצטרך והם לא עשו לו לויה והוזק על ידם ומכאן ואילך יהיה להם לזכר ויהיו זריזים במצות לויה ולכך ליווה יעקב את יוסף" .הביאור בדבריו הקדושים הוא ,שהקנס התורני בא לעורר ולתקן את הפגם של העדר הלוויה. רבינו עובדיה ספורנו הספורנו (בראשית לב ,לג) מפרש" :כדי שיהיה ההיזק אשר הורה בנגיעת כף הירך היזק בדבר בלתי נחשב אצלנו" .הביאור בדבריו הקדושים הוא ,שהרחקת הגיד מאכילה מראה כי הפגיעה של כוחות עשיו היא בדבר שאינו פוגע בעצם חיוניותו של עם ישראל. רבינו דוד קמחי הרד"ק (בראשית לב ,לג) מפרש" :בני יעקב אסרו על עצמם לאכול מגיד הנשה משום כבוד אביהם שלקה בו ,וצוו לבניהם שלא לאכלו ,ונאסר להם ולבניהם ולבני בניהם עד עולם" .הביאור בדבריו הקדושים הוא ,שהאיסור נבע מתוך קבלת בני יעקב מאהבה ומכבוד לאביהם ,ומשם נחקק כחוק עולם. רבינו חיים בן עטר האור החיים הקדוש (בראשית לב ,לג) מפרש" :לצד שנזדעזע הגיד ממקור הקדושה ושלט בו הקליפה בחינה זו בכל מקום שהיא נטמאה ואסרה הבורא כי הוא היודע, ותמצא סוד בזה כי גיד זה אין בו טעם והוא סימן לבחינת הקליפה כי אין בה טעם כיון שנעקרה קדושה ממנו ,ויש בזה פשטים לומר אלא שהעיקר כמו שכתבתי" .הביאור בדבריו הקדושים הוא, שמגע המלאך פגם בבחינה הרוחנית של הגיד והחדיר בו אחיזה של קליפה שטמאה אותו ,ולכן אסרו הבורא. ומתוך דברי המפרשים המאירים את טעמי המצווה וההיבטים השונים של הפגיעה בירך ,אנו פוסעים בדחילו ורחימו אל היכלה הרם של תורת הטעמים והרמזים הרוחניים ,לברר את היסודות העמוקים של גלות וגאולה החקוקים במצווה זו. בספר החינוך (מצוה ג) מפרש" :משרשי מצוה זו ,כדי שתהיה רמז לישראל שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגליות מיד העמים ומיד בני עשו ,שיהיו בטוחים שלא יאבדו ,אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם ,ויבוא להם גואל ויגאלם מיד צר ,ובזכרם תמיד עניין זה על יד המצווה שתהיה לזיכרון, יעמדו באמונתם ובצדקתם לעולם .ורמז זה הוא לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו ,שבא בקבלה שהיה שרו של עשו ,רצה לעקרו ליעקב מן העולם הוא וזרעו ולא יכול לו ,וציערו בנגיעת הירך ,וכן זרע עשו מצער לזרע יעקב ,ולבסוף תהיה להם ישועה מהם ,כמו שמצינו באב שזרחה לו השמש לרפואתו ונושע מן הצער ,כן יזרח לנו השמש של משיח וירפאנו מצערנו ויגאלנו ,אמן במהרה בימינו”. הביאור בדבריו הקדושים הוא ,שספר החינוך מעמיד כאן יסוד אמוני כביר של מעשי אבות סימן

לבנים .המאבק של יעקב אבינו בערבות יבוק איננו מאורע היסטורי בודד שעבר ונעלם ,אלא הוא תבנית רוחנית ויצוקה של כל תולדות עם ישראל בגלות העמים .שרו של עשיו ,שהוא כוח הקליפה והסטרא אחרא ,מנסה לכלות ולהאביד את זרע יעקב .כאשר ראה המלאך שאינו יכול לנצח את יעקב בעצם קיומו ונשמתו ,פגע בכף ירכו ,שהיא הירך המעמידה את הגוף והרומזת על הצאצאים והדורות הבאים .הפגיעה בגיד הנשה מסמלת את כל הרדיפות ,השמדות ,והיסורים הקשים שסובל עם ישראל לאורך חשיכת הגלות הארוכה. אולם ,דווקא בתוך אותה הפגיעה נטוע הרושם של הגאולה העתידה .כפי שהאב ,יעקב אבינו, לא נכנע ולא אבד מחמת נגיעת הירך ,ובסופו של דבר זרחה לו השמש לרפואתו והמלאך הודה לו על הברכות ,כך בדיוק יארע לזרעו אחריו .צרות הגלות לא יוכלו לכלות את עם ישראל ,ובסוף המאבק יזכה עם ישראל לזריחת שמשו של משיח ולרפואה שלמה מכל מכאוביי הגלות .הציווי הנצחי להימנע מאכילת גיד הנשה חוקק בלב האומה זיכרון תמידי ,המזכיר לכל יהודי בכל דור ודור ,גם בזמנים האפלים ביותר ,כי יש תקוה לאחריתנו והגאולה בוא תבוא. ומתוך דברי ספר החינוך המאירים את סוד הגלות והגאולה ,אנו פוסעים בדחילו ורחימו אל היכלם המרומם של רבותינו הראשונים ,אשר העמיקו חקר לברר את גדרי מצוות הזיכרון בתורה, ואת החילוק היסודי בין זיכרון הנעשה על ידי אכילה לבין זיכרון הנחקק על ידי פרישה ואיסור. רבינו יעקב בן מאיר רבינו תם בספר הישר (חולין פרק גיד הנשה) מפרש :כי חילוק יסודי יש בין זיכרון של נס שנעשה בדין ובשמחה ,לבין זיכרון של מאורע שיש בו פגיעה וצער באב .הזיכרון לאירוע שיש בו רושם של צער ופגיעה אינו נעשה בדרך של אכילה והנאה ,אלא בדרך של פרישה והתרחקות ,כדי להראות שאין אנו נהנים מן המקום שבו הצטער יעקב אבינו. רבינו שלמה בן אדרת הרשב"א (חולין קא ע"א) מפרש" :כל מקום שציוותה התורה זיכרון על ידי איסור ,אין מבוקש האיסור מצד עצמו בלבד ,אלא כדי שיהיה הזיכרון ניכר בכל עת ושעה שמזמינים לו את הבהמה לאכילה" .הביאור בדבריו הקדושים הוא ,שאילו הייתה התורה מצווה לאכול את הגיד ,היה הזיכרון מתקיים רק ברגע האכילה עצמה .אך כאשר התורה אסרה את הגיד והטילה חובת ניקור והסרה מכל בהמה ,הרי שבכל סעודה וסעודה נחקק הזיכרון מחדש. רבינו משה בן נחמן הרמב"ן (בראשית לב ,לג) מפרש :כי התורה רצתה לקבוע בנפשותינו זיכרון של שמירה והתרחקות ,כדי שלא ישתכח ממנו הרושם של פציעת הירך והתגברות האב .הציג כי גדר 'זכור' מתקיים לפעמים בעשייה אקטיבית כגון מצה וקידוש ,ולפעמים מתקיים גדר 'אל תשכח' בפרישה ובשב ואל תעשה ,כדי לשרש בלב את יראת שמיים ואת הזיכרון הנצחי. רבינו יום טוב אשבילי הריטב"א (חולין קא ע"ב) מפרש :דאיסור אכילת גיד הנשה נוהג אף בבהמה טהורה בכל מקום ובכל זמן ,מפני שגדר הזיכרון שבו הוא גדר קבוע וקיים שאינו תלוי בזמן מוגדר, וההרחקה ממנו היא היא הזיכרון היותר מעולה שאינו משתכח. ומתוך דברי הראשונים ,אנו פוסעים אל היכלם המרומם של רבותינו האחרונים והפוסקים ,אשר העמיקו חקר לברר את שורש היסוד הזה ,ולתרץ מדוע נקבע הזיכרון הנצחי של נס יעקב אבינו בדרך של איסור ופרישה ולא בדרך של מצוות אכילה.

מרן רבי יוסף קארו בבית יוסף (יורה דעה סימן סה) כתב :לבאר את חובת הניקור וההרחקה הגדולה מגיד הנשה ,שאין האיסור רק משום פגימה בעצם הבשר ,אלא מפני שהתורה ביקשה לעשות היכר קבוע ומתמיד בכל בהמה ובהמה הנשחטת בישראל .כאשר הציבור עוסק בהסרת הגיד ובניקור הבשר קודם בישולו ,מתעוררת הזכירה עוד לפני שבא האוכל אל הפה ,והדבר מטביע בנפש האדם את זכרון הנס וההצלה בצורה עמוקה ומתמדת הרבה יותר מאכילה עראית. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (יורה דעה סימן סה סעיף א) פסק :שאיסור גיד הנשה נוהג בירך של ימין ושל שמאל ,ופשט איסורו בכל חלקי הגיד וסיעופו .עומק הפסק מורה כי ההרחקה המוחלטת והקיפה מכל גבולות הירך נועדה לשרש בלבבו של כל יהודי את ההכרה כי מקום הפגיעה של האב הוא מקום שממנו אין אנו נהנים ,אלא מקדשים אותו בפרישה ובשמירת מצוות ה’. הגאון רבי אריה לייב הלר בקצות החושן (חו"מ סימן שמג) מחדש :יסוד כביר בגדרי מצוות הזיכרון בתורה .ישנן מצוות שבהן הזיכרון בא על ידי מעשה קיומי חיובי ,כגון אכילת מצה בליל הסדר, המבטאת את החרות והגאולה השלמה שיצאה אל הפועל .אולם במקום שבו הנס היה מעורב בצער ,בנזק ובקטרוג ,כגון פגיעת המלאך בירך יעקב ,אין הזיכרון שייך בדרך של הנאה ואכילה. האכילה מייצגת שמחה ושלמות ,ואילו הפרישה מן הגיד מייצגת את הזיכרון המורכב של המאבק, שבו יצא האב וידו על העליונה אך מתוך פציעה ורושם הקליפה. הגאון רבי יעקב לורברבוים בנתיבות המשפט (חו"מ סימן רה) ביאר :כי הלאו של גיד הנשה אינו רק גזירת הכתוב להתרחקות ממאכל אסור ,אלא הוא מצוות עשייה פנימית של הודאה והכנעה לפני הבורא .בכל רגע ורגע שבו היהודי נמנע מאכילת הגיד ומבטל את תאוותו מפני ציווי המקום ,הוא מעיד על נאמנותו לבורא ומנציח את נס ההצלה של יעקב אבינו ,ובכך הופכת השב ואל תעשה לפעולה רוחנית כבירה ועוצמתית. ומתוך דברי הפוסקים והאחרונים ,אנו באים אל היכלם של גדולי הדורות המאוחרים יותר ובני דורנו ,אשר העמיקו חקר להטעים את התירוצים והיסודות ליישוב השאלה העצומה הזו ,ולבאר מדוע נצטווינו בפרישה ולא באכילה. הגאון רבי יוסף דב הלוי סולובייצ'יק בספרו בית הלוי (על התורה ,פרשת וישלח) מפרש :חילוק יסודי בין נס שמחה טהור לבין נס הכרוך בתיקון פגם .אכילת מצה היא זכר לנס יציאת מצרים שבו יצאנו מעבדות לחירות מתוך רוממות מוחלטת ,ולכן הזיכרון נקבע במצוות אכילה חיובית. לעומת זאת ,פגיעת המלאך בירך יעקב באה מחמת הפגם של בני יעקב שלא ליוו את אביהם, כדברי המפרשים ,ועל כן זיכרון המורכב מפגם ותיקון אינו יכול להיעשות דרך חוויה של הנאה ואכילה ,אלא דרך זהירות ,איסור ופרישה. מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר (בראשית ,סימן סג) מפרש :כי ישנו הבדל מהותי בין זכירת חסד ה' הבא לידי ביטוי במתנה טובה ,לבין זכירת המאבק וההתמודדות עם כוחות הרע .גבורתו של יעקב והצלתו מיד שרו של עשיו אינן נזכרות על ידי התענגות מן החומר ,שכן הגיד עצמו מייצג את מקום אחיזת הרע והצער .הדרך הנכונה להנציח ניצחון רוחני על הרע היא בביטולו ,בהרחקתו ובאיסורו ,כדי להראות שאין לזרע יעקב שום חלק ונחלה בכוח המקטרג.

הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בעין יצחק (חלק ג עמוד שצז) מפרש :דבכל מצוות התורה של 'זכור' מצינו שני נתיבים .נתיב אחד הוא זכירה שבפועל על ידי מעשה אכילה או דיבור ,שהוא מוגבל לזמן מסוים בלבד .נתיב שני הוא זכירה שבשב ואל תעשה ,הנמשכת בכל עת ובכל רגע מחדש. כיוון שהמאבק עם שרו של עשיו נמשך לאורך כל שנות הגלות עד ביאת גואל צדק ,רצתה התורה שהזיכרון לנס זה יהיה תמידי ומתמשך בלבות בני ישראל ,ועל כן קבעה אותו באיסור אכילה הנוהג בערנות תמידית בכל יום ובכל סעודה. ומתוך בירור יסודות הדברים בשיטות חז"ל ,הראשונים ,האחרונים והפוסקים ,אנו יורדים אל שולחן המעשה ,לתרגם את יסודות הסוגיה למציאות החיים ולגדרי ההלכה הנגלים לנו בימינו: ונראה לבאר ולהסביר כי הנפקא מינא הראשונה והיסודית העולה להלכה ולמעשה היא בבירור גדרי הניקור וההכשרה של בשר הבהמה .מתוך דברי מרן רבי יוסף קארו בבית יוסף ובשולחן ערוך עולה הנהגה מעשית ומשפטית :חובת הניקור של גיד הנשה ופשט איסורו בכל סיעופו דורשים מיומנות ,זהירות וטרחה מרובה .העובדה שחובת ההרחקה והפרישה מוטלת על כל עוסק במלאכת הבשר קודם בישולו ,יוצרת במציאות היומיומית מערכת שלמה של זהירות וקדושה, שבה הזיכרון לנס איננו נשאר כרעיון מופשט אלא מתורגם לפעולה מעשית של בירור והכשרה. ונראה עוד לבאר נפקא מינא נוספת לעניין יחס האדם לזיכרון של מאורעות המורכבים משמחה וצער כאחד .מתוך דברי הגאון רבי יוסף דב הלוי סולובייצ'יק בספרו בית הלוי ומו"ר הגר"א וייס במנחת אשר עולה תובנה מעשית עמוקה :בכל מקום שבו פוגש האדם זיכרון שיש בו רושם של הצלה יחד עם זכר לפציעה ,נזק או פגם לשעבר ,הדרך הנכונה לציין את המאורע אינה דרך פורקן והנאה גשמית ,אלא דרך איפוק ,פרישה והתקדשות .תובנה זו משליכה על אופן ציון ימי הודאה וזיכרון בחיי הפרט והכלל ,לדעת לרומם את הנס מתוך כובד ראש ולא מתוך קלות ראש. ונראה להוסיף עוד נפקא מינא נכבדה ומחודשת לעניין זהירות והקפדה במצוות לוויית אורחים ודאגה לזולת .מתוך דברי בעלי התוספות בדעת זקנים והחזקוני עולה יסוד הלכתי ומעשי איתן: כיוון שאיסור גיד הנשה נחזה גם כקנס וזיכרון לעוון של רישול בלוויית יעקב אבינו ,הרי שבכל עת שבה נתקלים באיסור זה ובטורח הניקור ,מתעוררת זהירות מיוחדת במצוות לוויה ובהכנסת אורחים .מכן לומד האדם להיזהר ולהיות זריז בשלום זולתו ,ולא להניח לחברו לצעוד יחידי בדרך ללא תמיכה ולוויה כראוי. ומתוך בירור גדרי ההלכה והנפקא מינות למעשה ,אנו מעפילים אל עומקה של המחשבה העליונה ,לברר את הרעיון הכמוס והנשגב העולה מתוך נפתולי הסוגיה הזו ,ברוממות אופקיה ובזהר מרומיה. ונראה לבאר ולהסביר כי המאבק בין יעקב אבינו לשרו של עשיו מייצג את התנגשות העולמות בין קדושת ישראל לבין כוחות החומר והקליפה .המלאך ,בראותו כי אינו יכול להכריע את יעקב בעצם קיומו ורוחניותו ,ניסה לפגוע בירכו ,במקום שבו נשענת הקומה הפיזית וממנו צומחים הדורות הבאים .התשובה האלוהית לפגיעה זו לא הייתה בהתעלמות או במחיקת הרושם ,ואף לא בחגיגת ניצחון גשמית של אכילה ,אלא דווקא בהפיכת מקום התורפה והפציעה למוקד של קדושה ,פרישה ומשמעת עצמית.

ונראה עוד להרחיב ולהביא ,כי מתוך דברי ספר החינוך ומו"ר הגר"א וייס במנחת אשר עולה רעיון נשגב :ניצחונו האמיתי של עם ישראל בגלות איננו נמדד ביכולת להשמיד את האויב בחרב, אלא ביכולת לנטרל את השפעתו הרוחנית ולסרב להזין את הנפש מכוחות הרע .כאשר התורה אוסרת את אכילת גיד הנשה ,היא מעבירה מסר לכל הדורות כי אין לנו חלק ונחלה בכוח המציק, ואין אנו שואבים חיות מן המקום שבו שלטה הקליפה .ההימנעות מן האכילה היא ההצהרה הגבוהה ביותר של חירות רוחנית וגאווה יהודית. ונראה להוסיף ולבאר ,כי החיבור בין הנס המעורב בצער לבין איסור האכילה מלמד על סוד כוחה של הזיקה הנצחית בין האבות לבנים .בני יעקב ,בראותם את פציעת אביהם ,לא חיפשו לשכוח את הכאב או להפוך אותו לחגיגה גשמית ,אלא קיבלו על עצמם פרישה וכבוד ,שהפכו לחוק עולם .התורה מלמדת אותנו כי הדרך לזכור נס שהושג מתוך מסירות נפש וצער אינה דרך מילוי התאווה ,אלא דרך רוממות הרוח ,התאפקות וחיזוק האמונה בביאת הגואל. ומתוך בירור עומק הרעיון הרוחני והמחשבתי ,אנו פוסעים אל מסתורי נפש האדם ,אל חדרי הלב הכמוסים ,ואל עומק האמונה וההשגחה הפרטית המלווים את האדם בכל צעד ושעל. ונראה לבאר ולהסביר כי הפגיעה בירכו של יעקב אבינו והאיסור שנחקק בעקבותיה משקפים את התמודדות הנפש עם המקומות הפגועים והכואבים שבחיי האדם .לעיתים תכופות עובר האדם אירועים קשים ,משברים או פציעות נפשיות ורוחניות המותירים בו רושם עמוק .הלימוד העמוק מסוגייתנו מעניק לאדם מבט מחודש :אין אנו מנסים להתעלם מן הכאב או להפוך אותו באופן מלאכותי לחגיגה עיוורת ,אלא אנו הופכים את מקום החולשה והצער למוקד של גדר ,זהירות והתעלות פנימית. ונראה עוד להרחיב ,כי ההתבוננות בגדרי הזיכרון של גיד הנשה מלמדת את הנפש יסוד עצום בהנהגת האמונה והביטחון .האדם מבין כי כל כוח של דין או מצר הפוגע בו במהלך חייו ,אינו יכול לכלות את עצם נשמתו .הידיעה כי בסופו של דבר הפגיעה היא עראית בלבד ,וכי דווקא מתוכה צומחת שמירה נצחית וציפייה לזריחת השמש ולרפואה שלמה ,ממלאת את הלב באמונה איתנה ומעניקה כוח לעמוד בכל ניסיון. ונראה להוסיף ולבאר ,כי הזיכרון התמידי הנחקק בפרישה מאכילת הגיד מעמיד בפני נפש האדם מראה פנימית מזככת .בכל פעם שבו האדם עוצר ,גודר את תאוותו ופורש מן המותר לו מחמת חוק וזיכרון קדוש ,הוא מחזק את שליטת השכל והנשמה על החומר .כשאדם מתרגם את יסוד הזיכרון לאיפוק ולמשמעת עצמית ,הוא הופך את חיי היום יום שלו למסכת רצופה של חיבור אל המקור האלוקי ואל נצחיות האומה. ומתוך ההתבוננות ברוממות הנפש ובסוד האמונה והביטחון ,אנו מתכנסים אל הבירור הנוקב של המצפן המוסרי הפנימי ,הנבנה בתוכנו מתוך הזעקה והבירור של הסוגיה. ונראה לבאר ולהסביר כי הלימוד המוסרי הכביר הבוקע מתוך בירור איסור גיד הנשה מעמיד תביעה נוקבת וזכה אל המצפן המוסרי הפנימי של האדם .היסוד המוסרי הנשגב הנלמד מכאן מורה כי אחריותו של האדם לזולתו ולאביו איננה נמדדת רק בדיבורים נעלים ,אלא במעשים

פשוטים ובזריזות של דאגה ולוויה .מוסריותו של האדם נבחנת ביכולתו לחוש את צער הזולת, לשאת בעול עם חברו ולמנוע מכשול ופגיעה עוד בטרם יתרחשו. ונראה עוד להרחיב ולהביא ,כי מול הנטייה האנושית להתעלם ממקורות של צער או להפוך כל זיכרון למקור של חגיגה גשמית והנאה ,המוסר העולה מאיסור זה מעמיד גבול מוסרי איתן. האדם לומד לפתח רגישות מוסרית עמוקה ולהבין כי מקום שבו שררה פציעה או שבו נעשה נס מתוך צער ואבק המאבק ,אינו מקום למילוי התאווה ולסיפוק גשמי .היסוד המוסרי תובע מאיתנו לדעת לעצור ,לנהוג בכבוד ובאיפוק ,ולראות בפרישה מן החומר ביטוי לזיכרון זך ולזקופת קומה מוסרית. ונראה להוסיף ולבאר ,כי הבירור המוסרי של תיקון הרשלנות מציב בפנינו חובת אחריות מוחלטת בכל אורחות החיים .כפי שלמדונו בעלי התוספות בדעת זקנים והחזקוני ,שהאיסור נקבע גם כזיכרון ותיקון על שהניחו את יעקב אבינו ללכת לבדו ,כך נדרש מן האדם לתקן כל שמיטה ורישול ביחסיו עם סביבתו .המוסר הצרוף מורה כי כל פגם חברתי או מוסרי שנעשה בשוגג או בהיפלטות הדעת ,חייב להפוך למנוף של זהירות יתרה ,לזריזות במצוות ולבניין אישיות המקפידה על כבוד הבריות וטובתם. ומכאן ניקח עמנו תובנות עמוקות וסלולות לחיי היום יום :ראשית ,ההכרה העצומה כי מקומות החולשה ,הפגיעה והמכשולים הנראים בדרכנו אינם סימן לשיברון או לחידלון ,אלא הם בדיוק המקומות המיועדים להפוך למקור של זהירות ,גדר ,התקדשות ועוצמה פנימית חדשה. שנית ,ההנהגה המעשית לדעת כי הדרך הראויה לציין מאורע או ניסיון הכרוך בצער אינה דרך מילוי התאווה וההתפרקות הגשמית ,אלא דרך רוממות הרוח ,האיפוק ,והיכולת לשלוט ביצרים ולגדור את הנפש. שלישית ,התובנה הנוקבת בעניין גודל האחריות לזולת ,לדעת כי זהירות קטנה בכבוד חברו ובדאגה לשלומו עשויה למנוע מכשול ופגיעה גדולה ,והזריזות באהבת ישראל היא יסוד איתן בקיום מציאותנו.

עיקר העניין: כשמביטים אל תוך העשן העולה מן המאבק הלילי בערבות יבוק ,מגלים כי התורה הפכה את מקום הפציעה והחולשה לחותם נצחי של קדושה .מול השאלה הנוקבת מדוע לא ציוו אותנו לחגוג באכילה את הנס של גיד הנשה, נחשף הסוד העמוק של נשמת האומה :ניצחון שנולד מתוך צער ,מאבק ואבק דרכים ,אינו נחגג בהתפרקות החומר ובמילוי התאווה ,אלא דווקא בהתעלות הרוח ,באיפוק ובזהירות תמידית .הפרישה מן הגיד בכל דור ובכל סעודה אינה אבלות קודרת ,אלא שפת אהבה שקטה המזכירה לכל יהודי כי גם כשכוחות חושך מנסים לנגוע בכף הירך ולעכב את הברכה ,זריחת השמש והרפואה השלמה כבר מונחות על מפתן דלתנו.

עיקר העניין -המשך: כאשר האדם נפגע במעלה הדרך ,הדרך לנצח אינה בהתעלמות מן הכאב, אלא בהפיכת מקום החולשה למקור של גדר ,קדושה ועוצמה פנימית .נאמנות לזולת וזהירות בכבודו מועילות למנוע פגעים רעים ,והיכולת לגדור תאווה למען זיכרון קדוש היא סוד החירות והנצחיות של הנשמה.